אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פול וכטל: תיאוריית היחסים בפסיכותרפיה


התמונה של אביגיל אגלרוב
עולם הפסיכולוגיה עבר ועובר שינויים מתמידים

מטופלים נוטים לחוות חוויות שליליות המתעוררות מאחרים בהם צפו.

בכל דור ודור מבקרים הזהירו מפני ההכחדה הקרובה של פסיכואנליזה כגישה טיפולית, אלא אם כן יתרחשו שינויים רדיקליים. בשנת 2006 מתחו אנליסטים בולטים במסורת פסיכולוגיית האגו, על טיפולים ארוכים המתנהלים ללא תשומת לב מתאימה למטרות הטיפוליות הראשיות.

פיטר פונגי, חוקר ומטפל, שפורסם בשנת 2010 באופן נרחב, העריך כי קבוצה מצומצמת של טכניקות פסיכואנליטיות יישארו לזיהוי בטיפולים עתידיים, כמו הלחץ לתמוך בטכניקות טיפוליות עם התקדמות תמיכה אמפירית אובייקטיבית. אוטו קרנברג, שמיזג יחסי אובייקט וגישת פסיכולוגיית האגו כטיפול נתמך אמפירי לטיפול בהפרעת אישיות גבולית, ביכה בשנת 1996 את הטבע המדעי והמגביל של הכשרה פסיכואנליטית.

מה שעומד בבסיס ביקורות אלו הוא הקביעה כי אנליסטים נוטים להתמקד מדי בקידום התיאוריות שלהם ותרגול באזור הנוחות שלהם, ואינם מאפשרים לטכניקה שלהם להתגמש על מנת לעמוד בדרכה של מציאות קלינית מעשית. טענה מובלעת היא שאנליסטים הזניחו ראיות רלוונטיות שעשויות לשנות בפועל ובאופן משמעותי את הגישה הפסיכואנליטית ולקדם את התחום.

עולם הפסיכולוגיה עבר ועובר שינויים מתמידים. לעיתים "על הגב" של המטופלים. לכן היה חשוב לי לחקור את הנושא לעומק ולהבין אחת ולתמיד מהו טיפול אנליטי אידיאלי.

פסיכואנליזה כיום

בחוגים אנליטיים, העולם הטיפולי מחוץ לארגון הפסיכואנליטיקאי עשוי להופיע לעיתים כגישה פרימיטיווית ופשטנית, שבה המטופלים מקבלים טיפולים שטחיים ביותר. אך כיום הפרספקטיבות מחוץ לפסיכואנליזה מתמודדות בדרכים רציניות בסוגיות כגון התנגדות, השפעת סובלנות וביטוי, והמשמעות האמביוולנטית בתהליך שינוי.

תצפיות אלו הובילו חוקרים בחזרה לביקורת האחרונה על פסיכואנליזה. אחת הסיבות לכך שאנשים כה פגיעים למחיר הקליטה העצמית היא שהם חיים בעולם שאינו מציאותי. הגישות הפסיכואנליטיות שנויות במחלוקת ומתרחשות בין פלגים, שלמרות ההבדלים ביניהם, מציגים את עולם הטיפול דרך עדשה צרה למדי.

ההסכמה שבשתיקה לפיה הפסיכותרפיה השולטת הנכונה היא מורחבת, אינטנסיבית ולעיתים קרובות אף חודרת "עמוק", בה המטפל נמנע מלהציע הוראות או להציב את הבעיה במרכז. העבר הוא תמיד פרולוג, ונחשב כמיקוד הטיפול המרכזי.

עבודותיו של פול וכטל על התקדמות הפסיכואנליזה

לכן מרענן לפגוש את העבודה האחרונה של פול וכטל, פסיכולוג אנליטי מיומן וחבר סגל בתכנית הפוסט דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק בפסיכואנליזה ופסיכותרפיה, שהיא אחד ממייסדי החברה לחקירת פסיכותרפיה אינטגרטיבית.

בספרו האחרון, 'יחסי תיאוריה והפרקטיקה של פסיכותרפיה', שיצא בשנת 2008, וכטל טוען בתוקף לרלוונטיות נקודת ה"יחסות" במבט המתחבר עם מה שהוא מכנה מותג משלו של שילוב טיפול פסיכולוגי ודינאמיקה מחזורית.

העניין של וכטל בשילוב טיפולי התחיל לפני שנים רבות. בשנות השבעים, הוא הסתקרן לגבי טיפול התנהגותי, ויצר קשר עם חוקרי התנהגות בולטים על מנת להתבונן בעבודתם. כתוצאה מכך הוא כתב שני ספרים: 'פסיכואנליזה וטיפול התנהגותי', שהתפרסם בשנת 1977, ו'פסיכונאליזה, טיפול התנהגותי והעולם היחסי', שהתפרסם בשנת 1997.

וכטל הוא הראשון שהסתקרן לגבי טיפול ביהביוריזם שפותח כשהיה סטודנט לתואר שני באוניברסיטת ייל, שם נתקל בעבודתו הנשכחת של דולרד ומילר, המשולבת עם התיאוריה הפרוידיאנית והביהביוריזם הניסיוני.

למרות שהיה מיומן בגישות פסיכולוגיית האגו, וכטל החל להתעניין בעבודת רשימות בין אישיות כגון הורני וסאליבן, שהיוו גורמים תרבותיים ופוליטיים בולטים ביותר בתיאוריות הפסיכואנליטיות שלהם, בהשוואה לפסיכולוגים בתיאוריית האגו, שתוכן עבודתם דחק השפעות זמניות לתחום סביבה ממוצעת לה ניתן לצפות.

וכטל אימץ את תולדת הגישה ההתייחסותית, כפי שתוארה בעבודתם של מיטשל, ארון ואחרים שנלמדו מקרוב, ועסק עימם בדיאלוג פורה. הוא נמשך להתמקדות במודל שתי נפשות של טיפול, יציאה מנקודת מבט ממוקדת על הגורמים לפסיכופתולוגיה, והתעקשות על גורמים במערכת היחסים האמיתית בין מטופל ומטפל כמרפא.

תוך הכרה ברלוונטיות פרשנות והבנה עצמית, וכטל רואה הדגשת יתר היסטורית בתובנת התיאוריה הפסיכואנליטית של שינוי. הוא שב לעבודתו של פרנץ אלכסנדר, ומתעקש על הצורך ב"חוויה רגשית מתקנת".

בדומה לאלכסנדר, וכטל מדגיש את האפשרויות החשובות ללמידה ביחסים הטיפוליים, כשהמטופל מגלה שרצונות מקובלים או ציפיות חרדה אינן כה מפחידות כשחווים אותן בנוכחות אחרת שאינה מאיימת. הוא משלב את ניסיון הקשר הטיפולי עם סוג למידה המתרחש בגישות התנהגותיות.

יחד עם זאת, שלא בדומה לגישות הביהביוריסטיות הנוקטות בגישה נחושה לסביבה צרה, מזניחות את העולם הפנימי, "הפסיכו דינאמיקה המחזורית" של וכטל מדגישה את ההתבוננות הפסיכואנליטית לפיה מטופלים מסוגלים לחוות סביבות המכבות את פחדיהם.

במקום זאת, מבלי משים, ובאופן פרדוקסאלי, מטופלים נוטים לחוות חוויות שליליות המתעוררות מאחרים בהם צפו. עבודה טיפולית כרוכה בטיפול בשיטות בהן המטופל מתנהג באופנים המקשים על המטפל לספק חוויה רגשית מתקנת הכרחית. בדרך זו, פסיכותרפיה היא מטבעה ניסיון של שני אנשים, היות  והמטפל נמשך בהכרח לפתולוגיה של המטופל.

טיפול אנליטי אידיאלי

מיקום ברירת המחדל ניכר באמונה לפיה הטיפול האנליטי אינו צרי להיות תומך או מספק מדי. מטפלים צריכים להישאר אטומים ומרוחקים על מנת לאפשר לחומר עמוק יותר להופיע, וסיפוק או מאמצים רבים מדי, שכוונתם להועיל באופן ישיר, עשויים למנוע מהמטופל את ההתקדמות ההכרחית לבדיקת עומק הפתולוגיה שלו.

מיקום ברירת המחדל קובע גם התערבויות ישירות או הצעות, ואינו מתמקד אך ורק במתן תובנה. וכטל הציע שמיקום ברירת המחדל מוביל אנליסטים להיות חשדנים יתר על המידה ויריבים בגישתם למטופלים, וכי יש צורך לפענח את השפה הנסתרת של הלא מודע, ולהוציא את החלק הידוע של העצמי לתוך התודעה.

הוא דוגל בעמדה חיובית עם מטרה ראשית של שיפור וקבלה עצמית של המטופל, לטענתו, מטפלים מובילים מטופלים להשתמש בשפה מאולצת ומלאכותית המכילה ביקורת מרומזת לפיה אינם מתנהגים יפה בדרך כלשהי על ידי הגנה והתנגדות. מטפלים נמנעים מלהיות ישירים ותומכים, משבחים או מעודדים, על מנת שלא לצאת מהקופסה הטיפולית אליה הם נמשכים כמיקום ברירת המחדל.

מסקנות לגבי עבודתו של וכטל

נראה לי שלמרות שיש הרבה מה להעריץ בעבודתו של וכטל, ולהחילה באופן יעיל על תהליכים קליניים, ביקורתו על מיקום ברירת המחדל מונעת ממנו להבין באופן פרודוקטיבי את נוכחות עמדות רגרסיביות לכאורה.

נדהמתי לראות כיצד מטפלים מתחילים נמשכים לעמדה טיפולית קריטית, שלילית ורחוקה, כשלא הונחו לעשות זאת. החרדה של להפוך למטפל, במיוחד בשלבים המוקדמים ביותר, מובילה מטפלים לסגת, ולסגור את החקירה אותה הם רוצים להמשיך.

וכטל אומר מעט מדי על פחדי המטפלים הרפואיים וכיצד עבודתם מביאה אותם לקדמת הבמה. אין זה מפתיע שלמרות הבטחת הגישה ההתייחסותית של טיפול פחות נוקשה, מודלים טכניים מתמידים. גם היבטי גישה מתקדמת משתמשים לעיתים בהתנגדות המטפל לעבודה טיפולית.

ועדיין עבודתו של וכטל מעודדת לגבי עתיד הפסיכואנליזה. היא מצביעה על כך שסקרנות אקלקטית והדגמת פתיחות יכולה להוביל לפסיכואנליזה המציבה את המטופל יותר במרכז, בגישה הומאנית ואינטגרטיבית.

 

תגובות

סינטזה בין גישות טיפוליות פסיכותירפיות לגישות פסיכואנלטיות.

העתיד כמו בכל תחום שייך לשילובים ולסינטזות אינטר דיסיפלינאריות ותוך דיסיפלינאריות= תוך הרחבת הספקטרום הסינקרטי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר