אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לבירור תרומת העיקרון הרפובליקני לשיח התרבות הפוליטית בישראל


משפט, מיעט וסכסוך לאומי,2017, משפט, חברה ותרבות, סדרת ספרים של הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת ת"א.

משפט, מיעט וסכסוך לאומי,2017, משפט, חברה ותרבות, סדרת ספרים של הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת ת"א.

בעקבות מאמרו של יואב פלד "אזרחותם של מיעוטים בדמוקרטיה אתנית: אזרחים יהודים ברפובליקה הפולניה השנייה (1918-1939), אזרחים קתולים בצפון – אירלנד (1921- 1972) ואזרחים פלסטינים בישראל", מתוך (עורכים: ראיף זריק ואילן סבן): משפט, מיעט וסכסוך לאומי,2017, משפט, חברה ותרבות, סדרת ספרים של הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת ת"א.

בתחילת מאמרו נזקק פלד למושג "הדמוקרטיה האתנית" שפותח ע"י סמי סמוחה : "כדי לאפיין אופן הסדרה מסוים של יחסים בין קבוצות אתניות בחברות דמוקרטיות בעלות שסעים אתניים עמוקים. המודל, שישראל מוצגת כאב טיפוס שלו, מתאפיין בהליכי בחירות רובניים, באי שוויון בזכויות האזרחות ובשליטה של קבוצה אתנית אחת שהיא קבוצת הרוב"(עמ' 221, ההגדשה היא שלי-י.ב).

הרציונל לסיווג זה של ישראל, שלמרות ש"בגבולות הקו הירוק נחשבת דמוקרטיה בעיני מרבית המומחים לנושא, היא אינה עונה על אף אחת מההגדרות המקובלות לדמוקרטיה. מתוקף הגדרתה העצמית כמדינה יהודית, ישראל איננה ניטרלית כלפי הזהות האתנית של אזרחיה אלא היא "מדינה מלאימה", כלומר "מדינה הטרוגנית מבחינת אתנית שלמרות זאת רואה את עצמה כמדינת לאום ושהאליטות שלה מקדמות (במידות שונות) את הלשון, התרבות, המעמד הדמוגרפי, השגשוג הכלכלי, או ההגמוניה הפוליטית של הלאום שהמדינה מוגדרת כמדינתו" (עמ' 222), ופלד ממהר לציין "כפי שהזכיר לאחרונה בית המשפט העליון, הלאומיות של ישראל איננה לאומיות ישראלית כי אם לאומיות יהודית (למרות שבין העותרים היו מי שהלאום הרשום שלהם היה: "ערבי", "דרוזי", "רוסי" ועוד-י.ב.) אם כן, ישראל איננה דמוקרטיה ליברלית" (שם).

על דרך השלילה מציין המחבר שישראל איננה דמוקרטיה הסדרית (כפי שעלה מ"מסמכי החזון" שנסבו על צדק חלוקתי במשאבי המדינה השונים-י.ב.) ולכן מפנה פלד המבט למאפייני הדמוקרטיה האתנית שיש בה שילוב "בין שני עקרונות חוקתיים מנוגדים השרויים במתח מתמיד ביניהם: העיקרון הדמוקרטי ליברלי, המכתיב התייחסות שווה אל כל אזרחי המדינה, והעיקרון האתנו לאומי, המכתיב העדפה של קבוצת הרוב" (שם).

אולם למעשה אין התנגשות מעשית באשר מדובר על היות הדמוקרטיה ככזאת רק לכאורה, כשבפועל העיקרון השולט הוא זה האתנו- לאומי. פלד נזקק בהמשך להגדרת סמוחה המבטלת למעשה את האפשרות בשימוש בעקרון הדמוקרטי ליברלי, מעצם הודאתו שמדובר בדמוקרטיה נחותה ממודל זה, מאחר של"טענת סמוחה, דמוקרטיה אתנית היא עדיין דמוקרטיה אם היא מקיימת הליכי בחירות רובניים וסדירים שההשתתפות בהם פתוחה לכל האזרחים, ואם זכויות האזרחות של כלל האזרחים נשמרות- גם אם לא במידה שווה" (שם).

התנועה הציונית צמחה בעולם היהודי המזרח אירופאי בסוף המאה ה-19, והולידה את הישוב העברי (הגם שהיה שונה ממנה), ומבחינה זו מתקיימים שני התנאים הראשונים אותם מונה סמוחה להתפתחותה של דמוקרטיה אתנית: "1. אתנו לאומיות- כתנועה וכאידיאולוגיה- קדמה להקמת המדינה  או לדמוקרטיזציה שלה 2. הדומיננטיות של קבוצת הרוב  קדמה להקמת המדינה או לדמוקרטיזציה שלה" (שם).

לא לגמרי ברור, מדוע סבור פלד ש"דמוקרטיה אתנית יכולה להכיר בזכויות קבוצתיות מסוימות של המיעוט(ים), ומבחינה זו היא קרובה יותר לדמוקרטיה רב תרבותית יותר מדמוקרטיה ליברלית" (עמ' 223, ההדגשה שלי י.ב.), באשר הדמוקרטיה הרב תרבותית אמורה להיות מושתת על הדמוקרטיה הליברלית, כשרגל אחת היא רגל האינדיבידואליות והשנייה היא של אוטונומיית קבוצות המשנה.

במוקד מאמרו מבקש פלד לבחון את סוגיית יציבותה של הדמוקרטיה האתנית, שהותקפה ע"י אורן יפתחאל, שגרס שהתנגדות המיעוט למעמדו "תביא בהכרח לאלימות בין אתנית ולהפיכת הדמוקרטיה האתנית לדמוקרטיה הסדרית (כלומר, למציאת פתרון תחוקתי שישלול הצורך בהמשך האלימות-י.ב.) או למדינה רובנית שבה הרוב ישלוט במיעוט שליטה לא דמוקרטית (מה שהביא אותו לנסח את מודל האתנוקרטיה-י.ב.).

בתגובה לביקורת, ניסח סמוחה כמה תנאים, שקיומם יכול לדעתו, לשמור על יציבותה של הדמוקרטיה האתנית. התנאים העיקריים הם: 1. רוב משמעותי- לפחות % 75 - לקבוצת הרוב. 2. תחושת איום שחש הרוב מצד המיעוט או מצד מדינת האם שלו. 3. מחויבות לדמוקרטיה מצד המנהיגות של קבוצת הרוב. 4. אי התערבות מצד מדינת האם של המיעוט. 5. לגיטימציה בינלאומית של הדמוקרטיה האתנית. 6. עוצמתה של המדינה, המתבטאת ביכולות כלכליות ובמונופול של הפעלה לגיטימית של אלימות" (עמ' 223).

בולט במפרט התנאים הממד הדמוגרפי הן בהיבטו האובייקטיבי (שיעור הרוב) והסובייקטיבי (מידת האיום).

לאור זאת הסביר פלד רציונל מאמרו במילים הבאות: "במאמר זה אבקש לבחון אם התנאים הללו אכן יכולים להבטיח את יציבותה של הדמוקרטיה האתנית. במילים אחרות, בכוונתי לבחון אלו תנאים חייבים להתקיים על מנת שיישמרו זכויות האזרחות הלא שוות של חברי קבוצת המיעוט, ובאילו תנאים יישחקו זכויות אלה עד למצב שבו כבר אי אפשר יהיה להגדיר את המדינה כדמוקרטית מכל סוג שהוא. לטענתי, התנאים שהציב סמוחה אינם מספקים הסבר מניח את הדעת ליציבותן של דמוקרטיות אתניות, והיעדרם של תנאים אלה אינו בהכרח מספק הסבר מניח את הדעת לאי יציבותן. לטענתי, המשתנה שיש בו כדי להסביר את מעמדן של זכויות האזרח של המיעוטים הוא קיומו או היעדרו של עיקרון נוסף. שלישי, בתרבות הפוליטית והמשפטית של דמוקרטיות אתניות- עיקרון שיש בו כדי ליישב את המתחים בין העיקרון הדמוקרטי- ליברלי לעיקרון האתנו- לאומי. אטען כי עיקרון  שלישי זה חייב להיות עיקרון של סולידריות בין חברי קבוצת הרוב שאיננה מבוססת על זהותם האתנו- לאומית בלבד, ושעליו להתקיים נוסף על עקרון הסולידריות האתנו - לאומי. עקרון סולידריות לא אתנית זה יכול לאפשר הכלה של המיעוטים או של חלקם בקהילה הפוליטית, לפחות ברמה העקרונית, וכך ליישב בין העקרונות המכוננים את הדמוקרטיה האתנית ולתרום ליציבותה. יתר על כן: לטענתי עיקרון הסולידריות הלא אתנית איננו יכול להתקיים ברמת התודעה בלבד, חייב להיות לו גם ביטוי חומרי. הסולידריות הלא אתנית שהוא מגלם צריכה להתבטא בהטבות חומריות ממשיות לקבוצת הרוב, ובמידה כשלהי גם לקבוצות המיעוט" (עמ' 224-223).

פלד מפנה את הקורא למאמרו הידוע והמצוטט "זרים באוטופיה: מעמדם האזרחי של הפלסטינים בישראל (תיאוריה וביקורת, 3, 21, 1993), שמן הראוי להתייחס אליו בשל חשיבות העיקרון השלישי המשורטט בו. במוקד חידושו של פלד לצד הליברליזם והאתנו לאומיות עומד עקרון שלישי- הרפובליקניזם ש"מבין השלושה, העיקרון הרפובליקני, מעניק עדיפות מוסרית לטוב החברתי המשותף על פני זכויות הפרט, הוא במובהק  הדומיננטי והוא כולל בתוכו , בהתגלותו הישראלית, יסודות אתנו-לאומיים ויסודות ליברליים. עוצמתו של העיקרון הרפובליקני נובע בדיוק מיכולתו לתווך בין הלאומיות האתנית היהודית לבין היסודות הליברליים אוניברסאליים של הציונות" (זרים באוטופיה, עמ' 216).

טענתו זו של פלד ראויה לביקורת  במספר היבטים. ראשית יש לציין, שפלד במאמרו המאוחר כותב על סולידריות לא אתנית, מתוך הגדרה על דרך השלילה ולא דרך החיוב המתבקשת . הגדרה זו שונה מההגדרה המושגית הקונקרטית שבה השתמש במאמרו המוקדם - רפובליקניזם, שיש לה משמעוות מוגדרת המאפשרת שיח ממוקד וברור.

טענתו על העיקרון השלישי הינה בעייתית משום שהוא חופן שני עקרונות שאינם רפובליקנים, מחד "יסודות אתנו לאומיים", ומאידך "יסודות ליברליים", ולכן לא ברור מדוע עקרון זה בכלל להיות יציב בפני עצמו ולגשר על פני עקרונות אחרים ?

עוד אוסיף ואציין שאזרחות רפובליקאית או ליברלית היא אזרחות המתקיימת במדינה עם אוכלוסייה אזרחית טריטוריאלית. אם להאיר את הפן הרפובליקאי, ניתן להשתמש בתיאורו של ז'אן ז'אק רוסו שהגדיר את המדינה בספרו הידוע – על האמנה החברתית, כגוף ארצי קונקרטי והסביר כי "האזרחים הינם הקריה שכיום הינה הרפובליקה  או הגוף המדיני, שחבריה קוראים לו מדינה כשהוא סביל וריבון כשהוא פעיל" (ז'אן ז'ק רוסו, על האמנה החברתית, עמ' 27).

זאת ועוד, הרי פלד בתחילת מאמרו מציין שבית המשפט שלל הלגיטימיות של לאומיות ישראלית, כלומר של לאום אזרחי, שהיה אפשרי לו ישראל הייתה בגדר רפובליקה ישראלית, או דמוקרטיה ליברלית ישראלית. לאור זאת יש גם לשאול- מהם היסודות "הליברליים האוניברסאליים של הציונות", באשר מעבר לדמוקרטיה פורמלית, קשה למצוא בישראל מימוש של עקרונות ליברליים פוליטיים, אלא אם הכוונה לתחום הכלכלי והתרבותי-תקשורתי.

דרכו של פלד מביאה לדרך חסרת מוצא מעצם שימושו בטענה הבאה אודות קיום "אזרחות רפובליקנית ליהודים ואזרחות ליברלית לערבים" בשל האירוניה המצויה במושגם אלו. מחד עולה מהם ש"העם היהודי" כביכול מצוי במסגרת פוליטית משותפת, כלומר בתוך איזו רפובליקה טרנס טריטוריאלית הקושרת את בני כל הקהילות והקבוצות של היהודים. אולם, נוכח הפגיעה ההיסטורית בזכויות הקניין (אדמות ובתים שהופקעו) של הערבים, הרי יש משום אירוניה בתיאור מהות אזרחותם כ" אזרחות ליברלית", שהרי הקפיטליזם הוא הביטוי הכלכלי של הליברליזם...

בעוד שבמאמרו המאוחר אין פלד מצדד בדמוקרטיה הסדרית, הרי במאמרו הקודם הוא גורס ש"כינונה מחדש של ישראל כדמוקרטיה קונצנסואלית יאפשר לפתור את המתח בין היותה של המדינה מדינת העם היהודי לבין מחויבותה לדמוקרטיה. במקרה כזה יוכל אופייה התרבותי של ישראל כמדינת העם היהודי להישמר במסגרת האוטונומיה היהודית, מבלי לפגוע בזכויותיהם של האזרחים הפלשתינים או ביכולתם לעצב לעצמם את הטוב המשותף להם מבחינה תרבותית" (זרים באוטופיה", עמ' 238).

אולם הדמוקרטיה הקונצנסואלית, כלומר ההסדרית, מבוססת על פשרות פוליטיות בין רוב למיעוט להשגת יציבות שלטונית, ומבחינה זו היא שונה ממודל המדינה הרפובליקנית, בעלת הטוב המשותף, בה כלל האזרחים שווים בפני החוק .

לאחר תהליך ההצרנה, עובר פלד לניתוח מקרי בוחן: צפון אירלנד (1972-1921), הרפובליקה הפולנית השנייה ( 1918-1939) וישראל. אתייחס כמובן לישראל, שביחס אליה הוא מציין ש"לא במפתיע, התנאים שניסח סמוחה להתגבשות דמוקרטיה אתנית התקיימו בישראל, שכן ישראל היא האב טיפוס שלפיו נבנה המודל של דמוקרטיה אתנית" ומיד הוא מוסיף ללא הסבר נחוץ למעשה ש"הציונות  קדמה כמובן להקמת המדינה"(עמ' 234), מבלי לעמוד על מהות הציונות ומהות הזרמים בה והשפעתם על עיצוב התרבות הפוליטית של הישוב העברי בדרכו למדינה.

בנקודה זו הוא עובר לשיח פסיכולוגי- פוליטי ומציין ש"קבוצת הרוב היהודית , המונה כ-80% מהאוכלוסייה בתחומי מדינת ישראל הריבונית, חיה בתחושה  של איום מתמיד מצד המיעוט הפלסטיני ומצד מדינות ערב, ולכן הייתה המדינה מגייסת ( צ.ל. מגויסת-י.ב.) עד לאימוץ מדיניות הליברליזציה הכלכלית ב-1985. הרוב היהודי בישראל מחויב לדמוקרטיה (ונשאלת השאלה לאיזו? ואולי מדובר לתפיסת הדמוקרטיה האתנית?-י.ב.), אם מתוך שכנוע אידיאולוגי ואם מתוך צורך לשמור את הלגיטימציה הבינלאומית (מה שמערער על סבירות היותה דמוקרטיה מהותית-י.ב.).

אולם בחלק זה של מאמרו עושה פלד צעד אחר ונוסף בטענו ש"מאז הליברליזציה הכלכלית של 1985, הדמוקרטיה האתנית בישראל עוברת תהליך של שחיקת אופייה הדמוקרטי והתעצמות אופייה האתנו –לאומי" (עמ' 235). טענה זו מעלה מספר שאלות : א. מה הקשר בין תחום הכלכלה לתחום הפוליטי בהקשרו הדמוקרטי? ב. ישראל הייתה מלכתחילה דמוקרטיה אתנית ( או אף אתנוקרטיה) ואם אכן קיימת התעצמות של הממד האתנו – לאומי, כלום לא יותר הגיוני לחפש את הסיבה בממד הדתי שאינו ניפרד ממנו?!

פלד חוזר לדון בתרבות הפוליטית של הישוב, שהתאימה לאסטרטגית ההתיישבות הפועלית בה שולבו שלושה עקרונות אזרחות: "עיקרון  אתנו לאומי יהודי של סולידריות קמאית וזכויות היסטוריות, עיקרון אזרחי רפובליקני של ייעוד מוסרי משותף ומידה טובה אזרחית חלוצית (אך פלד שוכח שמדובר בעקרון אקסקלוסיבי יהודי – ציוני, המעקר את המשמעות הרפובליקנית, שהוא מנסה למצוא בו-י.ב, ) ועיקרון ליברלי אינדיבידואלי שביטא את  אופייה הוולונטרי- ועל כך בהכרח הדמוקרטי- של התנועה הציונית".

בנקודה זו הוא חוזר על עקב האכילס של טיעונו בגרסו ש"העיקרון הרפובליקני, שלפיו זכויות אזרחות ניתנות באופן יחסי למידת התרומה של האזרח-ית לטוב החברתי המשותף, הצליח ליישב בין שני העקרונות המנוגדים האחרים- העיקרון הליברלי שלפי  זכויות ניתנות באופן שוויוני, ללא קשר לתרומה , והעיקרון האתנו- לאומי, שלפיו זכויות ניתנות או נשללות על פי השתייכות אתנית. כך  הצליח העיקרון הרפובליקני להעניק לישוב היהודי בסיס לא אתני של סולידריות, המבוססת על תרומה לטוב החברתי המשותף של הגשמת הציונות. בזאת הניח העיקרון הרפובליקני את התשתית לדמוקרטיה האתנית העתידית במדינת ישראל...הישוב היה קהילה דמוקרטית אתנו-רפובליקנית (חידוש  מבית היוצר של פלד-י.ב.), פתוחה בפני יהודים בלבד ומחויבת להגשמת הציונות. חלוציות- המידה הטובה האזרחית של הקהילה- שילבה בין שני בסיסי הלגיטימציה של ההתיישבות הציונית:  הזכויות ההיסטוריות של היהודים בארץ ישראל ופעולת ה"גאולה" של החלוצים...על כן, החלוץ היה בראש וראשונה יהודי לאחר מכן מי שביצע את אותן פעולות..."אזרחי" הישוב, ורבים מאזרחי המדינה בשנותיה הראשונות, לא ראו את עצמם אך ורק כיהודים אלא כיהודים העוסקים בתהליך של גאולה לאומית ואישית...לא כל היהודים תרמו באותה מידה להצלחת המפעל הציוני ולכן לא כל היהודים היו ראויים לאותן זכויות והטבות" (עמ' 235-236).

אולם טיעוני פלד הינם בעיתיים. העיקרון הליברלי אינו יכול להדיר את ערבי הארץ, ואחר כך המדינה, ממעמד של אזרחים שווים, אבל הם הודרו, קופחו ונושלו בצורה שהעיקרון הרפובליקני, הנסב על הטוב המשותף המתקיים תחת שלטון החוק אינו יכול לקבל באשר שלטון החוק היה חסר: חוקה הגינות וצדק כלפי האזרחים הערבים, מה גם שערבי ישראל לא הוזמנו לקחת חלק בבניית המדינה (עפ"י הכרזת העצמאות), ושילובם נעשה לאט ומעט מדי משך השנים.

לעומת זאת העיקרון האתני לאומי הוא המסביר את מהות מתן הזכויות, כשמתן זכויות היתר נובע לא מתפיסה רפובליקנית אלא מתפיסת הוקרת הציונים המגשימים, המושתת על תפיסת הקהילה היהודית ההיסטורית, ששמה במרכז החשיבות  לימוד התורה.

מבחינה הגשמת הציונות במרכזה עומד החלוץ ומעשיו (עבודה והתיישבות) החלוציים. מבחינה עקרונית זו שיקף מנחם אושיסקין את הרעיון כשקבע "הכסף היהודי יכול לגאול את  ארץ האבות, האינטלקט היהודי יכול לבנות אותה, אולם רק העבודה היהודית תוכל לעשותה קניין עד לעם ישראל" ("מניסיונות חיי ", ספר אוסישקין, תרצ”ז, ירושלים, עמ' 374 , פתגם כ"ד).

התנועה הציונית כללה אוכלוסייה רבה ומגוונת בה התקיים פער בין חזון לבין מעשה, ובהקשר החלוציות מסביר ישראל אופנהיים כלהלן: "הערכים המכונם חלוציים, כגון הגשמה עצמית על ידי עלייה והתיישבות בארץ ישראל, היוו חלק אינטגרלי של המכלול האידיאולוגי הציוני מראשיתו, ובכל דור נמצאו בודדים וקבוצות שהגשימו ציוויים אלה. אולם לגבי רובם הגדול של חברי ההסתדרות הציונית הם היו "הלכה שאין מורין כן", כלומר מערכת דקלרטיבית בלתי מחייבת. נוצר אפוא פער בין המלה הנאמרת לבין המעשה, בין הרדיקליזם המילולי לחוסר המעש. ההתפתחות הזאת היא שהטביעה את חותמה על אופייה של התנועה הציונית, הפכה אותה לארגון בעל ביתי צר – אופקים ודל מעשה. נגד תופעות האלו מרדו צעירי ציון. הם יצאו למאבק נגד הפרזיאולוגיה הריקה מתוכן ותבעו להחזיר למלים את מלוא משמעותן כמוטיבציה למעשים, ואז נוצר המתח בין תנוער הנוער החלוצית לבין ההנהגה הציונית, והמתח  הזה ליווה את היחסים הדדיים בכל שלבי התפתחותם" (ישראל אופנהיים, תנועת החלוץ בפולין: 1917-1929, תשמ"ב, הוצאת מאגנס, עמ' 52-51).

מדובר בתפיסת  "אבנגרד שיטיל על שכמו את המשימה של הכשרת ארץ ישראל לקליטת המונים" ולכן הוא "חייב להיות מודרך בפעולתו על ידי מניעים אידיאליסטים ולפיכך שאלת מוצאו הסוציאלי היא נטולת משמעות", מסביר אופנהיים את ההבדל בין צעירי ציון לפועלי ציון "לא ייפלא אפוא שבקרב ציוני צעירי ציון התגבש הרעיון החלוצי בימי העלייה השנייה, ומשרותיה יצאו קבוצות חלוציות שיהוו חלק לא מבוטל בתוך כלל העלייה הזאת" (שם, עמ' 48).

היבט נוסף לחלוציות מביא זאב ז'בוטינסקי משיחתו עם יוסף טרומפלדור - "חלוץ פירושו 'צועד בראש', אמרתי ( ז.ז.). ולכך מגיב טרומפלדור "לא, זהו מושג הרבה יותר רחב. כמובן, דרושים גם פועלים, ואולם לא זהו המובן של המלה "חלוץ". לנו יהיו דרושים אנשים מוכנים "לכול", לכל מה שתדרוש ארץ ישראל. ל"פועל" יש האינטרסים הפועלים שלו, לחיילים ה- espirt de cops  שלהם, לרופא, למהנדס ולכל השאר יש הרגלים משלהם, אם אפשר לומר כך. אולם אנחנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא הרגלים, מטיל – ברזל סתם. גמיש - אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל?- אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי...צריך לירות, להיות חייל?  אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין מורים?...בבקשה אני עושה הכול. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם, אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, איני קשור בשום דבר, אני יודע רק ציווי אחד: לבנות". "אין בני אדם כאלה- אמרתי( ז.ז.)- יהיו" (זאב ז'בוטינסקי, מגילת הגדוד, כרך אבטוביוגרפיה , עמ' 205-206).

תפיסת החלוץ נתפסת כאלטרנטיבה לתפיסת ה"תלמיד החכם" היהודי- מסורתי, בניגוד לטענת פלד הגורסת  שמדובר בעקרון יסוד רפובליקני של הישוב. מנחם ברינקר מסביר שערכם של העשייה והעושים נתפס כהכנת הארץ והיישוב לעליית המוניים שסופה להגיע בתוקף נסיבות הגורל היהודי-   "הדגש זו בתפיסה זו של החלוץ הועבר מן הנושא החברתי (הסוציאליזם) אל הנושא הלאומי (הגשמת הציונות), אך החלוץ הוכר כיצירתה המהפכנית של הציונות הסוציאליסטית מפני שהוא שימש אידיאל נגדי הן לאידיאל היהודי המסורתי של "עילוי" ו"תלמיד חכם" והן לאידיאל הרווח יותר במציאות הקפיטליסטית של המתעשר והמצליחן....החלוץ הוא אדם יהודי חדש שעבר מהפכה פנימית, אך העיקר הוא בכך שטיפוס יהודי חדש זה סולידרי עם נסיבות הגורל של העם כולו  ומכין ביצירתו החדשנית בסיס לחיים חדשים של העם היהודי כולו"(מנחם ברינקנר "חלוציות", ירמיהו יובל, יאיר צבן ודוד שחם, (עורכים) זמן יהודי חדש, תרבות יהודית בעידן חילוני, מבט אנציקלופדי, כרך ראשון, 2007, כתר, עמ' 40).

בסוף מאמרו גורס פלד, שלאור הליברליזציה הכלכלית שתורגמה גם לממד הפוליטי חל תהליך של "פיחות בערכה של הסולידריות היהודית החלוצית, כמרסנת את עיקרון הרווח  בפעילות  המשקית, (ש)הותיר את העיקרון הרפובליקני ללא בסיס חומרי והחליש אותו ביחס לשני העקרונות החוקתיים האחרים- דמוקרטיה ליברלית ואתנו-לאומיות יהודית. ההתנגשות החזיתית בין שני האחרונים הובילה לשחיקת הדמוקרטיה האתנית. אם ישראל היא אכן האב טיפוס של דמוקרטיה אתנית, הלקח התיאורטי שאפשר ללמוד מניסיונן של הרפובליקה הפולנית השנייה ושל צפון אירלנד, הוא שיציבותה של דמוקרטיה אתנית מחייבת ששני העקרונות הסותרים המכוננים אותה, ייושבו על ידי עקרון שלישי. העיקרון המיישב חייב לספק לקבוצת הליבה האתנית בסיס לא אתני לסולידריות, והוא חייב להיסמך על  תנאים כלכליים הולמים" (עמ' 249).

עקרון שלישי זה הוא שעמד במרכז ביקורת מאמרי. פלד למעשה מרוקן  את העיקרון הרפובליקאי מתוכנו ונותן לו משמעות אחרת, בטענתו שבתרבות הפוליטית של היישוב היה זה עקרון "שלפיו זכויות אזרחות ניתנות באופן יחסי למידת התרומה של האזרח-ית לטוב החברתי המשותף" (עמ' 235), אבל טוב זה היה הטוב של הישוב העברי בלבד ולא את כלל תושבי הארץ, וכך גם מאז הקמת המדינה, הינו  הטוב של הישראלים מעצם היותם יהודים, מה גם שאין ולא מוכר לאום אזרחי ישראלי אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח, שמציאותו הייתה מאפשרת קיומו של  עיקרון רפובליקני מודרני הכולל ערכי ליבה משותפים לכלל החברה האזרחית הכפופה לשלטון החוק, תוך הפרדה בין המדינה למוסדות הדת.

תגובות

מאמר מעולה

מאמר מעולה ומאיר עיניים. תודה על הסקירה

מאמר וניתוח מעניין

המעניין הוא שכל התיאוריות שהוצגו תקרוסנה כאשר יתחילו הסדקים להיווצר בחומה האתנית של הרוב בשל שסעים והגדרות שונות של מרכיבי אותה חומה- זה יקרה כאשר הרוב ירגיש בטוח ולא מאוים ע"י קבוצות המיעוט או על ידי כוחות חיצוניים.

המאמר על פלד

בכל עיון יש להביא בחשבון את התפיסה היהודית הגזענית, שהיא משפיעה יותר מכל השקפה דמוקרטית (לסוגיה) על מהלך העניינים ובסוף כל הלבטים קובעת את דרכה רק על פי העיקרון "לא להתערב בגויים", שלפיו כבר פעל עזרא הסופר כשאילץ את יושבי ירושלים לגרש מביתה וממשפחתה כל אישה שלא הצליחה להוכיח כי היא מ"עדת בני הגולה" (היהודים האמיתיים). לכן נראה לי ששום ניסיונות להביא לידי חיים משותפים של תושבי ישראל (בכל גבול) לא יוכל להצליח אלא אם כן יזדהה כל יהודי ישראלי אם הוא בראש וראשונה ישראלי (לאום הארץ המשותף, כמו בכל מדינה בעולם) או שהוא קודם כול יהודי ושייך לעדה המפוזרת במדינות כל העולם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע