אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מכתב לבתי בצאתה למחנות ההשמדה: תרמילים של זיכרון ואפר


התמונה של הרצל חקק
מחנה השמדה בפולין צילום: להבת חקק

מחנה השמדה בפולין צילום: להבת חקק

במוצאי יום כיפור תשס"ז יצאה משלחת של מאתיים תלמידי כיתה י"ב של תיכון הראל במבשרת ציון  למחנות ההשמדה בפולין. בראש המשלחת עמד מנהל בית הספר אלי מלמדוכן סגנית המנהל רינה אבן טוב. ההורים נתבקשו למסור מכתבים לילדיהם – והמחנכים מסרו את המכתבים לנערים ולנערות בהגיעם למחנות ההשמדה. אלה הדברים שכתבתי  באותם ימים לבתי להֶבת חקק יחד בצאתה עם משלחת בית הספר "תיכון הראל – מבשרת ציון" למסע אל לב הזיכרון, למסע לפולין, לביקור במחנות ההשמדה מיידאנק ואושוויץ – ואלה התצלומים שהביאה ממחוזות האימה.

לבתי להבת,

לא קלה תהיה דרככם אל המחנות, אבל אתם חשים בלב, וכולנו חשים: זו חובה, וזה צו!

אתם הנערים, אתם הילדים שבגרו, יוצאים לדרך שנאבקת בַּשִכחה ובהשכחה : הולכים אתם להיכנס למלכודת הזיכרון, פקעת סתרים שהייתה חבויה וספונה אי שם בגנזי הלבבות. זו מלכודת האש האפלה, שפחדנו להיכנס אליה.

אַת וחבורת הנערים והנערות, ילדי תיכון הראל, בגאון תלכו ענודי תליוני מגן-דויד, תפסעו באותם שבילי אימה, באותם מקומות שהיו תופת ונשארו תופת. משם תיקחו את דומיית הזיכרונות ואת המבּטים של אלה שמתו שם. קחו איתכם את כל המראות הקשים האלה וזִכרו שוב ושוב שזה לא היה רק חלום בלהות, זו הייתה המציאות שהתעוותה, המציאות שלבשה פני שטן.

קחו הכול בתרמיליכם באצבעות רוטטות, כי זה המשא שלכם! זאת עליכם להעביר, על שכמכם רובצת החובה להנחיל את כל קרונות הביעותים האלה לדור שלכם. כן, את המשא הזה תשגרו ותשדרו לילדי כל העולם.

זה כבר לא שייך רק לכם.

זהו מטען צד לדורות, מטען שהעולם לא יוכל לברוח ממנו.

זה חובכם לילדים ההם.

כשאתם שם, אל תשכחו לרגע , שאלה שמתו שם, שהילדים הזכים האלה שנטבחו שם, היו אחים שלכם, היו בנים לאותו עם.  לעד ולעולם, קשר דם.

תנו לאותם אחים, שלא הצליחו להגיע לארצם, למחוז המבטחים, את הזכות לחזור אִתכם, להצטייד בדרכוניכם ולבוא איתכם לארץ. הם ברוחם יישארו איתנו. אתם תזכירו לכולם, אתם תבואו כשליחים שישביעו את כולם לייחד קצת מזמנם לפלנטה הנוראה ההיא, להקדיש חלק מעולמם למוראות התופת של אותם ילדים קטנים.  הם ימשיכו לחיות איתנו.

ראוי שנקדיש להם מעט מזמננו, שלא נשכח. יידעו כי לבנו איתם, שאזרנו כוח  לשמוע לפחות פעם או פעמיים בשנה את השירה הזועקת שלהם, את צווחות הכאב המחרידות שלהם.

ולא נשכח את חייהם שנשארו לחיות אחרי התופת, את הניצולים.

ראוי, שנדע להבין את אלה שהיו שם וחזרו משם – הם חזרו חיים, אך לא חזרו לחיות באמת לעולם. הצריבה נותרה ברוחם, רוטטת ומלובנת בזרועם.

זה אומר שאי אפשר לשכוח, זה אומר שהחיבור לזיכרונות האלה נחוץ לנו כדי שנבין את עצמנו,

את עמנו. שנדע לכוון את התנהגותנו בעתיד.

אתם תלכו בין הכבשנים, ואתם תהיו אלה שחוזרים כדי להזכיר לנו שוב ושוב את הלהט השטני שעיוות עולם.  אתם תלכו בשבילי השאול והגיהינום  ואתם תדעו ותשאגו, שעם ישראל חי.

עם ישראל חזר לארץ אבותיו, כי הבין, שאין בגולה שום פתרון אמיתי.

כשלחמו הפרטיזנים בנאצים הם שרו:

זה היום נכספנו לו עוד יעַל ויבוא

ומִצעדנו עוד ירעים - אנחנו פֹּה.

כן, זה לוחש וזה כובש: עודנו שומעים את פסיעות האבודים במחנות המוות, ואנו יודעים שאסור להדחיק זאת, שמצווה לנצור זאת בלב, שהרי כך אמר  הבעל שם טוב:

"השִכְחה היא גלות

הזיכרון הוא הגאולָה".

ובדרכנו לזכור נדע, בהנחלת הזיכרון נוכיח, כמה אנו עם סגולה.

ועל כן לא נשכח,  ויחדיו נזכור את הנדר שנדרו אותם שהיו שם, ונהיה שותפים לנדרם:

לזכור,  לזכור כל דבר. עיניים מבועתות. שיירות בני אנוש חשופות מנשוא...לזכור ולא לשכוח, לזכור ולא לסלוח, לזכור – ולספֵּר !

זיכרון הילדים שנספו שם לא מרפֶּה. בתקליטור של מיכאל שטרייכר שנושא את השם "שמע, בני", מופיע שיר בשם "ליל הסדר האחרון בגטו ורשה". מוישל'ה הוא הילד האחרון בגטו שנשאר לשאול את הקושיות, והוא שואל את אביו מדוע הלילה הזה ארוך וכל כך שונה מכל הלילות. בהמשך שואל מוישל'ה : "אבא'לה, יש לי עוד קושיה, ואני מבקש שתענה לי עליה: האם אחיה בשנה הבאה כדי לשאול את השאלה 'מה נשתנה'? האם יישאר ילד יהודי בעולם שישאל 'מה נשתנה'? האם יהיה אבא יהודי, שיוכל לענות 'עבדים היינו'?- והאבא עונה לו: "אני לא יודע, מוישל'ה, אינני יודע אם אחיה, אני לא יודע אם תחיה, אני רק יודע שתמיד יהיה מוישל'ה אחד במקום כלשהו בעולם, שישאל 'מה נשתנה'. אני יודע שאלוקים הבטיח ונשבע 'שלא יכבה הנר לעולם ועד'...".

את מוישל'ה ושאר חבריו נמשיך לזכור. אסיים בשיר שכתבתי לא מזמן בעיתון ילדים, ושם ראיתי את הסמליות בכך שאותו טלאי צהוב  הפך למגן דוד של עצמאות, שאותה פסים נוראים של רכבות, הפכו לסמלה של מדינת ישראל - הפסים בכחול לבן על דגלנו, וזה השיר שלי, השיר לאותם ילדים, השיר לילדים שימשיכו לשאת את לפיד החלומות האבודים:

שמות, שמות וחלומות

שָׁם עַל הַקִּיר הַכּוֹאֵב

הַקִּיר הָאִלֵּם, הַנּוֹשֵׁם

שֵׁמוֹת שֵׁמוֹת שֵׁמוֹת וּנְשָׁמוֹת

בְּ"יַד וָשֵׁם".

כְּתֹנֶת פַּסִּים וְעוֹד כְּתֹּנֶת פַּסִים,

בַּעֲלֵי חֲלוֹמוֹת נִשְׂרָפִים, מֵתִים,

מוּבָסִים  - -ואותו שקט שצעק.

כן, הָעוֹלָם שָתַק, וְהֵם סבלו, הם חִכּוּ

בְּתִקְוָה, בַּחֲרָדָה.

עוֹלָם צָפָה מֵרָחוֹק בַּגְּזֵרָה שֶׁיָרְדָה.

בַּמַּקֶּבֶת שֶׁנִחֲתָה.

אֵּלֶּה הַשֵּׁמוֹת שֶׁלָּהֶם, וְזֶה הַקִּיר

שֶׁל הַפֶּשַׁע הַנּוֹרָא, פֶּשַׁע הַהַשְׁמָדָה.

שֵׁמוֹת, שֵׁמוֹת, שֵׁמוֹת, לְלֹא אֲוִיר.

וְזוֹ הָאֶבֶן הָאִלֶּמֶת, הַזּוֹעֶקֶת מִקִּיר,

הָאֶבֶן הַיְּתוֹמָה, הָעֵדָה וְהֵם - -

בָּרוּחַ הָנוֹרָאָה רוֹעֲדִים, הִנֵּה

פַּסֵּי רַכֶּבֶת שֶׁשִּׁמְּשׁוּ לְהַסָּעָת יְהוּדִים

לַמַּחֲנוֹת, לַמִּשְׂרָפוֹת,

וְהַקִּירוֹת אוֹמְרִים הַכֹּל, נְשָׁמוֹת נֶעֱלָפוֹת.

וְגָדוֹל הָרַעַד, תְּפִלּוֹתֵיהֶם עֲדַיִן מְרַחֲפוֹת.

מוּל הַקִּיר הַנּוֹרָא, הַנֹּושֵׁם

מוּל הַזִּכָּרוֹן שֶׁל יַד וָשֵׁם - -

עַם קָם מִן הָאֵפֶר, קָם לְתָמִיד:

הַטְּלַאי הַצָּהֹב הָפַךְ לְמָגֵן דָּוִד

פַּסֵּי הָרַכֶּבֶת הָפְכוּ לְפַסֵּי-תְּכֵלֶת,

דֶּגֶל מְדִינַת יִשְׂרָאֵל  קָם וְנִשָּׂא עִמָּנוּ,

לֹא נִגְזַרְנוּ לָנוּ, יֵשׁ תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת.

וּמוּל הַקִּיר שֶׁל כָּל שְׂרוּפֵינוּ וּמֵתֵינוּ,

יְרִיעַת חַיֵּינוּ שָׁרָה: לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ.

 

הִנֵּה אוֹתָם שֵׁמוֹת  רוֹטְטִים,

נֵרוֹת הַנִּרְצָחִים לְלֹא רַחֵם.

וַאֲנִי וְאַתְּ וְכֻלָּם

נֵדַע: הַקִּיר אֵינוֹ אִלֵּם,

נִשְׁבַּעְנוּ ונִזְכֹּר כָּל שֵׁם וָשֵׁם, וְנִשָּׁבַע לָהֶם

בְּשֵׁם זְמַן הָאֵפֶר, בְּשֵׁם כָּל הָעִתִּים.

קַמְנוּ לְמַעַנְכֶם לְהָקִים לְחַיִּים

אֶת כָּל הַחֲלוֹמוֹת הָאֲבוּדִים!

קומו בעוז ובגאון, קומי בתי, אַת וכל ילדי המשלחת,

זה הצו שלכם, שאין ממנו פחד.

לכו בִּנתיב הזוכרים, ויחד אִמרו אותו שיר יגון מחריש, אמרו קַדיש על הנספּים שלא מרפִּים. יחד נתפלל לעילוי נשמתם. כי הסיפור שלהם ימשיך ויישזר ויזרום בתוך רקמת חיינו, הסיפור הזה שותת ובוער כְּאש תמיד נצחית, סיפור קדוֹש שלא נשלם ולֹא ייתם.

אבא -הרצל חקק

תגובות

מרגש!

תודה על השיתוף

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק