אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אנו נהיה הראשונות: חלוצות העלייה השנייה ומאבקן לשותפות במפעל החלוצי (1904 – 1913)


התמונה של קובי דנה
חלוצים במגדל, 1912

חלוצים במגדל, 1912. By The photographer Yaakov Ben Dov (en:Image:First aliyah BILU in kuffiyeh.jpg) [Public domain], via Wikimedia Commons

מבוא: אנו נהיה הראשונות

 
בשנת תרפ"א (1921), כתב משורר צעיר בשם יוסף הפטמן, את "שיר החלוצים" המתחיל במילים הבאות:
 
אָנוּ נִהְיֶה הָרִאשׁוֹנִים / כֹּה אָמַרְנוּ אָח אֶל אָח.
 
אָנוּ נִהְיֶה בֵּין הַבּוֹנִים / נֵט הַמֵּיתָר, נֵט אֲנָךְ.
 
את מילות השיר כתב הפטמן במחנה עובדים שסללו את כביש  עפולה – נצרת. שנה לאחר מכן, ב-1922 כתב בשירו אחד מגדולי המשוררים של התקופה והמייצגים של המחנה החלוצי, אברהם שלונסקי, את המילים:
 
בַּמִּטְבָּח בַּחוּרָה / בַּקּוֹמוּנָה שְׁתַּיִם[1];
 
יֵשׁ לָצֵאת לָעֲבוֹדָה / אֵין לִי מִכְנָסַיִם.
 
מרבית שירי ההלל לעבודה ולחלוצים, והן שירי ההווי החלוצי שנכתבו באותם הימים היו שירים שנכתבו בלשון זכר והמוטיבים הנזכרים בהם יכולים להעיד כבר בפתיחת מאמר זה על האוריינטציה הגברית כלפי הנשים, חלוצות התקופה, תפישת דימוין הציבורי ותפקידן. יש להבהיר, זאת לא כיוון שהתנועה הציונית, בכלל ובייחוד בראשיתה, הייתה תנועה שוביניסטית. הרי שנהפוך הוא, הציונות הייתה בין התנועות הלאומיות המודרניות ההומניסטיות המתקדמות ביותר (אולי אף המתקדמת ביותר מכולן), זאת כמובן בהכללה כאשר עלינו לזכור כי גם בתוך התנועה הציונית היו קולות רבים ומגוונים וענפים רבים שהביעו עמדות מגוונות לסוגיות שעמדו על סדר היום של התקופה. עלינו תמיד לזכור שאנו דנים בתנועה לאומית בת התקופה, שהייתה מחוברת בטבורה להלך רוח הזמנים ההם, אם לטוב ואם לפחות.
 
על כן, אם זה "אנו נהיה הראשונים" ו"אנו נהיה בין הבונים" של הפטמן או מאידך "במטבח בחורה" של שלונסקי, אלו גם אלו יכולים ללמד אותנו דבר או שניים עוד לפני שהתחלנו לעיין בכתבי התקופה על מעמדן של הנשים ביישוב העברי עם ימי ייסודו והתהוותו. אולם מילים אלו היו אך אנקדוטת פתיחה, אם ניתן לכנות זאת כך, להבנת עניינו במאמר זה.
 
הדרך הטובה ביותר להבין את החלוצות הצעירות של העלייה השנייה מתחילה לא בהגיען ארצה אלא עוד לפני שארזו את המזוודות ועלו על הספינה בדרך להגשמת חלומותיהן בארץ הצבי, עוד בבית אמא ואבא. חנה שניפר כתבה בזיכרונותיה על ערב העלייה ארצה:
 
"היה זה בשנת 1903, שנת משבר אוגנדה, ולי טרם מלאו 14 שנה. הייתי ציונית נלהבת והחלטתי איתנה לנסוע לארץ ישראל [...] לא פשוט היה הדבר בימים ההם. זוכרת אני את דמעות אמא והשאלה האחת החוזרת ונשנית בפיה: 'מה תעשי שם?' זוכרת אני את אבא המהלך הנה ושוב בחדר הנרחב, שקוע בשתיקתו, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, נשאר עומד רגע קט, מקשיב לדברי אמא, נאנח וממשיך בהילוכו (מי יוכל לשכוח זאת?). כאילו מבעד לערפל עולה לפני אותה שבת בין הערביים שלפני נסיעתי. רואה אני את אבא יושב בראש השולחן ושותה תה ואמא על ידו, ובקצהו הימני של השולחן יושבת אני, נתונה כולי ליום המחרת, יום הנסיעה, ולא קלטתי היטב את דברי הורי, שנאמרו בנחת. היו אלה דברים של תוכחה ופיוס, מלווים בקשה אחת: 'כשתרצי לחזור (והם היו בטוחים בכך, כנראה, שארצה לחזור) תכתבי מיד ונשלח לך להוצאות הדרך...'[2]
 
דבריה של שניפר לא היו מחזה נדיר בדברי הזיכרונות של חלוצי וחלוצות העלייה השנייה. עדה מימון (פישמן), ממנהיגות תנועת הפועלות, כתבה כי "זעום היה מספר הצעירות שעלו לארץ עם המאות המעטות של אנשי העלייה השנייה, ב1904 – 1913. עלייתה של בת ישראל לארץ היתה כרוכה בקשיים מיוחדים. חינוך הבנות בימים ההם פיגר, כידוע, אחרי חינוך הבנים בכל הנוגע לתרבות עברית ולאומית והיה מכוון בעיקר למתן השכלה שטחית למען ברק חיצוני. לא ייפלא שההורים ראו בעליית הבנות לארץ תופעה מסוכנת, בלתי טבעית, העלולה להוציאן לתרבות רעה ולחמו בה משום כך בכל אמצעיהם."[3]
 
במאמר זה אפוא, אנסה לבחון את האתגרים והקשיים שחוו חלוצות העלייה השנייה עם הגעתן ארצה כחלק מגל העלייה האידיאליסטית של התקופה במסגרת חלומם של צעירים וצעירות להגשמת החזון הציוני שנועד לחולל מהפכה כוללת בעולמן הפרטי ובעולם היהודי בעת החדשה. זאת נבחן באמצעות עיון במספר כתבים ומאמרים שכתבו חלוצות התקופה, על התמודדותן עם המציאות בארץ, הקשיים, החוויות וניסיונותיהן להתאגדות חלוצית בתוך המחנה הפועלי הכללי, כדרך לביטוין העצמי שיהווה חלק אינטגרלי בתוך המחנה החלוצי פועלי ולא בניכור ותלישות ממנו. וזאת נקודה חשובה כבר בפתח המאמר שיש להבין בייחוד לאור הקולות האקטואליים בימינו אשר משסים מגדר במגדר, לעתים מתוך כוונה חיובית אולם מקיימים כמימרת ריה"ל, "כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינו רצוי". החלוצות לא שאפו להתנתק מהמחנה החלוצי אלא להיות חלק שלם ממנו, לקבל את מקומן הראוי בשותפות בניין המפעל יחד עם החלוצים. שאיפתן לשותפות לא נבעה מתוך ניכור לחלוצים והרצון להתבדלות, נהפוך הוא הנכון, הן רצו את קרבתם כאחים ואחיות אשר מקיימים שותפות גורל והשקפת עולם משותפת. ועדות לכך מופיעה בכל כתביהן של מנהיגות תנועת הפועלות הארצישראלית, ועוד נשוב לכך בהמשך.
 
ראשית אפוא נדון בסוגית מחקר הלאומיות בראי המגדר, לאחר מכן נפנה להכיר מעט את העלייה השנייה ומאפייניה, וכך נוכל להמשיך אל עלייתן של החלוצות ארצה, חייהן ופעילותן בימי ראשית המאה העשרים, שנות העלייה השנייה.
 

"אמא אדמה" – חקר הלאומיות בראי המגדר

 
ראשית לדיון על התפתחותה של תנועת הנשים הארצישראלית, כדאי וחשוב לדון מעט בראשיתה של תנועת הנשים בעולם והסיבות להופעתה. משנות השישים של המאה התשע עשרה ניתן לראות במערב את התפתחותן של התנועות הפמיניסטיות. מספר השפעות הובילו להתפתחות זו. ראשית תהליך העיור, התיעוש והתפתחות שוק עבודה שהיה זקוק למספר רב של עובדים שבהם היה גם מקום להשתלבות הנשים. הטכנולוגיה המתפתחת אפשרה את פרסומם של ספרים, עיתונים וכתבי עת בתדירות גבוהה ובאמצעות התפתחות שירותי הדואר והטלגרף היה ניתן להוביל פרסומים אלו בזמן קצר יחסית למקומות מרוחקים.[4] התנועות הלאומיות בעת החדשה היו הגורם המרכזי שהוביל ועיצב את התודעה הקולקטיבית ואת הזיכרון ההיסטורי המשותף. בחברה הלאומית מודרנית נוצרה בין המינים חלוקת תפקידים ייעודית בה לנשים יועדו תפקידי האם האמונה על קיומה הפיזי של האומה, הולדת הדור הבא והן חינוכו, דהיינו מבחינה ערכית. מוטיבים כמו 'אמא אדמה' או האם כמנחילת שפת האם וסמלים אחרים.[5]
 
עם הזמן החולף, החל להתבסס משק הבית הבורגני של מעמד הביניים והמעמד הגבוהה על משרתות בית, בכך התאפשר לנשים ממעמדות אלה להקדיש את זמן הפנאי שלהן לעיסוקים חברתיים כמו התנדבות בקהילה ולימודים. העלייה בהשכלת הנשים, בייחוד ידיעתן קרוא וכתוב וחדירתן ההדרגתית למרחב הציבורי, הם שהובילו להופעתה של 'שאלת הנשים' בזירה הציבורית.[6] הגדרת מקומה של האישה כממלאת התפקידים הלאומיים במרחב הפרטי, כלומר בתחומי הבית והדרתה מהמרחב הציבורי חיצוני החלו להעלות את שאלת הנשים לרמה הפוליטית ומאבקן המרכזי של תנועות הנשים בעולם היה קבלת זכויות פוליטיות שוות. עם זאת, הפמיניסטיות ראו בהענקת זכות הצבעה כאמצעי שדרכו יהיה ניתן לזכות בשוויון זכויות מלא בכל תחומי החיים.[7]
 
בשנת 1917, לאחר המהפכה הקומוניסטית, קיבלו הנשים ברוסיה שוויון זכויות מלא, אשר היה פועל יוצא של הצורך לבניית חברה חדשה.[8] בשנת 1918 קיבלו נשים בבריטניה את זכות הבחירה, שהוגבלה לנשים בנות שלושים ומעלה וניתנה, על פי ההכרזה הרשמית, כאות תודה על מסירותן במלחמת העולם הראשונה ולא מתוך הכרה בתביעתן הצודקת לשוויון.[9] 1919 קיבלו הנשים בארצות הברית את זכות הבחירה כתוצאה של מאבק שהחל במחצית המאה התשע עשרה.
 
בארץ ישראל אמנם היו הדברים זהים לתנועת הנשים בעולם המערבי, לפחות מבחינת המאבק להשגת שוויון זכויות פוליטי, אולם בכל זאת יש לבחון את הדברים מפרספקטיבה שונה שכן מדובר בחברה חדשה וצעירה שהלכה והתפתחה החל משלהי המאה התשע עשרה ובעיקר מראשיתה של המאה העשרים עם העלייה השנייה החלוצית ולאחר מכן העלייה השלישית.
 
בראשיתו של היישוב העברי החדש בארץ, היו מספר גורמים ושחקנים פוליטיים שהשפיעו על היחס כלפי מעמדן של הנשים בישוב. הכוחות המרכזיים היו השמרנים בהם נמנים האורתודוכסיה הרבנית, ספרדים ואשכנזים מבני הישוב הוותיק והישוב החדש אשר התנגדו למתן זכויות לנשים. לאלו הצטרפו שמרנים מהחוגים האזרחיים, מבני הישוב החדש, מהם איכרים  מעולי העלייה הראשונה[10], שעוד נדון בהמשך על התנגדותם כלפי החלוצות הצעירות. ובמחנה התומכים היו גורמים ליברליים מקרב החוגים האזרחיים ואנשי מחנה הפועלים.
 
ראשיתו של סיפור ההגשמה של חלוצות העלייה השנייה, אלו שהציבו תשתית לתנועת הפועלות שתקום מספר שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, מתחיל עם הגעתן לארץ ישראל, כאשר כמו חלוצים ועולים אחרים נתקלו בפער הגדול שבין האידיאליזם טרם עלייתן ארצה לבין מציאותה הממשית של ארץ ישראל בראשיתה של המאה העשרים. לתוך הפער בין הרצוי למצוי שנכנסו החלוצות, כמו החלוצים, הצטרפו קשיים נוספים מתוקף היותן נשים צעירות מהפכניות אשר 'שברו את הכלים' ומרדו בבית אבא ואמא. על כך נדון כעת.
 

"דור שעלה בלהבה" – העלייה השנייה (1904 – 1913)

 
ניתן לומר כי העלייה השנייה (1904 – 1913) היא אחת העליות המרכזיות, אף אפשר לומר המרכזית ביותר בכל העליות שהיו בימים שמסוף המאה התשע עשרה ועד עצמאות ישראל במחצית המאה העשרים. זאת לא בגלל כמות העולים שהביאה עמה, שכן יחסית לכמות העולים והיורדים באותה תקופה לא הייתה זו עלייה מרכזית. היא הייתה חשובה ביותר בגלל תרומתה המעשית האדירה של הקמת מוסדות דוגמת הקיבוץ, מושבי העובדים, הסתדרויות פועלים, לשכות עבודה וקופות סיוע שונות ועוד. אך עלייה זו חשובה גם ובעיקר בגלל התרומה האידיאולוגית האדירה שהיא תרמה לציונות ולדרך ההגשמה הציונית. העלייה השנייה נמשכה עשור שלם, מראשית המאה העשרים ועד ערב מלחמת העולם הראשונה. המבנה החברתי של העלייה השנייה במשך עשור שלם היה מגוון. אולם ברצוני לדון כאן בעיקר על בני העלייה השנייה שהשתייכו בתפישתם האידיאולוגית לזרם הציוני סוציאליסטי. ויש לציין שזאת מפאת מהות דיוננו כאן ובין היתר עיקרון ציוני מרכזי של "העבודה העברית" כדרך של הגשמה ציונית מעשית בארץ ישראל, בה שאפו גם החלוצות להשתלב כשותפות מן השורה.
 
האירועים והגורמים שהביאו עשרות אלפי יהודים, בערך כשלושים אלף, לעלות לארץ בימי העלייה השנייה היו מגוונים. ראשית כל, גורם הדחיפה והוא פרעות קישינב (1903) ובערים אחרות במזרח אירופה. הפרעות הביאו לזעזוע עמוק בציבור היהודי גם בגלל האכזריות של הפורעים, אך בעיקר בגלל שהוכיחו ליהודים את חוסר היכולת הארגונית שלהם להגנה עצמית, על אף שהתקיימו ניסיונות כאלה. הגורם המרכזי השני היה גורם משיכה, אידיאולוגי, והוא פולמוס אוגנדה בתנועה הציונית שהתקבל באותה שנה של הפרעות על ידי הרצל כניסיון להציע חלופה לעלייה לארץ ישראל מתוך צורך השעה ליצירת מענה זמני למצוקת יהודי רוסיה ומזרח אירופה בעקבות הפרעות שטלטלו את העולם היהודי. מול עליית זרם הטריטוריאליים, רבים בתנועה הציונית סירבו בכל תוקף להצעה זו, וכמענה לכך בחרו יהודים צעירים לעלות לארץ ישראל כתמיכה אידיאולוגית בעיקרון שההגשמה הציונית יכולה וחייבת להיות אך ורק בארץ ולא בשום מקום אחר, בבחינת "אין ציונות ללא ציון". גורם משיכה נוסף היה הלהט האידיאולוגי של אותה תקופה בקרב צעירי הדור, אשר בלהט הרעיון הסוציאליסטי ורעיון המהפכה, שאפו ליצור "חברה חדשה",  היו אלה ימים גורליים בהיסטוריה של רוסיה כולה, ימי הניסיון הכושל של שנת 1905 לבצע מהפכה להפלת שלטון הצאר השני. רוחות מהפכניות היו באוויר ובליבות האנשים. יצחק טבנקין, איש העלייה השנייה, כתב כי "היתה זו תקופת תבערה, דור שעלה בלהבה. נשרפו ערכים, נשרפו עולמות ואידיאות – אנשים היו נתונים במצב מתמיד של שריפה."[11] אך בנוסף היו צעירים יהודים אלו בעלי הכרה לאומית יהודית, ולכן הבינו כי את החברה החדשה הזו כיהודים הם יוכלו להגשים אך ורק בארץ ישראל על ידי בניית "יהודי חדש", כפי שכתב א.ד. גורדון בימים ההם, כי "הצעירים שבאו לארץ ישראל לעבוד, הם קודם כל יהודים צעירים ואחר כך פועלים [...] תהי השקפתם על העבודה כשהיא לעצמה איזו שתהיה, אבל זה ברור, כי הם התחילו בעבודה מתוך הכרה – [...] כי מכאן צריכה להתחיל עבודת התחיה האמיתית."[12]  אף יוסף טרומפלדור, מהבולטים בחלוצים הציוניים בראשית המאה העשרים ביטא זאת היטב כשכתב כי "מאמין אני: יבוא יום ואני, עייף ומיוגע מעבודה קשה, סקור אסקור בשמחה וגיל את שדותיי אני בארצי אני. ולא יאמר איש: 'לך לך, נבזה, מפה; זר הנך בארץ הזאת!' וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אגן, אקום ואגן על שדותיי, על זכויותיי. יבוא! מאחורי שדותיי, מימני, משמאלי חבריי, לא כחבריהם של היהודים הסוציאל-דמוקרטים ברוסיה, ידי חבריי לא תהיינה מגואלות בדם אחיי."[13]
 
העולים הבולטים שהגיעו לארץ בימי העלייה השנייה היו שונים מבני העלייה הראשונה. אלה העולים הראשונים של העלייה הראשונה למעשה התחילו את התיישבות "הישוב החדש" בארץ שהתבדל מ"הישוב הישן", זה שהתקיים בחסדם של תרומות וכספי "החלוקה" של נדיבים יהודים מרחבי העולם. הציוניים בני העלייה הראשונה סלדו ואף התנכרו ליהודים "הישנים" הללו כיוון שראו בעצמם כיהודים חדשים המסרבים לקבל גורל שמים, שאינם באים לארץ ישראל כדי "לקנות בה חלקת קבר בהר הזיתים שבעיר הקודש", הם באו לארץ ישראל כדי לברוא אותה מחדש. כמו שאנשי העלייה הראשונה ראו עצמם שונים מיהודי היישוב הישן, כך ראו עצמם חלוצי העלייה השנייה, בעלי התפישות הציוניות סוציאליסטיות, שונים מאנשי העלייה הראשונה, שלטעמם המירו את כספי "החלוקה" בכספי הנדבה של הנדיב הברון רוטשילד, אשר בעלותו על מושבות רבות בארץ ישראל, לדידם, לא הייתה הדרך להגשמת הציונות בארץ. זאת גם בגלל התפישה הסוציאליסטית כי אסור שהמפעל הלאומי בארץ יקום על דרך הבעלות הפרטית והן בגלל התפישה הלאומית שאדמות הארץ צריכות להיות בבעלות העם. ברל כצנלסון, חלוץ העלייה השנייה כתב:
 
"אילו ראו לפניהם אנשי העליה השניה אכרים למופת – מי יודע אם לא היו נמשכים גם הם לצורת חיים זו; [...] אבל הם ראו את מצב המושבות כאזהרה הכי חמורה: הם ראו את המשק עצמו; הם ראו את שלטון הערבי – שלטון בעבודה, שלטון במשק עצמו (המושבות היו מלאות ערבים, והערבים היו גרים בחצרות האכרים יחד עם משפחותיהם); הם ראו את אופי הילדים, את חינוכם; [...] הם ראו את העבדות הציבורית; הם ראו גם את היאוש שהתלבש בצורה של ציניות וחוסר כל אמונה; הם ראו שהאכרים הללו, שעליהם חלמו ותיארום כגיבורים, נעשו גם אנטי-ציונים [...] הם ראו את צעירי המושבות, שלרבים מהם לא היה שום חלום אחר אלא לעזוב את הארץ: אם אי אפשר היה להגיע רחוק, לאוסטרליה, חפצו לכל הפחות ללכת לקאהיר. באוירה זו נפגשה העליה השניה בבואה לארץ."[14]
 
המצב בו היו המושבות היהודיות בארץ בראשית ימי העלייה השנייה, כפי שאפשר להבין מדברי כצנלסון, הוא מצב מחפיר בו המושבות היו בעלי קשיים כלכליים ולכן העדיפו להעסיק פועלים ערביים ששכרם היה פחות משכר הפועל העברי. גם עבודת "התחייה הלאומית" וגם השמירה על המושבות העבריות בארץ נעשו ברובם בידי ידיים זרות של התושבים הערביים. לכן אלו היו שני עקרונות חשובים שבני העלייה השנייה ראו לעצמם כמטרה עילאית למען ההגשמה הציונית בארץ – כיבוש השמירה וכיבוש העבודה העברית בכל תחומי המשק הארצישראלי, עם דגש על עבודת החקלאות כענף מרכזי בארץ, וגם ככזה הנושא עמו ערך אידיאולוגי ציוני חשוב. לשני העקרונות הללו יש תפקיד מרכזי בהגשמה הציונית – הזיעה הנשפכת על אדמת הארץ בעבודה הקשה, "כל עוד האדמה לא תרטב בזעתנו - לא תהא שייכת לנו"[15], והדם היהודי אשר נשפך על הגנת הארץ בשמירה, "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" (כסיסמת חברי "השומר") – אלו הם אשר חיברו את "היהודי החדש" עם ארצו בקשר בל ינותק.
 
כך הוקמו בהדרגה ארגוני שמירה כמו ארגון "השומר" שהוקם תחילה בשנת 1907 בשם "בר גיורא" ושנתיים לאחר מכן בשם "השומר". ארגון זה הטביע את חותמו במשימת כיבוש השמירה במושבות העבריות מידי השומרים הערבים ובכך קבע ערך חשוב ביותר, כי היהודים הם שצריכים לשמור על עצמם ולא זרים. כך היה גם עם עיקרון כיבוש העבודה במושבות ונוסדו ארגונים דוגמת "הפועל הצעיר".
 
התנאים היו קשים מאוד, וגם בראשית העלייה השנייה לא הייתה באמת התארגנות והנהגה שהובילה את העולים, מה שיצר לא אחת בלבול וייאוש ועד כדי ירידה מהארץ. בן גוריון כתב כי "רק שני סוגים של פועלים יכלו להישאר בארץ ישראל אשר החיים בה קשים מנשוא, אלו בעלי היכולת הפיזית אשר היו מסוגלים לעמוד בעבודה הקשה ואלו בעלי 'הרצון הכביר'."[16] אולם מצב זה השתנה כאשר אנשי העלייה השנייה הבינו כי עליהם להתפתח תוך כדי הפעילות בארץ ותוך מענה מידי לכל סוגיה בוערת. כך החלו לפתח להם מוסדות וארגונים שהלכו ונהפכו לאבן יסוד בהגשמה הציונית בארץ עד לקיומם של מוסדות לאומיים רשמיים. יחד עם הקמת המוסדות החברתיים הנחוצים לקליטה וארגון החיים של העולים, הם ייסדו קבוצות ומשקים חקלאיים ובהמשך מפלגות פועלים. הפעילות הנמרצת של אנשי העלייה השנייה סייעה ללא ספק לגלי העלייה שאחריה להיקלט בארץ בפחות קשיים מאשר נאלצו בני העלייה השנייה להתמודד עמם בקושי רב בבואם לארץ.
 

"ככה היה בגולה" – בין רצוי למצוי – החלוצות מגיעות ארצה

 
היכן החלוצות בכל הסיפור הזה? על פי עדה מימון, "תנועת הפועלת העברית בארץ ישראל, תנועת האשה העובדת, היא בת לויתה של תנועת העבודה העברית מראשיתה. אתה נולדה ואתה התפתחה."[17] וכאמור, החלוצות חוו בדיוק את אותם הקשיים והאתגריים הפיזיים והנפשיים שחוו החלוצים, ואפילו כפליים, ואם קשתה השגת העבודה לפועל העברי קשתה פי כמה לפועלת...[18] עליה היה לשאת גם את נטל התנאים האובייקטיביים גם את הנטל המיוחד לה כאשה."[19]
 
חלוצות העלייה השנייה עם עלייתן ארצה לא ראו עצמן כקבוצה נפרדת מהחלוצים, הן ראו עצמן כחלק מאותו גל עלייה חלוצי של הגשמה ציונית בארץ. הן רצו להשתלב בו יחד עם הגברים, שכם אל שכם.[20] שרה מלכין כתבה על הפער בין הרצוי למצוי שנתקלו בו החלוצות:
 
"ככה היה בגולה: הרעיון והשאיפה, כאמור, לא שמו גבולות וגדרים בין הצעיר לצעירה; אולם הנה זכינו להגשים את שאיפתנו, עלינו לארצנו ונגשנו לפעולה ממשית ותיכף באה המציאות והפרידה בינינו: הצעירים מצאו להם את דרכם ומקומם הראוי בארץ ואנחנו הצעירות לא רק שלא מצאנו את מקומנו, כ"א גם נפגשנו עם מציאות שכזו, שהחשיכה את עולמנו היפה שבנינו לנו."[21]
 
כפי שראינו בהתחלה, חלוצי העלייה השניה לא ראו עין בעין את דרכם האידיאולוגית בארץ עם אנשי העלייה הראשונה. בקרב חלוצי ביל"ו, שדווקא היוו השראה עבור חלוצי וחלוצות העלייה השנייה לפני עלייתם ארצה, לא הייתה המהפכה לשחרור האישה עיקרון מנחה. מימון מספרת כי הנשים שעלו ארצה עם חלוצי ביל"ו לא עלו כנשים עצמאיות "אלא בתורת 'עזר כנגד' ולפיכך לא יצרו ערכים קיימים."[22] בהיגען ארצה, נראו החלוצות כעוף מוזר בעיני האיכרים במושבות והן אף בעיני החלוצים הצעירים עצמם, שלכאורה היו שותפים להשקפת עולמן הציונית חלוצית. חנה צ'יז'יק, חלוצה שעבדה בכרם בראשון לציון כתבה כי "תנאי קיומן של הפועלות היו קשים מאוד. האיכרים 'רחמו' עליהן, ולא רצו לקבלן לעבודה, שהיא ודאי קשה לבנות ישראל."[23] לא רק מצד האיכרים בני המושבות נראו החלוצות כמוזרות, שלא רצו שיתקרבו לבנותיהם פן יקלקלו אותן ברעיונותיהן המהפכניים, אלא גם בעיני הפועלים החלוצים עצמם, "גם בעיניהם היינו מגוחכות. ומגוחכות היו לא רק אלו מאתנו שרצו להרוס את הגדרים, הטבעיים לכאורה, ולאחוז במקצועות הקשים של העבודה החקלאית, כ"א גם אלו מאתנו שטפלו בעבודות, אשר בהן מסוגלה האשה להתחרות עם הגברים, גם אלו היו מגוחכות."[24]
 
בתוך אווירה כזו, לא אוהדת בלשון המעטה כלפי החלוצות הצעירות, שנאלצו להתמודד גם עם הניתוק מבית ההורים, בעצם מכל חברה מוכרת המקנה תחושת ביטחון לאדם, הן גם נתקלו במפח נפש של הפער בין הרצוי למצוי שנתקלו בארץ החל מרגע ההגעה לחופיה, "אכזבה מרה תקפה אותי כאשר באתי ליפו הערבית ולשכונה היהודית נווה צדק, הזאת היא ארץ ישראל?" כתבה שרה בוסל על הגעתה לארץ.[25] אולם החלוצות לא נרתעו ולא נסוגו. כמובן שהיו שהתייאשו וחזרו לבית הוריהם, אולם אלו היו גם מקרב החלוצים. בניסיונותיהם להשתלב במפעל התחייה הציוני בארץ ישראל, הן ניסו את כוחן בכל מקום שניתנה להן ההזדמנות. בוסל הוסיפה כי למרות האכזבה עם הגיעה ארצה, את החלוצים היא ראתה כאנשי המעלה וקיבלה על עצמה "ברצון לעבוד יחד עם חברתי בבישול ובסידור הבית. עבודות משק לא היו – לא גן ירק, ולא לול או רפת, אך די היה לי בהכרה, שאני מסייעת בידי החלוצים."[26] בכך בוסל לא ביטא תסכול אלא להפך – אושר רב משום שהייתה יכולה לסייע בעד החברים, אנשי המעלה, גואלי האדמה, מחיי האומה.[27]
 
אך לא כל החלוצות ראו זאת בעין יפה כיוון ש"העבודה בחקלאות, בכפר העברי, הייתה משאת נפשן של החלוצות בעליה השניה."[28] בתחילה קיבלו על עצמן החלוצות את "רוע הגזרה" ועבודה במטבחי הקבוצות, אולם לכל הפחות ציפו כי יקבלו אותן כחברות מן השורה אולם גם זאת לא קיבלו, שכן החלוצים, כפי שכתבה ליברזון, "לא יכלו הפועלים להתרגל לחשוב אותן לחברים ממש, ולא רצו להשלים עם העובדה כשראו שהפועלות מביעות דעות חפשיות בנוגע להנהלת הענינים ועומדות בתוקף על דעתן."[29]
 
כדאי להזכיר כי חלק מהתפישה לפיה נקטו החלוצים בראשית המאה העשרים לא הייתה חריגה או מיוחדת שכן העולם שממנו הגיעו נהג לחלק את תפקידי המגדר, כאשר הגברים עובדים את עבודת השדה ואילו הנשים עובדות במרחב הפנימי, בבית לכל היותר מסייעות במשק הבית המצומצם. כתבה ליברזון כי "רבים חשבו שהעלמה האידיאליסטית הבאה לא"י – תפקידה לשרת אותם. הצעירות שהיו עדיין בלתי מנוסות נכנעו גם הן להשקפה זו, והאמינו כי בבשול ושרות הן פותרות את רוב שאלותינו הא"י. כמוזרה הייתה נראית הצעירה שהעיזה לפקפק בהנחה זו."[30] וגם במטבח סבלו החלוצות מחוסר ההבנה והסובלנות כלפיהן, צעירות אשר לא כולן ניחנו בידע ויכולות מרשימות בתחומי המטבח. "קשים ומרים היו תנאי עבודתה של הפועלת במטבחי הפועלים בשנים הראשונות לכניסתה אל הארץ. תקופה זו תצוין כפרק הקודר ביותר בחיי הפועלת החלוצה." כך כתבה מימון ותארה כי "הפועלים האוכלים במטבח לא שבעו נחת מתבשיליהן של החלוצות. הם לא רצו להבין, כי כשם שקשה להם עצמם להסתגל לעבודה גופנית קשה, כן קשה גם לחלוצות להסתגל עד מהרה למלאכת הבישול."[31] ראוי לציון מנהג אחד שהיה רווח בקרב החלוצים, וכונה "הרכבת". מימון מתארת אותו היטב ונביא מדבריה:
 
"מנהג היה רווח במטבחי הפועלים בימים ההם: אם הקדיחה המבשלת את התבשיל, ומקרים כאלה היו שכיחים מאד, היו האוכלים מפסיקים את האכילה ועורכים את הקערות המלאות בשורה. שורה כזו ערוכה על השולחן כונה בשם 'רכבת', לאמור – מסע חזרה למטבח... 'רכבת' זו היתה פוגעת בנפש העובדת המבשלת כאיזמל בבשר החי. עלבון זה היה נטל נוסף על עבודתה המשעממת, עבודת יום ארוך... היא ראתה את עצמה כולה חייבת, כולה אשמה... הרגשת עלבון נוקבת עד תהום הנפש נוכח חוסר כל יחס השתתפות מצד החברים ונוכח חוסר הבנה לתנאים הבלתי אנושיים, שבהם עליה לעבוד את עבודתה. "[32]
 
אולם מול תיאור מציאות קשה זו, כדאי כמובן להכיר שהיו גם כאלו שתמכו בחלוצות הצעירות. ש. שמואלי, שכונה ממשי והיה מראשוני הפועלים בגליל, כתב במאמר בשנת 1911 שפורסם באחד מגיליונותיו של עיתון 'הפועל הצעיר' אודות "שאלת הפועלת הגלילית", למעשה הפעם הראשונה[33] בה הועלה על הכתב בקרב המחנה הפועלי בארץ ישראל השאלה של החלוצות בצורה כה חדה, וכך הוא כותב:
 
"פלא הדבר: הריני פה בא"י כמעט חמש שנים, השתתפתי בהרבה אספות פועלים, ומה לא נדבר באותן אספות? [...] על הכל נדבר שם, ואף פעם לא שמעתי, שתעלה על סדר היום של האספה גם שאלת הפועלת החקלאית או שאיזה נואם יגע בשאלה זו בדרך אגב. האשה, שיש לה השפעה גדולה ולפעמים גם מכריעה בחיי הפועל – ומדוע אין היא מובאה בחשבון?"[34]
 
לאחר מספר שנים של התאקלמות מסוימת של החלוצות בארץ, הבשילה העת והן ראו כי עליהן לפעול בעצמן על מנת לשפר את מעמדן בקרב הישוב והתנועה הציונית בכלל ובעיקר ותחילה לכל בקרב ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. ההנחה הסוציאליסטית, שחלקן צידדו בה, כי פתרון בעיות מעמד הפועלים יביא מאליו גם לחיסול שאלת הנשים נראתה כי חסרת סיכוי.[35] כפי שכתבה עדה מימון, "בין החברות העובדות בגליל גדלה הרגשת הצורך בפגישה. בימי הפסח בשנת תרע"א התכנסה בכנרת אסיפת הפועלות הראשונה." בניסיונות התאגדות ראשונים אלו נעסוק כעת.
 

"לשאלת הפועלת העברית" – ניסיונות להתאגדות חלוצית

 
"המצב המשונה הזה שלא התאים אף במשהו למה ששאפנו תמיד, עורר את המחשבה בקרב חוג הפועלות ודחף אותן כל הזמן למצוא פתרון לשאלת קיומן בארץ, ספוק הצורך הנפשי שלהן ורצונן להשתתף בהתפתחות הישוב, הנקודה המרכזית במחשבות הללו – מקומה של האשה בישוב."[36] דבריה אלו של שרה מלכין, מעידים על תחושת החלוצות בעקבות המפגש המתסכל עם המציאות עמה נפגשו בארץ, המציאות אשר הולידה את השאלות המעמיקות על תפקידן של החלוצות בארץ ובמפעל הציוני בכלל.[37] רחל כצנלסון  שזר תיארה את הבעיתיות שניצבה בפני הנשים כאשר השליטה הגברית, הן החומרית והן הסמלית, נתנה את אותותיה בכל מישורי החיים וכתבה כי "כשם שאנחנו אומרים לפועל בכלל: יש לך יעוד בארץ, כך היינו צריכות לפנות לחברה הצעירה: יש לך יעוד נעלה; עליך למצוא את ההרמוניה בין שני התפקידים: להיות אם עובדת ולהיות פועלת."[38]
 
החלוצות הכירו אפוא כי הן כקבוצה מגדרית מופלות וללא פעולה עצמית שלהן, דהיינו התאגדות קולקטיבית נשית נפרדת, לא יוכלו לשפר את מעמדן ביישוב. אסטרטגיית הפעולה שבה נקטו החלוצות לא הייתה שונה מאסטרטגיית הפעולה של תנועות הנשים בעולם המערבי. כך הוקמה בשנת 1907 "אגודת נשים עבריות למען עבודה תרבותית בא"י". ועם זאת, יש לציין כי החלוצות הדגישו שוב ושוב את השתייכותן למחנה הפועלי הכללי, פישמן כתבה כי "לא הרצון להתבדלות היה נגד עיניהן של יוצרות משקי הפועלות, כי אם הרצון לחיזוק ולחידול אפיה של החברה."[39]
 
הדרך היחידה שבאמת יוכלו החלוצות להתחיל את תיקון מצב מעמדן הוא בפעולה הבסיסית ביותר של ההתאגדות, כינוס אסיפה כללית. בשנת 1911 היה מספר החלוצות בארץ קטן מאוד והיווה רק כשישה אחוזים בלבד ממספרם הכולל של יתר הפועלים, מספר של עשרות בודדות. באותה שנה התכנסה אסיפת פועלות ראשונה.[40] מועד ומיקום כינוס האסיפה הראשונה של החלוצות מעיד על ביטוי תחושת השייכות שחשו למחנה הכללי, כאשר מועד קיומה היה בפסח סמוך למועד ולמיקום הכינוס של הוועידה העשירית של הסתדרות 'הפועל הצעיר'.[41] האסיפה הראשונה, כמו אלו הבאות אחריה, התקיימה בדלתיים סגורות וזאת בעיקר בשל חשדות החלוצות כלפי הפועלים כי אינם מתייחסים עדיין ברצינות לשאלתן והן בגלל קשיי ביטוי בשפה העברית וחוסר הביטחון שלהן בהתבטאות פומבית הנובעת מהיעדר ניסיון בזירה הציבורית פוליטית.[42] בין יעדי הוועידה, שהייתה למעשה בעיקר התאספות של סולידריות ופורקן מתחים, נקבעו הכשרת הפועלות למען שיפור סיכויהן להשתלב בשוק העבודה הארצישראלי והקמת זירה ציבורית ייחודית לנשים בה יוכלו להתבטא בחופשיות לפתח את כישוריהן הציבוריים. בין החלטות החשובות שהתקבלו הייתה הקמתה של חוות לימוד לפועלות[43], בכך נעסוק בהמשך.
 
בשנת 1914 התכנסה במרחביה ועידה נוספת, שנחשבת לוועידת הפועלות הראשונה בהשתתפותן של צירות נבחרות, שמספרן הגיע לשלושים צירות מהגליל ויהודה אשר ייצגו מעל מאתיים פועלות.[44] הדוברת הראשונה הייתה שרה מלכין, שטענה כי "שאלת הפועלת העברית נשארה עד עכשיו לא יותר משאלה צדדית שמדברים בה לפעמים דרך אגב מבלי להקדיש לה תשומת לב יתרה." ועם זאת, טענה מלכין, הפועלות עצמן אשמת במצב זה כיוון שהן "לא ביררו לעצמן עד עכשיו מהו תפקידן ובאיזו אמצעים צריך להשתמש כדי למלא תפקיד זה." בסיום דבריה טענה כי מטרת הועידה הוא "לברר את המצב וללמוד את הכוחות ויחד עם הסתדרויות הפועלים הכלליות לגשת ולבקש את האמצעים והדרכים להטבת המצב ולתיקונו." [45] לאחר מלכין, דיברה יעל גורדון, מאחת הדמויות הבולטות בקרב פועלות העלייה השנייה ובין היתר גם ביתו של א.ד. גורדון, וטענה כי על האישה להשיל מעליה את האפוטרופסות התמידית בה היא שרויה, לעמוד ברשות עצמה, "שואפים אנו לשוויון האשה ושחרורה, אשר ייתנו לה את האפשרות למלאות את תפקידה בתור אם ואדם מועיל בחברה גם יחד."[46]
 
בסיומם של הנאומים וההרצאות, הובאה סיקרה ותמונת מצב על פרישת הפועלות בארץ ומעמדן במושבות השונות. בסיומה הועידה חיזקה את קווי היסוד שהתוותה הכינוס הראשון ב1911. הוחלטו מטרות חוותה ההכשרה בכנרת, שמיד נעסוק בה, וכי עבודת החברות בקבוצות לא צריכה להצטמצם לעבודות המטבח בלב. עוד נכתב כי על כל פועלת בארץ להיות חברה בהסתדרויות הכלליות של הפועלים. בתור באות כוח הפועלות נבחרו בועידה חנה מייזל מכנרת, שרה מלכין ויעל גורדון ממרחביה ולאה מירון מבן שמן. שתי הועידות שהתקיימו עד ראשיתה של מלחמת העולם הראשונה, זו של שנת 1911 בכנרת וועידת מרחביה של 1914, מהוות שלב חשוב בהתאגדות הפועלות בארץ ישראל, שיובילו בהמשך להקמתה של תנועת הפועלות הארצישראלית עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה.
 
"התחלתה של תקופה חדשה" – חוות הפועלות של חנה מייזל
 
בשנת 1908 הגתה חנה מייזל, צעירה שלמדה אגרונומיה בצרפת והייתה מחלוצות העלייה השנייה, את הקמתה של חוות הכשרה לפועלות. חלוצות העלייה השנייה, כמו החלוצים, ראו בעבודה החקלאית כעבודת קודש של ממש, לא פחות מכך. הפעולות היומיומיות של עבודת הכפר והחקלאות הוטענו במונחים דתיים. דבר זה התבטא הן בכתבים הפובליציסטים של התקופה והן בספרות ובשירה. דוד בן גוריון כתב כי "הפועלים העברים המה להישוב, מה שהדם הוא לגוף אדם בריא; המה יתנו לו חיים, והמה ישמרוהו מרקבון וכליון."[47] החלוצות לא היו שונות בתפישתן כלפי העבודה החקלאית, כפי שכבר ראינו במספר אמירות של חלוצות העליה השניה לעיל. אחת הדרכים לשיפור מעמדן של החלוצות ביישוב, היה להקנות להן את הכלים שיאפשרו להן להשתלב בשוק העבודה הארצישראלי ולהיות שוות ערך מבחינה מקצועית לפועלים. מלכין כתבה כי "מייזל הבינה – כמו שגם רבות מאתנו הבינו – את גודל ערך התפקיד של האשה הא"י בתוך היישוב החקלאי [...] והציגה לה למטרה למלאות את החסרון הזה על ידי יצירת כעין בית ספר מעשי לחנוך פועלות חקלאיות ומנהלות משק מופתיות, הבקיאות בכל אותם המקצועות שהאשה יכולה להתגדר בהם."[48]
 
מייזל ניהלה משא ומתן להקמתה של החווה עם המשרד הארצישראלי, עם ד"ר רופין ועוד חברים בהנהלה הציונית. מרביתם התייחסו בהיסוס לרעיון ולא האמינו שהחלוצה הצעירה מסוגלת לקשיי העבודה החקלאית. אולם לאחר דיונים רבים הוחלט שמקום חוות הלימוד לצעירות יוקם וייקבע בכנרת ליד חוות הפועלים שייסדה חברת הכשרת הישוב. האמצעים הראשוניים התקבלו מ"אגודת הנשים לעבודה תרבותית בא"י" שהוקמה לא מכבר. בניסן שנת 1911 נכנסה לכנרת קבוצת פועלות בת 5 חברות בהנהלת מייזל. תוך זמן קצר הגיע מספרן ל12. הן עבדו בענפי משק הבית והחצר. מנהל חוות הפועלים קבע את שכר עבודת המתלמדות בחצי השכר המקובל – 20 פרנק לחודש. 'אגודת הנשים' מילאתה את החסר. אולם מתחילתה הייתה קשורה החווה בחוות הפועלים המקבילה, שלעומתה נחשבה משנית. חנה מייזל כתבה כי "התנאים שבהם התחילה החווה את קיומה היו קשים מאוד. אבל בעצן ההודאה בזכות קיומה, אף אם עלוב, של חווה זו, היה מעין נצחון. באותו הזמן שהחווה התחילה עובדת ברשות עצמה, עלה בידי ההנהלה, בשיתוף התלמידות הפועלות, להקים את המשק הקטן צעד אחרי צעד, כדי שישמש מקום לימוד לצעירות."[49]
 
העבודה נחלקה לארבעה סעיפים: עבודת מטבח, החצר, גן הירקות והנטיעות. בימי הגשמים עסקו הפועלות בעניני תפירה. פעמיים בשבוע הקריאה מייזל לפני העלמות פרקים בבוטניקה ונותנת סקירה למודית על העבודות שנעשו במשך השבוע. על אף התנאים הקשים וההסתגלות האיטית של החלוצות לעבודה הפיזית המתישה, הן ראו בכך הזדמנות ותחושת זכות גדולה כי כעת יוכלו "לחולל מהפכה" בחייהן. יעל גורדון שעבדה בחווה כתבה כי "קשה היה לנו ללא פינה משלנו וקשה היתה ההסתגלות לעבודה המפרכת, שלא היינו רגילות בה, בחום הקיץ בעמק הירדן. אך קסם הרעין והחבריה הטובה שלנו, הטיולים על הגורן והשיט בסירה על הכנרת – כל אלה הקלו עלינו הרבה. על הכל גברו ההתלהבות והנעורים. טוב היה לנו."[50]
 
הפועלות בחווה רכשו ניסיון בכל ענפי המשק ודבר זה העלה עם הזמן את בטחונן והאמונה בעצמן. אולם הפועלים ראו בפעילותן של החניכות בחווה כניסיון להידמות לפועלים. ליברזון כתבה כי "אנחנו הולכות לעבוד עבודת השדה לא מתוך רצון להידמות לגברים, ולא מחוסר הבנת תפקידנו. זה לא נכון. אנחנו הולכות לעבוד בשדה מפני שאיננו מוצאות מקום לעבוד את עבודתנו אנו [...] לנו ובלבד שנמצא את מחיתנו בארץ."[51] ואף קבוצת פועלות כתבו במאמר על גבי עיתון 'הפועל הצעיר' כי "אין אנו בעיני עצמנו אך ורק חומר לתעשית מעמד אכרים בארצנו, אם כי גם בעינינו כמובן יסוד היסודות בשביל עמנו השואף לתחיה היא האכרות."[52]
 
חוות ההכשרה של מייזל נתקלה בקשיים, בעיקר כספיים, שהקשו על המשך קיומה לאחר מספר שנים של פעילות. ועם זאת מסיימות המחזור הראשון של חוות כנרת הצטרפו לקבוצות עבודה כעובדות מיומנות, וההשתלבות הקבוצתית שלהן יחד בקבוצות העבודה הגדילה את יכולתן להתחרות על קבלתן בשוק העבודה. [53]
 
גורלה של חוות כנרת סיים את הפרק הניסויי של מפעלי הפועלות בימי ערב הקמת תנועת הפועלות ההסתדרותית. בשנת 1918 פנתה קבוצת פועלות שעבדה במקום למשרד הארץ ישראלי בבקשת סיוע כספי לשיקום החווה אך המשא ומתן נמשך שנתיים בלי תוצאות. במשרד הארץ ישראלי הוחלט שבשל תנאי המקום הקשים אין לפתוח מחדש את החווה. גורל דומה פקד את קבוצות הפועלות. כל הקבוצות שהתקיימו עד לאותו הזמן התפרקו. ולמרות זאת, פירוקם הסופי של מפעלי הפועלות הראשונים אינו מפחית את ערכם, חדשנותם והישגיהם. הם הוכיחו את חשיבות הפעולה הנשית המיוחדת אשר נועדה לחנך נשים ליטול יזמה, להשתתף בפעילות ציבורית ולרכוש ידע ומיומנות מקצועיים. על כן, שכשקמה תנועת הפועלות ההסתדרותית היו בוגרות הניסויים החקלאיים לכוח המוביל ולסמן הדרך המרכזי שלה. שרה מלכין סיכמה זאת כשכתבה כי "הצעד הראשון כשהוא לעצמו הוא, לפי דעתי, התחלת תקופה חדשה בחיי האשה בארצנו [...] הוא שם קץ להתייחסות האדישית בנוגע לשאלת האשה בתוך הישוב ולבסוף מכניס הוא בברור השאלה הזאת התחלה של שיטה וע"י זה נעשית השאלה הזאת לפרט אחד מדאגות הישוב."[54]
 
בשנים הבאות, עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה ותחילתה של העלייה השלישית החלוצית בשנת 1919, יתחזק ויתעצם המחנה הפועלי הכללי ובתוכו גם קבוצת הפועלות שתייסדנה תנועה נשית פועלית ייחודית שהייתה חלק אינטגרלי מתוך תנועת הפועלים הארצישראלית שיצרה את מרבית התשתיות המוסדיות והמפעלים הרשמיים שהובילו לייסודה של חברה עברית חדשה ולהקמתה של מדינת ישראל.
 

לסיכום עיוננו – מורשת החלוצות

 
לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה שהתקיימו בשנת 2013, כמאה שנה לאחר סיומה של העלייה השנייה לארץ ישראל, לאחר ועידות הפועלות הראשונות והקמתם של מפעלי החלוצות וייסודה של תנועת הפועלות הארצישראלית, החליטה מפלגת העבודה כי ארבעים אחוזים מחברי המוסדות הפנימיים שלה יהיו נשים.[55] ברשימה לבחירות לכנסת העשרים בשנת 2015 היו נשים בשלושת המקומות הראשונים של רשימת המפלגה לבחירות.[56] נתונים אלו מעידים על כך כי מפלגת העבודה של ימינו, יורשתה של תנועת העבודה הארצישראלית ההיסטורית, עדיין בולטת בפעילות הנשים וייצוגן במרחב הציבורי. מאידך, יש לשאול, האם היה זה בעיני החלוצות כדוגמת מייזל, מימון, ליברזון, כצנלסון-שזר, גורדון, נראה כהישג או שמא קפיאה על השמרים או התקדמות איטית מידי?
 
ניתן להניח כי התשובות על שאלה זו יכולות להיות חלוקות לכאן ולכאן, כמו כל נושא בציבוריות הישראלית של ימינו הנבחנת לאורם של האבות המייסדים של החברה הישראלית ומדינת ישראל, או במקרה הזה – האמהות המייסדות. דבר אחד, דומני, ניתן לומר לבטח – מפעלי חלוצות העלייה השנייה הם שאפשרו את התקדמותן של הנשים בארץ ישראל ובהמשך במדינת ישראל. כפי שראינו כבר לעיל, מפעלי החלוצות, טרם הקמת תנועת הפועלות ואף במהלך פעילותה, היו ניסיון מובהק, ומוצלח יש להדגיש, להשתלבות במפעל ההגשמה הציוני בארץ. החלוצות לא ראו עצמן נבדלות מן היישוב הכללי, לא שאפו גם להיבדל. הן רצו בשותפות, רצו לעמוד שכם אל שכם עם הגברים בעבודת התחייה למען תקומת העם והארץ, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי, הן חברתי והן הפוליטי-מדיני. זוהי הסיבה לכך שרק לאחר מספר שנים מעלייתן ראו לנכון להקים את מפעליהן, כיוון שראו שללא פעילותן העצמאית בתוך המרחב הציבורי הכללי, לא תוכלנה להגשים את שאיפותיהן. הן למדו ולימדו אחרות לקחת אחריות על חייהן, לא מתוך התנכרות לשותפיהן הגברים אלא מתוך רצון חיובי להשתלב בעשייה יוצרת וחיובית. וכפי שניסחה זאת עדה מימון, "פעולתה של האשה העובדת בא"י היא איפוא חלק אורגני במעשה ההתחדשות והיצירה שביצע הפועל העברי לשם הגשמת הציונות לפני קום המדינה ושהוא ממשיך לבצע עתה אחר הקמתה."[57]
 
עצם העובדה שהמחקר המגדרי החל רק בעשורים האחרונים, ובייחוד המחקר המגדרי בהקשר של ההתיישבות החלוצית ומפעלן של החלוצות בארץ ישראל, מעידה כי עדיין רחוקים אנחנו מהמצב האידיאלי, אף לא קרובים למצב בסיסי של הכרת והבנת חלקן של הנשים במפעל התחייה החלוצי כחלק אינטגרלי וטבעי של תקומת העם היהודי בעת החדשה, מפעל תחייה מודרני שמכיל בתוכו היבטים רבים וביניהם תיקון מעמדן של הנשים בחברה.
 
 
[1] כדאי לציין כי שורה זו מבטאת באופן הכי מובהק את תפקידי החלוצות בקבוצות. שכן 'במטבח בחורה' אין צורך להסביר, ואילו 'בקומונה שתיים' מכוון למכבסה של הקבוצה, אליה הביאו כל החברים את בגדיהם והיא הייתה לסמל של השיתופיות הקבוצתית, 'הקומונה'. וכמובן החלוץ הצעיר הוא שאומר 'יש לצאת לעבודה' שהיא העבודה החקלאית הפיזית בעוד החלוצות נשארות במטבח ובמכבסה. נשוב לכך ולתפקידי החלוצות בהמשך.
 
[2] שניפר, ח' (תש"ה). "מה תעשי שם?". בתוך ב' חבס וא' שוחט (עורכים), ספר העליה השניה. ת"א: עם עובד (תש"ז). עמ' 553.  
 
[3] מימון, ע' (תשט"ו). חמשים שנות תנועת הפועלות. ת"א: הוצאת עיינות. עמ' 7. (להלן, מימון, הפועלות).
 
[4] מרגלית שטרן, ב' (2006). גאולה בכבלים – תנועת הפועלות הארץ-ישראלית 1920 – 1939. ירושלים: יד יצחק בן צבי. עמ' 14. (להלן, שטרן, גאולה).
 
[5] שם, עמ' 11.
 
[6] שם, עמ' 14.
 
[7] שם, עמ' 17.
 
[8] שם, עמ' 23.
 
[9] שם, עמ' 20.
 
[10] שם, עמ' 24.
 
[11] טבנקין, י' (1937). המקורות, בתוך ספר העליה השניה, עמ' 29.
 
[12] גורדון, א"ד (1909). פתרון לא רציונלי, בתוך ש.ה. ברגמן וא' שוחט (עורכים) כתבי א.ד. גורדון – מבחר כתבים. ירושלים: הספריה הציונית (1982). עמ' 177.
 
[13] טרומפלדור, י' (1906). מכתב לאחיו. בתוך מחיי יוסף טרומפלדור – קובץ מכתבים וקטעי רשימות. יפו: הוצאת הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל (תרפ"ב). ע"ע 4 – 5.
 
[14] כצנלסון, ב' (תש"ד). כתבים י"א, יפו: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל (תש"ט). עמ' 125.
 
[15] נוימן, ב' (2009). תשוקת החלוצים. ת"א: עם עובד. עמ' 39.
 
[16] שם, עמ' 18.
 
[17] מימון, הפועלות, עמ' 7.
 
[18] שם, עמ' 10.
 
[19] שם, עמ' 11.
 
[20] ברנשטיין, ד' (2001). חקר נשים בהיסטוריוגרפיה הישראלית: נקודות מוצא, כיוונים חדשים ותובנות שבדרך. בתוך מ' שילה, ר' קרק וג' חזן רוקם (עורכות), העבריות החדשות – נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים: יד יצחק בן צבי. עמ' 9. (להלן, ברנשטיין).
 
[21] מלכין, ש' (1912). הפועלות בכנרת. בתוך א' שוחט וח' שורר (עורכים), פרקי הפועל הצעיר ג', ת"א: הוצאת נ. טברסקי (תרצ"ה). עמ' 202. (להלן, מלכין).
 
[22] מימון, הפועלות, עמ' 7.
 
[23] צ'יז'יק, ח' (1929). נערות עובדות בעלייה השנייה. בתוך ספר העלייה השנייה, עמ' 501.
 
[24] מלכין, עמ' 202.
 
[25] בוסל, ש' (תש"ה). עם הראשונים בחולדה. בתוך ספר העליה השניה. ע"ע 550 – 551.
 
[26] שם, שם.
 
[27] ברנשטיין, עמ' 10.
 
[28] מימון, הפועלות, עמ' 10.
 
[29] ליברזון, ת' (1913). לשאלת הפועלות. בתוך פרקי הפועל הצעיר ג'. עמ' 213. (להלן, ליברזון).
 
[30] שם, עמ' 212.
 
[31] מימון, עמ' 12.
 
[32] שם, עמ' 13.
 
[33] שם, עמ' 16.
 
[34] ממשי (1911). לשאלת הפועלת הגלילית. בתוך פרקי הפועל הצעיר ג', עמ' 201.
 
[35] מרגלית שטרן, ב' (2001). 'כנפים יש ולעוף אין כוח': תנועת הפועלות הארץ ישראלית בין שליטה 'נשית' לשליטה 'גברית'. בתוך מ' שילה, ר' קרק וג' חזן רוקם (עורכות), העבריות החדשות – נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים: יד יצחק בן צבי. עמ' 293. (להלן, שטרן, העבריות).  
 
[36] מלכין, עמ' 203.
 
[37] שטרן, גאולה, עמ' 45.
 
[38] ברנשטיין, עמ' 11.
 
[39] שטרן גאולה, עמ' 52
 
[40] מימון, הפועלות, עמ' 16.
 
[41] שטרן, גאולה, עמ' 52.
 
[42] מימון, הפועלות, עמ' 17.
 
[43] שטרן, גאולה, עמ' 53.
 
[44] מימון, שם, עמ' 24.
 
[45] מלכין, ש' (1914). פרוטוקול ועידת הפועלות הראשונה (תרע"ד). בתוך פרקי הפועל הצעיר ג'. עמ' 215.
 
[46] גורדון, י' (1914).  פרוטוקול ועידת הפועלות הראשונה (תרע"ד). בתוך פרקי הפועל הצעיר ג'. שם.
 
[47] בן גוריון, ד' (1935) עבודה עברית, בתוך אסופות א': עבודה עברית – פרשת העבודה העברית ומערכותיה לשנות תר"צ-תרצ"ה. ת"א: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל (תרצ"ה), עמ' 2.
 
[48] מלכין, עמ' 204.
 
[49] מימון, הפועלות, ע"ע 18 – 19.
 
[50] גורדון, י' (1945). חבלי כיבוש של אחת הראשונות. בתוך ספר העליה השניה, עמ' 546.
 
[51] ליברזון, שם, עמ' 214.
 
[52] קבוצת פועלות (תרע"ג). למאמרה של ש. טהון. בתוך פרקי הפועל הצעיר ג', עמ' 210.
 
[53] מרגלית שטרן, גאולה, עמ' 61.
 
[54] מלכין, שם, עמ' 205.
 
[55] שניידר, ט'. ייצוג חסר תקדים לנשים במפלגת העבודה. אתר 'הארץ', 13.09.2012.
 
[56] ליס, י'. תוצאות הפריימריז בעבודה: יחימוביץ' ראשונה, שפיר ושמולי בחמישייה, כבל במקום העשירי. אתר 'הארץ', 14.01.2015.
 
[57] מימון, הפועלות, עמ' 5.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קובי דנה