אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נסיעות קצרות לעבר רחוק


התמונה של אדלינה קליין
מן המקום / עודד גיורי (שירים) (הוצאת 'מחוג' – תשע"ז-2017)

מן המקום / עודד גיורי (שירים) (הוצאת 'מחוג' – תשע"ז-2017)

עודד גיורי מפתיע את קוראיו בכל ספר חדש המתפרסם מפרי עטו. התייחסותו לנושאי ספריו רצינית; הן בחומר הרענן והחדשותי שהוא מביא אל הקוראים; והן בכתיבתו המעמיקה בכל סוגה ספרותית בה הוא בוחר לכתוב: ילדים, בני נוער, ומבוגרים. בשל הייחודיות הבולטת בסגנון כתיבתו, יצירותיו מאופיינות בבהירות ההבעה וקולעות לעיקר. המשורר והסופר עודד גיורי, פונה בכתיבתו הרבגונית אל ציבורים רבים, באופן ישיר ואמפטי ובכך הוא רוכש את אמונם.

ספר שירתו הנוכחי, מעוצב בסגנון מיניאטורי כשעל עטיפתו הקדמית מופיע ציור - 'מקום', פרי מכחולו של הצייר ישראל פלדי. כך, שממבט ראשון - הספר כובש ומאהיב עצמו על הקורא הפוטנציאלי (עוד בטרם קרא בשירים). ומה יהא עליו כשיפתח את הקובץ ויתחיל לקרא? שלושים ושלושה שירים עדינים וענוגים (ממש כציור העטיפה) יחממו את לבבו כל שעת הקריאה. ולאחריו... ירצה לשוב ולקרא בהן מן ההתחלה.

תהליך ההזכרות

השירים כתובים כמו רישומי ציורים שחולפים מול עיני המתבונן דרך חלון רכבת אשר דוהרת בשלוות השחרית המנומנמת, אל מרחבי הטבע הבראשיתי. והרי קטע קצר מהשיר ("נחל אז"ר" - ע' 9-11  חלק ב')   :..."פַּרְפַּר לָבָן מֵלַוֶּה אוֹתִי/בְּדַרְכִּי הַפְּתַלְתֻּלָּה"... חוויות 'הווה' (מְעָבָר רחוק ובלתי מושג), תוך תשוקת ה'היות', פוקדות על המשורר למצות רגעי חסד של 'זכירה', ולגמוע מהן ריגושים. כמו המשפט הפותח שיר זה (חלק א'): ..."הַנַּחַל הוֹתִיר אַחֲרָיו אֶת הַסַּחַף./אֲנִי טוֹעֵם עָלִים שֶׁל כּוֹבָע הַנָּזִיר"...

נסיעות קצרות

בתחנות שונות של חייו (המובאות בספר), נמצא פינות קטנות של 'הִזכרות' בעברו. מעת לעת נבחין גם ברצון להבהיר את התמונות החולפות מול עיניו. ("אני נוסע" – ע' 12): ..."אֲנִי נוֹסֵעַ נְסִיעוֹת קְצָרוֹת/לְעָבָר הָרָחוֹק./כָּל נְסִיעָה מְבִיאָה אוֹתִי/לְמָקוֹם אַחֵר."...  המשורר אינו מסתפק באמירה בלבד. ומפשט את הרעיון בכותבו: ..."לְכָל מָקוֹם זְמָן מִשֶּׁלוֹ".  ואכן גיורי מוביל את הקורא אל אמיתות מהותיות של 'הנפש'. שהן כשלעצמן, נושאות בחובן את 'הנושא' ו'המושא' של השירים. 'הנסיעות' עצמן, מכילות חוויות ומעברים בעלי משמעויות כה רחבות היקף, שאינן ניתנות לתפיסה. לכל מקום אליו מגיעים, נקשרים עוד ועוד חוטים - המובילים לאין סוף שבילים. והשבילים... מתפצלים לרוב בשל הזמן והנסיבות.

מסע אל האין

'הנסיעות', הופכות גם למסע אחַר צפוּנוֹת הלב כמו - 'אהבת נעורים'. יש והיא צומחת  מאליה, בשל כנותה ופשטותה אצל אחד. (ומאושר זה המזהה את סממניה למן ההתחלה). וכאשר יש השתהות בזיהוי 'רגש האהבה' (הפורץ לתודעה במאוחר), היא הופכת לבלתי מושגת אצל האחר. (שיר ללא כותרת - ע' 14-15) ראה פסוק: ..."בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נוֹלְדָה אַהֲבָה גְדוֹלָה/אֲנִי עֲדַיִן הוֹלֵךְ מִדֵּי פָּעַם//אֲנִי פּוֹסֵעַ עֲכְשָׁו/מֵעֵבֶר לַגָּדֵר,/נוֹשֵׁם אֶת הָאֲוִיר שֶׁשָּׁנִים רַבּוֹת לֹא נַשַׁמְתִי/וְרוֹצֶה לָשׁוּב אֵלַיִךְ./כְאָדָם שֶׁרוֹצֶה לְהִכָּנֵס לְאָרֶץ/שֶׁשְׁעָרֶיהָ נְעוּלִים בְּפָּנָיו./כְּאָדָם שֶׁרוֹצֶה לְהִכָנֵס לַחֲלוֹם/שֶׁנָּמוֹג עִם שָׁחַר."

דימויים של עצב וערגה

הדימויים בשיריו אף הם עשירים ורווים יופי ונהרה. כדוגמת פסוק (משיר ללא כותרת – ע' 21) המתאר נערה המפזרת שערותיה: ..."וְהַבֹּקֶר הֵטַלְתְּ אוֹתָהּ/לְפָנִים, עַל כְּתֵפֵךְ,/כְּדַיָּג שֶׁמַּטִיל אֶת חַכָּתוֹ/עַל פְּנֵי הַמָּיִם". באחד 'מהמסעות' שלכנותן נחשפנו עד כה, נתערה בנדבך נוסף מעברו של היוצר שכיסופיו לשוב אליהן, רחוקים אלפי פרסה. זיכרונות מהולים בעצב וערגה אופפים ומובילים אותו לכתיבת הפסוק (שיר ללא כותרת – ע' 18): ..."כְּאִישׁ הֶעָקוּר מֵאַדְמָתוֹ/וְנִכְסָף לִמְחוֹז יַלְדוּתו.//יֵשׁ בִּי כְּמִיהָה עֵכְשָׁיו/לַהֲמֻלַת הַנְּעוּרִים/שֶׁעֲטְפָּה אוֹתִי אָז". בתחושת האכזבה והעצב, נבחין גם בשיר אחר. ("נחל כפר" – ע' 20): ..."אֲנִי פּוֹסֵעַ לְאוֹרֶךְ/נַחַל הָאַכְזָב/וּכְדַרְכּוֹ הוּא מִתְעַקֵל/פּוֹנֶה לְכִיוּוּן אַחֵר".

בין הפיזי לגשמי

בכתיבתו הארספואטית של המשורר נמצא את 'עולם הדימויים' שופעים מסרים בעלי אופי מוסרי וערכי כדוגמת אלגוריה - שניתן לשאוב מהן תקווה והעצמה. וכמו האדם הלוחם להישרדותו (בעולם החומר),  כך המשורר היוצר - לוחם על זכות ההכרה להישרדותן של יצירותיו. (שיר ללא כותרת  - ע' 28 (כל השיר) ): ..."הָיִיתִי פַּעַם דַּף חָלָק/אֲבָל הִתְקַפַלְתִי וְהִתְיַשַּׁרְתִּי/שׁוּב וְשׁוּב הִתְקַפַּלְתִּי וְהִתְיָשַּׁרְתִּי/נוֹצְרוּ בִּי קְמָטִים רַבִּים/בְּמֶשְׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת/כָּךְ שֶׁעַכְשָׁו/גַּם כְּשֶׁאֲנִי פָּרוּשׁ וּמָתוּחַ לְמִדַּי/יֵשׁ בִּי קְמָטִים רַבִּים/וְּלעוֹלָם כְבָר לֹא אֶהְיֶה/אוֹתוֹ דַּף חָלָק/כְּפִי שֶׁהָיִיתִי אָז". נראה שחוק ההישרדות הן של הפיזי והן של הגשמי,  אינו דבר של מה בכך. וכי בשניהם יש צורך להילחם על-מנת לשרוד. ומוסר ההשכל הוא לדעת כי 'הזמן' עושה את שלו. ולעולם לא יהא ניתן לשוב ולהיות דף חלק או תינוק בן-יומו כפי שהיית בתחילת הדרך.

בין פסימיות לאופטימיות

למרות הפסימיות, האכזבות, ונימות העצב המלוות חלק מהשירים, נמצא גם מנות גדושות לא פחות של אופטימיות ועידוד אשר מקורן בתקווה ובאור.

("היו ימים" – ע' 31): ..."וִּבִרְבוֹת הַיָּמִים/עוֹד אֵשֵׁב בְּשֶׁקֶט/תַּחַת תְּאֵנָתִי".

בין האדם למקום. בין החי לטבע.

מה שמרהיב את הלב ביצירות הללו הן תיאורי הניגודים בין הטבע - הנוף והסביבה, הצומח והחי לבין הקשר הנרקם בינם, לבין האדם. ("חוה חקלאית בגליל" – ע' 32-33): ..."כַּמָּה טוֹב לִטְעֹם אֶת הַפְּרִי/בַּפַעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּעוֹנָה.//בַעֲלֵי הַחַיִּים מְקַיְמִים כָּאן/דּוּ-שִׂיחַ אֵינְסוֹפִי עִם הַטֶּבַע./אֲנִי שָׁב לִנְקֻדַּת הַהַתְחָלָה". בין השיטין נבחין בנימת קינאה מצד האדם לטבע אשר זה האחרון עומד בעצמאות מלאה על הישגיו ושב על עצמו חוזר חלילה מבלי לשנות או להרפות.  תרחיש האידיליה הקיימת בטבע, אינו דומה ולו במעט ליחסי הגומלין של האדם עם היקום. כי הכל אצלו בגדר ארעיות שאינה שבה על עצמה אלא משתנה ללא הרף. ואם ירצה להתחרט ולתקן דרכו, חייב האדם לסוב על עקבותיו ולהתחיל הכל מבראשית. 

בשיר בודד בלבד, נמצא את התנהגות החי בטבע, הדומה להתנהגות האדם בחלקת אלוהים הקטנה שלו. וזאת נראה כאשר המשורר שב בעקבות עברו אל המקום, ומוצא שינויים וזרות מוחלטים. דבר זה מעורר בו זעם ואין אונים. ("בדרך לעשר תחנות" – ע' 24-25): ..."כַּחַבוּרַת בִּרְיוֹנִים מַגִּיעוֹת לְכָאן הַדְּרָרוֹת/עִם עֶרֶב, בִּלְהָקוֹת,/וְגוֹזְּלוֹת אֶת מְקוֹרוֹת הַמִּחְיָה/שֶׁל הַצִפֳרִים הַמְּקוֹמִיּוֹת//אַנְפַת לַיְּלָה עַל ענַףַ עֵץ/מְכַוְּצֶת אֶת צַוָארָה./הָיָה כָּאן סֶכֶר/שֶׁאָגַר אֶת הַמַּיִם./הָיוּ פֹּה פַּעַםַ/עֶשֶׂר טחֲנוֹת קֶמַח". ההבטה הוויזואלית הישירה בטבע – אינה דורשת פרשנות. ההבטה הפנימית, שמקורה (במחשבה ובנפש), יוצרת מאבק תמידי בין הגלוי לנסתר, וממציאה פרשנויות משלה. ("מול בית נטיף" – ע' 42): ..."לִרְגָעִים הָיִּיתִי/בְּיָמִים קְדוּמִים.//חַבָל רַק שֶׁלֹא רָאִיתִי/חֲמוֹרִים וּפְרָדִים/שֶׁפָּסְעו פַּעַם/בְּאוֹתוֹ/מִשְׁעוֹל".

היצירה וצוואתו של היוצר

המשורר חי את רגעי הכתיבה בלא לדעת מה יעלה עטו אל הכתב. ברגע שהוא מתעמת עם הכתוב ושוהה בחברתו פרק זמן, יחוש שיצירת כפיו חופשית לצאת ולבוא כחפצה כי היא מהווה חלק מציפור נפשו הבלתי תלויה. על-כן, הוא מעניק לה חרות מלאה.

ספרו זה של עודד גיורי נע בין הריאלי למופשט. בשירו: ("כאשר יכלו ימי" – ע' 43), מנסה המשורר להחיל את החלום על הרציו (בכוח השאיפה בלבד). אך החלום אינו  בר ביצוע ואינו יכול להתממש, שכן הוא נתון למשאלות הלב בלבד (דבר שאין לו אחיזה במציאות). כך ש'הרציו' ו'המופשט' אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. ..."כַּאֲשֶׁר יִכְלוּ יָמַי, אֲנִי רוֹצֶה שֶׁהֵם יִכַלוּ לְאַט לְאַט וְלֹא בְּיוֹם אֶחָד.//אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְכּוֹנֵן לְיּוֹמִי הָאַחרוֹן/וּלְסַדַּר אֶת כֹּל הַחֲפָּצִים וְהַנִיָרוֹת/שַּׁיַּמְשִׁיכוּ לְהִשָׁאֵר אַחֲרַי לִקְּרוֹבִים לִי//אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שָׁלֵם בַּיוֹם שֶׁבּוֹ/יַעְצֹר הַשָׁעוֹן הַפְּנִימִי שֶׁלִי."  הנה הוא כורך את הסוגיות הללו של 'האפשרי' ו'הלא אפשרי' יחדיו ועל הקורא לחפש אחר מוצא, או להותירה עלומה כשהייתה.

חיפוש ותעייה

החיפושים והתהיות הן חלק קסום ביצירותיו של עודד גיורי בהן קיימות השלכות ומסרים רבים המעניקים מרבד רחב של אפשרויות בחירה: אם לעצור; אם לנסוק; אם להשתלב ולהמשיך עד אין סוף. בשיר הנועל את ספרו: ("אצבעונית" – ע' 44) רושם המשורר את הפסוק:  ..."טִפַּלְתְּ בַּסְּנוּנִית שֶׁקָּפְאָה מִקוֹר/וְהִיא שָׁבָה אֵלֵיִךְ/וְעֲזְרָה לָךְ לְהִמָּלֵט מִּנִּשּׂוּאִין עִם הַחֹלֶד הַזָּקֵן./מֶלֶךְ הַפְּרָחִים מְחְכֶּה לָּךְ/בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה//וְאַל תִּשְׁכְּחִי אֶת הַפֵיָה, הַזְמִינִי אוֹתָה לְאַרְמוֹן". ובפסוק זה למעשה טמון המאפיין העיקרי המקיף את תכולת הספר שאינו אחר מאשר הפקת לקחים' הנגזרים ונלמדים מהנסיעות הקצרות לעבר הרחוק שהן משאות החיים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין