אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רצח הבנקאי אדואר סטרן בראי רומן צרפתי


Régis Jauffret, Sévère,

 רז'יס ז'ופרהRégis Jauffret

הוא סופר צרפתי בן 61, נולד במרסיי, עטור פרסים ופרסום, מרבה להופיע בתקשורת, שלזכותו למעלה מעשרים יצירות. ב-2010 פרסם רומן על בסיס פרשת רצח הבנקאי הצרפתי אדואר סטרן על ידי מאהבתו מוניק ברוסאר. הפרשה הטרגית, שתבליניה הם הון, שלטון, מין, אלימות ומוות, עלתה לכותרות בעולם כולו.

פרשת אדואר סטרן

אדואר סטרן היה בנקאי צרפתי, מהעשירים במדינה שהונו דורג במקום ה-38. הוא היה גבר יפה תואר וגבה קומה - מטר תשעים ושניים, מקורב לשועי עולם, שנרצח ב-2005 על ידי מאהבתו ססיל ברוסאר, בעלת מוניטין בסצנת הסאדו-מזוכיזם של שוויץ. נצר למשפחת בנקאים ידועה, בעלי בנק סטרן,  אדואר קיבל על עצמו את ניהול הבנק המשפחתי עד שמכר אותו ב-1985, ועבר לשמש כאחד מבכירי בנק לאזר. ב-1997 עזב את בנק לאזר, לאחר חילוקי דעות עם חותנו, דיוויד-וויל, יו"ר הבנק, והקים קרן השקעות משלו.  ואף נקודה ישראלית ניתן להוסיף לשם הקוריוז: סטרן הוזכר כאחד המועמדים לרכישת בנק הפועלים ובנק דיסקונט. אדואר סטרן היה מכרישי העולם הפיננסי והתנהלותו העסקית הייתה שנויה במחלוקת. גם  חייו הפרטיים היו סוערים במיוחד.

ב-1983 נשא לאישה את ביאטריס דיוויד-וויל, בתו הבכורה של הבנקאי מישל דיוויד-וויל, שהיה אז יו"ר בנק לאזר. שלושה ילדים יוולדו לזוג שיתגרש ב-1998. ביאטריס שמרה תמיד על יחסים טובים עם בעלה שלעבר.

 ב-28 לפברואר, 2005, נרצח סטרן בידי מאהבתו מוניק ברוסאר במהלך משחק אירוטי. למחרת הרצח נמצא סטרן כשהוא שרוע על רצפת דירת הדופלקס המהודרת שלו בקומתו החמישית של בניין בז'נווה, ירוי מטווח אפס, שני כדורים בראשו ועוד שניים בחזו ובבטנו. הוא היה לבוש בחליפת לטקס ורודה וכפות לכיסא. פניו היו עטויות מסכה בעלת שלושה נקבים, לעינים ולפה.

ססיל ברוסאר נמלטה לאוסטרליה מייד אחרי הרצח אך שהתה בסידני רק 24 שעות. היא נעצרה בנמל התעופה עם שיבתה והודתה באשמה לאחר שבועיים. משפטה המתוקשר נערך בז'נווה והיא הופיעה בו שחוחה, רזה כשלד, בפנים עייפות ועל סף בכי. במהלך המשפט הזילה נחלי דמעות שעוררו את אהדת חבר המושבעים. כמו כן הביעה חרטה על הרצח והגנה על שמו של הנרצח. ביוני 2009 נידונה לשמונה וחצי שנות מאסר, עונש קל יחסית לפשע, ובנובמבר 2010 השתחררה על תנאי, עקב התנהגות טובה. בתקופה בה הייתה כלואה, הועברה כתריסר פעמים ליחידה הפסיכיאטרית לאחר שסבלה מהזיות ומאנורקסיה וביצעה נסיון התאבדות. בתאה קראה ספרים על תקשור עם מתים וחזתה חזיונות בהם דיברה עם "אהובה אדואר".

הבנקאי אדואר סטרן בא ממשפחה מיוחסת, משכילה ורבת השפעה ואמצעים, מעלית החברה. נערת הליווי ססיל ברוסאר הייתה בת להורים ממה שנהוג לקרוא השכבות החלשות של האוכלוסיה. אך הדמיון ביניהם – הורים מתעללים,  היה רב על השוני והספיק לאחד אותם בקשר אהבה-שנאה של יותר מארבע שנים. "הם לא היו מסוגלים לחיות יחד אך גם לא יכלו להיפרד", אמר מקורב. בני הזוג היו מחוברים בקשר מעוות של יחסי סאדו-מאזו. ססיל ברוסאר, שהייתה נשואה בנישואי לאס וגאס לנתורופת וכירופרקטור ששימש לה כעין תחליף לאב, הייתה מתלווה אל הבנקאי לעתים קרובות למסעות עסקים, למסעות צייד בסיבריה ובאפריקה ולחופשות ברחבי העולם במטוסו הפרטי. היא הייתה גם מספקת לו צעירות וצעירים בתשלום למימוש פנטזיות מגוונות. כשלא היו יחד, היה סטרן נוהג לעתים קרובות לרגל אחריה ולצפות בה במשקפת. מדי פעם פנה בדברים אל בעלה. הוא הציע לססיל לעזבו תמורת משכורת חודשית שישלם לה, הוא, אדואר, אך זו סרבה מחשש לאבד משען בטוח. בעלה אכן יתמוך בה לאורך כל הדרך.

הון של מיליון דולר עמד בלב פרשת הרצח. ב-12 לינואר, 2005, הפקיד אדואר סטרן בחשבונה של ססיל ברוסאר את הסכום הנ"ל, לאחר לחץ בלתי פוסק שהפעילה זו על מאהבה הקמצן שלא נהג לפנקה במתנות. היא ניתקה את יחסיו אתו והתנתה את חידושם בקבלת הכסף. ברוסאר דרשה את הסכום, לטענתה, כהוכחה לאהבתו אליה וכדי להבטיח את עתידה. כמו כן דרשה ממנו לשאתה לאישה. היא התחייבה להחזיר לו את הכסף אחרי שתקבלו, כאות לאהבתה אליו.  משקיבלה את הכסף, לא החזירה אותו ואחרי שהתעלמה מנסיונותיו של סטרן ליצור אתה קשר, הוא חסם, באמצעות עורך דינו, את ההעברה.

לפי עדותה של ברוסאר, בערב הרצח, ב-28 לפברואר, היא הגיעה לדירתו של סטרן בז'נווה כדי לדון בעניין מיליון הדולר ותבעה לדעת מדוע לקח אותם חזרה. בהמשך הערב, במהלך משחק המין האחרון, שבו הצליפה בסטרן בשוט כשהיא לובשת בגד גוף שחור ונועלת מגפיים שחורים, הטיח בה שותפה את המשפט: "מיליון דולר, זה יקר עבור זונה". למשמע הדברים אחז בה טירוף, לדבריה, והיא ניגשה לחדר הארונות, הוציאה אקדח ממגירה וירתה בו בין עיניו. הוא קם, עשה חצי סיבוב סביב עצמו ונפל על ירכו השמאלית. היא ירתה בו שנית בראשו ואז, כשראתה את הדם, נזכרה איך אהב לחזות ביסוריהן של החיות שפצע במשך מסעות הצייד. כדי לא לעשות כמוהו, היא קיצרה, לדבריה, את יסוריו וירתה עוד שני כדורים בגופו.

לטענת ההגנה, ססיל ברוסאר הייתה קרבן של מניפולטור אכזרי שהטריד והשפיל אותה, פיזית ונפשית, עד שהוציא אותה מכליה ודחף אותה לנורא מכול.  מכיוון שראתה בסכום הכסף אות לאהבתו ולמחוייבותו אליה, לנכונותו להתחתן ולהביא אתה ילד לעולם, לא עמדה בעלבון, ובסערת רגשותיה, ירתה בו והרגה אותו. לטענת משפחתו של סטרן, ססיל ברוסאר הייתה צעירה ערמומית, נצלנית ורודפת בצע שחייתה על חשבונו של גבר בן 50 בעודה מטפחת את תלותו המינית בה. משלא קיבלה את מבוקשה, מיליון דולר, רצחה אותו מתוך רגשות נקם. פרוצה חסרת רגשות, קרת מזג ורודפת בצע או אישה אומללה, מאוהבת עד כלות הנשמה בגבר כל יכול מתעלל? קרוב לוודאי שכל אחד משני רוקדי הטנגו הקטלני היה גם הטורף וגם הנטרף.  מאמרים, ספרים תיעודיים, רומנים, מחזות ואפילו שיר, הפרשה לא הפסיקה מלהניב גרסאות, בצרפת ובשוויץ. אחת מהן היא הכותר של הסופר הצרפתי רז'יס ז'ופרה: "המענישה בחומרה", שממנו הופק גם סרט.

הרומן הצרפתי המבוסס על הפרשה

במהלך יוני 2009  סיקר רז'יס ז'ופרה את משפטה של הרוצחת, ססיל ברוסאר, שהתנהל כאמור בז'נווה, לעיתון "לה נובל אובסרווטר". במאמר שהתפרסם בעיתון מגיע ז'ופרה למסקנה שססיל ברוסאר תכננה את הרצח עד לפרטיו האחרונים וביצעה אותו בדם קר. ססיל ברוסאר ידעה, לפי ז'ופרה, להערים על כל הסובבים אותה, כולל הפסיכיאטר שקבע שמנת משכלה נמוכה – חסרה לה נקודה אחת כדי להיות מוגדרת כבעלת פיגור קל.

שנה לאחר מכן הוציא ז'ופרה את הרומן הממחיש את הדעה שהביע במאמר ומציג את הרצח כמתוכנן מראש. הרומן מורכב ממונולוג ארוך מפיה של הרוצחת, הכלואה בבית הסוהר והעומדת להשתחרר, ומשם היא מספרת על הרצח, על בריחתה לסידני באוסטרליה ושיבתה תוך מעתקים לעבר הקרוב – יחסיה עם מאהבה ולעבר הרחוק –  קורות חייה החל מהילדות. הרומן פותח במשפטים הבאים (הרומן לא תורגם לעברית וכל הקטעים המצוטטים ממנו הם בתרגומי, א.ל):

פגשתיו בערב של סתיו. נעשיתי מאהבתו. נתתי לו במתנה את חליפת הלטקס שבה היה לבוש ביום מותו. שימשתי לו כמזכירה מינית. הוא לימד אותי להשתמש בנשק. נתן לי במתנה אקדח. סחטתי ממנו מיליון דולר. הוא לקח אותם ממני חזרה. הרגתי אותו בכדור בין העינים. הוא נפל מהכיסא שאליו קשרתי אותו קודם לכן. הוא עדיין נשם. ביצעתי בו וידוא הריגה. הלכתי להתקלח. אספתי את התרמילים. שמתי אותם בתיק שלי יחד עם הכדורים. טרקתי את דלת הדירה. (עמ' 9)

שמות שלושת הגיבורים הראשיים אינם נזכרים אך העלילה נשענת על סיפורם של ססיל ברוסאר, בעלה ומאהבה. אם לא הייתה פרשת אדואר סטרן, לא היה הרומן "המענישה בחומרה". גם שמות הגיבורים המשניים לא נזכרים. הסופר אינו נוקב כלל בשמות ברומן זה. עם זאת, המונולוג כתוב בסגנונו של רז'יס ז'ופרה, בעל מקצוע מיומן, שטביעת ידו האמנותית שולטת גם במבנה הרומן ובמעברים מההווה לעבר. מי שקרא את הפרוזה הבנאלית של מכתביה המשמימים של ססיל ברוסאר, שהתפרסמו בספר תיעודי על הפרשה, מבין מייד שלעולם לא הייתה יכולה לכתוב בסגנונו של ז'ופרה, הרצוף דימויים מקוריים, דקויות, אירוניות וכפל משמעויות.

זאת ועוד. דרך הדברים שז'ופרה שם בפיה של הגיבורה, הקורא למד שמצד אחד יש לה כמה תובנות נכונות על השתלשלות חייה וזו של בני זוגה אך מצד שני היא רואה את המציאות באופן מסולף, או בגלל טירוף או עקב העמדת פנים (לפי מאמרו בעיתון, ז'ופרה סובר שססיל ברוסאר הייתה מניפולטורית מושלמת). לכל אורך הרומן היא מנסה, בדרכים שונות, להמעיט בחומרת הרצח שביצעה ואף לזקפו פרדוקסלית לחובת הקרבן, למשל:

 הייתה לי הזכות לשכוח את היריות האלה. הוא ידע היטב לזהות את שקשוק דריכתו של אקדח. ידיו לא היו כבולות, די היה במכת אגרוף כדי לפרקי מנשקי. הוא נתן לעצמו למות מתוך מורך לב. הוא ידע שיום אחד אפרסם את התמונות שבהן צילמתי אותו בתנוחות מבישות. הוא פחד שלא יוכל יותר בהמשך לשאת את מבט ילדיו המושפלים. (עמ' 28).

הוא דרש שאתעלל בו. זאת הייתה פקודה. זכות יתר של כוחו האבסולוטי. הוא היה תמיד אדונה של הגבירה. בחרתי את החליפה בחנות מוצרי סקס בפיגאל כדי לראות בה רשת קורים שהעכביש שטווה אותה יהיה אני עצמי. חלום של חרק. הוא השתמש בה כדי להגשים את הפנטזיה האחרונה שלו. כשנישל אותי, גזר עליי להפוך לרוצחת שלו. צייתתי לו עד הסוף. הרצח שייך לו עצמו, כמו היתר. (עמ' 55)

חליפת הלטקס הייתה, לפי ז'ופרה, עוד אמצעי בו השתמשה ברוסאר כדי להפוך את קרבנה למכוּר סם, לשלוט בו שליטה מוחלטת ולאלצו לשאתה לאישה:

לו היה רוצה בכך, הייתי שפחתו המוחלטת. לא נהניתי לשחק את תפקיד האדונית. אך גברים אוהבים שאימהות חורגות מסיפורי אגדות יחתלו ויכו אותם.

כשנתתי לו במתנה את החליפה, ידעתי שהוא יאהב את הצינוק הגמיש הזה שבו הנשלט דחוק יותר מאשר העובר הכלוא ברחם. המנהג החדש יקשור אותו אליי יותר מאשר אזיקי הקנאביס, הפלדה, יותר מאשר כל שלשלאות צריחיהן של מצודות." (עמ' 30) 

האופן שבו ז'ופרה רואה את אישיותם של הרוצחת, בעלה ומאהבה הוא עמוק ומרתק. הספר מספק למעשה הסבר לצורך הסאדו-מזוכיזם של הגיבורים שגרר אותם לשחזר בלי הרף בגרסאות שונות ומגוונות את יחס הוריהם אליהם עצמם בילדותם. הכותב חושף את ההתעללויות הממושכות מהן סבלה הגיבורה חסרת האמצעים בילדותה ובנערותה וכמו כן גם את האונס שעברה מצד קרוב משפחה ורומז לאלה מהן סבל הבנקאי רם המעלה, התאכזרויות שהפכו את חייהם הבוגרים של שני האומללים לתסריט טרגי. נוגעת ביחוד ללב הסצנה בה לוקח הבנקאי את בת זוגו לבילוי לילה במלון מעופש ברובע מהגרים בפריז שבו הוא בוכה ומביע את פחדו מזאבים, הוא שהורג חיות טרף למכביר במסעות סאפרי יקרים.

שם הכותר הוא "המענישה בחומרה", ואפשר להבינו כהתייחסות אירונית לרצח. לכך כנראה התכוון ז'ופרה שבראיון שנתן על הפרשה הביע את התרשמותו שססיל ברוסאר הייתה זו שהובילה את הריקוד: באין סוף הודעות טקסט סטרן המאוהב מתחנן בפניה לפגישה. הוא לא היה מסוגל לחיות בלעדיה. אך הקורא עשוי להבין את הכותר גם בזכר, "המעניש בחומרה", כי המילה הצרפתית

Sévère

היא שם תואר שהוא גם זכר וגם נקבה. יחסיהם של בני הזוג היו מאופיינים בחילוף תפקידים כשהדוברת הייתה פעם המכניעה ופעם הכנועה. פעמים רבות ברומן היא  מביעה את אי שביעות רצונה מתפקיד האישה השולטת שבן זוגה מייעד לה, אך האם אפשר להאמין לה (ז'ופרה סובר שהיא לא אמינה). ואולי "המענישים בחומרה" הם הוריהם ההמתעללים של שני הגיבורים שהרעילו את חייהם בלי שהיה להם שמץ של תקווה להירפא. לפי משפט ששם ז'ופרה בפי הגיבורה, סבל הילדות רק הלך והעצים, התפשט כמו מחלת סרטן.

התביעה המשפטית של משפחתו של סטרן נגד הסופר

למרות שהמילה "רומן" לצד הכותר יכולה להיחשב כמוצדקת, העלילה לא מותירה מקום לספק בדבר זהות הגיבורים. זהו רומן מפתח, דהיינו, ספר המתאר אירועי חיים אמתיים מאחורי העמדת פנים של סיפור בדיוני. הוצאת גלימאר, שחששה מתביעה משפטית של משפחת סטרן, לא הייתה מוכנה להסתכן בפרסום הרומן שהוצא לאור, בסופו של דבר, בהוצאת לה סיי. משפחתו של סטרן זעמה כמצופה על ספרו של ז'ופרה והגישה כאמור תביעה לבית המשפט בגין ניצול מחפיר של הדרמה שעברו.

ז'ופרה טען להגנתו שבעיתונות ובספר תיעודי שהתפרסם על חייו ומותו של סטרן נאמרו דברים גרועים פי כמה מדבריו שלו ברומן. כאשר מתרחש רצח, טוען ז'ופרה, אי אפשר עוד לדבר על חיים פרטיים המופקעים מרשותם ומועברים לרשות הציבור. וטענתו העיקרית של ז'ופרה היא שכל ספר המתקרא רומן חייב להנות מחירות יצירה ומחופש ביטוי ללא כל סייג.

כותב הרומנים משקר כמו רוצח, לא רוחש כבוד לא לחיים ולא למתים, לא לשמם הטוב ולא למוסר, אך אין הוא רוצח איש. שום רצח לא מבוצע ברומן. האשמה בפשעים היא במבצעיהם במציאות. נקודת מבט זו על חירות הרומן נתמכה על ידי עצומה להגנתו של ז'ופרה, שנחתמה על ידי 10 כותבים ידועים, ביניהם ברנר-אנרי לוי, מישל וולבק, פיליפ סולרס, פרדריק בגבדה, יאן מואקס, וירז'יני דפאנט וג'ונתן ליטל.

גרושתו של סטרן, שלושת ילדיהם ואחת מאחיותיו למחצה של הנרצח הגישו תביעה משפטית נגד ז'ופרה בגין פגיעה בפרטיות ודרשו את הסרת ספרו מהשוק. עורך הדין של המשפחה טען שבעוד שהעיתונאים תפקידם הוא ליידע את הציבור, הסופר לעומתם ביקש לבדרו ולהפיק רווחים מסחריים מהדרמה המתוקשרת. הספר שכתב החזיר את הפרשה לכותרות ורק הגביר את הטראומה של המשפחה שמחובתה להגן על שלושת ילדי הנרצח. הטענה שעלילת הספר שונה מהפרשה במציאות איננה אלא צביעות, לדברי המשפחה, כיוון שברור כשמש בצהרים שהיא מבוססת ונשענת עליה.

אחרי שנתיים של הליכים, החליטה משפחתו של סטרן לוותר על דרישתה להסיר את ספרו של ז'ופרה מהשוק ועזבה את מאבקה המשפטי נגד הסופר והוצאת הספרים. די היה לה בכך, לדבריה, שקולה בדבר פגיעה בפרטיות נשמע.

האם אפשר להפריד בין החיים לרומן מפתח

רז'יס ז'ופרה חיבר לספרו הקדמה שנועדה להבטיח את עצמו (לשווא) מפני תביעה משפטית ושלפיה חיים לחוד ורומן לחוד. ז'ופרה טוען שהדמויות בספר אינן אלא בובות שנולדו מדמיונו של הסופר:

מעולם לא מת אף אחד ברומן. כי אף אחד לא קיים בתוכו. הדמויות הינן בובות מלאות במילים, ברווחים, בפסיקים, בעור של תחביר. המוות חוצה אותם מקצה אל קצה, כמו אוויר. הן פרי הדמיון, מעולם לא היו קיימות. אל תחשבו שהסיפור הזה מציאותי, זהו אני שהמצאתי אותו. אם אנשים מסוימים מזהים את עצמם בו, שימלאו לעצמם אמבט. בראש מתחת למים, ישמעו את פעימות לבם. למשפטים אין לב. מטורפים הם אלה החושבים עצמם כלואים בספר". (עמ' 9).

דימוי הבובות מוליך אותנו אל גיבורת הרומן עצמה שבעיניה, הגבר שרצחה, לאחר שהלבישה אותו בחליפת הלטקס, לא היה גם הוא אלא בובת חלון ראווה, תינוק מחותל בחיתולים ורודים מכף רגל עד ראש, מומיה מצרית חסרת פנים. הגיבורה ברומן של ז'ופרה מנסה לירות במאהבה במשרדו אך משהיא נוכחת לדעת, אצבע על ההדק, שלא תוכל לפגוע באיש בשר ודם העומד מולה, היא חוזרת בה אך מוצאת את תחבולת חליפת הלטקס כדי להגשים בכל זאת את זממה. אפיזודה זו שאובה כנראה מדמיונו של הסופר אך מסתמכת על עדותה של ססיל ברוסאר במשפט. במאמרו בעיתון כותב ז'ופרה שברוסאר אמרה פעמים רבות במשפטה שלו הייתה רואה את פניו של סטרן, לו לא היו מכוסות, לא הייתה מסוגלת לירות.

דימוי הבובה החוזר, בהקדמה ובגוף הרומן עצמו, מעיד על הקשרים הקיימים בין עולמו של הסופר לעולמה של הגיבורה. כמו גיבוריו בספר זה, כך גם הוא מחפיץ את דמויותיו. אין הוא מסוגל לירות באיש חי, אך בדמויות עטויות תחבושות של נייר הוא מתעלל כרצונו. 

זאת ועוד. הגיבורה ברומן טוענת שסיפורי האהבה מתרחשים בעולם חוצני ולכן הפשעים המתבצעים במהלכם אינם ניתנים לשפיטה בחוקים המקובלים על פני כדור הארץ:

סיפורי אהבה הם פלנטיות פרטיות, הן מתאיידות כשתושביהן עזבו אותן. הם מצייתים לחוקים לא מוכרים בשאר היקום. לא מוכרים אף לאלה שהתגוררו בו. אני היא ניצולה מאותה פלנטה שנמחקה מהגלקסיה ביריה. שפטו אותי בשם חוקים שלא היו שלנו בשעת הפשע. (עמ' 44-45)

זוהי למעשה טענתו של רז'יס ז'ופרה ביחס למרחב הרומן, פלנטה פרטית-חוצנית, שאי אפשר לדעתו להחיל עליו את החוקים המקובלים. ברור הוא שז'ופרה אינו מסכים עם הדברים שהוא שם בפי הגיבורה. על רוצחים להישפט לפי החוקים. אך לדעתו, בעוד שפשעים שבוצעו במציאות חייבים בעונש, מחברי רומנים אינם רוצחים ואינם פושעים וזכותם היא להנות מחירות מוחלטת כל עוד היא מתבצעת בין דפי הרומן. הרומן הוא מרחב בדול וחופשי שבו יכול כותבו לתת ביטוי ליצירתיותו – לערבב אמת ושקר, לסלף,  למצוא, להמציא, כאוות נפשו. החוק היחיד בין דפי הרומן הוא חירותו של הסופר ותפקידו העיקרי של מוציאו לאור הוא להגן על חירות זו. בין הדמויות הכלואות במילות הרומן לבין האנשים שנולדו אל תוך המציאות, חיים ומתים בה, אין שום דבר משותף.

האם אפשר באמת להפריד באופן כולל ועקרוני בין הכתוב בין דפי רומן המפתח לחיים עצמם? האם לא שולחים סימני הדפוס והרווחים ביניהם אל אנשים בשר ודם, אל אירועים שהתרחשו באמת? מילים אינן יורות כדורים של ממש אך האם לא עלול הכתוב ברומן לגרום כאב לאנשים המזהים את עצמם או את קרוביהם בו ואף למוטט את עולמם? האם אין דרך חזרה מרומן מפתח למציאות?

הדעות חלוקות. בית המשפט בצרפת מכריע באופן פרטני, בכל מקרה ומקרה לגופו.

Régis Jauffret,  Sévère,  Le Seuil, 2010

ד"ר אורנה ליברמן היא חוקרת לשון, ספרות ותרבות, מנהלת הבלוג "לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה", המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו אך כולל לא מעט רשומות על ספרות ואמנות:

https://liebermanorna.wordpress.com/2013/01/18/רשומה-מס-1-לכל-מילה-יש-כפיל-ניגודי

 

תגובות

תודה

למגיבות, נורית ועופרה.
אני מוסיפה ש"ההזדהות" בין הסופר ז'ופרה, מניפולטור מיומן, לבין הגיבורה נטולת השם שתמרנה את כל הסובבים אותה, מסבירה בין היתר את העובדה שהצליח להיכנס לעורה ולנשמתה ולכתוב מונולוג כה ארוך בשמה. וכן את משיכתו לאירועים פליליים שבהם יש חריגה מהחוקים. אבל כמובן שמי שרק כותב על פשעים אינו מי שמבצע אותם. ברור שז'ופרה הוא נגד ביצוע פשעים.
הדמיון הוא בתמרון. בספר הזה ז'ופרה מתמרן את הקורא כדי לשכנע אותו שססיל ברוסאר ביצעה את הרצח בקור רוח ולאחר תכנון. יכול להיות שזה היה כך, יכול להיות שלא. הדבר בולט עוד יותר ברומן שכתב על פרשת דומיניק סטרוס-קאן במלון סופיטל בניו יורק שבו הוא מתאר סצנה מפורשת של אונס וכך הוא מתמרן את הקורא לחשוב שסטרוס-קאן באמת אנס את נאפיסטו דיאלו. בית המשפט כידוע ביטל את האישומים נגד סטרוס-קאן, כך שיש סתירה בין הכתוב ברומן לבית החלטת בית המשפט.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן