אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פראקסיס: איך קרנברג והיטלר פגשו בי על ספת הטיפול? - מבט אישי


התמונה של צביאל רופא
פראקסיס: איך קרנברג והיטלר פגשו בי על ספת הטיפול? - מבט אישי

כשחברים "מאבחנים"

הסצנה הבאה התרחשה ב-1996 בחדרו של הפסיכיאטר שטיפל בי שנים לא מעטות. הנה התיאור כפי שהתרחש במציאות חיי מתוך ספרי "מישהו מטפל בך" (עמ' 30). השמות בדויים, הראל הוא עבדכם הנאמן.

כאילו ניתן האות החל הפסיכיאטר לדבר בנינוחות: "שמעתי שאתמול נתת הרצאה..."

הראל התנפח כתרנגול צעיר והתחיל לזהור באור יקרות: "כן, היה מצוין, הם ממש אהבו אותי, למרות שאמרתי להם את כל האמת בפנים. הם העריכו את הכנות שלי. אם הפוליטיקאים היו מבינים את זה, הם היו מצליחים לסחוף המונים... אם לא הייתי חולה-נפש דפוק, הייתי מראה לציבור הישראלי... אולי עוד אראה לכולם..." [...] מבטו נח לרגע על פניו של ד"ר גרוסמן. מעולם לא ראה הבעה כזו על פנים אלה. היה זה מבט נחוש ומרוכז של אדם העומד בפני התמודדות לא פשוטה. בקול רך כקטיפה שתל ד"ר אברהם גרוסמן את ההתערבות הטיפולית:

"תגיד, הראל, אתה רוצה להיות כמו היטלר?!..."

כיוון שאירוע זה - שלא היה היחיד מסוגו הבוטה המכאיב והמפתיע בחדרי הטיפול בהם ביקרתי בקביעות במשך שנים ארוכות של טיפולי נפש - יצר בי תסכול ומצוקה, פניתי לחפש תשובות בספרות המקצועית. אחרי עיון וניתוח קדחתני, התחלתי לטעון באינטנסיביות באוזני קרובים ואהובים, שמעשים שכאלה (להלן "התערבויות") מצד פסיכותרפיסטים מומחים, אינם בגדר טעויות אקראיות אלא מכוונים היטב ומהווים חלק חשוב מהטיפול שנועד להיטיב עם המטופל בדרך אל השגת מטרות הטיפול.

חברים קרובים ואחרים בסביבתי שללו מכל וכל את סברתי, שההתערבויות הן חלק מהטיפול שנועד להיטיב עמי. הן נחשבו בעיניהם להתנהגויות מכוערות ופושעות שלא יכירן מקומן בקליניקה, מצד מטפלים שחובה לשלול את רישיונם לכל הפחות. אחרי הדברים האלה וכיוון שהתעקשתי מאוד לראות את ההתערבויות כחלק חשוב מהטיפול, הסובבים אותי דחו על הסף את פירושיי ונדו לי ברחמים. יתרה מכך, בגלל ריבוי עדויותיי אודות "המקרים המוזרים שבהם מטפלים מוסמכים התנכלו לי", בהדרגה לא מעט מחבריי הקרובים "אבחנו" אותי כמי שסובל מפרנויה. חבר נפש קרוב במיוחד, גם הגדיל לעשות ופנה מאחורי גבי לאשתי, והפציר בה שתביאני מיד לפסיכיאטר כי אני סובל מפרנויה חריפה ודרוש טיפול דחוף.

בשלב זה, שאלה מטרידה שהתרוצצה בראשי: איך אוכל להוכיח לקרובים אלי, אשר בטעות גמורה הזדרזו להלביש עלי פרנויה כלשהי, שלמעשה טעו לחלוטין?  

הרופא חולה?

אם עד כאן מתקבל הרושם שרק סתם בני אדם שלא למדו ולא הוכשרו עלולים לטעות ולהדביק למאן דהו אבחנה פרנואידית סטיגמטית ופוגעת ללא הצדקה, הנה מקרה היסטורי מפורסם המדגים שגם גדולי הרופאים באירופה אבחנו קולגה דגול שלהם עצמם, כהוזה ובעל מחשבות שווא:

ד"ר זמלווייס (1818-1865) היה רופא נשים אוסטרי-הונגרי ומחלוצי תחום האפידמיולוגיה אשר גילה ב- 1847 רחצת ידיים בחומר מחטא בבתי יולדות מקטינה מאוד את הידבקות היולדות מזיהומים. היה זה לפני גילוי החיידקים כגורמי מחלות, וזמלווייס טען שהתמותה הגבוהה קשורה ל"חלקיקים" שנשאו הסטודנטים שסייעו בחדרי הלידה אחרי שהגיעו משיעורי נתיחת גופות. השערתו של זמלווייס לא נתמכה על ידי התיאוריות המדעיות דאז, ואפילו בעקבות כך אף כונה בשם "הטיפש מפשט".

מ-1851 ועד 1857 הצליחו נוהלי החיטוי שהנהיג להפחית את התמותה ל- 0.85% והדבר הביא לקבלה של שיטתו בכל רחבי הונגריה. בווינה עדיין דחו את רעיונותיו ושם המריאה תמותת היולדות ל-35%. ב- 1865סבל ממעין התמוטטות עצבים ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי פרטי אך לאחר שהתנהג באלימות הוכה על ידי הסגל ולאחר שבועיים מת מהפציעות שנגרמו לו.

דחיית הממסד הרפואי את ממצאיו של זמלווייס גרמה, במחדל, למותן של אלפי אימהות צעירות. הפרשה הפכה לדוגמה למצב שבו האינרציה של אנשי המקצוע הבכירים גורמת להאטת ההתפתחות המדעית.

ב-1969  שונה שמה של האוניברסיטה לרפואה בבודפשט, ומאז היא נקראת על שמו: "אוניברסיטת זמלווייס" (מתוך הערך איגנץ זמלווייס בויקיפדיה) 

זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך  

אולם אחר הדברים האלה, מיד יהיו כאלה שיציינו בביקורתיות שמדובר באנשי רפואה שפעלו לפני כ-150 שנה... אבל מסתבר שטעויות קריטיות באבחון אינן רק נחלת הרופאים, הפחות מקצועיים, הנזכרים בספרי ההיסטוריה, אלא גם, למשל, של רופאים פסיכיאטרים בני זמננו אשר עלולים לעיתים (נדירות?) לבצע אבחון שגוי, שבעקבותיו אדם יכלא במוסד סגור על לא עוול בכפו בלי שסבל מפסיכופתולוגיה כלשהי.

להלן עדות של פרופ' יהודה פריד, כפי שאני זוכר ששמעתיה מפיו בתחילת שנות ה-80' כאשר שהיתי באשפוז יום ברמת חן. פריד סיפר אז על עבודתו כפסיכיאטר מתחיל בבי"ח אברבנאל בשנות ה- 50':

"כרופא פסיכיאטר צעיר התקבלתי לעבודה בבית החולים הפסיכיאטרי 'אברבנאל'. יום אחד הגיע אלי לבדיקה אדם שהיה בהחלט מחובר היטב למציאות מלבד עניין אחד. הוא טען שזה זמן די רב שהשב"כ עוקב אחריו כל שעות היממה. בתחילה, זה נראה לי כמקרה קלאסי של 'פרנויה-ורה', אך ככל שהקשבתי לעדותו בדבר המעקבים אחריו, משהו באופן דיבורו ובתיאוריו המפורטים והמדויקים גרם לי להתחיל להאמין שהוא דובר אמת. התחלתי לתחקר אותו באשר לחייו והתברר שהוא עבד שנים אחדות כשליח במשרדי ראש בממשלה בתל אביב. התחלתי לחשוב ברצינות רבה שייתכן מאוד שאכן עקבו אחרי האיש והוא אינו טועה בכך ובהתאם גם כלל אינו חולה פסיכיאטרי. בסופו של דבר הצלחתי להגיע למשרד הביטחון בדרך לא דרך, אחרי שהסברתי את מניעיי הרפואיים, קיבלתי אישור בעל פה לכך שאכן סוכני המוסד עקבו תקופת מה אחרי המסכן".

 

שאלה

איך קורה שאנשי מקצוע בני זמננו שהנם מדופלמים ומנוסים לפעמים ייטעו לחלוטין באבחנה - מה, הם לא מומחים במקצוע שלהם?

 

רוצה לאבחן? רק בתחום מומחיותך!

כדי לענות על השאלה הראשונה עיינתי בערך אבחנה בויקיפדיה בחלק הדן בעיקר בסמכות לאבחן:

" [...] כדי לאבחן יש צורך בידע ומיומנויות מתאימים בתחום הרלוונטי. בהתאם לכך, ההסמכה לקבוע אבחנות ניתנת על סמך ההכשרה המקצועית של האדם בדיסציפלינה מסוימת על פי חוק.הסמכה זו ניתנת עבור המצבים הספציפיים שנמצאים בתוך תחום ההתמחות של איש המקצוע ואינה תקפה למצבים השייכים לתחומים אחרים. במידה ואיש המקצוע חושד שמקור הבעיה אינו נמצא בתחום הכשרתו עליו להפנות את האדם לאיש המקצוע המתאים לצורך שלילה או אימות של החשד". 

כאן שאלת ביניים: בשלושת המקרים שהבאתי כאן עד כה - איזה ידע היה חסר למאבחנים שבגינו נעשתה (או כמעט נעשתה) טעות פטאלית באבחנה?

ד"ר פריד, הפסיכיאטר הצעיר מאברבנאל, היה אחד מיחידי הסגולה שחשב "מחוץ לקופסה" ולא נפל בפח השכיח של אבחנה שגויה אשר כמעט תמיד תומכת בכך שהמטופל הפסיכיאטרי אכן סובל ממחשבות שווא. מן הסתם לא כל פסיכיאטר במוסד ציבורי בישראל היה מטריח עצמו לרדת כך לעומק העניין.

במקרה של ד"ר זמלווייס הויקיפדיה מציינת בפירוש: "היה זה לפני גילוי החיידקים כגורמי מחלות, וזמלווייס טען שהתמותה הגבוהה קשורה ל"חלקיקים" שנשאו הסטודנטים שסייעו בחדרי הלידה אחרי שהגיעו משיעורי נתיחת גופות. השערתו של זמלווייס לא נתמכה על ידי התיאוריות המדעיות דאז, ואפילו בעקבות כך אף כונה בשם 'הטיפש מפשט'." 

במקרה האישי שלי, עדיין לא הוכחתי כאן שאבחנת "הפרנויה" שהלבישו עליי חבריי ההדיוטות הייתה שגוייה; האם אוכל להוכיח כי אכן היה חסר לחבריי הטובים ידע חשוב באשר לשיטת הטיפול הפסיכו-דינאמית אשר בלעדיו לא היה להם כל סיכוי להבין ולהעריך נכונה את הקורות אותי בחדרי הטיפול?

אם כך נשאר לנו רק נעלם אחד: האזכור המזעזע של "היטלר" בפניי מפי רופאי המטיב והנערץ - האם אכן היה זה אקט טיפולי פר-אקסלנס אשר שרת נאמנה את מטרות הטיפול ותרם להצלחתו... או פליטת פה מופרעת הראויה לכל גינוי?

תשובה לשאלה הזו לא יהיה לי קל לתת, למרות שכולה נהירה וברורה לי בלי ספקות. ולמה?

מפני שהבנת ההתערבות האגרסיבית והבוטה הזו דורשת ידע אקדמי מרובה יחסית, שבדרך כלל גם לסטודנטים שקדנים בלימודי הפסיכולוגיה יעמוד על שלוש ואולי אפילו על חמש שנות לימודים אינטנסיביים. את החלקים הרלוונטיים במסת הידע הזה אנסה לפרוש לפניכם בזה, עד שתוכלו להבין שאזכורו של היטלר ביחס אלי אכן היה אקט טיפולי ממדרגה ראשונה. אקט שכוונתו הישירה והישרה לא הייתה להכאיב לי או לבזות אותי, חלילה, אלא להעמיד אותי בפני מכשול שהייתי זקוק לו כמטופל באותה נקודת זמן. מכשול, שאם אצליח לעבור אותו בשלום, עשוי לקדם אותי לא מעט במעלה המפרך של רמת ההתפתחות של אישיותי. זו שהייתה עד אז בעלת ארגון אישיות פסיכוטי (מונח שטבע אוטו קרנברג כחלק ממשנתו הסדורה), וזו אשר כדי להביא לצמיחתה שלא כדרך הטבע, היה צורך לאתגר אותה ללא פשרות.

 

בשביל מה יש מטפל?

שנתיים למדתי עבודה סוציאלית בבר אילן, ולא סיימתי. ואולם זכור לי, שפעמים אין ספור המרצים שלנו הדגישו חזור והדגש, שהתנהגות המטפל בחדר הטיפול חייבת לשרת ככל שניתן את מטרות הטיפול, חוק בל יעבור! לפיכך, אם המטפל חושב שיש צורך טיפולי לספר בדיחה למטופל כי זה מה שישרת את מטרות הטיפול - אז לטובת הטיפול הוא צריך לספר בדיחה. ואם הוא סובר שצריך להרעים בקולו על המטופל כי זה הצורך הטיפולי של המטופל באותו רגע - אז כנראה זה מה שהוא צריך לעשות אם הוא מטפל טוב ומסור.

 

ואולם, ישנם מטופלים רבים שמעולם לא חוו התערבויות בוטות ואגרסיביות בחדר הטיפול. לעומתם, רבים וטובים דיווחו על התערבויות בוטות ומכאיבות, בדרך כלל בלי שהיו מסוגלים להסבירן לעצמם וודאי של לסביבתם. להבדלים שכאלה בגישה וביחס דווקא ביחס למטופלים הסובלים ממחלות פסיכוטיות יכולות להיות סיבות אחדות. הנה שורות אחדות, שמן הסתם מסבירות לפחות חלק מההבדלים המשמעותיים בין חוויותיהם של המטופלים בקליניקות. מתוך האתר בטיפולנט:

"אחד הדיונים המרתקים בפסיכואנליזה בעשורים האחרונים מתנהל בין תומכי פסיכולוגיית העצמי של היינץ קוהוט לחסידי הגישה המבנית של אוטו קרנברג. אנשי פסיכולוגיית העצמי תומכים בטיפול המבוסס על אמפטיה, מתוך הנחה כי ההפרעות של מטופלים רבים נובעות מתחושה של ערך עצמי שביר, שיסודותיו בחסך הורי בילדות. לעומתם, גורסים תומכיו של קרנברג כי את הפגיעות המאפיינת הפרעות קשות ניתן לתקן רק באמצעות פרשנויות ועימותים עם מנגנוני ההגנה הבלתי מסתגלים שסיגל לעצמו המטופל..."

הקדמה והסבר לפני חשיפת שיטות הטיפול של אוטו קרנברג:

מחלת הנפש דומה לשק קמח כבד מאוד שרובץ לנו על הכתפיים. למיטב הבנתי, הגישה הפסיכואנליטית סוברת שבלתי אפשרי להוריד את שק הקמח הכבד מעלינו. כלומר שאי אפשר, לכאורה, לסלק לחלוטין את המחלה הנפשית אלא רק לשכך את הסימפטומים באמצעות תרופות פסיכיאטריות על בסיס יומיומי. ואולם, הטיפולים הפסיכודינמיים הנגזרים מהתיאוריה הפסיכואנליטית, מתחכמים למחלת הנפש ומטפלים בה בצורה עקיפה, יצירתית, ולעתים משמעותית ביותר.

כי הרי התיאוריה הפסיכואנליטית גורסת שתחלואה נפשית במקרים רבים נגזרת מעיכובים התפתחותיים מסוימים באישיות המטופל הנובעים ממינון כלשהו של תורשה וסביבה (זאת במקביל לתהליכים הביו-כימיים-חשמליים המתרחשים בו זמנית בסנכרון לפאזה הפסיכולוגית). פירושו, שככל שתעלה דרגת התפתחותה של האישיות השפעת המחלה תיחלש!

לפיכך, התיאוריה בעצם גורסת שאישיותו של המטופל - הלא היא אותן כתפיים שנושאות את הנטל הנורא של הסובל ממחלת נפש - אינה בוגרת דיה בסקטורים משמעותיים ובהתאם אינה מסוגלת לעמוד ברבים מלחצי עולם המבוגרים. לכן אותה אישיות לא מפותחת דיה, תקרוס לסימפטומים כתוצאה מטריגרים חיצוניים ו/או פנימיים שאנשים "נורמאלים" בדרך כלל לא יקרסו מהם למצבי חולי. לדוגמה, אם בתחום מסוים אישיותי לא מפותחת ואני מגיב למציאות כמו ילד בן חמש, אז ברור שיהיה לי קשה לשרוד בתחום זה בו אנשים מגיבים באופן בוגר הרבה יותר.

אם כך אומרת התיאוריה: אולי לא נוכל לטפל ישירות במחלה, אבל כן יהיה באפשרותנו בעקיפין לחזק ולבגר את האישיות הסוחבת על גבה את המשא הכבד של אותו שק הקמח הלא הוא המחלה הנפשית. בהתאם, הטיפול הפסיכודינמי הממושך מתמקד בניסיונות חוזרים ונשנים לגרום התבגרות בנקודות הפחות מפותחות של האישיות. אולי בדיוק זו הסיבה שנדרשות לו שנים אחדות ולא פגישות ספורות. והנושא הוא סבוך בדרך כלל עבור מי שלא למדו שנים אחדות מדעי ההתנהגות ואינם אנשי מקצוע בתחום. על כן, כדי להבין את הבסיס התיאורטי הרחב והמיוחד של קרנברג, חובה לעיין בערך של קרנברג באתר בטיפולנט. ערך זה כתוב בעברית והוא כתוב באופן ברור ובהיר, יחסית. להערכתי, לקוראים שאינם אנשי מקצוע בתחום הנפשות, יקשה להבין מאמר זה בלי לקרוא את הקטעים הרלוונטיים לקרנברג באתר זה.    

פענוח המפגש בין 'היטלר' לבין 'קרנברג' בקליניקה ברמת חן ב- 1996   

נוסף על המידע ההכרחי והחשוב מעין כמותו באתר "בטיפולנט" שקישרתי אליו לעיל, מצאתי ערך יקר ערך בויקיפדיה על אודות אוטו קרנברג הנה ציטוט מתוכו:

"לפי קרנברג, המשימה הראשונה של התינוק היא להפריד בין דמות האם לדמותו הוא (תהליך האינדיבידואציה). כישלון בשלב זה מהווה סיכון להתפתחות מצבים פסיכוטיים."

איך המטפל יכול לגרום למטופל לצלוח את המשימה הראשונה?

לפי הבנתי, כאשר המטפל - שהוא דמות-אם בתודעתו של המטופל המבוגר שלא צלח כראוי את השלבים שלעיל - מאכזב את המטופל, הוא בעצם יוצר חיץ בתוך תודעתו של המטופל, המפריד מנטאלית בינו לבין המטופל. במצב זה, אם המטופל מנתק קשר עם המטפל ונפרד ממנו, הוא מביא במידה מסוימת למימוש חלקי לפחות של המשימה הראשונה שלא כדרך הטבע. את המשימה הזו שהמטופל לא צלח בינקותו הרחוקה, הוא יצלח עתה, באופן חלקי או מלא, בטיפול הדינמי באיחור של שנים רבות.

ההיפרדות הזו מהמטפל "הפוגען" קשה כשאול עבור המטופל הלא בשל אשר למעשה קשור רגשית למטפל בקשר הדוק. זהו למעשה קשר שמאוד דומה לקשר שבין התינוק לאמו. גם כאשר ברור למטופל מעבר לכל ספק שהמטפל מתאנה לו, ואפילו ממש מענה אותו, פעמים רבות הוא מסרב להאמין ונאחז במטפל המכאיב כעולל באמו. במקום להסיק מסקנות הוא מחפש הוכחות. בפועל, הוא מנסה להתחמק מהכרעה לכיוון פרידה. מחול השדים הטיפולי הזה יכול להימשך ולהימשך כאשר צפוי במקרים רבים שהמטפל יגביר את לחצו כדי להביא לספרציה המיוחלת (הפרידה). מנגד, כאשר המטפל יטעה באופן משמעותי בהערכת כוחותיו של המטפל,  עלול האחרון לקרוס נפשית, או גרוע יותר, לשלוח יד בנפשו כי הוא מעדיף את חדלונו על פני פרידה מ"אימא".

ואולם, לפי קרנברג, אם חולה הגולש לעיתים להתקפי פסיכוזה יהיה בטיפול אשר יביא אותו למצב של אינדיבידואציה (נבדלות מדמות האם) אזי עקרונית כבר לא יהיה פסיכוטי בזמן משבר נפשי עמוק. כלומר, אז תתחזק ותתפתח ותתבגר אישיותו של המטופל במידת מה, עד שעשוי הוא לצאת מקבוצת הסיכון הגבוהה לקבלת התקפים פסיכוטיים (מדהים!). ומדוע? כי אישיותו תצמח ותתקדם ממצב של "ארגון אישיות פסיכוטי", זה הנחות ביותר בהיררכיה של ארגוני האישיות על פי משנתו של קרנברג, לעבר "ארגון אישיות גבולי" שהוא הבא בהיררכיה הארגונית התלת שלבית אותה ניסח.

אגב, מיד בהמשך הערך בויקיפדיה ישנה גם התייחסות למשימה ההתפתחותית השנייה על פי משנתו של קרנברג, אך עליה לא אכתוב כאן. רק אציין בהקשר זה, שאם המטופל יצלח אף אותה בהצלחה מן הסתם יהפוך לאדם בעל ארגון האישיות הנוירוטי המתאפיין במידה גבוהה יחסית של תובנה וברמת תפקוד טובה. למצב התפתחותי זה יגיעו אנשים אשר צלחו את שתי המשימות ההתפתחותיות הראשונות על-פי המודל של קרנברג ונשארו עם קונפליקטים נוירוטיים "בלבד". דוגמאות להפרעות המסווגות כנוירוטיות הן הפרעת אישיות אובססיבית-קומפולסיבית, הפרעת אישיות נמנעת, הפרעות דיכאון.

 

"היטלר" כטריגר ראשי לפרידה - סיום המשימה הראשונה?

פעם פסיכיאטר אחד שאהבתי והערכתי התחיל לצרוח עלי בקול אימים והטיח בפניי (בצעקה רמה שנשמעה בכל הבניין הציבורי ההוא) שאני "סכיזופרן", אך מנגד אני הייתי בטוח שמאז שחליתי תמיד הוגדרתי כסובל מחולי אפקטיבי דו-קוטבי...

ופה אולי אתם תמהים: אם נניח שהמטפל חושב שהגיעה השעה להיפרד מהמטופל, אז מדוע לעלות לטונים גבוהים? הרי אפשר ללבן זאת בשקט, הלא כן?

היום אני מבין שהוא רצה להיפרד ממני. כי הרי באופן טבעי, בגלל הפרשי התפתחות באישיות בינינו, נוצרה בי תלות כלפיו. ברגע מסוים הוא ביקש לנתק אותי מעליו כדי לשבור את יחסי האובייקט (יחסי ילד-הורה) רבי העוצמה שנוצרו במהלך הטיפול הממושך. הפרידה אכן שחררה אותי לדרך חדשה בה קיבלתי הזדמנות פז להתבגר במקום להישאר צמוד אליו ולדרוך באותה משבצת של חסותו "האימהית".

 

מדוע לא אמר לי זאת בשקט ובנימוס?

מן הסתם, כי הוא העריך, ובצדק! שאם הייתה נוצרת ביננו פרידה בהסכמה, הייתה זו "פרידה פיזית" ולא "פרידה רגשית". מה הן הפרידות האלה?

1.  פרידה פיזית – אשר אינה יוצרת ניתוק רגשי מוחלט. לפיכך, אמנם המטופל לא נפגש עם המטפל, אך הוא ממשיך להתגעגע אליו ולכן אינו מתבגר באופן דרסטי (בדומה למי שאהובו נסע לחו"ל לתקופה ממושכת והוא מלא געגועים וכל הימים מצפה ליום שישוב).

2.  פרידה רגשית – אשר מושגת בדרך כלל באופן "אלים". המטפל פוגע במטופל, פגיעה קטנה עד גדולה, ובעקבות זאת המטופל נפגע וגם זועם מאוד ובהתאם אינו מעוניין בקשר כלשהו עם המטפל לעולם. אז, מרגע ההתערבות מתחולל במוחו תהליך התבגרות אינטנסיבי (בדומה לגוזל שעף מהקן ולא ישוב לעולם ולפיכך הופך לעצמאי לחלוטין).

 

לסיום

אני בעד טיפולים פסיכולוגיים פסיכו-דינמיים ואחרים, ואולם יש לי גם ביקורת לא מבוטלת ביחס לזכויות האדם החולה המופרות בהם השכם והערב ואין בכך כל סתירה. אני גם יכול להעיד שיש פסיכיאטרים שמכאיבים למטופליהם לא מעט, אולי בדומה לרופאי הגוף מכאיבים במהלך טיפולים שונים. ואולם, בניגוד למטופלים פיזית שבדרך כלל יש להם יכולת להבין ולהצדיק את הסבל הנגרם במהלך הטיפולים, בטיפולים נפשיים סיבתה של גרימת הסבל הטיפולי בדרך כלל נסתרת מעינינו, וכפועל יוצא גם אינה מוצדקת מבחינתנו.

יש לזכור שמדובר במדעי ההתנהגות אשר בהם התנהגות המטפל בחדר הטיפול היא כלי העבודה החזק ביותר שלו. אז תנו לי סיבה טובה אחת מדוע - הפסיכיאטר, הפסיכולוג הקליני, העו"ס הקליני - לא יתנהגו באופן שלהערכתם המקצועית יקדם את הטיפול? ואם "פרידה כואבת" היא זו שכה נחוצה למטופל המעוכב התפתחותית ויכולה להטיב עמו רבות, מדוע שהמטפל לא ייזום אותה?

 

תגובות

מרתק תודה !

1.אם רודפים אחריך באמת אז אתה לא פרנואיד.
2.לדעתי עשית גלוריפיקציה מקסימה של המטפלים שלך, הם אכן תרמו להתפתחותך אבל לא מתוך התערבות טיפולית מתוכננת. הם פשוט בני אדם נבונים שגם להם נגמרת הסבלנות לפעמים. בדיעבד, אני מסכים, זה ההתערבות המועילה ביותר - ההכנה לחיים היא אמיתית ביותר, לכולם נגמרת הסבלנות בשלב כלשהוא.
3.ההשואה לצבא נכונה מאוד, אני בגדול מסכים עם רוב דבריך (אבחנות דקות ומקסימות). זה גם הסיבה שהמדינה לא מתערבת יותר מדי. זו הסכמה שבשתיקה (קיימת בכל תחום - התאוריה תמיד רחוקה מהמציאות)

תודה !!!

התמונה של צביאל רופא

תודה לך גיא!

נעים לקבל מחמאות. שוב תודה!
עם זאת, לקבוע פשוט שכך מתנהגים כאשר נגמרת הסבלנות, זה בערך כמו לקבל שמהנדסים או מנתחים יעשו טעיות (פאטליות) כאשר נגמרת להם הסבלנות. כל מי שלמד מקצוע טיפולי יגיד לך שזה לא יעשה ואף לא יסולח גם אם קרה משהו דרסטי יותר מאשר אובדן סבלנות.
במקביל, אני מבין את הצורך של אנשים מן השורה שאינם מקצועיים לברוח באופן לא מודע מההכרה שבטיפולי נפש זה לא "אובדן סבלנות" ולא סוג של רשלנות אלא קונספט שמתורגם לפראקסיס. זה מה זה מפחיד!
יום נעים,
צביאל

היי צביאל

קראתי בעניין רב ונהניתי מיכולת הניתוח שלך שמתבטאת גם באופן בו אתה עונה על תגובות. גם בחיים מחוץ לכתלי חדר הטיפול יש צורך במצבים מסוימים במשפטי-מחץ כאלה כגון זה שציטטת, העשויים להביא לפתרון משברים או יחסים מתוחים בלתי נסבלים.

התמונה של צביאל רופא

תודה אורנה :)

אבל עם כל הכבוד למשפטי המחץ, לדעתי אין סיכוי להגיע לתודעתו של הציבור בישראל אם לא יתחילו ללמוד בלימודי החובה בסוף תיכון לפחות קורס קצר על חולי הנפש במשפחת האדם. כי הבורות היא אם הסטיגמה שיש למגר. רק לדוגמה, אפיונים אחדים של אחת המחלות הנפוצות בתבל בכל הזמנים:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3166113,00.html

נכון מאוד

הגבתי על נקודה ספציפית במאמרך שמשכה את תשומת לבי ולא התכוונתי כמובן שמשפטי מחץ הם תרופת קסם לכל הפגעים.

היפריקום

קראתי את המאמר על הדיכאון ששלחת אליו ובין התגובות משכה את תשומת לבי המלצה על טיפול בהיפריקום, חומר שאני שומעת עליו בפעם הראשונה, ואני מעתיקה את התגובה, שאולי יהיה בה מן התועלת לקוראים:

והיפריקום עם מרשם של נטורופת
ורד ‏(01.09.07) חומר שמופק מצמח. רב עוצמה. מניסיון אישי. עוזר מאוד באופן מפתיע. התחלתי מאוד סקפטית (עוד באירופה הייתי סקפטית:)) והחומר הזה עבד תוך זמן קצר יחסית (אם אני לא טועה כבר תוך שבועיים). אין תופעות לוואי כמו איבוד חשק או מחיקת רגשות. מדי כמה חודשים פעם בשנה (או לפי הצורך) אני לוקחת את ההיפריקום למשך חודשיים שלושה. ותודה לנטורופת שהציל אותי.

התמונה של צביאל רופא

לא ניסיתי היפרקום אבל שמעתי טובות

תודה לך אורנה.

מה יש לדברים פוגעניים לחפש בארגז הכלים של המטפל?

מאמרך מעניין ומרתק. הוא גם מטריד ומעורר פליאה לגבי שיטות "טיפוליות". לצורך העניין נחלק את האנשים לשתי קבוצות :קבוצה א היא קבוצה של בריאים שבנקודות זמן מסויימות נקלעים למצוקה וללחצים. אנשים אלה נזקקים לאוזן קשבת תמיכה ו הדרכה.(אפשר בשילוב טיפול תרופתי אד-הוק) אנשים אלה ילכו לפסיכולוגים או למדריכים - למשל המדריך ןמעביר הסדנאות עדי גורדון(כדורסלן העבר)-ויקבלו סעד שיעזור להם לצלוח את המכשולים באותן נקודותת זמן. כאמור אלה הם קבוצת הבריאים. קבוצה ב היא קבוצת החולים "חולי נפש" קבוצה שבעייתה היא בעייה קלינית. אנשים בקבוצה זאת לוקים בבעייה במערכת הם חלק מנפגעי המחלות :מחלות המוח. פעם החלוקה שבין נוירולוגיה לבין פסיכיאטריה הייתה בעיקר נסובה על שני צירים : בנוירולוגיה ברורים האזורים במוח המעורבים בפסיכיאטריה - עדיין לא ברורים ובשלבי מחקר בנורולוגיה מתגלים שינויים מבניים באזורים הרלוונטיים בפסיכאטריה - לא. ההנחה השנייה הולכת ונסדקת בשנים האחרונות. כך למשל כתבה מרינה סלווין על מחקרים המגלים בזמן התקפי דיכאון גדילה ודעיכה של תאי המוח. מחוללי מחלות המוח הם או חיצוניים- אירועי חיים
כמו הלם קרב אבדן אדם קרוב וכו- או פנימי כתוצאה מהורשה גנטית למשל. בשני המקרים התוצאה זהה: תקלה במערכת המחייבת התערבות רפואית . להתערבות זאת יש ארגז כלים מוגדר: טיפול תרופתי כאשר המיומנות של הרופא היא ידיעתו את מיגוון התרופות הקיים יכולת לאלתר בין תרופות שונות יכולת להרכיב נוסחה המשלבת במינונים שונים כמה תרופות- מעין קוקטייל תרופתי. הרופא המטפל אמור לשלוט ביידע :האם הוא מתייחס לנוירו טרנסמיטורים הרלונטיים ? אולי מעורבים עוד נוירוטרנסמיטורים שיש"לטפל"בהם תרופתית ? האם יש לשקול בדיקה וקשר בין מה שקורה באוכלוסיית חיידקי המעיים של המטופל לביין התחושות במוח ?עקרונית יש קשר ונושא זה עדיין נחקר. אין הבדל עקרוני בין רופא פסיכיאטר לבין למשל רפואת ספורט: רופא(בהנחה שלא נזקקים לניתוח) ישקול שילוב טיפולי מגוןן :פגיעה בגב פיזיותרפיה פילאטיס שילוב של משככי כאבים כמו אתופאן זריקות סטרואידים אם הפגיעה בגיד אכילס ישקול טיפול בגלי הלם. אין לו בארגז הכלים משפטי מחץ אין לו התנהגויות מכוערות . משפטי מחץ יש מקום בארגז כלים של מפקדים בצבא או מאמני ספורט. ללוקים בדיכאון שום משפטי מחץ לא יגרמו לסרוטנין לשהות מעט יותר בסינפסות בבעיות רפואיות מטפלים בטכנולוגיות ובתרופות. אם בנוסף לטיפול רפואי פרופר מטופל נעזר גם בפסיכולוג או נרשם לקורס צ'י קונג וזה עוזר לו - מה טוב (אבל כתוסף בלבד)

התמונה של צביאל רופא

אל תאמינו למי שיטען שהפסיכיטריה רק נותנת תרופות ותו לא

כידוע הרפואה המערבית מצליחה לסלק סימפטומים בחוליים רבים מאוד. ואולם הרפואה נמדדת בעיקר ביכולתה לבצע במטופליה שינויים משמעותיים שאינם כדרך הטבע. פה טמונה גדולתה ועוצמתה של הרפואה המודרנית. ואכן ברפואה הפיזית כל הזמן עושים שינויים שאינם כדרך הטבע; ניתוחים, השתלות, וכיוצ"ב.

ואני שואל: האם גם ברפואה הפסיכיאטרית כבר יודעים לעשות במטופלים שינויים דרסטיים, שלפחות נדמים לנו, כשינויים שאינם כדרך הטבע?

לפני שאנסה לענות לשאלה זו רצוני להעיר הערה משלי: אם אין ברפואת הנפש אפשרויות להעניק טיפולים עמוקים המביאים בעקבותיהם שינויים משמעותיים אז לעניות דעתי אין לרפואת הנפש זכות להימנות על אחד מענפי הרפואה.
רק לרשום תרופות ולהנהן בראש לחולה כשהוא מדבר זו לא בדיוק רפואה אלא יותר עזרה ראשונה או לכל היותר במקרה הטוב טיפול מרפאתי מסור.

אבל למיטב ידיעתי רפואת הנפש בישראל אכן מטפלת בעשרות אלפי מטופלים כל שנה. רבים מאוד מתוכם מקבלים טיפולים יסודיים וארוכי טווח שלעתים קרובות אינם קלים. טיפולים שכאלה אכן מצליחים לגרום שינויים 'שלא כדרך הטבע' באישיותו של המטופל. כי רחוק מאוד מעין הציבור הרפואה הפסיכיאטרית בלוויית שאר המקצועות הטיפוליים פעמים רבות מספור מצליחה לשחרר עיכובים התפתחותיים באישיותו של המטופל שנים ארוכות מאוד אחרי היווצרותם. בכך הרפואה המסתורית הזו מעניקה איכות חיים טובה יותר לרוב הגדול של המטופלים השורדים את הטיפולים.

עצם העובדה - שכמעט כל המטופלים באופן עמוק אינם מסוגלים לראות ולהבין את התהליכים הפנימיים שעברו בטיפול כמו גם את הקשר שבין הטיפול לבונוסים הבלתי הפיכים בהם זכו - אינה סותרת את אשר אני כותב כאן.
מן המפורסמות היא, שבפסיכותרפיה דינמית בפרט כמו גם בפסיכותרפיה בכלל, רב הנסתר על הנגלה. למעוניינים להבין יותר מומלץ לקרוא את הספר "בגנות הפסיכותרפיה" מאת ג'פרי מייסון או בתמצות במאמרי כאן באימגו: "טיפול פסיכולוגי - קורטוב מן הסודות - חלק ב".

דווקא הטיפולים הפסיכודינמיים הסובלים לאחרונה מביקורת קשה מקולגות למקצוע מנסים לשנות סדרי בראשית. קרי, להביא לצמיחה והתבגרות בסיסית בעיקר באלמנטים המעוכבים התפתחותית.

התמונה של צביאל רופא

גיורא, עם כל הכבוד כנראה אינך יודע מה כוחה של פסיכותרפיה

א. זה לא קל להסביר לאדם שלא למד מדעי ההתנהגות לפחות שנתיים שלוש אבל אנסה בכל זאת:

מחלת הנפש דומה לשק קמח כבד מאוד שרובץ לנו על הכתפיים. הגישה הפסיכואנליטית סוברת שבלתי אפשר להוריד את שק הקמח הכבד מעלינו. כלומר שאי אפשר לטפל ישירות במחלה הנפשית אלא רק לשכך את הסימפטומים באמצעות תרופות פסיכיאטריות על בסיס יומיומי.
אבל הטיפולים הפסיכודינמיים, הנגזרים מהתיאוריה הפסיכואנליטית מתחכמים למחלת הנפש ומטפלים בה בצורה עקיפה אך משמעותית הרבה יותר. כי הרי התיאוריה הזו גורסת שכל תחלואה נפשית נגזרת מעיכובים התפתחותיים מסוימים באישיות המטופל הנובעים ממינון כלשהו של תורשה וסביבה שכמובן מתבטאים בביו-כימיה של המוח.

לפיכך, אישיותו של המטופל, הלא היא אותן כתפיים שנושאות את הנטל הנורא של הסובל ממחלת נפש, אינה בוגרת דיה בסקטורים משמעותיים, ובהתאם אינה מסוגלת לעמוד ברבים מלחצי עולם המבוגרים. לכן היא זו הקורסת כתוצאה מטריגרים חיצוניים ו/או פנימיים שאנשים "נורמאלים" בדרך כלל לא יקרסו מהם לסימפטומים. לדוגמה, אם בתחום מסוים אני צפוי להגיב כמו ילד בן חמש, אז ברור שיהיה לי קשה לשרוד בתחום זה בעולם של אנשים המגיבים באופן בוגר יותר.

לפיכך אומרת התיאוריה שאולי לא נוכל לטפל ישירות במחלה... אבל כן יהיה באפשרותנו בעקיפין לחזק ולבגר את האישיות הסוחבת על גבה את המשא הכבד של אותו שק הקמח הלא הוא המחלה הנפשית, ובהתאם הטיפול הפסיכודינמי הממושך מתמקד בגרימת התבגרות בנקודות החלשות של האישיות. אולי בדיוק זו הסיבה שנדרשות לו שנים אחדות ולא פגישות ספורות.

על השאלה המסקרת - כיצד הטיפול הזה עושה זאת? אענה בקצרה מניסיוני הכואב: אחרי שיצרנו יחסי אמון ויחסי אם-ילד עם המטפל הוא ישאף "לאכזב" אותנו פעם אחר פעם. אז, השפעת הטיפול תהיה דומה להשפעת החברים שלנו. כי אם חבר מסוים "בוגד" בנו אנחנו מרגישים פתאום שאנו "לבד בעולם" אבל אחרי שאנו מתאוששים אנחנו הופכים להיות יותר עצמאיים ובוגרים משהיינו קודם.

חשוב לציין, שאכזבת המטופל היא רק שיטה אחת לטיפול באישיות.

לצביאל :משהו על סימפטומים ועל קסדות

אני מכבד את יכולת הפסיכותרפיה לעזור לאנשים כשם שאני אמכיר אנשים שתרגול יומי של יוגה עוזר להם רבות. שתי הערות
1. הרפואה המודרנית היא רפואה צעירה מאוד שתחילתה במאה ה20 בלבד. כל תתי - הקבוצות שלה הן התוצר היישומי של המחקר המדעי אחת המסקנות של מחקר זה הוא ש"מחלות הנפש"הן תוצרים שמקורם במוח. רק טיפול בשורש הביולוגי של מחלות אלה יתן מענה מנצח . תובנה זאת היא הסיבה לתקציבי העתק שמקצים האיחוד האירופי והמממשל בארצות הברית למחקרים בנושא זה. הנשיא אובמה הכריז על חקר המוח כעל פרוייקט לאומי. הרפואה מתכתבת עם המדע ולכן יש דור 2 ודור 3 בתרופות פסיכאטריות כמו שרפואת הספורט מאפשרת כיום לרבים מהספורטאים המקצוענים להמשיך בקאריירה עד סמוך לגיל 40 בשעה שפעם גיל 30 היה תחילת סופה של קאריירה בסדרת טלויזיה אחת הזהירו את הגיבור מפני סכנות המאיימות עליו ענה הגיבור:אבל אני הוא הסכנה ! הביוכימיה הגנטיקה ובכלל הביולוגיה היא השורש בו יש לטפל היא לא הסמפטומים.
2.תרופות הן דרך אחת להתמודד יש גם טכנולוגיות כמו מכשיר לגרייה מגנטית עמוקה אבל הנקודה העקרונית היא: שהרפואה - בעקבות המחקר המדעי- אכן תשנה משמעותית את אישיות האדם הטכנולוג והעתידן האמריקאי ריי קורצוייל משרטט עתיד שתוך דור אחד אושניים ננו-רובוטיים יסרקו את גופנו כולל המוח יאגרו כל מה שחווינו מחשבים זעירים יטמיעו עצמם בגופנו
בספרו של יובל הררי מסופר על כתבת עיתון צעירה שהוזמנה למחנה אימונים של צבא ארצות הברית במחנה זה מותקן סימולטור ללוחמה במתקפת טרור . הכתבת הצטרפה לתרגיל. היא ירתה בטרוריסטים המסתערים "חיסלה"חלק מהם . כמובן שהייתה משולהבת נרגשת קצת התבלבלה קצת פישלה והסתבר שעד ,חיסלה" חלק מהמחבלים היא הייתה כבר "גוייה מתה" לאחר מכן שמו לה על הראש קסדה ובה אלקטרודות המחוברות לאזורים שונים במוח ואז התחיל התרגיל מחדש הכתבת דיווחה על תחושה של ריכוז עילאי חדות מחשבה שקט פנימי מופלא. היא ירתה וירתה ב"מחבלים" ולפתע התרגיל נגמר היא שאלה :למה הפסקתם ? ענו לה: כי "חיסלת" את כל הטרוריסטים !. היא סיפרה לאחר מכן שמעולם לא חוותה תחושות כאלה כאשר שום"רעשים"פנימיים בראשה לא מפריעים או מציקים לה

אני אכן לא מכיר את נושא מדעי ההתנהגות ויתכן שאני מפספס משהו . קראתי קצת עליך ואני מאוד מוקיר ומעריך את פעילותך . ברור בהחלט שההתנסויות האישיות שלך מקנות לך זויות הסתכלותיות מגוונות יותר לנושא . בתגובה שלי אני מנסה חהגיד ש :הפסיכיאטריה היא לא משהו העומד ברשות עצמו היא חלק משלם גדול ומורכב:רפואה מודרנית מחקרים מדעיים עדכניים פיתוחי טכנולוגיות ותרופות ומכאן ההנחה שכל הקומפלקס המורכב הזה יתרום רבות לרווחת האדם

התמונה של צביאל רופא

לגיורא, נכון להיום הביוכימיה לא מסוגלת לשנות את אישיות המטופל

ושעד היום אין שום תרופה שביכולתה לשנות את האישיות באופן בלתי הפיך. לכן כל התרופות הקיימות מסוגלות במקרה הטוב לסלק סימפטומים ולפעמים גם להבליט תכונות אישיות שהיו חבויות. זה לא שינוי קבוע שביכולתו לבגר ולחזק את האישיות של המטופל אל מול הטוטאליות של החיים. כיום, רק בכוחה של הפסיכותרפיה, ולא בכל מקרה באותה מידה, להביא לשינוי בלתי הפיך באישיות, פשוט מפני שהוא מתבגר במהלך הטיפול והתבגרות היא הליך בלתי הפיך. על כך פעם כתבתי את משל שק הקמח המדמה את האישיות לכוח הפיזי של הסוחב את השק הכבד ואת השק עצמו לעומס שעל כל אחד ואחד בכל נקודת זמן:
איש אחד נידון לסחוב על כתפיו שק קמח כל חייו. אז נניח שאי אפשר לשנות את רוע הגזירה הזו - איך בכל זאת ניתן להקל עליו לאורך זמן? אולי באמת את גזירת השק הרובץ על כתפיו תמיד, אי אפשר לשנות באופן משמעותי, אך אפשר ואפשר לחזק את גופו באמצעים מתאימים ואז יהיה לו קל יותר לסחוב את השק שנגזר עליו לסחוב.

התמונה של צביאל רופא

ועוד לגיורא: על שתי הדרכים הראשיות להשפיע על המוח

פעם כתבתי בבלוג שלי בתפוז:

מדעי המוח הם נושא מרתק. ובהקשר לנפש האדם, הנושא עוד יותר מעניין. אני לא מומחה בתחום, אבל קראתי כמה ספרים פופולאריים וכנראה שהתחלתי להבין משהו בתוך כל המסתורין הזה. לכן, איני מתיימר להיות מומחה ומה שאכתוב כאן הוא בעירבון מוגבל. אשמח לקבל תגובות, הערות והארות.

מדעי ההתנהגות בהחלט מנסים לטפל בחומר (המוח) באמצעות פסיכותרפיה על הרוח (המערך הפסיכולוגי). וגם להיפך; לטפל ברוחו של המטופל, קרי בתודעתו, באמצעות השפעה על החומר (תרופות פסיכיאטריות, למשל).

למדתי מתוך הספר המצוין בעיניי: המוח מאת ד"ר ריצ`רד רסטק, כך:
המוח אינו דומה לשום איבר אחר בגופנו, מפני שבעוד שכל האיברים עשויים חומר בלבד, המוח של כולנו אמנם עשוי מ- חומר אך הינו גם בבחינת רוח. או במלים אחרות, הוא אמנם ישות ביו-כימית-חשמלית העונה לחוקי הביולוגיה הכימיה והפיזיקה, אך בעת ובעונה הוא גם מהווה בכל רגע ורגע ישות פסיכולוגית החווה את העולם באופן ששום חומר אחר על פני כדור הארץ אינו יכול לחוות כמוהו.

אבל מה שמדהים הוא ששינויים בעולם הרוח (בתודעה) גוררים שינויים פיזיים ממשים במוח. אם אנו נבהלים ממשהו מיד מתרחשים שינויים ביו-כימיים-חשמליים בתוככי מוח. שינויים שמביאים לשינוי המוח שלנו במשהו. כי המוח אינו איבר סטטי אלא איבר דינאמי המצוי בתהליך של השתנות מתמדת. כל זאת מפני שחמשת החושים מעבירים אליו נון-סטופ גירויים שונים הנקלטים מהסביבה. כך, בכל חלקיק שנייה שחולף המוח של כולנו משתנה כפי שהמשיל יפה הפילוסוף היווני הרקליטוס: "לעולם אינך טובל רגלך באותו נהר". אבל גם ההיפך, אם כואב לנו ונבלע אופטלגין הוא יפעל ישירות על תאי מוח מסוימים ויחלוף הכאב. כלומר ייווצר שינוי בהרגשתנו - בעולם הפסיכולוגי שלנו. מכאן, שהחומר והרוח נמצאים בדו-שיח מתמיד ומשנים זה את זה בהתאם לגירוי פיזי ו/או חומרי המופעל על המוח.

וליתר פירוט, להלן שני המסלולים שאפשר בהם לשנות (לטפל) במוח המטופל:
1. באמצעות השפעה פיזית - מזון, תרופות, סמים, חשמל, מגנטים וכמובן ניתוחי מוח אשר פיזית מגיעים אל תאי המוח ופועלים עליו.
2. באמצעות השפעה פסיכולוגית - על ידי גירויים המועברים למוח דרך אחד או יותר מחמשת החושים ופועלים עליו.

ופה נשאלת שאלת השאלות הקשורה לטיפול בתחום בריאות הנפש:
אם אפשר לשנות פיזית את תאי המוח ובכך להשפיע על ההרגשה, ולחילופין אפשר להעביר גירויים מבוקרים אל המוח באמצעות החושים ולשנות את מבנהו הפיזי - אז איזו שיטה יעילה יותר ובסופו של דבר עדיפה כדי לטפל בנפגעי הנפש על כל סוגיהם השונים?!

תיאורטית, הכול פתוח והכול אפשרי, אך בפועל הבעיות הגדולות של הרפואה ושל כל שיטה אחרת הן המגבלות הטכניות. כי באמצעות תרופות או באמצעות כל חומר אחר שידוע כיום, עדיין אין אפשרות טכנולוגית להשפיע, בגדול, על מבנה המוח אלא רק על מצבו הזמני שמן הסתם יחזור לסורו. דוגמה: באמצעות תרופות אנטי דיכאוניות בדרך כלל אפשר לגרש סימני דיכאון, אך כיום אין שום תרופה או חומר אחר שתגרום למוח להפסיק את נטייתו לפתח דיכאונות בעתיד. לעומת זאת, במקרים לא מעטים ניתן באמצעות פסיכותרפיה להשפיע על המוח לשנות את "הרגליו הבסיסיים". כלומר, להגיע למצב ששורש הבעיה יטופל והחולי לא יצוץ עוד בתנאים רגילים, או שיצוץ אך באופן מוחלש.

בטיפול נפשי פסיכו-דינאמי מנסה המטפל להעביר למוחו של המטופל גירויים מתאימים, שהם בעצם סוג של חוויות טיפוליות המביאות בהדרגה להתבגרות שלא התרחשה בזמנה הטבעי. קרי, בילדות המוקדמת.

במוח המטופל החוויות עוברות עיבוד ובהדרגה הן משנות את הקונפיגורציה הפיזית המוחית הבסיסית לכיוון של עלייה דרגת ההתפתחות של האישיות, שממנה נגזר בהכרח שינוי לטובה בתפקוד ו/או באיכות חיים.

זה לא מעשה קסמים, זהו יישום פרי הבנה מתקדמת יותר של תכונות המוח האנושי.

לצביאל :מצטרף לדעתך בקשר להתערבות הטיפולית של ד"ר גרוסמן

הסבריך בנושא הטיפול הפסיכו דינמי מעניינים מאוד. אינני מתווכח איתן בעיקר בגלל שתי סיבות: 1. חלק מהחוקרים מוצא זיקה בין חוויות והתרחשויות בחיים לבין תהליכים בתחום האפי גנטיקה. 2. כל הנושא של חקר המוח הוא עדיין בשלביו הראשונים . חסרות עדיין טכנולוגיות חיוניות למשל:שיטות חדשות שיכולות לרשום את הפעילות החשמלית של צבר אלפי תאי עצב יצירת מפה של החיווט המבני של המוח (קונקטומיקה) וכו
ובכלל הרעיון הוא:הבנה יותר גדולה של מעגלים עצביים היכולה לשפר אבחון מחלות המוח מהגורמים להן ולא להסתפק רק על תסמינים
באם לחזור אל התחלת הדיון: במחשבה שנייה אני נוטה להצטרף לדעתך בנוגע לאמירתו של המטפל:האם אתה רוצה להיות כמו היטלר? אמירה היאלא סתם אמירה מרושעת של חסר לב. היא אמירה מחושבת שבאה לזעזע או לעורר מחשבה. זה מסתדר עם ההנחה הבסיסית בחקר המוח שכאשר אדם נכנס לשיעור שומע משהו חדש וזוכר אותו או כאשר שמע אמירה מסויימת שגורמת לו לחשוב אחרת אזי נוצר במוחו חיווט חדש נוצרו רשתות נוירונים חדשות משהו בחיווט המוחי השתנה לעומת המצב לפני השיעור או לפני האמירה שגרמה להארה או משהו כזה

התמונה של צביאל רופא

לעולם אינך טובל רגלך פעמיים באותו נהר (הרקליטוס)

והמוח האנושי הוא דוגמה מופתית לכך. הן הוכח שחמשת החושים מעבירים למוח נון-סטופ גירויים (גם בשינה וגם במצבי חוסר הכרה) אשר משנים אותו במשהו: כלומר במעט או בהרבה (כמו המפץ הגדול שגרוסמן הפיל עלי תודעתי בשנייה אחת) ואין מחלוקת בעולם המדע על כך שהמוח משתנה ברציפות ובכל חלקיק של שניה. לכן בכל רגע נתון יהיה שונה וחדש במשהו לפחות ממה שהיה.

חוסר סבלנות ואישיות המטפלים

דיון מאוד מעניין התפתח פה, אך כרגע אסתפק בלצרף קישור מעניין שהזכיר לי את התשובה שלך לתגובתי.
http://www.betipulnet.co.il/uploads/coasting%20in%20the%20counter%20transference.pdf

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא