אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משוררים נולדים יתומים / אריה מארק


התמונה של אדלינה קליין
משוררים נולדים יתומים / אריה מארק

משוררים נולדים יתומים אריה מארק (שירים) (הוצאת כרמל, ירושלים – תשע"ד 2013)

משוררים נולדים יתומים אריה מארק (שירים) (הוצאת כרמל, ירושלים – תשע"ד  2013)

"נאחז בחולף ויוצק במלים"

המשורר אריה מארק שהוא גם אמן רב-תחומי – שחקן, מחזאי ובמאי, ידוע גם כמייסד ומנהל תיאטרון "פרגוד" בירושלים, רקם את שיריו הליריים המעודנים והבשלים לאורך שנות פעילות רבת שנים ועבודות עם ז'אנרים תרבותיים שהועלו בתיאטרון שייסד, ונוצקו בחברה הירושלמית כאבן פינה.

הספר מהווה שלמות רוחנית בתוכו מתקיימים זה לצד זה יצרי הגוף ויצרי הנפש. "חידה" (ע' 39-40): ..."שִׁיר מְעַצֵּב חֲוָיָה כְּאִישִׁיּוּת/מְאַפְיֵן אוֹתָהּ בְּאֵיבָרֶיהָ/נוֹתֵן לָה לִזְרֹם/בְּמַעְגָּל סָגוּר/כְּמוֹ מַחְזוֹר הַדָּם//הִיא לֹא עוֹבֶרֶת עַל גְּדוֹתֶיהָ/הִיא מְטַהֶרֶת מִבִּפְנִים/אִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר אוֹתָהּ/הִיא חַיָּה בִּזְכוּת עַצְמָהּ/אִי אֶפְשָׁר לְהַכְחִיד אוֹתָה/לֹא לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה/וְלֹא לְהוֹסִיף עָלֶיהָ/הַשִּׁיר יִחוּדִי/כְּבֵן יָחִיד//לֹא דּוֹמֶה לְזֶה שֶׁקָּדַם לוֹ/ וּלְזֶה שֶׁיָּבוֹא אַחֲרָיו". לצד כל שיר משירי הספר נרשם תאריך ההיווצרות.

המימד המרכזי שתופס את עיקרו של הספר, דן בשואה ומקיף את עולם הרגש של המשורר. "חשבון נפש" (24-25): ..."לֹא, אֵינִי זוֹכֵר שֶׁפַע שֶׁל דְּמָעוֹת כָּאֵלֶּה/אֵינֵנִּי זוֹכֵר אֶת עַצְמִי מַשְׁמִיעַ כָּאֵלוּ קוֹלוֹת/ הַאִם אֲנִי בּוֹכֶה עַל הַנַּעַר/אָז,/ אוֹ עַל עַצְמִי עַכְשָׁו?/ אֲנִי הוּא אָז, אֲנִי הוּא זֶה עַכְשָׁו/ אֵין הַזְּמַן חוֹצֵץ בֵּינֵנוּ וְהַמָּחָר יַחְבֹּק אֶת שְׁנֵינוּ/ חָזַרְתִּי וּבָכִיתִי שׁוּב, בִּקַּשְׁתִּי לֹא לְהַפְסִיק/ כְּאִלּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בּוֹכֶה אֲנִי נוֹגֵעַ בַּנַּעַר בַּכְּאֵב שֶׁלּוֹ/ עוֹצֵר אֶת הַדָּם חוֹבֵשׁ אֶת פְּצָעָיו/ וַהֲקָלָה וְאַהֲבָה רַבָּה זוֹרֶמֶת מִמֶּנִּי אֶל הַנַּעַר, מֵהַנַּעַר אֵלַי/מִמֶּנִּי אֶל אָבִי/וּמֵאָבִי אֶל הַנַּעַר/וְאִמִּי מַצְמִידָה אוֹתִי אֶל חָזָהּ וּבוֹכָה יַחַד אִתִּי"... המאורעות הטראומטיות הותירו בנפשו צלקות ומשקעים שלא הגלידו. חזותו כנער שהיה, קפאה ונשתמרה בזיכרונו. הניכור, הבדידות, העצבות והגעגועים עטפו את עולמו שחרב. "עצבות" (ע' 28-29): ..."מִסְפָּר נִמְחָק מַעל הַזְּרוֹעַ/בְּעוֹדוֹ רוֹשֵׁם תְּפִילָּה/קְלַף עוֹרִי/מְגִלָּה רוֹשֶׁמֶת אֶת עַצְמָהּ/וּמֵי עֵיִנַי צוֹרְבִים אֶל הַבְּאֵר//וַאֲנִי חִלְחוּל מְבַעְבֵּעַ/בּוּעָה בַּזְּמַן/קְלָף מְנֻפָּח/מִתְרוֹמֵם אֶל הָאַיִן/ וְנִטְמָע."...

אמנם זער פה זער שם, נמצא מכנה משותף בין 'בדידות' ל'לבדיות'. ואולם מדרך הטבע, המושגים הללו עומדים ברשות נפרדת אחד מן השני בעולם הטעון דילמות קיומיות. אך לאותה סוגית 'הבדידות' עליו מצביע המשורר, אין אח ורע. שכן, היא בדידותו של אדם ששרד את התופת.

"אשליה" (ע' 35): ..."וַאֲנִי גּוֹוֵעַ שׁוֹקֵעַ וְצָף כְּמוֹ הַזְּמַן/וְאֵין מִי שֶּׁיֶאסֹף אוֹתִי אֶל תּוֹךְ זִכְרוֹנוֹתָיו// וַאֲנִי זִכָּרוֹן, שִׁכָרוֹן חוּשִׁים וַּמֲעֲשִׂים/מְדוֹבֵב עַצְמִי לְעַצְמִי, כְזָר הַמְּחַפֵּשׂ מַכָּר/לְהַשְׁמִיעַ לוֹ קוֹל, צְלִיל מִן הֶעָבָר"...

בדידות, ניתן למצוא גם בזוגיות או בקבוצת אנשים, אולם 'לבדיות' - היא קבלה מוחלטת והשלמה של הנגזר. "תיבה וגעגועי" (ע' 61): ..."לְבַד לֹא מְחַכֶּה לְאַף אֶחָד/ לֹא מְצַפֶּה מֵאַף אֶחָד/ לְבַד עִם עַצְמִי לֹא לְבַד // מַחְשָׁבָה מֻכֶּרֶת עוֹלָה / תְּמוּנָה מִן הֶעָבָר עוֹרֶכֶת בִּקּוּר/ אֲנִי עִם עַצְמִי שָׁלֵם/לְלֹא רַחֲמִים, כְּאֵב שֶׁל נִכּוּר"...

במילותיו הטעונות, "מפץ חיי" (ע' 37-38) יש מן 'ההאנשה' של הנפש, הנעה במעגלים ובסכסוך תמידי של 'המודע' עם ה'תת-מודע' אשר יוצר חידלון ואין אונים: ..."הָאֵל זָנַח אוֹתִי הָיִיתִי לְבַד גַּם הַהוֹרִים רְחוֹקִים מִמֶּנִי הָיוּ/הַמַּשְׁקֶה לֹא הִכְהָה אֶת הַכְּאֵב,//מִזְּרִיחַת הַחַמָּה עַד הַשְּׁקִיעָה, בּוֹכֶה אֲנִי בּוֹכֶה//וּפַחַד סָמוּי יוֹרֵד יַחַד עִם הַמַּשְׁקֶה/וּמְחַלְחֵל בָעוֹרְקִים//וַאֲנִי נָע בְּתוֹךְ עַרְפֶל חוִּשִׁים, עִרְפּוּל בִּינָה וּמוֹרֵה דֶּרֶךְ אַיִן."...

החיים עבורו אינם 'ירח דבש' והמציאות טופחת על פניו. "כזר נשכח" (ע' 6-7): ..."כְּזָר שֶׁעָבַר מֵעִיר אַחֶרֶת/וְשָׁב אֶל בֵּיתוֹ שֶׁלּוֹ/שֶׁלֹּא בִּקֵּר בּוֹ מֵעוֹלָם/אַךְ רִשּׁוּמָיו חֲזָקִים/בְּהֵעָדְרוֹ//זָרִים לִי הֵם חַיַּי/כְּשֶׁל אַחֵר/אוֹתָם חָיִיתִי//לֹא אֵדַע אִם הָיִיתִי/עָשִׂיתִי קִוִּיתִי/חָיִיתִי// אוּלַי"...

מאותה נחיתת שבר אליו נקלע מכורח הנסיבות, מצליח המשורר להתרומם ולקום שלם בגוף ובנפש. עצם ההישרדות, מעניקה אמונה ותקווה לבאות. "כמדי בוקר" (ע' 5): ..."אוֹמְרִים לְךָ יֶלֶד נַעַר וּכְבָר זָקַנְתָּ//לוֹקֵחַ אֶת הָאֶתְמוֹל וְאֶת הַמָּחָר וְדָשׁ/וּמְעַרְבֵּל/מְעַצֵב וּמִתְיַצֵּב וּמַמְשִׁיךְ וְנִקְשָׁר אֶל הֶעָבָר// מִתְכַּרְבֵּל בְּתוֹךְ שְׂמִיכָה/ בָּהּ תַּחְלֹם אֶת חַיֶּיךָ מֵחָדָשׁ"...

בהמשך, נפגוש התרשמות נוספת לפיכחון החושים ולעימות עם המציאות. "בפסגת ההר" (ע' 20): ..."יוֹם הֻלַּדְתִּי לֹא נִרְשַׁם/הַגּוֹרָל הִבְקִיעַ לְעַצְמוֹ שַׁעַר/אֲנִי מַבְקִיעַ בּוֹ שִׁיר/אֲנִי בְּפִסְגַּת הָהָר//לִשְׁהוֹת אִי אֶפְשָׁר/לָנוּעַ אֲנִי מֻכְרָח/לָרֶדֶת רַק נוֹתַר/לִפְגּשׁ שָׁם אֶת הַמָּחָר." (כל השיר)

הקיום, הוא פן מאוד משמעותי בחיי האדם והמשמעות גדלה ומתעצמת פי כמה כאשר מושג זה חל על מי שקם מהשפל והוכיח חוזקו ועמידתו האיתנה והנחרצת. "להיות ולחדול" (ע' 50): ..."לִהְיוֹת וְלַחְדֹּל בְּלִי לְהִתְנַצֵּל בְּלִי לְהִצְטַדֵּק בְּלִי לִהְיוֹת צוֹדֵק/פָּשׁוּט סְתָם לִהְיוֹת"...

בשיר "תשוקה עיוורת" (ע' 53-54) אנו מוצאים את עולם המציאות, ועולם החלומות והאשליות, מחזיקות יד ביד ופוסעות יחד ללא מורא ופחד מפני המחר: ..."וְאַתְּ שְׂרוּעָה עַל מִיטָּתִי/פּוֹרֶקֶת עֹל וּמַעֲצוֹרִים/ וַאֲנִי טוֹמֵן אוֹתָךְ בַּחֲלוֹמִי//וְהַשַּׁחַר עוֹלֶה/וְיוֹרֵד/כְמָסַךְ שֶׁל תֵּאַטְרוֹן/וּקְהַל הַדִּמְדוּמִים/מוֹחֵא כַּפַיִם//רַק צְלִיל קוֹלֵךְ/חַי וּמַרְנִין/מְחַיֶּה וּמְקַיֵּם/תִּקְוָה וַחֲלוֹמוֹת//מַשְׁלֶה לִבִּי אֶת אָזְנִי/וְאֱמוּנָתִי נוֹתֶנֶת יָד/לְאַשְׁלָיָה מְתוּקָה/בִּלְתִּי מְעֻרְעֶרֶת/ וּמִתְקַיֶּמֶת/בֵּינְתַיִם"...

וכשמדברים גם על 'הכלל' ולא רק על 'הפרט' נמצא את השיר "הווית אנוש"

(ע' 55-56): ..."אֲנִי כָּאן חֻלְיָה מְשַׁמֶּרֶת/יוֹצֵק מִלָּה וְעוֹד מִלָּה/וְשׁוּרוֹת אֲרֻכּוֹת/ מַמְתִּינוֹת לְקוֹרֵא /לַחֲתִימָה וּנְשָׁמָה //נֶפֶשׁ חַיָּה/ בְּנֶפֶשׁ הָאוֹת/וְעָבָר וְהוֹוֶה/ מִתְאַחֲדִים/

בְּיַחַד/וְהֶעָתִיד נוֹלָד//כִּי הַמָּחָר וְהָאֶתְמוֹל/חַד הֵם זוֹרְמִים יַחְדָּיו/בִּנְחִישׁוּת חוֹצֶבֶת//וַאֲנִי נוֹטֵל/וּמוֹסִיף אֶת חֶלְקִי/וְנִשְׁאָף אֶל הַמֻּחְלָט/הַנִּצְחִי עַכְשָׁו/לְתָמִיד"...

החותם של המשורר הכותב את שירת החיים, היא המייצגת מיידית את הפתיחות להתחלה חדשה. "לחלום ולא לחדול" (ע' 72-73): ..."וְהָרֶגֶשׁ נִשְׁטָף בִּשׁוּלֵי הַמִּשְׁפָּטִים/ כְּמוֹ תְּעָלַת נִקּוּז/בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים/וְלִבִּי טֶרֶף לְצַו הַדֶּרֶךְ/לָאֱמוּנָה כִּכְלוֹת חַיַּי בְּמַעֲשֶׂה/מַעֲשֵׂה יְצִירָה, בְּרִיאָה כְּפוּיָה//וְרַק תִּקְוָה אַדִּירָה/מְגוֹנֶנֶת עָלַי, נוֹתֶנֶת, יוֹצֶקֶת/בִי אֶת הַכּוֹחַ לְהַמְשִׁיךְ"...

ויש כאן פריחה הבאה מעצמה ומעצימה את המשורר המצהיר "אני בן שבעים"

(ע' 75): ..."אֲנִי בֶּן שִׁבְעִים וְעוֹדֶנִּי נַעַר/וָקם עַל שְׁתֵּי רַגְלַי מֵסִיר הָאָבָק/וּמַתְחִיל אֶת הַמַּאֲבָק כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה/וְכוֹבֵשׁ עוֹד מַסְלוּל מִמֶּנוּ לְהַמְרִיא"...

הנה כי כן נמצאנו למדים כי היכן שיש חלום, יש גם אשליה. ומשהאדם יודע מקומו רצונו, הוא מסדר את הדברים במודעות ברורה ונהירה. כך, שאשליות וחלומות יישארו תקפים וקיימים והברק שלהם יזהיר. "לילות אפלים" (ע' 83-84): ..."וְהָאוֹר/מֵשִׁיב צוּרָה לְצוּרָה/זִכָּרוֹן פְּרָטִי/אֶל זִכְרוֹן הַכְּלָל/שְׁרִיר אֶל שְׁרִיר/עֶצֶב אֶל עֶצֶב/גּוּף וּנְשָׁמָה//וּמִבַּעַד לְעָנָן שָׁחוֹר/הַשְּׁמֶשׁ עוֹלָה/מְאִירָה וְקוֹדַחַת/אֲנִי נוֹשֵׁם רוֹקֵם וְחוֹלֵם/ וְזוֹרֵם וְזוֹרֵם וְזוֹרֵם"...

שירי ירושלים בכתיבתו של אריה מארק, הם שירי אמונה ותקווה. "געגועים לירושלים" (ע' 13-14): ..."בִּירוּשָׁלַיִם/גַּם כַּאֲשֶׁר אֲנִי לְבַדִּי אֵינֶנִּי בּוֹדֵד./שָׁם אֲנִי שׁוֹכֵן בְּחֵיק אֲהוּבָתִי, עִירִי, יְחִידָה אַתְּ וְלֹא בוֹדֵדָה./מִכָּאן יָכוֹל אֲנִי לֶאֱחוֹז בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה וּבִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה. הבדידות והלבדיות – בשירי ירושלים באים בכתיבתו

של המשורר בספירה אחרת, כמו גם העצב והשמחה אשר מקבלים משמעויות בעלות אספקטים אחרים כמו הסוף והאינסוף. הפתיחות וההיפתחות, לפתע נהפכים מבילתי אפשריים לאפשריים וודאיים. "פחד יצחק" (ע' 42): ..."מִמְּקוֹרוֹת נַפְשִׁי דָּלִיתִי אֶת שְׁמֵךְ יְרוּשָׁלַיִם/בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים קָרָאתִי שְׁמֵךְ/מִפִּי הַנְּבוּאָה אֶל פִּי הַנְּבִיאִים הִבְקִיעַ קוֹלֵךְ/וְהַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל צִוָּה עַל הַעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה – וְיִחְיוּ//וְהֵמָּה נִבְּאוּ לִי אֶת שׁוּבִי לְכָאן אֶל בֵּין הֶחֳרָבוֹת/שַׁבְתִּי אֵלַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם וְרֵיחַ הַחֻרְבָּן בְּאַפִּי/בְכָל כּוֹחִי וּמְאוֹדִי אֲנִי בּוֹנֶה אֶת מִקְדָּשֵׁךְ/אֲנִי בּוֹנֶה אוֹתָךְ יְרוּשָׁלַיִם/לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת, לְעוֹלְמֵי עַד, לְנֶצַח נְצָחִים"...

באופן בלתי צפוי נרקמת בכתיבתו של אריה מארק פגישות עם הזמן הבאות לביטוי בוואריאציות שונות, ולהן שותפות, מחזה בימוי ומשחק, אשר משמשות בערבוביה דימויים הלובשים ופושטים צורה ומקבלים חזות של התווית מסלול בהן מתחבטות הנשמות. היכרותו הקרובה של מארק עם המשוררת מירי בן-שמחון (כמו דמויות ירושלמיות מוכרות אחרות שעלו והופיעו בבימת התיאטרון שלו) מביאה אותו להקדיש לזכרה את השיר (ע' 43-44): ..."מְשׁוֹרְרִים נוֹלָדִים יְתוֹמִים/אֵין מִי שֶׁיֹּאמֵר עֲלֵיהֶם קַדִּישׁ/ קוֹלוֹ שֶׁל עַם שָׁלֵם נִחָר מִתּוֹךְ גְּרוֹנָם// מֵתָה – הִיא חַיָּה יוֹתֵר מִתָּמִיד/רַק הַגּוּף חָצַץ בֵינָהּ לְבֵין הָרוּחַ/עַכְשָׁיו הִיא נוֹגַעַת בִּי נֶּפֶשׁ בַּנֶפֶשׁ/וְאֵשׁ הַתָּמִיד צוֹרֵב מִבִּפְנִים"... חייה של המשוררת לא היו פשוטים ולא כל שכן ורודים. למרות זאת הצליחה בכישרון כתיבתה להטביע חותמה בשירה הישראלית.

לא לחינם בחר אריה מארק לקרוא לספרו "משוררים נולדים יתומים". כי לא תמיד מוצא המשורר שחשיבתו שונה מטבע הדברים, את מקומו בחברה הישראלית. והחברה השמרנית מטבעה, מתרחקת מאנשים שאין מבינים את לשונם ואורחותיהם ומותירים אותם עזובים ובודדים לנפשם. ואריה מארק משווה את היוצרים כולם, לעם היהודי שנכחד בשואה בשל דתם, אמונתם ומנהגיהם האחרים.

 לא אחת המשורר שותף לגורלם של יוצרים ואמנים בראשית צעדיהם וקשוב לשאיפותיהם להגיע להכרה ולהישגיות. בעוד הוא גם מודע לכך שהמרוץ בר השגה ליחידי סגולה בלבד. "מרוצי סרק" (ע' 45): ..."הֵם לֹא יוֹדְעִים שֶׁהֵם מְטַפְּסִים/כְּדֵי לִפּוֹל מִגּוֹבַהּ רַב יוֹתֵר//הֵם לֹא יוֹדְעִים/אַבָל אֲנִי רָאִיתִי אוֹתָם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם נוֹפְלִים/וַאֲנִי מִתְרַסֵּק אִתָּם"...

כזאת אנו חווים גם בשירו "תאווה לחיים" (ע' 68-69): ..."קָהָל פִרְחוֹנִי מִתְפַּרְכֵּס מְצוֹפֵף מַבָּטוֹ/ אֶל חָבֵר הַמְּקַרְקֵר עַל הַבָּמָה/וְאֲנִי יוֹדֵע אֶת אֲשֶׁר הֵם חָשִׁים/וְחַי אֶת הַחַיִּים שֶׁלָּהֶם מִבִּפְנִים/קוֹלָם שׁוֹאֵג מִתּוֹךְ גְּרוֹנִי/וְהֵם רוֹאִים אוֹתִי מִשְׁתַּקֵּף מִתּוֹךְ מַבָּטָם//וְאַנִי חַי, אֲנִי חַי – קוֹלִי מְזַנֵּק/אֲנִי שָׂמֵחַ תָּמֵהַּ וּמִתְפַּלֵּא/הַאִם זֶה אֲנִי הַקוֹפֵץ מִקִּרְבִּי/וְאוֹהֵב אֶת הַחַיִּים וּמִתְעַנֵּג עַל הָרֶגַע"...

 את הארס-פואטיקה גיליתי ברבים משיריו של מארק אך הכי התחברתי אל השיר "לשאת את העולם" (ע' 74-75): ..."עַכְשָׁו עָלַי/גַּם הַמַּשַּׂא שֶׁלְּךָ/מִלִּים שֶׁלְּךָ/שִׁירִים שֶׁלְּךָ עוֹלָם מָלֵא וְחַי//לֹא הִתְרָאֵינוּ לְעִיתִּים קְרוֹבוֹת/לֹא דִּבַּרְנוּ יוֹם יוֹם/אֲבָל קוֹלְךָ חִזֵּק אוֹתִי בַּסֵּתֶר//וְשִׁירֶיךָ הִבְקִיעוּ /בַּאֲפֵלַת הַדְּרָכִים/חֶדְוַת נְעוּרִים"...

מה שהופך את כתיבתו של מארק לבעל עוצמות ייחודיות שכל תלאות מסעו הנפשי והפיזי מביאים אותו לראייה מקפת של שלמות בלתי מתפשרת, שאיננו אחר מאשר 'היקום' בו אנו חיים וזה ניכר בשירו "תבונת היקום" (ע' 12): ..."לִחְיוֹת לֹא בְּכָל מְחִיר/הַשָּׂדוֹת לֹא שִׁנּוּ פְּנֵיהֶם כְּדֵי לְהִוָּתֵר/הֶהָרִים לֹא הִשְׁפִּילוּ קוֹמָתָם לִשְׁמֵי הַזַּעַם כֵּדֵי לִשְׂרֹד//הַמַּיִם הָיוּ לְאֵדִים בִּגְבֹר הַחֹם/וְהַשֶּׁלֶג הִפְשִׁיר"...  הנה הטבע במלוא הודו תפארתו והתגלמותו.

והאנשים בראייתו החדה, כה קטנים; כה שאפתנים; כה בלתי בשלים לדעת את הנכון. "שירת הרוק" (ע' 26-27): ..."אָנוּ רוֹצִים לְהַתְחִיל/הַכֹּל מֵהַהַתְחָלָה/לְהַתְחִיל אֶת הַסְּפִירָה/מֵרֶגַע שֶׁנּוֹלַדְנוּ/כְּאִלּוּ לְפָנֵינוּ לֹא הָיוּ/וְאַחֲרֵינוּ אֵין עוֹד אֲחֵרִים//לֶאֱכֹל /בְּלִי לִזְרֹע/לִשְׂבֹּעַ/בְּלִי לָחוּשׁ אֶת הָרָעָב//לְהַחְכִּים בְּלִי לִלְמֹד/לֶאֱהֹב בְּלִי לְהִתְיַסֵּר/לְהִתְגַּעְגֵּעַ

בְּלִי לְכַוֵּן אֶת הַמֵּיתָרִים/דּוֹרְשִׁים שֶׁיַּכִּירוּ בָּנוּ/תּוֹבְעִים שֶׁיַּקְשִׁיבוּ/לָרִיק שֶׁמִּבִּפְנִים//הַהֵד שָׁב אֵלַי/מְקוֹמֵם אוֹתִי נֶגְדָּם/מֵיתַר קוֹלִי נִחָר/מָתוּחַ בַּגִּיטָרָה//וְרַק הַמֵּיתָר עוֹדֶנּוּ מְחַרְחֵר/וְהַגִּיטָרָה/וְאֲנִי /נְמוֹגִים בְּתוֹךְ מַבָּט חוֹלֵף"... ולמרות שהמשורר מתקומם נגד המרוץ המטורף של הדור הצעיר, ושאפתנותו הבלתי מרוסנת. אין בידיו כל אמצעי לשנות את הקיים. את פרי רוחו ורחשי לבו כבר מסר לכל ולא נותר לו אלא להישאר בזיכרון הזמן.  כי מתוך התנסות ולמידה, הוא מכיר לדעת כי אין דבר יעיל יותר מלהניח 'לזמן', לרפא תחלואי העידן.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין