אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נלה לרסן / חוצה את הקו


נלה לרסן / חוצה את הקו, הוצאת עם עובד, תרגום ואחרית דבר: תמר משמר

נלה לרסן / חוצה את הקו, הוצאת עם עובד, תרגום ואחרית דבר: תמר משמר

אזהרת ספוילרים: החוששים מוזמנים לקרוא את תחילת המאמר בלבד ולחזור ולסיימו לאחר קריאת הרומן.

ביוגרפיה על קצה המזלג

נלה לרסן נולדה ב-1891, בשיקגו, לאב שחור מהאיים הקריביים ולאם לבנה מדנמרק. האב, שהיה בן תערובת גם הוא, נעלם מחייה מוקדם למדי ונלה בילתה כמה שנים מילדותה אצל משפחת אמה בדנמרק. שם משפחתה מלידה של נלה היה ווקר ואת השם לרסן, שמו של בעלה השני, הדני, של אמה, אימצה מאוחר יותר.

מקור: ויקיפדיה

לאחר התיכון למדה כשנה באוניברסיטת פיסק בנאשוויל, אוניברסיטה שנוסדה ב-1866 כבית ספר לעבדים משוחררים. אחרי שעזבה את האוניברסיטה, בילתה 4 שנים בדנמרק וחזרה לארה"ב, סיימה בית ספר לאחיות בניו יורק, ועבדה כאחות במוסד אפרו-אמריקאי באלבמה, בתנאים לא קלים.

ב-1919 נישאה לפיזיקאי אלמר סמואל היימס, השחור השני שהשיג דוקטורט בתחום זה, והזוג השתקע בהרלם. נלה החלה לעבוד כספרנית וטוותה קשרים ענפים עם סופרים, הוגי דעות ואמנים מ"הרלם רנסנס", זרם שקידם פריחת תרבות שחורה והגדרת זהותו של השחור החדש, בעידוד אינטלקטואלים, גם שחורים וגם לבנים. לנלה היו קשרים חיוביים ופורים מאוד עם לבנים שסייעו לה בהתקדמות במסלולה המקצועי ופתחו לה דרך. יש לציין, בהקשר זה, שספרה "חוצה את הקו" מוקדש לקרל ון וכטן ולאשתו פניה מרינוף, שהיו פעילים לבנים בולטים בתנועת ה"הרלם רנסנס". שתי הדמויות, מנטורים של נלה לרסן, מופיעות בספר בשמות בדויים: יו ונטוורת' וביאנקה. קרל ון וכטן (1880-1964) היה אישיות צבעונית שלו הוקדשו כמה וכמה ביוגרפיות, נדבן, תומך באמנים ובאמנות, מבקר אופרה וריקוד, סופר וצלם. על אף היותו הומוסקסואל מוצהר, נשא לאישה את פניה מרינוף (1890-1971), נישואים שנמשכו למעלה מ-50 שנה עד מותו של הבעל. פניה מרינוף הייתה שחקנית מצליחה במחזות ברודוויי ובסרטים אילמים, יהודיה שהגיעה לארה"ב מאודסה. "הרלם רנסנס" מתגלית, לפחות בשלבה הראשון, כדוגמת מופת לתנועה של סובלנות, לשיתוף פעולה וקשרים אמיצים בין שחורים ללבנים, בין בני אדם לכאורה שונים. הסופרת טוני מוריסון מצדיעה לתנועה ברומן ההיסטורי שלה, "ג'אז", 1992, כמו גם הזמרת ביונסה שחוגגת אותה באלבום האולפן השישי שלה "לימונדה",  2016.

ובהזדמנות זו, יש לציין שמתרגמת "חוצה את הקו", ד"ר תמר משמר, חוקרת תרבות, ספרות ומגדר, עורכת ומשוררת, היא זו שהביאה את הרומן להוצאת "עם עובד" ובזכותה, למעשה, ראה אור. כמו כן הוסיפה לו הערות הסבר מועילות ונחוצות, המשדרגות את הבנתו, אחרית דבר המבהירה את רקעו ומביאה לו מגוון פרשנויות ורשימה ביבליוגרפית, למעוניינים להעמיק (1).

החל מ-1926 הקדישה עצמה נלה לרסן לכתיבה, ופרסמה, מלבד סיפורים קצרים, גם שני רומנים, שזכו להכרה והקנו לה פרסום. ב-1928 יצא הרומן האוטוביוגרפי שלה, ,Quicksandוב-1929, .Passing ב-1930 פרסמה את הסיפור הקצר ,Sanctuary שבגינו הואשמה, כנראה שלא בצדק, בגניבה ספרותית מסיפור קצר אחר, הנקרא ,Mrs. Adis מאת הסופרת האנגלייה .Sheila Kaye-Smith

נלה לרסן טענה שאת הסיפור שכתבה שמעה מאחד ממטופליה בעת שעבדה כאחות ולא העתיקה אותו מהסופרת האנגלייה אך הפרשה תפסה תאוצה והכתימה את שמה.

באותו זמן, התערערו גם נישואיה. הודות לזכייתה במילגת גוגנהיים, יצאה נלה לטיול של כמה שנים באירופה, במסגרתו שהתה במיורקה ובפריז, שם החלה בכתיבת מסה על שחרור השחורים ורומן על משולש רומנטי שכל צלעותיו לבנות. נלה לא השלימה את יצירותיה ולא פרסמה יותר דבר עד מותה. הסופרת המוכשרת לא התאוששה מעולם מאשמת הגניבה הספרותית שרבצה עליה. שני הרומנים שכתבה קצרו את שבחי הביקורת ונחלו הצלחה מסחרית (ביחוד הראשון), וכך סימנו אותה כסופרת בולטת בעלת עתיד מזהיר אך השערורייה העגומה מנעה ממנה להמשיך ולהעפיל לפסגות נוספות והחניקה את הקריירה המובטחת בעודה באיבה.

כשחזרה לארה"ב, ב-1933, התגרשה מבעלה וחייתה, עד מותו ב-1942, מדמי מזונות ששילם לה. לאחר שנפטר, עבדה שוב כאחות ולאחר מכן בתפקיד מנהלי. האכזבה הכפולה, האישית והמקצועית, העיקה על נלה שהתמודדה עם דיכאון, נעלמה מהחוגים האינטלקטואליים והאומנותיים וניתקה כל קשר עם חבריה מהרלם ועם המקום עצמו. ב-1964 נפטרה לבדה בדירתה בברוקלין, בגיל 72.

Passing

החל משנות ה-70 של המאה הקודמת יצירותיה של נלה לרסן זוכות, ובצדק רב, לעדנה מחודשת. הרומן השני שלה, ,Passing בעברית "חוצה את הקו", מתמקד בשאלות מוצא, צבע עור ומגדר אך בעת ובעונה אחת מאיר באור זרקורים עז סוג של בני אדם, המכונים בלשון המקצועית "פרוורסים נרקיסיים", הנמצאים בכל שכבות האוכלוסיה, יהיו הרכב דמם ומגדרם אשר יהיו. 

בין 1920 ל-1930 ואף עד למלחמת העולם השנייה, פעלה, כאמור, תנועת שחרור של אפרו-אמריקאים, "הרלם רנסנס", שדרשו לא רק קידום חברתי ומדיני אלא גם מבט חדש ומעריך על מורשתם התרבותית הייחודית. כל תחומי האמנות מוצאים שוב, הודות למייצגים בולטים ומוכשרים (ביניהם לואיס ארמסטרונג, ז'וזפין בייקר, אלה פיצג'רלד, בילי הולידיי, פלמר היידן, מלווין גריי ג'ונסון, ארצ'יבלד מוטלי, וואלאס הנרי תורמן, דורותי ווסט, ועוד ועוד, תקצר היריעה), ביטוי עז - הגות, דרשות כנסייה, תיאטרון, מוזיקה, שירה, ריקוד, ציור,  פיסול, צילום, אופנה וכמובן, ספרות. ז'אנר "סיפור המעבר" מהמאה ה-19 שבמרכזו בת תערובת בעלת עור בהיר, ש"עוברת" מהקהילה השחורה לקהילה הלבנה, זוכה עתה לפריחה מחודשת. עלילתם של רומנים אלה קבועה וידועה מראש. בת התערובת מתקשה למחוק את זהותה השחורה, להעלימה, "לעבור" לחברה הלבנה בלי למשוך אליה תשומת לב. דמות סטראוטיפית זו אינה מוצאת את מקומה לא בקרב הלבנים ולא בקרב השחורים, ושוקעת בשנאה עצמית המתממשת בהתמכרות לאלכוהול, מין, דיכאון או נסיונות התאבדות. אי היכולת לשלב בין שתי זהויותיה, לאור מבטה הפנימי על עצמה ולאור מבטם החיצוני של הסובבים אותה, מוביל אותה בהכרח אל מותה.

האם ספרה של נלה לרסן, "חוצה את הקו", הוא עוד "סיפור מעבר" קונוונציונלי? קלייר, בת תערובת בהירה, מתחזה ללבנה ומוצאת את מותה. הדגם הטרגי המוכר נשמר כביכול אך ספרה של נלה לרסן אינו כה פשוט כפי שהוא נראה. קלייר מוצאת את מותה לא משום הקונפליקט הבלתי פתור בין זהותה הלבנה לזהותה השחורה אלא משום שהיא אישה בלתי מוסרית, מושחתת ומניפולטיבית, המחפיצה באופן שיטתי ונפסד את "חברתה" איירין עד שזו אינה יכולה עוד לשאת את עלבונה וזעמה ונקמתה פורצת. קלייר מעוניינת "לעבור" חזרה לחברה השחורה, לאחר שהתכחשה לה, לא משום דאגה ועניין, פוליטי, סוציולוגי או אמנותי, לשלומה, לא משום סולידריות אתה ורצון להיאבק למען זכויותיה. קלייר היא אישה אינדיווידואלית ופוחזת, חסרת כל ערכים, המשתעממת בחייה ומחפשת הרפתקאות וריגושים. איירין אבחנה אותה בדיוק קליני כאשר "הטילה ספק בכנותה" של זו האחרונה שלא ראתה אותה, את איירין, אלא "ככלי להגשמת צרכיה" (עמ' 69).

רקע הספר הינו, לפחות בחלקו, אוטוביוגרפי. נלה לרסן התמודדה מהרגע שבו נולדה עם שייכותה הכפולה וחייתה בתקופה זו של חייה, המתועדת בספר, דהיינו שנות העשרים של המאה העשרים, בהרלם, הייתה דמות פעילה ומייצגת של ה"הרלם רנסנס". הספר עוסק רבות בתופעת הגזענות כלפי שחורים, מראה את האבסורדיות שבה ומתקומם נגדה. סוגיית הזהות החצויה/כפולה של האפרו-אמריקאים נמצאת במרכז הספר שעניינו הוא יחסי שתי נשים, בנות תערובת, המנוגדות זו לזו באופיין. קלייר היא הרפתקנית אנוכית, אוהבת סיכונים ובטוחה בעצמה בעוד שאיירין היא אישה מתחשבת בזולת שזקוקה לתחושה של ביטחון ודוחה שינויים. שני טיפוסים של נשים שקיימים גם בחברה בכלל ולא רק בקהילה השחורה.

זאת ועוד. יחסי שתי הנשים בנויים על ניצול ושעבוד של אדם אחד על ידי אדם שני, ממחיזים את הדרמה של טורף וטרפו. אביה של קלייר היה שחור ואמה לבנה אך באותה מידה יכלה להיות בתם של שני שחורים או של שני לבנים. קלייר היא אב הטיפוס של ערפדית מוצצת דם, טפילה מסוכנת, ובלשון המקצועית, פרוורסית נרקיסית, ואיירין היא אב הטיפוס של הקרבן השותק והכנוע שברגע מסוים לא יכול עוד להכיל את קצפו המצטבר והוא יוצא מדעתו והורג את תליינו. הפן הגזעי משורג בספר באופן בלתי ניתן להפרדה בפן האישי-אוניברסלי. שילובם ההדוק של שני הגורמים מובע בפי איירין באופן זה:

למה היא מהססת? למה לחמול על קלייר?

אבל היא נרתעה מפני הרעיון לספר לגבר הזה, בעלה הלבן של קלייר קנדרי, משהו שיגרום לו לחשוד שאשתו שחורה. והיא גם לא יכלה לכתוב זאת, להודיע על כך בטלפון או לספר למישהו אחר שיספר לו.

היא הייתה לכודה בין שתי נאמנויות, שונות ועם זאת זהות. היא עצמה. הגזע שלה. גזע! הדבר שקשר וחנק אותה. כל צעד שתעשה, וגם אם לא תעשה שום צד כלל, משהו יתרסק. אדם או גזע. קלייר, היא עצמה, או הגזע. או אולי שלושתם ביחד. מעולם לא היה משהו מגוחך יותר, היא חשבה.

בישבה לבדה בחדר האורחים השקט אל מול אור האח הנעים, הצטערה איירין רדפילד, לראשונה בחייה, שנולדה שחורה. לראשונה היא סבלה והתמרדה משום שלא הייתה מסוגלת להתעלם מהנטל של הגזע. היא מספיק סובלת כאישה, כאינדיווידואל, בגלל עניינה שלה, בכתה בשקט, ולמה עליה לסבול גם בגלל הגזע. זאת אכזריות, והיא לא הגיעה לה. אין ספק, אין קהילה אנושית מקוללת יותר מבניו הכהים של חם. (עמ' 129).

שלוש בחירות שונות של שלוש בנות תערובת

בסצנת מפתח בחלק הראשון של הספר נפגשות שלוש חברות מימי בית הספר. איירין מנסה להתחמק מהזמנתה של קלייר לבוא לבקרה בביתה אך לאחר שזו מפצירה ודוחקת בה בלי הרף, היא נעתרת. בסלון יושבת גם גרטרוד, שכמו קלייר וכמו איירין, גם היא בת תערובת שחזותה לבנה. שלוש הנשים מייצגות שלוש בחירות שונות. קלייר נישאה, מתוך אינטרס, לגבר לבן (עשיר וגזען) שלא ידע דבר וחצי דבר על הדם השחור הזורם בעורקיה. קלייר "עברה" מהחברה השחורה לחברה הלבנה. גרטרוד "עברה" גם היא ונישאה לגבר לבן, אך "מעברה" לא היה כרוך בתרמית. את בעלה הכירה עוד בבית הספר והוא ומשפחתו ידעו שהיא שחורה. היא לא הסתירה את מוצאה כמו קלייר. איירין נישאה לגבר שחור, רופא במקצועו, ולא "עברה". היא גרה עם בעלה וילדיה בהרלם ומשתתפת באופן פעיל באירועי התנועה לשחרור השחורים וקידומם. איירין נושאת בגאווה את מוצאה ומתייחסת בתיעוב למאמצי ההסתרה של קלייר.

למילה  "מעבר" יש בספר משמעות ספציפית, הנוגעת לנשים השחורות-לבנות שבחרו לחיות כלבנות, בדרך כלל כדי לשפר את מעמדן החברתי והכלכלי (בהקשר זה, יש לציין שקלייר ואיירין, שעברו למעמד הבורגני, מעסיקות משרתים, לבנים אצל קלייר ושחורים אצל איירין). אך מבט שני יגלה שמעברים רבים אחרים נידונים, מרומזים או מסופרים ברומן וביניהם שלבי החיים, מעבר מילדות לבגרות, מרווקות לחיי נישואים,  מחיים למוות. מעברים גיאוגרפיים כגון מעבר מעיר אחת לאחרת, הגירה מארץ אחת לאחרת, ועוד. גם תשוקות הומוסקסואליות של אנשים החיים, למראית עין, בזוגיות מקובלת מרומזות בספר. עם זאת, יש לציין שכל המעברים ברומן קשורים, באופן הדוק, למוצאם השחור של הגיבורים (2).

קלייר כאב טיפוס לפרוורסי נרקיסי

קלייר מתגלית כמי שנהוג לכנות, בלשון הפסיכואנליטיקאיים הצרפתיים -  פרוורסית נרקיסית. תיאורה של אישיות מזיקה זו, לפי הפסיכיאטרית והוויקטימולוגית הצרפתייה מארי-פראנס היריגוין, חופף לקווי דמותה של קלייר ברומן של נלה לרסן. האישיות הנרקיסית מאופיינת בתחושת גדלות, באגוצנטריות קיצונית ובהעדר מוחלט של אמפתיה לזולת, למרות הרצון העז לזכות באישור ובהערכה מן החוץ. הנרקיסי הוא קליפה ריקה ומגלומנית שאין לה קיום משל עצמה. זהו אדם שמעולם לא הכירו בו כאדם. הרשעות אינה אלא תוצאה בלתי נמנעת של המבנה הריק. הפרוורסי הנרקיסי מתמלא באחר, שנעשה בבואתו, ובלעדיו אין לו ממשות. הוא מוצא את איזונו הפנימי לאחר שהוא פורק על האחר את הכאב שהוא עצמו אינו מסוגל לחוש ואת הסתירות הפנימיות שהוא עצמו מסרב לחוות. מכיוון שנפגע בילדותו, זוהי דרכו לשרוד ולהתקיים. הפרוורסי הנרקיסי, שהוא בדרך כלל מבריק וכריזמטי, משתלט על קרבנו, בתחילה באמצעי פיתוי, ולאחר מכן הוא תוקף ומערער את בטחונו העצמי ומתעלל בו. כאשר יחוש שטרפו חומק ממנו, האלימות המוסווית, שעד כה נחבאה מתחת לפני השטח, מתפרצת.

הפרוורסי בוחר בקרבנות מצפוניים, בעלי נטייה להאשמה עצמית, הרגישים לביקורת ומנסים להשיג את אהבת האחר על ידי נתינה. התוקף בוחר בקרבן כדי לנצלו. הנתקף מרגיש לכוד, והניתוק מהתוקף, במידה שהצליח להיפטר ממנו, מקנה לו תחושת שחרור עצומה (3).

ספרה של נלה לרסן מתאר, למעשה, את תהליך התפתחותו של קשר פרוורסי החל משלב הפיתוי ועד ההתעללות עצמה על כל גווניו האופייניים. וגם הרקע הקודם נתון בו. ילדותה הקשה של קלייר היוותה קרקע פורייה לצמיחתה של האישיות המתוארת על ידי מארי-פראנס היריגוין.

קלייר משורטטת, כבר מההתחלה, כאדם מפתה, לעגני, פוגעני, מטריד, חודר למחשבות הזולת, בעל שיטות פעולה עקשניות וטרחניות, האופייניות לאנשים מניפולטיביים מסוגה, שלא מרפים מטרפם, בדיוק כפי שתיארה אותם מארי-פראנס היריגוין:

גם בימים ההם לא היה שום דבר קרבני בגישתה של קלייר קנדרי לחיים, ולא הייתה לה שום מחויבות מעבר לסיפוק התשוקה המידית שלה. היא הייתה אנוכית וקרה ונוקשה. אך הייתה לה גם יכולת מוזרה לבטא חום ולהיטות, לפעמים על גבול ההגזמה התאטרלית. (עמ' 12).

לפעמים הייתה נוקשה ולכאורה חסרת רגש כלל, ולפעמים שפעה חיבה, ותגובותיה היו נמהרות. והייתה בה רשעות מפתיעה ברכותה, מוסתרת היטב עד שעוררו אותה. אז הייתה מסוגלת לשרוט, וביעילות רבה. (עמ' 13).

איירין תלתה את השפופרת בטריקה עזה, ומיד נמלאו מחשבותיה תוכחה עצמית. היא עשתה זאת שוב. אפשרה שוב לקלייר קנדרי לשכנע אותה להבטיח שתעשה משהו שאין לה לא זמן ולא רצון מיוחד לעשותו. מה בקולה של קלייר היה כה מושך, כה מפתה? (עמ' 42).

בפגישה בבית הקפה דרייטון מתגלית קלייר כפתיינית סדרתית (חיוכים מלטפים ומתגרים אל המלצר), כבוגדנית (היא מגיעה למקום מלווה במאהב) וכערמומית ותכסיסנית (היא מדובבת את איירין לדבר על עצמה ולגלות את סודותיה כדי שתוכל, לאחר מכן, לתמרן אותה כרצונה). 

במכתב השני ששלחה קלייר לאיירין כדי לשכנע אותה להיפגש אתה שוב ולהכיר לה את החברה השחורה שממנה בחרה להתנתק כשנישאה לגבר עשיר, לבן וגזען ("לעבור" חזרה),  היא מאשימה אותה ומחניפה לה בעת ובעונה אחת תוך התקרבנות מעושה:

"...כי אני בודדה, כה בודדה... אני מתגעגעת להיות אתך שוב, כפי שמעולם לא התגעגעתי למשהו, ורציתי הרבה דברים בחיי... את לא מתארת לעצמך עד כמה, בחיים החיוורים האלה שלי, עולות בעיניי כל הזמן התמונות הבהירות של האחרת, זו שבעבר חשבתי שאשמח להשתחרר ממנה... זה כמו כאב, סבל שאף פעם לא נגמר..." דפים על גבי דפים, דקים כאלה. ולבסוף הסיום: "ואת אשמה, 'רין יקירתי. לפחות חלקית. כי כנראה לא הייתי מפתחת את התשוקה האיומה, הפראית הזאת, אם לא הייתי פוגשת אותך אז בשיקגו..." (עמ' 14).

הספר כתוב בגוף שלישי אך מנקודת המבט ומתוך זרם התודעה של איירין, בת דמותה של נלה לרסן. כבר מסצנת פתיחתו, מביעה איירין את דעתה הלא חיובית על קלייר, עוד מימי ילדותן.

דיוקנה של האישה המסוכנת, שיש להימנע מכל קשר אתה, משורטט בשלמות. היא לא רק מטרידה, היא גם משתמשת באמנות הפיתוי כדי להפיל אנשים חלשים במלכודתה. קלייר מעוררת באיירין רגשות מסובכים, מעורבים וסותרים. מצד אחד, היא חומלת עליה ומקנאת בה, נמשכת אליה ומעריצה אותה, ומצד שני, היא כועסת וזועמת, זעם שמוצא לו ביטוי לכל אורך הספר. תגובות אלה מאפיינות את כל קרבנותיהם של הפרוורסי הנרקיסי.

רמז אירוני מאוד לגבי שקיעתה של קלייר עוד ועוד בניוונה המוסרי, המסומלת בנשמתה ההולכת ומשחירה, ללא קשר לצבע עורה, נשתל בהתלוצצותו, המפוקפקת כשלעצמה, של בעלה הגזען. ג'ק, שאינו יודע דבר על מוצאה השחור של קלייר, אומר שהיא מתכהה יותר ויותר ואם לא תיזהר, תתעורר יום ואחד ותגלה שהפכה לניגר (עמ 52). וזהו, אולי, אחד ממסריו החבויים של הספר: נשמתם השחורה של אנשים רעים אינה קשורה לצבע העור, למוצא או למגדר.

הקבלה בין תחילת הספר לסופו

בחלק 2 נזכרת איירין בפגישתה המקרית עם קלייר, בשיקגו, שנתיים קודם לכן. חומו האכזרי של אוגוסט בימים ההם מתואר כלהבה שורפת:

המכוניות שחנו בשולי הכבישים היו להבה מרקדת וזגוגיות חלונות הראווה החזירו בוהק מסמא. חלקיקי אבק משוננים עלו מן המדרכות הבוערות, מעקצצים את עורם החרוך או המיוזע של הולכי רגל יגעים. כל משב של רוח קלילה כמו ליבה את להבת האש בהפחות האוויר האטיות שלו. (עמ' 15).

אותו דימוי של להבה מופיע בסופו הדרמטי של הספר, לא כדי להמחיש חום בלתי נסבל הגורם לתחושה של רטיבות, דביקות ורוגז, כי אם כדי לצייר את דמותה של קלייר:

רגע אחד קלייר הייתה שם, דבר זוהר בחיוּתוֹ, כמו להבה של אדום וזהוב. ברגע הבא נעלמה ואיננה. (עמ' 149).

הלהבה הממחישה לכאורה את יופיה המסמא של קלייר מקבלת משמעות הפוכה ברפרור אל חומו של אותו חודש אוגוסט בשיקגו, שבו נתקלה איירין בקלייר, היתקלות הרת אסון. אירוניה צורבת מאפיינת את נסיבות פגישתן המקרית של השתיים. איירין חיפשה מפלט מהחום האכזרי ונהג המונית שעצרה יעץ לה לעלות לגגו של הדרייטון, בית קפה ללבנים בלבד. איירין יכלה "להרשות לעצמה" להתארח בו כלקוחה משום שלא נראתה שחורה. הנהג, שהוביל אותה לדרייטון, מתואר כמושיע, איזו אירוניה! מקום זה, שהיה אמור לשמש לאיירין כהצלה, כהגנה מפני החום, מטפורה לחוסר הנחת הקיומי שאפיין אותה, הפך לזירת פגישתה עם קלייר שתמיט עליה סבל מתמשך ופורענות בסופו. מהפח (החום הלוהט) אל הפחת (בית קפה האוסר כניסה לשחורים).

ועוד הקבלה משמעותית ביותר בין תחילת הספר לסופו. סצנה קצרה, סתמית לכאורה, מתארת מות אדם באותו יום חם בשיקגו:

היא הייתה בדרכה לחנות השישית כשאדם התמוטט ממש מול עיניה הכואבות והתגולל לכדי ערמה דוממת על הבטון הלוהט. קהל קטן התאסף סביב הדמות חסרת החיים. האם האיש מת או רק התעלף? שאל אותה מישהו. אבל איירין לא ידעה ולא ניסתה לברר. היא פילסה לעצמה דרך בתוך הקהל ההולך ורב, מרוגזת מהרטיבות ומהדביקות ומהלכלוך שחשה עקב המגע עם כל כך הרבה גופים מזיעים. (עמ' 16).

הגבר שנפל והתמוטט מבשר את נפילתה של קלייר בסוף הספר (ואין לשכוח גם שפגישתם של קלייר ואיירין מתרחשת על גג). "סתם" אדם נפל אל מותו, לא אישה ולא בת תערובת, רמז לכך שסוגיית השחורים הכאובה, ההפרדה הגזעית שהייתה קיימת בתקופה שבה נכתב הרומן, משולבת באופן בלתי נפרד בפן האוניברסלי שלו, דהיינו, בסיפורם של טורף וטרפו. 

ועוד הערה הנוגעת לסצנת מותו של האדם שהתמוטט על הבטון הלוהט. האיש מייצג, כאמור, את קלייר, שתצנח אל הבטון בסוף הספר, אך בעת ובעונה אחת הוא גם מייצג את איירין. השימוש בפועל "התעלף", גם בנוגע לאדם שמת וגם בנוגע לאיירין ("והרגישה שהיא עומדת להתעלף, עמ' 16), מוכיח את החפיפה בין שתי הדמויות. נלה לרסן נקטה, כנראה, באמצעי זה כדי להראות שבסופה של העלילה מישהי מבין השתיים, איירין או קלייר, הייתה חייבת למות. או את או אני. זו הייתה שאלה של חיים ומוות עבור איירין שהתנהגותה של קלייר בצירוף הנסיבות לא הותירו לה, מבחינתה, שום ברירה. קלייר כופה את עצמה על איירין, מגיעה לביתה, מתיידדת עם בעלה, בניה ומשרתיה, נכנסת אל חייה, ועוד מעט תנפץ אותם כאותו ספל רב משמעות שאיירין ניפצה ברגע של חולשה ותחושת סכנה ואיום (עמ' 124, 148).

איירין חושדת בקלייר שהיא מנהלת רומן עם בעלה ומחשבה זו קשה עבורה מנשוא. איירין דבקה בנישואיה וילדיה חשובים לה יותר מכול, יותר מאשר היא עצמה. יבוא מי ויטען שקלייר פקחה את עיניה של איירין כדי לראות שחייה חווריינים וחסרי תשוקה, נעדרי "אקסטזה פראית", כדי להבין שיש אפשרויות נוספות ומרטיטות לחיות את החיים, כדי לסייע לה לתקן. האמנם. קלייר התחבטה בסוגייה והגיעה למסקנה ההפוכה (עמ' 143). היא לא הייתה מעוניינת כלל ב"שיעוריה" של קלייר. זאת ועוד. הקשר של איירין ובעלה היה, בתחילת נישואיהם, חזק מאוד, פיזית ונפשית, ורק בהמשך התערער, בתהליך ארוך המתואר בספר. קלייר, שתמיד "משיגה דברים" (עמ' 25, 57), ידעה היטב להשחיל עצמה בסדק שנפער והתרחב עם השנים ולא טובתה של איירין עמדה לנגד עיניה. נהפוך הוא. קלייר באה להרוס ולאבד את אושיות עולמה של חברת ילדותה. כל דבריה נוטפים צביעות ומיועדים לתמרון הקרבן, אף כשהיא אומרת את האמת:

את לא רואה שאני לא דומה לך בכלום? הרי כדי להשיג את הדברים שאני נורא רוצה, אני אעשה הכול, אפגע בכולם, אזרוק הכול. (עמ' 107).

איירין מודעת היטב, לכל אורך העלילה, שקלייר מעיבה על חייה וכל רצונה הוא להשתחרר מנוכחותה המעיקה.

יצירת מופת

הרומן רצוף הקבלות, סמלים ורמזים שיש לפענחם כדי להבין את עומקו ודורש, לפיכך, מספר קריאות. יחד עם זאת, הוא נקרא בקלות, בנעימות, במהירות, בלי מאמץ. כמו יצירות מופת רבות אחרות, הספר פתוח למגוון נקודות מבט, ביאורים ופירושים.

בנייתו מוקפדת, מעודנת ומתוחכמת, מעוררת תחושה של מחזה תיאטרון בעל שלוש מערכות שהסצנות בהן מקבילות זו לזו. כל חלק מתרחש בעונה מסוימת של השנה, המתוארת באופן פואטי וסמלי. כל פרט ופרט ברומן משמעותי ונחוץ, כיאות ליצירת מופת, שבמקרה זה מתעדת גם תקופה ספציפית בהיסטוריה של האפרו-אמריקאים שהדיה עדיין אקטואליים ביותר וגם את נפש האדם באשר הוא. תקופת ההפרדה הגזעית שבה צמחה ה"הרלם רנסנס" משמשת כרקע לרומן, תוך שהיא מאיצה, מטלטלת, מסבכת ומקצינה את מפני העלילה והתחבטויות הגיבורים.

(1) לראיון עם תמר משמר במגזין הספרות קורא בספרים:

https://korebasfarim.com/2017/09/27/tamar-mishmar/

(2) הכותר המקורי מקביל מילולית בעברית ל"לעבור" או "מעבר". על משמעות השורש עבר בשפה העברית ראו מאמרי, מעברות הירדן: מעברה לבריאה, מבריאה לעברה:

http://www.e-mago.co.il/magazine/jordan-river.html

(3) מארי-פראנס היריגוין, הטרדה נפשית, כתר, 2002

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן