אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדורת השבט הנשית ב: סיפורים אינטימיים מאת נינה פינטו-אבקסיס


סיפורים אינטימיים / נינה פינטו-אבקסיס, הוצאת רוח צד

סיפורים אינטימיים / נינה פינטו-אבקסיס, הוצאת רוח צד

קובץ הסיפורים "סיפורים אינטימיים" נטוע בהוויה ובמציאות הישראלית, העכשווית, ההוויה הקולקטיבית המוכרת כל כך. למרות הפן הקולקטיבי המוכר, הסיפורים נטועים באזור האישי, האינטימי, החד פעמי, אזור המעורר סקרנות ותחושה שאנו, הקוראים, מציצים מבעד לחרכי הזיכרון של המחברת אל אירועים מכוננים של חייה.

הלן סיקסו בחיבורה "צחוקה של המדוזה" אומרת: "על האישה לכתוב את עצמה; על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הן הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן...על האישה להיכנס לטקסט- כמו גם לעולם ולהיסטוריה- ביוזמתה הייחודית". פינטו-אבקסיס אכן עושה זאת בקובץ סיפורים נהדר זה; כותבת את עצמה. הספר בנוי במעין סדר כרונולוגי החל מן הילדות המוקדמת באשקלון, דרך חוויות מבית ספר יסודי, תיכון, השרות בצבא, לימודים, קריירה, נישואין והקמת משפחה. שלבי חיים של רובינו, ועל כן קל להזדהות ולפגוש בספר את עצמינו וחיינו. מעין, מדורת שבט, מדורה מחממת המעלה באוב את הזיכרונות ואת הפרטים ששכחנו או שהעדפנו לא לזכור.

המעגל הראשון, המעגל המשפחתי, הוא היסוד, האבן השואבת והחוט המקשר בין המספרת לבין האירועים המאוחרים של חייה. הכניסה של המחברת אל הטקסט, כדרישתה של סיקסו, היא דרך ה'דלת הראשית' ללא מורא וללא הצטדקות היא חושפת רגעים של חולשה למול רגעים של כוח והעצמה. לדוגמא בסיפור "כפר הנופש הצרפתי" המספרת, ילדה בכיתה ח' נחשפת בפעם הראשונה אל מיניות בוטה ויחד עם זאת המושכת והמסקרנת של נערה הלומדת בכיתה י"ב, נערה שכול המתרחצים בכפר הנופש לא יכולים להסיר את עיניהם ממנה. הילדה, המספרת, חווה אהבה ראשונה, הניזונה מדמיונה הפורה, ומתאהבת במישל פקיד הקבלה הראשי וחולמת עליו בלילות. מנגד, אמהּ שבחושיה מבינה שיש להציל את הילדה מהשפעות מזיקות, מאיימת להפסיק את המנוי לכפר. שנים לאחר מכן, שתיהן נשואות, הן נפגשות בקניון, הנערה בעלת המיניות המוחצנת הפכה ל"שדופה ולבנה" והמספרת אוחזת בידה שמיכת פוך חדשה אותה קנתה לבנה, שהרטיב בשנתו את הישנה. שני חלקי הסיפור, העבר והווה לכאורה מתארים את נגיסת שיני הזמן בכול אחת (ואחד) מאתנו, אולם בקריאה מעמיקה יותר, צמודה וחתרנית, נמצא הדים לדרישתה של סיקסו; על הנשים לכתוב על גופן ומיניותן, ולא לפנות עורף לגוף, כיוון שבחברה הגברית הדומיננטית נאלצו הנשים להתעלם מגופן ולהסתתר מאחורי צניעות מזויפת.

הגוף הנשי על פי סיקסו הוא "גוף ללא סוף, ללא קצה ללא 'איברים' עיקריים...מכלול נע ומשתנה, קוסמוס אינסופי..." ומתוך אותו גוף אינסופי נולדת השפה החדשה, שפת הכתיבה הנשית, שאינה מתוחמת על ידי חלקי גוף, שלפי סיקסו יוצרים את הכתיבה הגברית שהדירה את הנשים מן הכתיבה. אכן, בספרה של פינטו-אבקסיס מהדהדת עצה זו, והגוף הנשי נחשף ברגעי החולשה שהם גם רגעי ההתעלות והעוצמה. הסיפור "פריון" חושף סיטואציה קשה של טיפולי פוריות, מסגרת בה נחווית הסולידריות הנשית, סולידריות של אלו שאינן עומדות בדרישתה של החברה המקדשת הולדה ואימהוּת. מילות המפתח בהן בחרה המספרת; אבודה במבוך החדרים, חודש עמום המלא בכאב, השפלה על מיטות הבדיקה, הרגעים העצובים ביותר, המזרקים שיכתימו את בטנה, אני מעוקרת מכול אמונה, מתארות את בגידת הגוף ואת התערערותה של הנפש ברגעי המצוקה. האישה מאבדת את השליטה על גופה, שולטים בה כעת הרופאים, האחיות, המזרקים ולוח השנה הפרטי בו היא מציינת את ה'ימים הבטוחים' וה'לא בטוחים'. סיקסו משווה בין התשוקה להתעברות לתשוקה לכתוב ומכנה זאת: "תשוקה לִחיות בפנים, תשוקה מהבטן, מהשפה, מהדם". הקושי להרות את הילד הוא הקושי להרות את הכתיבה, את היצירה. אכן, הסבל השתלם ובסיפור "נס", שהוא המשכו התמטי של "פריון", ההפריה מצליחה, לא בקלות, אלא לאחר מסכת כואבת של פצעי הגוף והנפש. בסיפור זה, בניגוד לקודמו, המספרת משתמשת לא פעם בשורש צ.ח.ק. התקופה שבין הטיפולים "אלה ימים של חופש, של צחוק ושל תקווה", ולאחר הטיפול בו שרתה אווירה אופטימית ומחזקת הן מצד הרופאה והן מצד אשת המעבדה נאמר: "אנו מתבדחות וצוחקות". עם היוודע הבשורה הטובה והמנחמת המספרת חוזרת לשלוט בגופה, במיניותה ובהערכתה מחדש את עצמה. ניצחון זה הוא אישי מחד גיסא ומאידך גיסא ניצחונן של כול חברותיה לצרה, כול המטופלות, שהעזו להישיר מבט למדוזה ולראותה פנים אל פנים, וכדברי סיקסו, "היא יפה והיא צוחקת". מוטיב הצחוק בהקשר של פריון מוזכר גם במקרא בספר בראשית כאשר אלוהים מודיע לאברהם ששרה אשתו תלד בן והוא, אברהם, צחק לשמע הידיעה: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בראשית י"ז 17) ושרה צחקה בליבה: "וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר:  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה" (בראשית י"ח 12)

מדורת השבט הנשית בוערת ומחממת, שורפת את בולי העץ המזינים אותה ומעלה עשן. גם חייה של האישה רצופים בדואליות קיומית ובפרדוקסים שהציבו אותה לאורך השנים הן כמפלצת והן כמלאך. ההגמוניה הגברית, כדברי גילברט וגובאר, דחקה את האישה לשוליים וכתיבתה נחשבה לכתיבה אנטי-קאנונית והאישה ל'אחרת'. סיקסו ערה לקשיים הניצבים בפני האישה הכותבת, אולם, כאשר אישה תצליח להביע את עצמה ועולמה בכלים הנשיים, תבואנה גם אחרות החשות גם כן כיצד גם הן מוכנות לצלול אל נבכי נפשן ולהעלות משם, ללא מורא את מה שסיקסו מכנה "גופה של האישה, בעל אלף ואחת מדורות לוהטות...יבטא שפע של משמעויות המשוטטות בו אנה ואנה, יהדהד בהרבה יותר משפה אחת, מהשפה האימהית הישנה בעלת ערוץ אחד". ב"סיפורים אינטימיים" נמצא מגוון רחב של דמויות, בעיקר נשיות, המאירות את הצדדים השונים בדמותה של המספרת.

מדורת השבט הנשית לוהבת ומזינה את המעגל החברתי, החל מן הילדות המוקדמת עד לבגרות. אומנם, קשרי חברות חזקים ומשמעותיים אינם נחלת הנשים בלבד, ובאתוס הישראלי-ציוני לא נפקד מקומה של החברוּת הגברית, שנוצקה בדם. אולם, בחברה הנשית המתוארת בקובץ זה, ישנו מארג ייחודי של אינטנסיביות העומדת בכול מבחן. מקורה בקשר הראשוני של הבת עם אמהּ קשר אותו מכנה סיקסו מטאפורה. דהיינו, הקשר הראשוני המזין והמפרה, קשר המעניק אושר והכרת הגוף הופך לקשר הנשי-חברתי המאוחר המוליד את השפה הנשית. הקובץ פותח בתיאור אירוע שנצרב היטב בליבה של המספרת; האם מצילה אותה, ילדה בת שלוש, משרפה שפרצה בדירתן. קשר זה של אם-בת מעצים אותה כנערה וכבוגרת ומכונן את קשריה עם סביבתה הנשית המתמזגת עם ה'אני' הפרטי ועם כל אלו, שהחברה הגברית הפטריארכלית הדירה וכינתה כ'אחרות', ומתמזגות לידי ישות אחת בעלת עוצמה וחיוּת. נראה זאת יפה בקטע הלקוח מן הסיפור "בילדוּת": אני רואה אתכם היום, בני ארבעים רוקדים במסיבה. מתבוננת בכם ואתם עדיין יפים ורעננים עבורי כמו אז...אנחנו הבנות, גם לא מתביישות לרקוד זו עם זו סלואו. שהבעלים יעמדו בצד. הם לא היו שם ראשונים".

הסיפורים ב"סיפורים אינטימיים" נטועים במציאות המוכרת לנו הקוראים. אולם, ייחודם בקולה המיוחד של המספרת, הקול הנשי המשוחרר והמשחרר הנותן השראה לקולות הנוספים ומעצים אותם. הקורא מבין כי סיפורים אלו נכתבו באהבה, וכפי שכותבת ויסלבה שימבורסקה בשירהּ "שמחת הכתיבה" : "שמחת הכתיבה./יכולת ההנצחה./נקמת היד בת התמותה."

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה מונדשיין