אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היהודי הנודד (בעל כורחו): על דון יצחק אברבנאל


דון יצחק אברבנאל / סדריק כהן סקלי, הוצאת מרכז זלמן שזר

דון יצחק אברבנאל / סדריק כהן סקלי, הוצאת מרכז זלמן שזר

  "כמו שמש מהלך ישראל על פני אירופה – בכל מקום שבו הוא מופיע מתעוררים החיים; המקום שממנו הוא נעלם, מצטמק וחרב בו כל אשר פרח" (זומברט, היהודים והחיים הכלכליים, 1911)

בהיסטוריה היהודית אין רגע אחד של שקט, וכפי שנהוג לומר בערב פסח "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", וזה תקף בין אם זה על ידי צוררים גדולים או בין זה על ידי עתות הזמן. אולם בכל דור ודור אנחנו שורדים את הכלייה, וממשיכים את המסורת בכתיבה וביצירה חדשה, אשר מעצבת את הזהות והתרבות היהודית לדורות הבאים.

בכדי להיחשף, ולו אף במעט, להתמשכותה של יצירה זו שנוצרת על רקע מצוקת הדורות, די לבחון את סדרת הספרים של מכון של זלמן שזר על גדולי הרוח של העם היהודי. סדרה זו מפרסמת מאז 2006 ביוגרפיות חדשות ומחקרים מעמיקים על אישים מרכזיים בהיסטוריה היהודית, אשר תרמו להתפתחות הזהות והתרבות בתקופות שונות – ממנדלסון, דרך הרצל, רבי יהודה הנשיא, לאה גולדברג, ועד למרטין בובר ואחרים.

החיבור האחרון שנוסף לרשימה מכובדת זו הוא על דמותו הייחודית והמרתקת של דון יצחק אברבנאל - מי שנחשב ממנהיגי היהודים באחד מרגעי הפורענות הגדולים ביותר: גירוש ספרד. דון יצחק חי בין השנים 1437-1508, שנים של שינויים תרבותיים, פוליטיים וכלכליים ושל תהפוכות דתיות – אלו השנים שנחשבות לסוף ימי הביניים ושל ניצוצות ראשונים של תחילת העת החדשה באירופה והתעוררות הרוח הביקורתית שהיא הביאה, אולם הן גם השנים שבהן התעצבה ממלכת ספרד תחת שלטונם של פרדיננד ואיזבלה שהביאו את אותה פורענות.

במקרה של דון יצחק, ובפרפרזה על דברי טשרנחובסקי, בהחלט אפשר לקבוע שהאדם הוא לא רק תבנית נוף מולדתו אלא גם תבנית רישומי הזמן על חייו וכי דמותו מבטאת את הרבגוניות של אותם ימים. אולם מהם אותם תבניות ורישומים אשר ניתן לראות בחייו של אברבנאל? כיצד הוא התמודד כפרשן דתי עם אותם שינויי-עתים והסערות הפוליטיות של תקופתו? כיצד הוא תיפקד כמנהיג היהודים מצד אחד, אך גם כאיש כספים, שר אוצר ומשרתם של מלכים ואצילים? האם דון יצחק אברבנאל היה גיבור שהגן ושמר על היהדות והיהודים בתקופת התמורות של ראשית המודרנה או שמה הוא בעצמו כבר היה יהודי מודרני שספג את רוח התקופה וביטא אותה בכתביו?

דמותו ותקופתו המורכבת הותכו זו בזו, ובכדי לפרק את המרכיבים ולהציגם יש לעקוב אחר קורות חייו ופעולותיו לאורך השנים ולאורך מסעות נדודיו. תכלית זו עמדה בפני מחבר הביוגרפיה הנוכחית ד"ר סדריק כהן סקלי, אשר שם לעצמו מטרה לפענח את המורכבות של דון יצחק - אשר נולד בליסבון 1437 ומת בוונציה ב-1508. כיצד ולמה הגיע מליסבון לוונציה? הרי זה סיפור חייו אותו מנסה כהן לסקי לשרטט בספרו זה..

בכדי לפלס דרך במורכבות של חייו של אברבנאל,  כהן לסקי ביקש לעמוד על הקשר בין היצירה הפרשנית שלו לבין חייו כמנהיג קהילה וכחצרן יהודי, תוך כדי הבנתם של שני אלו על רקע המאורעות הדרמטיים של אותה תקופה. יש בכך היגיון רב – כל המנסה ללכת בנתיב אחד מתוך שלושה נתיבים אלו – יצירה, ביוגרפיה והיסטוריה – הרי הוא עלול לחטוא למציאות ולמורכבותה. שהרי ברור הוא שכל יצירה, וקל וחומר כל יצירה פרשנית, היא תולדה של הלכי נפש אישיים אך גם של רישומי הזמן. יתר על כן, ככזו, כל יצירה היא חד פעמית ובלתי ניתנת לשחזור. כל מה שנותר לנו, ממרחק הזמן, הוא לנסות לעקוב אחרי החוטים שתופרים אותה בשלושת הרבדים הללו.

בכך יש גם מן תחימת גבולות – כיוון שיצירתו הפרשנית היא חד פעמית, לא ניתן יהיה באמת להסבירה אלא רק לתארה, וגם זה לא עד תומה. תיאור זה בעצם הופך את הכתיבה על היצירה של אברבנאל, על חייו ועל תקופתו ועל הקשרים ביניהם, לפרשנות מאוחרת בת המאה ה-21, אשר עשויה למצוא קשרים שלא היו קיימים באמת. אולם ייתכן שזה דינה של כל ביוגרפיה - לא באמת נוכל לדעת האם פרשנותנו תואמת את המציאות של נושאה או שמה היא דווקא מתארת את המציאות של ימינו. יתר על כן – זו דינה גם של כל פרשנות: היא נעה תמיד בין שתי הקצוות של המפרש והמפורש, בין כתבי הקודש שנכתבו במעמקי העבר לבין הפרשן אשר צריך להפוך אותם לרלוונטיים לשומעיו וקוראיו בכל דור ודור. ועניין זה הופך את משימתו של כהן סקלי למורכבות ברמה נוספת: שהרי כל ביוגרפיה היא בעצם פרשנות על חייו של נושאה, והיא קשה יותר כאשר היא על פרשן של כתבי קודש ומבקשת לבדוק את היחס בין פרשנותו ויצירתו לבין אירועי זמנו.

ארצה בדברים הבאים לעמוד על כמה רבדים שעולים מהביוגרפיה, אולם לבחון אותם מהרובד הכלכלי של חייו של אברבנאל. תקופתו היא תקופה של סוף מסעות הצלב, שיועדו בשלבי ימי הביניים לניצור הכופרים על אדמת אירופה ולסילוקם מאדמות הנוצרים, אולם זוהי גם תקופת תחילת מסעות הגילוי באוקיינוס האטלנטי וחיפוש מסלול מהיר וקצר אל הודו, מה שהניע ספנים ויורדי ים כמו קולומבוס לשוט מערבה, עד אשר נתקל ביבשת חדשה, שהפכה מהר מאוד להיות זירת מאבק חדשה של מעצמות אירופה.

מאבק פוליטי זה היה גם מאבק כלכלי שליווה את עליית המלוכה האבסולוטית והריכוזית, על חשבון מארג הכוחות הפיאודלי שאיפיין את ימי הביניים. לתוך כך נוסחה שיטה כלכלית חדשה, השיטה המרקנטליסטית - שיטה שקבעה שעושרה של המדינה הוא בעצם עושרו של הריבון, וכי ככל שיש למלך, הריבון היחיד, יותר אוצרות זהב וכסף, כך הוא יותר עשיר. הדרכים להשגת העושר היו מגוונות – מחד גיסא, אפשר היה לפעול לשפר את הכלכלה בתוך המדינה (סלילת דרכים, פיתוח מסחר פנימי וכדומה) וליהנות מתזרים המסים, מאידך גיסא אפשר היה לצאת למסעות כיבוש של מדינות אחרות ובזיזתן של ארצות חדשות בצד השני של האוקיינוס. דרך נוספת היתה להפעיל מערך של אנשי כספים וסוחרים מפולפלים שידאגו לכך שכמות הכסף שנכנסת למדינה תהיה גבוהה יותר מהכסף שיוצא לשם קניית סחורות.

תפיסה כלכלית זו היא שאיפשרה ליהודים, בעלי הידע והניסיון במסחר ובניהול ותיווך כספים, להשתלב ברמות הגבוהות ביותר של הכלכלות המלוכניות. ואכן אנו מוצאים אותם משמשים כ"שרי אוצר" ו"שרי כלכלה" ו"שרי פיתוח עסקי", כלומר בנקאים, סוחרים ויועצים עסקיים. תפקיד זה נשען על שני אדנים וביטא שתי פונקציות כלכליות משמעותיות שתרמו לצמיחת אירופה החדשה: מצד אחד הקשרים הבינלאומיים של היהודים עם סוחרים מרחבי אירופה והמרחב הערבי הבטיחו את זרם הסחורות פנימה והחוצה, וצד שני יכולתם לגייס הון נזיל מיהודים אחרים ושימוש בהון העצמי שלהם וכישוריהם החשבונאיים העניקו נזילות למלכים שביקשו לממן את מאמציהם להחלת ריבונותם בפנים הארץ (משטרה וגבית מסים) ומחוצה לה (צבא וצי למסעות גילוי וכיבוש).

קשרים אלו בין היהודים החצרניים למלכים היה לעיתים בעוכרם. בכורתם ברית עם מלך או שושלת, גזרו עליהם היהודים להיות תלויים בכוחו הפוליטי או בטיב השירותים שהם נותנים לו. כאשר זה היה חזק, מעמדם התחזק ביחד איתו. אולם כאשר הוא נחלש, נאלצו אלה לסבול מידיהם של כוחות פוליטיים או כלכליים חזקים אחרים.

זה היה גורלו של דון יצחק אברבנאל.

רבי יצחק בן יהודה אברבנאל נולד למשפחת בנקאים יהודים והשתלב בעסקי המשפחה בליסבון, כשהוא הופך להיות אחד מעשירי היהודים, אם לא מעשירי העיר, בד בבד עם פועלו כמנהיג הקהילה היהודית בעיר ומקורב למלך אלפונסו החמישי. כמו יהודים עשירים אחרים באותה עת, הוא שירת את בית המלוכה והאצולה המקומית כבנקאי וכמלווה כספים ובתמורה קיבל כניסה אל האליטה התרבותית והכלכלית של העיר הנוצרית וכן נכסים כתשורה על פועלו. אולם עם מותו של המלך אלפונסו ב-1483, הוא הפך לקורבן לסכסוכי האצולה המקומית עד אשר בנו של המלך המת, ז'ואן השני, הפך את היחס אליו, החרים את רכושו וגרם לכך שהוא נאלץ לברוח מעירו - מה שגרם לתחילת מסע הנדודים שלו ברחבי דרום אירופה.

 

בהגיעו אל קסטיליה שבספרד – בה חיו אבות אבותיו עד גירושם משם בשנת 1391 - צריך היה אברבנאל למצוא מחדש את הנתיבות אל האצולה והמלוכה וכן לבסס את מעמדו מחדש כמנהיג קהילה נערץ. לא לקח הרבה זמן ואכן הוא נקרא להצטרף לחצר מלכי קסטיליה וארגון ולשמש כשר אוצר. גם תקופת צמיחה זו נקטעה באסון הנורא מכולם של אותה עת – גירוש ספרד ב-1492, שהפך את עולמם של כל יהודי חצי האי האיברי. וגם כאן היתה זו תוצאה של מאבקים פוליטיים, כלכליים ודתיים כאחד. במהלך מסעם של פרדיננד ואיזבלה אל האדיקות הנוצרית, הם ביכרו את ראש האינקיוויזיציה טרקמנדה, על פני החברות האישית והכלכלית עם אברבנאל וקהילתו. התשורה לטורקמנדה היתה ניקוי הממלכה מכל גורם לא נוצר, קרי חיסול היהדות והיהודים מכל רחבי הממלכה הנוצרית - בין אם על ידי המרת דתם של היהודים או בין אם על ידי גירושם הפיזי. לא עזרו תחנוניו של מנהיגם ושליחם של היהודים בחצר המלוכה, של דון יצחק, מי שהיה אמון על הכסף והמסחר, שניסה לשנות את רוע הגזירה.

תחנוניו של אברבנאל, לא עזרו לבטל את הגזירה, אולם הוצע לו לקנות את מקומו בעיר ולהימנע מהגירוש או מהתנצרות הכפויה. ברגע זה היה עליו להחליט מה הוא – האם הוא משרתם של האצילים ואיש מסחר וכספים, אשר הטובה האישית וצבירת ההון מנחה את החלטותיו (מה שיהפוך להיות הצו הקטגורי של הכלכלה הקפיטליסטית שהחלה אז לצמוח) או שמה הוא מנהיג יהודי, שעומד בשורה אחת עם רצף של מנהיגים אשר הובילו את בני עמם בצוק העתים במדבר אל מקום נחלה, רחוק מאותן פורענויות שחוזרות ונשנות?  

רבי יצחק ניצח את שר האוצר אברבנאל, והוא יצא לגלות נוספת בראש קהילת היהודים שסולקה מספרד, ויחד עם יהודים רבים הוא היגר בפעם השנייה בחייו מזרחה, תחילה לנפולי (עושרו כמובן איפשר לו לממן "גירוש נוח" על ספינות במקום בדרכי היבשה) שגם בה הוא השתלב במהרה בעסקי היהודים, אך נאלץ להמשיך לנדוד במרחב האיטלקי-עות'מאני, עד שהשתקע בוונציה, שם חזה בשקיעתה של עיר המסחר לאור עליית הכוח המסחרי הספרדי-פורטוגלי לאחר גילוי אמריקה.

בחירה זו לעזוב את ספרד ולצאת אל עתיד לא ידוע מבטאת את האופן שבו ראה דון יצחק את תפקידו ההיסטורי – להיות ראש ליהודים ולקשר בינם לבין המסורת המאחדת אותם. תחושת השליחות שלו אולי נבעה מהיחוס שאליו טענה משפחתו, יחוס שמגיע עד לבית דוד המלך. לא תהיה זו טעות להעריך ששליחות זו בוודאי גם התחזקה, כאשר בכל מקום אליו הגיע, הצליח אברבנאל להתקרב אל האצולה המקומית ולהציע את שירותיו כבנקאי וסוחר וכבעל קשרים ענפים בכל אירופה, ובכך למקם את עצמו באיש ביניים – מצד אחד מקורב אל המנהיגים הנוצרים אך מצד ראש קהילה חשוב, גביר יהודי בפני קהילתו פנימה.

מכאן אולי אפשר גם לנסות לראות את עצמו בעיניו שלו ולא בעינינו אנו. בעוד שאנו נוטים לעתים להפריד בין המנהיג הדתי לבין הסוחר ואיש הכספים - בין דת וכלכלה - בימיו ובעיניו אלו לא היו נפרדים. העולם הכלכלי והעולם הדתי היו שלובים בקשר הדוק. העושר הרב שלו והקשרים הכלכליים שלו נתפסו בעיניו כללי להשגת מטרות דתיות וקהילתיות. כך היה במקרה של פדיון שבויי העיר ארזיליה בשנת 1471 – אותה עיר בצפון אפריקה שנכבשה על ידי הפורטוגלים יחד עם יהודיה, שעמדו להימכר לעבדות. כהן סקלי מספר (עמוד 52) שאברבנאל פעל בדחיפות בכדי לפדות כמה מאות מהם, תוך כדי תפיסת מעמדו כשליח, כמשה שנשלח לשחרר את העם ממצרים.

פרשנות זו של אברבנאל את פעולתו מבטאת לא רק את הקשר בין ההון, שמאפשר לפעול בזירה הפוליטית הכללית, לבין קיומה ושרידותה של קהילה יהודית מוגנת, אלא גם בין מאורעות השעה ההיסטוריים לבין הנוכחות המתמדת של הסיפור היהודי העל-היסטורי, שבו יש השגחה אלוהית, אשר מפעילה אותו כשליח להשגת המטרה - גאולה. תפיסתו של אברבנאל את עושרו בכלי לקידום מטרות אלוהיות קושרת את המצב הכלכלי והארצי, אל המצב הדתי והשמיימי ורואה בו כחלק מ"החזרה הנצחית", בלשונו של חוקר הדתות מירצ'אה אליאדה, אשר מפרשת את הזמן הרציף כמשיק בכל רגע ורגע אל הזמן המחזורי - מה שבא לידי ביטוי בביטוי היהודי "בימים ההם בזמן הזה", או כפי שנאמר בערב פסח "חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מן מצרים".

נקודה זו נוגעת באפיק שלישי של חייו של אברבנאל – היותו פרשן של כתבי הקודש. הפרשנות היא תמיד פעולה של הנכחת הזמן המחזורי, הקוסמי, בזמן הליניארי, האנושי. בכל דור ודור מפרשים את כתבי הקודש הנצחיים, העל-היסטוריים אך גם אלו החופנים את כלל ההיסטוריה. ובכל דור דור הפרשנות, שאמנם נשענת על פרשנויות קודמות, מבקשת להיות ייחודית, חד פעמית, ובעיקר רלוונטית ובעלת משמעות לבני התקופה. ככזה, תפקידו של הפרשן הוא לממש את שאר רוחו בכדי לראות את האידיאות הקבועות בכתבי הקודש, את התוכנית האלוהית, את הציווי האלוהי ואת הגאולה, ולהציגן לבני תקופתו כחלופה לכיליונם של הדברים הארציים.

ואכן, אם יש מאפיין קבוע בפרשנות של דון יצחק אברברנאל את כתבי הקודש, הרי, זה יהיה המאפיין – שאיפתו לקשור את ההווה אל הנצח, ולהנכיח את הנצח בהווה, ובכך להציע נחמה לבני עמו בתקופות של אסונות. אולם פרשנות זו פועלת גם בכיוון השני - היא מכוננת את הדברים הנצחיים כנצחיים וקבועים לאור אותם דברים זמניים ומשתנים, מה שמכשיר אותם להיות רקע לכל מציאות בהם יימצאו את עצמם היהודים שגורשו ממקומם בספרד.

פרשנותו של דון יצחק את כתבי הקודש היא הצבעה על הנצחיות המקיפה את היומיום, כלומר הצבעה על דברים שאינם תלויים בבחירותיו של האדם או אומה. היא בעצם הצבעה על "הגורל" שכפוי על העם ועל הפרט שחי בקהילה, מה שאמור להעניק לאדם הכואב ולאומה המושפלת את המרגוע והרפואה – עד לגאולה האלוהית בנחלה הנצחית ממנה לא יגורשו עוד. העיון והפרשנות של כתבי הקודש, לדידו, הם כלי לא רק להבין את אותה מעטפת דתית ואסטרלית של העולם אלא גם להעניק למכאובים שעולים מעולם החולין מרפא בר קיימא.

סקלי עומד על מתחים אלו המתקיימים לאורך כל סיפור חייו של דון יצחק: מתח ראשון הוא השניות בחייו היומיומיים: מצד אחד, אברבנאל הוא חצרן יהודי בקרב האצולה הנוצרית, אך מצד שני הוא מבקש להיות מנהיג דתי בעל סמכות דתית; מתח שני הוא המתח בין תפיסתו ההיסטורית, אשר מביאה אותו לנקוט גישה פרשנית ביקורתית של המקרא (מאפיין של התקופה המודרנית) לבין היותו נטוע עדיין במחשבת ימי הביניים הסכולסטית (הנוצרית והיהודית) אליה הוא מתייחס ללא הרף, תוך כדי השתתפות במחלוקת הגדולה מכולם - בין תפיסות אריסטוטליות על סדרו של עולם לבין מקומו של האל מחוץ לאותו סדר וקביעת הנס כביטוי מוחלט להיותו של האל כחורג מכל ממד אנושי או עולמני (מה שנודע  יותר כמתח בין הפילוסופיה והמדע לבין הדת); מתח שלישי הוא היותו איש כספים למול היותו דמות רוחנית. מתחים אלו העלו שאלות רבות אצל אברבנאל על אחריותו של המנהיג לראות את המאורעות ההיסטוריים לפני כולם ולהבין מהם את התבנית האלוהית, כמו לדוגמה בשאלות על אופיה של ההנהגה הראויה וצורת המדינה הטובה.

אולם במבט נוסף אפשר דווקא להצביע על שלושת התפקידים אותם מילא בחייו כמונעים מאותו לוז – קירבתו לחצרות האצילים האירופים והשירותים הכלכליים שהעניק להם חיזקו את יכולתו לפעול למען הקהילה ולהעניק להם הגנה ומגן מפני הסביבה הנוצרית. ובמקביל, פרשנותו את כתבי הקודש איפשרה לו למקם את אירועי הזמן על רקע על-היסטורי. יתר על כן, דווקא ניסיונו היומיומי בפוליטיקה הוא שעזר לו לפרש את סיפורי המלכים והנביאים שבכתבי הקודש, מה שהעניק לו, לדעתו הוא, יתרון בבואו לפרשם, על פני פרשנויות אחרות.  

ואכן החיבור של כהן סקלי מבקש כאמור לשרטט את שלושת הרבדים האלה במקביל ולטוות את הקשרים ביניהם ולהראות כיצד הפרשנויות שהוא כתב בשנות נדודיו תאמו את מאורעות החיים שלו ושל הקהילות היהודיות אותן הנהיג. כך לדוגמה, בריחתו/סילוקו מפורטוגל נדמה בעיניו כבריחתם של לוט מסדום ושל בני ישראל ממצרים, כלומר חלק מתוכנית אלוהית וכמי שההשגחה האלוהית מכוונת את פועלו עלי אדמות.

כהן סקלי מדגיש פן אפלטוני מתמיד זה בבוחנו את רציפותה של הפרשנות האברבנאלית על כל תהפוכותיה. הוא מוצא את מקורה בכתבים פילוסופים, בעיקר מתחום הרטוריקה, ובכתבים הומניסטים אשר דנו במעמדו של השליט, ובתרבות הרנאסס שהלכה והתפשטה באירופה ושאליה נחשף אברבנאל לאורך חייו.

פרשנות שמבטאת תקופת מעבר – מחד גיסא, היא בעלת מאפיינים רבים של אופני וזרמי הפרשנות של ימי הביניים, אולם מאידך גיסא היא עומדת על סיפה של הפרשנות הביקורתית של העת החדשה. לאחר מותו, דמותו עוררה עניין, וחיבוריו הודפסו בעשרות מהדורות ובתרגומים שונים, בין היתר ללטינית ומשם הם השפיעו על פרשנים והוגים נוצרים. יש מי שרואה בפרשנויותיו הפוליטיים לכתבי הקודש, שהיו בעיקרם אנטי-מלוכניים (למרות שירותיו למלכים וחייו בתקופת המלוכה האבסולוטית) כמקור השראה להוגים כמו הובס וכתביו על האמנה החברתית.

ההתעניינות באברבנאל שקעה במאה ה-19, ובמאה ה-20, התגבשו שתי תפישות מנוגדות לדמותו. מחד גיסא ובהובלתם של יעקב גוטמן ובנו יצחק יוליוס גוטמן, הוא נתפס כהוגה דעות לא חדשני ולא מעניין שנטוע בימי הביניים, או כאחרון הפילוסופים היהודיים של ימי הביניים, כפי שהוצג על ידי ליאו שטראוס. ומאידך גיסא, תפיסתו כמנהיג יהודי ראשון במעלה וכמבשר של טיפוס היהודי ההומניסט, שיש לחקור ולהעמיק בו, כפי באה לידי ביטוי במחקריו של יצחק בער.

הספר המפורסם ביותר הוא של פרופסור בן ציון נתניהו, אשר כתב ב 1953 ונחשב בעיני רבים לחיבור מופתי מעמיק על אברבנאל ועולמו. מחקרו של בנציון נתניהו ניסה לשלב בין שתי גישות מנוגדות אלו. לדעתו, כפי שמציג זאת כהן סקלי, דון יצחק היה מנהיג חשוב ובעל כישורים פוליטיים מרשימים, אך נכשל בהובלת עמו אל יעודם ההיסטורי – שיבתם לציון. נתניהו טען כי דון יצחק היה עיוור למה שהולך להתרחש (גירוש ספרד) ועיוורון זה מקביל לעיוורונם של יהודי גרמניה לפני המלחמה. כהן סקלי טוען שאין זה כך, וכי סביר להניח שאברבנאל, שהיה כבר באמצע שנות ה-50 שלו, חיפש את העוגנים המרחביים להם היה זקוק להתאושש מהגירוש הקודם שלו מפרוטוגל, מה שאולי היטה את יכולתו להבחין בסכנה החדשה שעומדת להתרחש עליו ועל הקהילה.

רק עם השלת המעטפת הפוליטית וההטיה הפרשנית שלה, המחקר האקדמי התפנה לבחון את פועלו של אברבנאל באופן מעמיק יותר, וממחקרים כמו של משה אידל, אליעזר גוטווירט ואחרים מתחילה לעלות דמותו המורכבת של דון יצחק והפילוסופיה האפלטונית והרנסאנסית המורכבת שלו, על רקע תרבות זמנו – כלומר להבינו בהתאם למקומו ההיסטורי ולא ממרום ההיסטוריה של ימינו, מה שעוזר לפתור את הסתירות הרבות שעולות מהביוגרפיה שלו. וכאן עומדת התרומה המשמעותית במחקר של כהן סקלי.

יש כמה טעמים נוספים בחידושו של כהן סקלי. הראשון הוא הנגשת הביוגרפיה לקורא בן זמננו. ספרים נוטים להתיישן וגם להישכח. ספרים כאלה לא חוזרים למדפים של חנויות הספרים, ובאין דורש גם לא מודפסים מחדש. לעומת זאת, מחקר חדש מאפשר ליצור עניין מחודש בנושא שלו – במקרה הזה, הישגיו וכשלונותיו של מנהיג יהודי בשלהי ימי הביניים. לכך תורמת גם הביבליוגרפיה המקיפה שמאפשרת לכל המעוניין להרחיב את ידיעותיו בנושא.

ומכאן גם נובע טעם נוסף לחידוש הנוכחי – כהן סקלי מבקש להיכנס לנעליו הגדולות של נתניהו, ונדמה שהוא עושה זאת בצורה נאותה. אין הוא מסתפק בחזרה על מה שידוע על אברבנאל, אלא הוא פונה למקורות ראשוניים שהיו חסומים לחוקרים בעבר ומנסה לדלות מהם מידע רלוונטי לחיבור, כגון תעודות כלכליות, אגרות ומכתבים ושימוש בחומרי מחקר משניים שנעשו בעשרות שנים האחרונות.

לדון יצחק אברבנאל היתה ספרות ענפה ואך טבעי הוא שבמסגרת מצומצמת של ספר ביוגרפי אחד לא ניתן היה לדון בכולה. לכן על כהן סקלי היתה מוטלת משימה כפולה – הן לברור מבין כל כתביו של הפרשן את החיבורים שעולים בקנה אחד עם התזה שלו, והן לתת להם פרשנות מאוחרת משלו, מאין פרשנות על פרשנות. במובן זה ספרו של כהן סקלי הוא פרשנות על פרשנות – ניסיון להעניק הסברים לכתבים ישנים ולתת להם במה מחודשת לבני תקופתו.

התוצאה היא חיבור מקיף על התמורות שעברו על יהודי ספרד, ואולי על יהודי כל אירופה המערבית, על סף העת החדשה. תמורות אלו חייבו את החיבור בין העבר שנכתב בכתבי הקודש שלא משתנים לבין הזמנים והפורענויות שהם הביאו. תמורות אלו חייבו את פרשני הדת לבחון את המציאות על רקע תוכנית אלוהית כללית או לפחות כחלק מאותו מבט אלוהי נצחי, כלומר לתת משמעות לרעיון של הקדושה והתערבותה בעולם החול, ולהעניק נחמא פורתא לאותם יהודים שנאלצו לנדוד ברחבי אירופה.

דון יצחק אברבנאל חי בשתי תרבויות מקבילות אך גם נפגשות: מצד אחד הוא היה מנהיג של הקהילות יהודיות שמרניות שסבלו מנחת זרועם של השליטים הנוצריים. ומצד שני הוא חי בעולם פוליטי וכלכלי נוצרי של האצולה אותה שירת. מחד גיסא הוא עמוד בסיומם של ימי הביניים על  צורתם הכלכלית והפוליטית והדתית, מאידך גיסא, הוא פרוטו-קפיטליסט – סוחר ובנקאי - שמבלי דעת עזר להתפתחותה של צורה כלכלית ומדינית חדשה, אשר בכל מקום אליו הגיע הצטרף לאצולה המקומית ותרם לפריחתה הכלכלית.

על התפר הזה בין דת לכלכלה ופוליטיקה, בין עולם ימי הביניים לבין העולם המודרני שיסודותיו הונחו כבר בימיו, על נדודיו במרחב הפיזי ונדודיו בין העולמות האלה – שאולי הם ביטוי היסטורי מעניין של הנדודים של כל יהודי בעולם הישן והמודרני - ביוגרפיה זו שכתב כהן סקלי באה להצביע ועושה זאת בצורה מעמיקה ומרתקת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ירון כהן צמח