אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נוף של לילה - ספיחי השבוע 6


התמונה של עמוס אריכא
לווין

 הוקרה לבוניו של הלוויין דוכיפת 1

 הישג מיוחד לתלמידי התיכון ההרצלייני ומדריכיהם שבנו את "לוויין המצוקות" דוכיפת 1, ושיגרו אותו בהצלחה למסלולו. הם סימנו הישג נדיר המעיד על יכולות אליטת תלמידים מסורים ומדריכים מעולים. זו הדרך להצלחת המדינה בעזרת הדור הבא – תלמידים השואפים למצוינות שלא יסתפקו בבינוניות. רצוי ששר החינוך יקלוט כי המושג "חינוך שווה" מטעה ומתעתע כי מדובר בהסתגלות מאוסה לבינוניות ומטה.

נשיאם של הקיצוניים

שלא תהיה טעות, מי שבתמימות או מחמת כסילות חשב שהסתיימה הקומדיה הנשיאותית התפלה בכנסת ישראל הליליפוטית, שגה בדמיונות מרקיעים ומנותקים. ראובן ריבלין, הנשיא החביב ו"העממי" שנבחר הוא נציג מובהק של היהדות החרדית ושליחם של מתנחלי הארץ. אין עצם אחת בגופו שהדנ"א שלה קשור בשלד המאחד, והוא הוכחה על ניתוק בינו לבין רבים מבין העברים החיים כאן ומרובו של העם המתקיים בערוגותיו הפזורות ברחבי-עולם.

ריבלין הוא מאחרוני אנשי "חרות" ומראשוני מבשרי הקיצוניים המאמינים במשיחיות ובנצח ישראל מהים עד הירדן, ואולי אף יותר מחלקת אלוהים קטנה זאת. ריבלין מכבר ניתק עצמו מהיהדות הקונסרבטיבית והזרם המונה מיליונים בני היהדות הרפורמית, שצעדה ברוח הזמנים, פקוחת-עין ומבשרת תקווה לכל אלה שאמונה שפויה ונבחנת ככזאת, היא חלק מאורם הפנימי.

בעבר הלא רחוק סירב  הנשיא הנבחר אפילו לכנות רב רפורמי שהזדמן למחיצתו, בתוארו, ועלבונו של זה נצרב בזיכרונם של רבים. איננו רב, כך החליט מר התרבות הישראלית החדשה, שכן לא נחשב בעיניו הרפורמיסט הזה כיהודי רצוי. מסתבר כי ריבלין לא השתנה לא בטיבו, לא בהיקף תבונתו ולא ברגישותו. הוא אף לא גילף מחיספוסו איזו שהיא נימה של אצילות הליכות; הוא לא התמתן ואולי רק התפתן וההומור "העממי" שלו ייחשף כארס קטלני, אפילו לא מבדח.

רק לפני ימים אחדים נפגש הנשיא הנבחר עם משלחת גדולה של חברי פרלמנט צרפתי ולהפגנת זקיפותו של ריבלין כיהודי גאה שהוא מקפיד עליה, חזר והצהיר שאינו מכיר בשתי מדינות, אלא במדינת כל אזרחיה, מהים ועד לירדן. את מאזיניו הצרפתיים היכה, כך אומרים, בהלם. את יודעיו-בוחניו כאן, לא הפתיע.  האיש ממבשרי הקיצוניות המסוכנת לקיומנו, הוא הנשיא שבעוד זמן קצרצר יפסע מעדנות למשכן נשיא ישראל.

על רעיתו הברוכה נחמה, מספרים שבאה דווקא מהצד האחר של המפה הפוליטית, זו שלעתים אינה משביעה, אך אינה מרעיבה. על אותה רעיה שמעטירים עליה שבחים, מעידים כי במרוצת השנים שינתה מערכות התיחסותה, וכמותו היא כיום ליכודניקית למהדרין, בעלת לשון שצלילה כשל איבחת חרב. מציינים גם כי היא נושאת בחובה מעלה נוספת, כשהיא מעתה הגברת הראשונה של סולם המעלות בארץ ולא ההיא, שרה אמנו בעלת רהיטי גן-עדן מקיסריה.

יהיה שמייח אחרי לכתו של פרס.

תודה מעומק-לב לפרופ' דן שכטמן

אינני יודע כיצר לברור מלים נכונות לבטא תחושות רבים של הכרת תודה לפרופ' שכטמן על שניסה להעניק לנו נשיא בעל שיעור-קומה מכובד. סיוריו הנואשים בכנסת לא השפילו אותו. לא ביזו אותו, רק הוסיפו לו רובד אחד של למידת ניסיון מהו שיעורם הזעיר של חברי הכנסת שלנו ולמה משולות הבטחותיהם. נחישותו לתרום תרומה של ממש לעם השוקע במדינת צוללת מחוררת, חידדה את המחזה ההזוי של הכנסת הגזלנית שניכסה למען חבריה משרה הראויה רק לטובים מבינינו, כדוגמת פואד בן אליעזר, דליה איציק ומאיר שטרית. כל מלה נוספת מיותרת.

 פרופ' שכטמן, היה גדול בהרבה ממדיהם של מאכלסי מהכנסת הנוכחית. לא נשכח את המעשה הנכבד שעשה. גם לא נשכח את הפגנת העליבות של אותם ח"כים שנמצאה בקרבם רק צדיקה אחת. ארץ תלאובות היא ארצנו והצער על ההחמצה איננו מרפה, בעיקר שחדשני הזירה הפוליטית כמו יאיר לפיד וחבריו המרעננים, התגלו כעובש מיושן להחניק. איפה היו ביום הבחירה כל אלה שנשבעו לרוח חדשה? עליבותם לא תישכח.

רהיטי גן-עדן בקיסריה

בעוד ימים תגיע שעת פרעון חשבון של פרשת רהיטי הגן שיועדו לבית ראש הממשלה בירושלים, אך הגיעו בדרך פלאית, מעשה להטוטים של קוסם-מכשף, לגן עדנו הפרטי בקיסריה. לא סתם היו זמנים בהם הועטר ראש הממשלה בתואר "קוסם". מפעם לפעם מתלקח בחיכוך בינו לבין רעייתו ניצוץ משונה המבעיר תבערה.

אומר רק זאת ברגע זה כי בכל מדינה אחרת, היה סיפור כזה מסתיים תוך שעות, אולי יום או יומיים לכל היותר. משנחשף לעין-כל, היה על ראש ממשלה להתפטר לכל הרוחות, תוך התנצלות פומבית על התנהלותו הקלוקלת והתנהלות רעייתו שתיאבונה מכבר ידוע לשימצה עד חזירות ללא מתחרה. אירועי שעה דוחקים לעתים אפילו נושא כזה לשולי החיים, אך משקלו לא יפחת בבוא עת.

יוצר צרפתי נודע לתהילה כבר אמר: "המוכשר למשול באשה מוכשר למשול באומה שלמה". עד עתה מתקיים המשפט במהופך, במדינת ישראל. צדק יש בה. אבל לא תמיד הוא נמצא בהישג יד.

אהיה שם לקראת שורת הסיכום, ועוד ארחיב. אין לעבור לסדרו של יום כי כבר לא מדובר בסתם חזירות אלא במעשים נגועים שעליהם יש לשלם מלוא-מחיר.

נוף של לילה

אין חדש תחת השמש. הישוב העברי טרום הקמת המדינה עבר מעת לעת ימים קשים, ימי חטיפות, הרג ושנאה נוראה. דומה ויש הפסד ממשי בקרב הקוראים הצעירים שאינם מודעים לעוצמתה של הספרות העברית בארץ-ישראל. שמות של יוצרים חשובים כמו של יהושע בר-יוסף, יצחק שנהר, יוסף אריכא, ישראל זרחי, מרדכי טביב ועוד כמה וכמה הניחו את המסד המוצק לדור שבא אחריהם, מיגאל מוסינזון ועד משה שמיר ואהרון מגד, שגם הם מתחילים כמו להימחק כקודמיהם.

אני מציע לכל קורא ואוהב ספרות אמיתי, לזכור כי כישרונותיהם של יוצרים מעולים אלה מקרינים מתוכם את הימים והלילות דאז כמו אנחנו עצמנו חוזרים לפרקי עבר וחיים אותם מחדש, על כל המשתמע מכך.

מעת לעת אני נוטל את ספריהם וחוזר וקורא בהם, כשאני מתמלא בשטף הלשון העברית שלהם, כה ציורית, כה רעננה. על רקע אירוע הנערים החטופים נזכרתי באחד מסיפוריו הנודעים של אבי, "נוף של לילה". היה זה סיפור שהתפרסם בראשונה ברבעון הספרותי "מאזניים" בשנת 1947, זמן קצר לפני תחילתה של מלחמת העצמאות. באוויר כבר ניכר מתח של ימים נוראים מתקרבים כעין סער בפתח. על רקע זה כתב אבי את הסיפור שמתרחש בעת המאורעות שהתקיימו במלוא רצחנותם של אנשי הכנופיות הערביות בין השנים 1936 ל-1939, ושככו עם פרוץ מלחמה העולם השניה.

גיבור הסיפור, אהרון גלעדי, יוצא לפנות ערב מהעיר הגדולה לחזור לביתו המרוחק ממנה. לצערו הוא מגלה שהחמיץ בדקות ספורות את האוטובוס האחרון, וכשנעצר ליד התחנה אוטובוס מצופף בפועלים ערביים, הוא מחליט להידחק ביניהם, ובלבד שיגיע לבתו הפעוטה המחכה לו.

אין זו נסיעה קלה עבורו. הנסיעה הזאת עלולה בכל דקה להתגלות כמסוכנת. הוא ער למבטים הנעוצים בו כמשפדים, מהם תוהים על העזתו, אבל הוא מתעלם מהם. לבסוף הוא מצליח לרדת מהאטובוס בנקודה ממנה ימשיך בדרכו ברגל לביתו, תוך שהוא מסתמך על חשיכת לילה מתעבה.

חישובים לחוד והמציאות של הזמנים הרותחים מוצאת אותו נלכד בידי חברי כנופיית ערבית בראשה עומד פורע ששמו אבו-יוסוף הנודע כקטלני. "נוף של לילה", איננו נוף חיצוני, אלא זה הפנימי, החוויתי והנוקב של אהרון גלעדי העובר שעות חרדה בחברת שוביו. הלילה הזה נראה כלילה בו יחרץ גורלו.

עם בוקר דנים השובים בחריצת גורלו ותוך כדי כך מגלגל אבו-יוסוף, ראש הכנופייה, שיחה עם השבוי, כשהוא מנסה להבין מה גרם לו להסתכן בדרכו לביתו. גלעדי נצמד לתשובות אמיתיות, והוא מודה כי בתנאים רגילים היה נוהג אחרת. אבל בתו הקטנה חולה והוא מביא לה תרופות מהעיר הגדולה.

במקביל בוחן אבו-יוסוף את תיקו ואת ארנקו של גלעדי ולפתע פורצת מפיו קריעת הפתעה כשוהא מתבונן בעיניים מתרחבות בתצלום ילדתו של גלעדי, ותוך השתאות הוא מראה את תצלום הילדה לכל אנשיו כשהוא חוזר על השם "לטיפה", שם בתו הקטנה בעוד הוא נכבש לדמיון הניכר בין שתי הילדות.

זהו רגע שכמו נפרצות גדרות ונופלות חומות; רגע בו שני הגברים בוחנים איש את רעהו כאבות לילדים ובסיסם נעשה להרף, שווה.

בשיאו של מעמד זה, עם בוא שמש חדשה, מחליט ראש הכנופיה לשחרר את השבוי לביתו ולבתו, למרות התנגדות נמרצת של אחד הצעירים הקנאים השואף לסוף שונה לחלוטין, אך נזהר בכבודו של אבו-יוסוף וממתין לרגע משלו. לא תמיד המציאות מחייכת במקום בו נמצא קנאי המבעיר סביבותיו.

אולי, לכך התכוון אבי בבקשו לחדד ערכו של מבט אנושי הנקשר בין שני בני-אדם, ואולי במקום בו קיים דמיון כה-עז ברגשות זהים, תתגבר הבנה על איבה. 

רעותי המשוררת מלכה נתנזון

 ידידות של שנים רבות קשורה בין המשוררת והמספרת מלכה נתנזון לביני. השנה האחרונה היתה לה שנת התעלות מופלאה ביצירתה – הן בסיפור חייה בצדו של אמנון חברה לחיים, מפקד טנק שלקה בהלם נורא כשפקודיו נקרעו לגזרים, ובדרכם המשולבת, דרך יסורים שקשה לעכלה, פורח סיפור אהבתם, נגול בשלמות בין דפי ספרה "ללב יש היגיון משלו". במקביל היא חזרה לפרסם את שיריה בעיתון האינטרנט הספרותי של המספר והעורך אהוד בן-עזר. אך לא מכבר מצאה עצמה לפתע בשדה קרב המחייב אותה להקדיש שימת-לב ועוצמה מיוחדת בהתמודדת על בריאותה.

 מלכה נתנזון, חברתי המשוררת דקה הבחנה ורגישות מופלאה לאחרים שסביב לה, מגיעה בשיריה האחרונים, הנקרעים מתוכה כפיסות-לב,  לתמצית שירה לירית במיטבה, שירה דקה וחכמה כזו של משורר היודע גם בשיא מאבקו שאין בו עדיין אור בקצה המנהרה, לצלול לתהומותיו ולהעלות מהקרקעית פניני שירה קסומה. וכך, בעודה נתונה ביסורי השאול הפרטי שלה, היא יולדת ממיטב שירתה. אלה שירים חצובים מתוך-לב אשה יוצרת שהקדישה את חייה לבני משפחתה, תוך שהיא נושאת בתוכה עלילה צורבת של משפחה שחזרה והנצה בארץ מאפר השואה.

 רעותי מלכה היא משוררת אהובה ונחשבת, בעלת נפש נוגעת בנפש. אני רוצה להאמין שיריעת הזמן בו אזכה לקרוא ולרחוץ בתבנית שיריה החודרים ללב, תהיה בעלת תכונה הפוכה מעור היחמור כפי שהוא מתואר ברומן הנודע של אונורה דה-בלזאק.

תגובות

על הנשיא ריבלין ועל שנאת השמאל

אני לא איש ימין במהותי אבל כל פעם אני נדהם מחדש מיכולתיו בלתי נלאות של השמאל להטיל רפש ולעשות דהלגיטימציה לאדם שהוא אינו חפץ בעיקרו. אז עוד לפני שריבלין נכנס לתפקיד, המאמר הופך אותו למשיחסט לא רציונאלי ולמקור כל הקיצוניות במזרח התיכון, לפשיסט במילים אחרות.
יחי הליברליזם כל עוד מדובר בדומה לך . שזה לא כך, אז הליברלים כבר מפסיקים להיות ליברלים ונאורים כמו שהם היו רוצים שנאמין שהם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר