אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפנים האנושיות של הנכבה


נכבה והישרדות, סיפורים של הפלסטינים שנותרו בחיפה ובגליל 1956-1948, 2017, מכון ון ליר, 377 עמ'

נכבה והישרדות, סיפורים של הפלסטינים שנותרו בחיפה ובגליל 1956-1948, 2017, מכון ון ליר, 377 עמ'

מבוא

ספרו של  ההיסטוריון (ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים) הינו ספר ממוסמך ומפורט על הנכבה ושורדיה  שנשארו במדינה, המשלב מחקר היסטורי פרטני עם  סיפורים משפחתיים ו"זיכרונות מהבית ומהכפר שגדלתי בו" (עמ' 15), מג'ד אל כרום. 

בעוד הכפר נכנע לכוחות שהגיעו אליו ב-30.10.48 "כוחות אחרים, שהגיעו מן המזרח שבוע לאחר הכניעה, ביום שישי ה-5 בנובמבר 1948, התעלמו מן ההסכם ורצחו בדם קר צעירים בכיכר המעיין של הכפר. חמישה גברים הוצאו להורג בידי כיתה של שישה חיילים, על פי פקודה. הטבח  במג'ד אל כרום לא היה היחיד בגלילך. כמוהו היו בעילבון, בשעב ובכפרים אחרים" (עמ' 10).

פן אישי נוסף לטבח זה מוסיף מנאע בציינו שסבתו, שהכירה אדם ושמו מנו פרידמן, שהיה בן בית אצלה "קיבלה ממנו פתק בו נכתב "נא לא לפגוע באישה יקרה זו ובילדיה". סבתא, אשר ידעה מעט עברית מילדותה הציגה את הפתק לחיילי צה"ל ביום הטבח בכפר, אך ללא הועיל. בעלה הוצא להורג בכיכר המעיין, ובית המשפחה פוצץ, לצד בתים אחרים, ולא נותר ממנו אלא המרתף" (עמ' 11).

הספר מקדיש אמנם יריעה רחבה למג'ד אל כרום, אך מביא סקירה מפורטת של סוגיית הגירוש  של הערבים והצבעה על הסיבות שאפשרו את אי גירושם, כמו גם גירוש או אי גירוש תושבים חוזרים, כלומר המסתננים.

במסגרת זו מוצגת התייחסות המערכת המפלגתית והאישית, כשדיון מעניין וכנראה המחדש, מתמקד בפעילות הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית במערכות הבחירות עד לשנת 1955 תוך עמידה על שינויי הקו המפלגתי שלה.

במסגרת הפעילות המפלגתית מטפל המחבר בניסיונות להקים מפלגה ערבית עצמאית, ובפעילות אישים פוליטיים עצמאיים, ואך נוגע מעט בפעילותו של פוליטיקאי יוצא דופן שהיה חבר האסיפה המכוננת מטעם מפ"ם, בסתוני רוסתום, שלימים אף היה קשור לפעילות "המועדון למחשבה עברית"  שהקים אהרן אמיר הכנעני.

את רציונל מחקרו מציג החוקר במילים הבאות: "ההתנהגות הפוליטית היא אחד הנושאים הנחקרים ביותר בספרות המחקר על הערבים בישראל. ואולם בספר זה אני מבקש להציג קריאה חדשה של הנושא, לאור פרדיגמת ההישרדות, שהיא מרכזית בעיניי להבנת התנהגותם של השורדים" (עמ' 24). בצדק הוא גורס בהקשר זה ש"השורדים בישראל נתפסו כגיס חמישי והמדיניות כלפיהם עוצבה לפי ראייה זו. על השורדים היה אפוא לפתח מנגנוני הישרדות מגוונים כדי להמשיך את חייהם בארצם ובבתיהם...בעקבות מלחמת 1948 נדחקו הפלסטינים ששרדו בגליל לשוליות כפולה: מצד אחד, בהיותם אזרחי ישראל הם נותקו מהעולם הערבי ניתוק פיזי, פוליטי ותרבותי. הערבים בכלל, והפלסטינים בפרט, ליקקו אל פצעי המלחמה הקשה והכושלת והטילו חרם על ישראל, מצד אחר, הערבים שנותרו בישראל נתפסו כגייס חמישי ונדחקו לתחתית סדר היום הלאומי היהודי- ציוני. שוליותם הכפולה של הערבים בישראל באה לידי ביטוי גם בהתעניינות האקדמית והמחקרית המועטה בגורלם, בהתפתחותם ובשאיפותיהם" (עמ' 26,27).

מחקרית מסביר המחבר ש"במקום לעסוק בפלסטינים שגורשו, הספר מתמקד בפלסטינים שלא גורשו, או גורשו וחזרו, שאני מכנה "שורדים". הכינוי "שורדים" מיוחס אפוא למגוון של קבוצות, ומחקר זה מבקש לבחון את ההיסטוריות השונות שלהם בתוך מכלול לכאורה הומוגני, שנקרא "נכבה"... במקום להכריע אם הייתה הוראה מפורשת לגרש את הפלסטינים, במקום לשאול מי נתן את ההוראה לגרש ומה מידת אחריותה של ישראל לנכבה ולהיווצרותה של בעיית הפליטים, אני מבקש להסיט את המבט אל ה"אי- גירוש" ולשאול גם את מי לא גירשו, ולמה" (עמ' 35).

מתודית מבוסס המחקר על יותר מ-120 ראיונות אישיים כמו גם ספרי זיכרונות, מאמרי עיתונים ורשימת המקורות כוללת 10 עמודים. זהו מחקר המשלב את האישי עם הכללי, את ההיסטורי עם המשפחתי.

א. גירוש?

המחקר מתייחס ברמה הכללית לגליל וברמת המקום - למג'ד אל כרום ממנה גורשו יותר מחמש מאות תושבים בינואר 1949 ערב הבחירות לאסיפה המכוננת. מועד גירוש זה שהיה גם מועד גירושים בגליל מביא את מנאע לתהות על חוקיותו בשל הפסקת מעשי הלחימה נגד צבאות ערב וטרם קביעת גבולות המדינה. הוא מציין שמדובר בשטחים שנקראו "שטחים מוחזקים" שהיו אמורים להיכלל במדינה הערבית לפי החלטת החלוקה, ציון המעלה תמיהה האם במבט לאחור הוא מבקר את חריגת מדינת ישראל מגבולותיה שעל פי תכנית החלוקה.

חיפה הזכורה כעיר בה קראו מנהיגיה היהודים לערבים שלא לעזבה. מופיעה בצורה שונה לגמרי בספר באשר מפקד חטיבת כרמלי, מרדכי מקלף, נתן הוראה להרוג את כל הערבים שהחיילים פוגשים. ולשרוף כל דבר שניתן להצית, וחלק מחיילי החטיבה אף פעלו כך.

הגירוש נכרך עם סירוב אפשור שיבה ומנאע מציין שישראל סירבה לאפשר לא רק שיבת "פליטים וותיקים" אלא גם את שיבת פליטים לשטחים שנכבשו בשלהי 1948.

בסכמו את המדיניות שננקטה בנושא הגירוש והיחס לתושבים הוא טוען שהדרוזים לא נפגעו כלל וכל יישוביהם נשארו על תילם, בעוד הנוצרים זכו ליחס פחות טוב ובעוד שהמוסלמים זכו ליחס נוקשה והיו נתונים להרג, הרס ולגירוש.

ביחס להנחיותיו הקפדניות של בן גוריון לפעול בנשק חם נגד בוזזים בנצרת הוא גורס ש"ההנחיות הקפדניות של בן גוריון לצבא להימנע מגירוש ומהתעללות באוכלוסייה הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל: בשאר המקומות לא התקבלו הנחיות כאלה. בניגוד לחיפה, ליפו ולערים אחרות, שבהן גורשה מרבית האוכלוסייה הפלסטינית, בנצרת הוכח, שכשאין מעשי הרג וגירוש, הפלסטינים נשארים בבתיהם" (עמ' 68).

אולם ברמת המאקרו, מדיניותו של בן גוריון הייתה נוקשה וחד משמעית וגם בדיון שנערך ב-15 לינואר 1951 הוא קבע "הערבים האלה לא צריכים לשבת פה כמו שיהודי אמריקה לא צריכים לשבת באמריקה...אני חושב שצריכים לעשות הכול שערבי יישב במדינה ערבית מפני שלערבים יש ארצות" (עמ' 192).

בפעולות הגירוש מינואר 1949 ועד אמצע שנות החמישים הורחקו כעשרת אלפים ערבים ועם הבדואים בנגב מדובר במספר כפול או משולש.

רציונל הספר אינו בחינת הגירוש אלא דווקא בחינת ההישארות, מה שהוא מכנה "ההישרדות של השורדים". את ההישרדות של הישובים במרכז הגליל הוא מסביר בשלושה ההסברים הבאים: א. האזור הזה היה אזור המיושב בעיקר ע"י ערבים ולא הייתה בו התיישבות יהודים והוא אמור היה להיות חלק מהמדינה הערבית. 2 . הגליל היה ברובו מרוחק מגבולות המדינה ולכן תושביו לא יכלו להושיט סיוע למסתננים ומכאן שלא היוו בעיה ביטחונית, ומאידך גם היה קשה פיסית לגרשם. 3. גירוש ערבים ללבנון היה יוצר בעיה בינלאומית בשל היות לבנון מדינה שנשלטה ע"י נוצרים (מרונים) שצבאה לא השתתף במערכה נגד ישראל.

טבחים ?

טבח דיר יאסין (שאורי מילשטיין ואליעזר טאובר גורסים שלא התרחש, בניגוד למשל לטענת יגאל עילם) גרם להלם, שהביא לבריחת ערבים מאזורים שונים בארץ. הגם פרסומו, הוא לא היה (אם אכן היה) היחיד. מנאע מציין שבמבצע חירם להשלמת ההשתלטות על הגליל בסוף אוקטובר 1948  ובימים אחריו בוצעו יותר ממחצית מעשי הטבח שנעשו במלחמה כולה ומציין את מחקרו של בני מוריס שמנה לפחות 24 מעשי טבח במהלך מלחמת 1948, שכמחציתם בוצעו במסגרת מבצע חירם ובראשם מעשי הטבח בכפרים: עילבון (עמ' 105, 101, שיחודו שהיה כפר נוצרי שבנוסף לטבח, היו מתושביו שגורשו ללבנון), ערב אל- מוואסי, כפר ענאן, מג'ד אל כרום, בענה, דיר אל אסד, נחף, צפצאף (כשבנוסף לטבח היו בו מקרי אונס, עמ'106-109), ג'יש (גוש חלב), צלחה וחולה.

ג. שלטון החוק?

פרשת אקרית וברעם הינה ידועה דייה ואין צורך לחזור עליה. בספר מציין המחבר פרשה פחות ידועה והיא פרשת הכפר ח'רבת ג'למה, שתושביו פונו בשנת 1950 לטובת הקמת קיבוץ השומר הצעיר להבות חביבה. בינואר 1952 עתרו התושבים לבג"ץ בדרישה לחזור לבתיהם ממקום מושבם בכפר ג'ת, לאחר שניסיונות המדינה להגיע עימם להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט לא צלחו. בית המשפט הגבוה לצדק פסק שעל השלטונות לאחוז בכל האמצעים המצויים בידם "בכדי להחזיר את המצב לקדמותו" (עמ' 233). אולם באת כוח המשיבים מרים בן פורת (לימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון ומבקרת המדינה) גרסה שעל האדמה הנדונה יושב עכשיו קיבוץ אשר אינו מוכן מרצונו הטוב לנטוש את האדמה, ולכן לפי החוק אין בידי השלטונות הצבאיים להורידם בכוח. כתגובה לכך הגיב בחריפות בית המשפט לאמור: "רגש הצדק האלמנטרי מתקומם לשמע הטענה, שאין עכשיו בידי שלטונות הצבא לסלק את ידו של הקיבוץ היושב על האדמה... כאשר בוצע הגירוש הבלתי חוקי של המבקשים מאדמתם לא טרחו (...) להיווכח קודם לכן, אם אמנם העניק להם החוק את הכוח לבצע את המעשה. ואילו עכשיו, כאשר יש לתקן את העוול שנגרם למבקשים, החוק עומד להם למכשול... אין לנו אלא לעשות את הצו על תנאי החלטתי, בחלקו, היינו: במידה שהדברים נוגעים למשיבים, עליהם להימנע מלשים מכשולים על דרך המבקשים לשוב לכפרם ולאדמותיהם" (עמ' 234). אולם כבמקרה של אקרית וברעם פוצצו הבתים של ג'למה ע"י חברי הקיבוץ בסיוע הצבא. במילים אחרות, שלטון החוק "פוצץ".

ד. הקומוניסטים הפטריוטים, והאלטרנטיבה שלא התממשה

דומה שהסוגיה המעניינת במיוחד במחקר זה היא מדיניות המפלגה הקומוניסטית, הזוכה לעוקצנות בלתי מבוטלת מהמחבר, ובכלל זאת גם ח"כ תופיק טובי, שגם זוכה לשבחים הודות להעלותו לסדר היום את מדיניות הגירוש, נקיטת החיפושים שעושה הצבא, כמו גם מדיניות הממשל הצבאי ואת זאת מסכם מנאע בהסבירו שקולותיהם של מנהיגי מק"י ומפ"ם היו הקולות העיקריים שנשמעו נגד הממשל הצבאי ומדיניותו כלפי האוכלוסייה הערבית, ובהדרגה הצטרפו אליהם גם קולות אחרים, של יהודים ושל ערבים.

העמדה המדינית הקומוניסטית מעניינת במיוחד וזוכה להארה נרחבת (עמ' 135-170בעיקר), אמיל חביבי ותופיק טובי מככבים בספר כבר כמנהיגי הליגה לשחרור לאומי, שפרשה בשנת 1943 מפק"פ. ובאוקטובר 1948 חברה למק"י שהכירה בציונות כתנועת שחרור לאומי מעצם קבלת תכנית החלוקה "של האו"ם ע"י ברית המועצות, מה שהביא להגברת התמיכה בישראל וגם ליצירת פרדוכסים כשבשדה הקרב הם (הקומוניסטים, היהודים והערבים) מצאו עצמם לעתים נלחמים משני צדי המתרס: הקומוניסטים היהודים הצטרפו לשורות ההגנה, ורבים מהם עשו זאת בשמחה ובגאווה. ואילו באזור הגליל אשר מגניו היו מתנדבים של צבא ההצלה וכפריים מקומיים, השתתפו כמה קומוניסטים ערבים בהגנה על אזורם" (עמ' 141).

בתחילת מרץ 1948 הוזמנה המפלגה הקומוניסטית של פלסטינה להשתתף במועצת המדינה הזמנית וביטאון המפלגה דיווח בהבלטה שמיקוניס מונה לחבר המועצה (אך מאיר וילנר הוא החתום על הכרזת העצמאות). מנאע כותב שדיווחי המלחמה ב"קול העם" דמו לאלו ב"על המשמר", ומסביר שהקו התוקפני של המפלגה הקומוניסטית החריף ככל שהתברר שהישוב מצליח במלחמתו בזכות הנשק מצ'כיה והסיוע מהגוש הקומוניסטי" (על העסקה הצ'כית ראו עמ' 145, 146)

מאנע מבקר את תמיכת חביבי בתוכנית החלוקה כבר בתחילת 1948 (ביקורת שיש בה משום תמיהה משום שנשמעת מהיסטוריון ישראלי של ימינו על תקופת העבר) ולא מקבל את הסברו שהדבר נעשה בלב כבד כדי למניעת האסון הלאומי שעלול היה לפקוד את הפלסטינים באשר "ההסבר הזה אינו מתיישב עם העובדות ההיסטוריות ועם הגאווה שבה חביבי וחבריו הציגו בזמנם את תמיכתם בחלוקה ובהקמת מדינת ישראל. כמובן, בתחילת 1948 , בעת שחביבי וחבריו תמכו  בהחלטת החלוקה, הם לא יכלו לחזות את ממדי הנכבה באותם הימים שלטה בכיפה האמונה שישראל תהיה מדינה סוציאליסטית, ידידה של ברית המועצות. לא דובר אז על "הרע במיעוטו" ועל העדר חלופה טובה יותר לעם הפלסטיני, כדברי אמיל חביבי כעבור שנים" (עמ' 147).

בנוסף לפעולות למען הספקת נשק צ'כי הפיצו חברי הליגה כרוזים הן ביולי והן באוקטובר 1948,  בעיקר לחיילים מצרים למען יחזרו לביתם ולא ישרתו את האימפריאליזם ומשרתיו (עמ' 147-149). פרשה מעניינת (המזמינה ביקורת  על עמדת ההיסטוריון הכותב עליה) היא פרשת תכנית שיתוף הפעולה של חברי הליגה בגירוש מתנדבי צבא ההצלה ממרכז הגליל, שאמנם לא יצאה אל הפועל, אבל מעלה השתאות אצל מנאע התמה: "האם מנהיגי הליגה האמינו לאנשי מפ"ם שהם ישותפו במוסדות השלטון באזור הגליל? על רקע הדברים שנאמרו לעיל על פואד נצאר ועל שיתוף הפעולה עם אנשי מפ"ם, מדהים להיווכח מה היו מוכנים הקומוניסטים הערבים לעשות כדי להוכיח את היותם שותפים נאמנים לישראל במלחמתה. אלה היו כאמור ימי ירח הדבש של ישראל עם הגוש הקומוניסטי... אפיזודה זו יכולה אולי להסביר גם את התלהבותו הרבה של חבר הכנסת טובי מאפשרות גיוס הערבים בישראל לצה"ל בשנת 1949" (עמ' 157).

אגב זאת, מק"י מוצגת כמי הייתה שותפה למדיניות הממשלתית הציונית עד לשנת 1955 באשר חבריה סייעו בטשטוש הזהות הלאומית הפלסטינית באותן שנים, ובאו לעזרת השלטון בטיפוח הזהות של "ערבי ישראל"....הם לא חתרו תחת האידיאולוגיה של המדינה, לא התנגדו לעלייה היהודית החופשית וההתיישבות הציונית, ולא התריסו נגד סמלי המדינה, בכלל זה הדגל וההמנון. הם קיבלו למעשה את הפרשנות הציונית של החלוקה לשתי מדינות והכירו בהיותה של ישראל מדינה יהודית" (עמ' 288).

אולם גם על יסוד דברי מנאע ,ניתן להציג אלטרנטיבה אחרת, שלמרבה הצער אין אף כוח פוליטי האוחז בה בצורתה הנורמטיבית בהקשר הלאומי והדמוקרטי. ראשית, במספר שורות מציין המחבר עצמו את שיברון חזונו "למדינת ישראל הייתה אז הזדמנות לבנות חברה ישראלית שוויונית ששרידי העם הפלסטיני, שעולמם חרב עליהם בשנת 1948, יהיו שותפים בה. אך הממשלה ורוב מוסדות המדינה בחרו לראות בהם איום. כך נוצקו היסודות למדיניות הבידול, הנישול והשליטה הנוהגת למעשה עד ימינו אלה" (עמ' 275).

מבחינה זו דומה שהאידיאולוגיה המתכתבת עם תחושת ההחמצה היא האידיאולוגיה הכנענית שבמשפט אחד ניתן לסכמה בתביעה הבאה: "קליטה הדרגתית של כל יושבי הארץ בתוך חברה עברית חד לאומית פתוחה, הקובעת שוויון חובת וזכויות לכל, בלי הבדל מוצא, דת ועדה" (ח. הדד (עזרה זוהר) "מי אתם- הכנעניים?, מתוך: יונתן רטוש (עורך) מניצחון למפולת, 1978, הוצאת הדר עמ' 34).

אולם במקום לשלב את אזרחיה הערבים במדינה כאזרחים שווי זכויות בתהליך פוליטי מדורג שיצור אומה ישראלית, נהגה ישראל כאתנוקרטיה והנהיגה ממשל צבאי מחמיר וחוקי אפליה שנועדו ל: פקח על כניסת הערבים לתחומי המדינה, מנוע הסתננות, ולפקח על תנועת הערבים על פי תקנות ההגנה לשעת חירום 1945 (עמ' 247, בהסתמכות על מחקרה של אלינה קורן).

זאת ועוד, במקום חינוך דמוקרטי ישראלי לכלל האזרחים, עברו אזרחי ישראל הערבים תהליך ישראליזציה קריקטורי, שלשיאו הוא הגיע לידי ביטוי בחגיגות יום העצמאות שארגנו המושלים הצבאיים (עמ' 326-327).

בהקשר זה יש לציין את סוגיית גיוס הערבים לצבא. מה שאולי אינו ידוע הוא שרוב מנהיגי הציבור הערבי ובמיוחד הקומוניסטים תמכו בגיוס הערבים לצה"ל וכשחוקק חוק שירות הביטחון בשנת 1949 "תבע שמואל מיקוניס, חבר כנסת מטם מק"י, את גיוס הערבים, בכלל זה נשים ערביות" (עמ' 272-273) ועמדתו זו נתמכה ע"י חבר סיעתו תופיק טובי, שחשש שאי הגיוס, כלומר אי מילוי החובה המרכזית במדינה, יאפשר וימסד את אפליית הערבים, פגיעה בזכויותיהם.

מנאע מציין שרק בשנת 1954 נשקלה ברציניות סוגית גיוס הערבים לצבא כשב 9.7.54 פרסם שר הביטחון פנחס לבון צו רישום לשירות הביטחון לכל הצעירים בני 18 עד 20  "במסגרת המגמה להשוות את זכויותיהם וחובותיהם של בני כל העדות במדינה וכדי לשחרר את האוכלוסייה הערבית מהתחושה שהיא מופלית לרעה". ב-25.7.54 החל להתבצע הרישום כשהתומכים בהתגייסות רואים בה אפשרות למימוש שוויון זכויות ומעניין שמנאע מעיר שהמתנגדים לא העזו להביע את דעתם בפומבי "ורובם הסתפקו בהסתייגות בשפה רפה ומנימוקים לא פוליטיים" (ההדגשה שלי, י.ב.), ובאותה נשימה הוא מציין את התייחסותו המפורטת של כתב העת הכנסייתי " אל-ראבטה" המוצא פרדוקס, מעצם גיוס נכבשים לצבא של משטר קולוניאלי ותמה על השינוי במצב אימון המדינה בערבים, המצויים תחת ממשל צבאי המגביל את תנועותיהם.

לאחר שהתייצבו כ90% מחייבי הגיוס (על פי הדוקטורט של שרה אוסזצקי לזר), חזרו בהם השלטונות מכוונת הגיוס והחילו את גיוס החובה רק על העדות הדרוזית והצ'רקסית.

תפיסה זו הייתה תפיסה שגויה וביטאה מדינת קצרת ראות של הפרד ומשול עדתי, במקום תפיסה רפובליקנית ליצירת קהילת אזרחים שווים וחופשיים.

כשמדובר על אלטרנטיבה רעיונית יש מקום להתייחס לפועלו של בסתוני רוסתם המוזכר מעט מדי בספר זה, מדובר בחבר האסיפה המכוננת מטעם מפ"ם (שכיהן גם בכנסת השנייה אך כבר לא בשלישית), שידע לבקר אף את מפלגתו הוא על אפליית ערבים והתיישבות קיבוציה על אדמתם. כבר בתקופת הקמת המדינה הוא יצא בקריאה לשלב האזרחים הערבים במפלגה עצמה.

בוסתני (שניפטר בשנת 1994) היה שותף לדיוני "מועדון המחשבה העברית" שיזם והקים אהרן אמיר הכנעני ובו הביע עמדות שעלו בקנה אחד עם התפיסה הכנענית. כך בדיון שנערך בשנת 1966 גרס שהבעיה הערבית  בארץ היא בעיה ישראלית כי הערבים אינם חלק של לאומיות ערבית שאינה קיימת, או שהיהודים הם חלק מלאום יהודי עולמי שגם הוא לא קיים (מועדון למחשבה מדינית, דיונים וכתבים 1966,עמ' 64).

על כך שהייתה החמצת כינונה של זהות לאומית ישראליות ניתן ללמוד מרשימתו של עמוס איילון שלאחר ביקור בגליל ושיחות עם התושבים הסיק שהתושבים נואשו מהבטחות השוויון ומאפשרות היווצרותה של ישראליות מאחדת ליהודים ולערבים (עמ' 312), מה שמחזק את הטענה שבשנים הראשונות להקמת המדינה ניתן היה ליצור בסיס מדיני וזהותי שיאפשר כינונה כמדינת לאום אזרחי דמוקרטי, כפי שלמעשה גרסו הכנעניים.

ביקורתו המנרמלת של בסתוני את ישראל מאירה גם את צביעותה של מפ"ם עליה כותב מנאע הדברים הבאים: "היא נלחמה נגד הפליית האזרחים הערבים, אך לא קיבלה אותם כאזרחים שווים בשורותיה, היא הרבתה לדבר על הפליה כלכלית של הערבים, אך הייתה שותפה להקמת  קיבוצים של השומר הצעיר על קרקעות הנפקדים נוכחים, דוגמת שטחי הכפרים ברעם וסאסא" (עמ' 318).

ה. ניסיונות להקמת מפלגה עצמאית

בספרו מציין מנאע פעילות של מפלגות ושל אישים. אחד מהפעילים היה עו"ד אלאיס כוסא (1896-1971) שביטא עמדה פוליטית עצמאית והביע ללא מורא את ביקורתו על המדיניות כלפי הערבים  בישראל. הוא שלח גם תזכירים למוסדות האו"ם ופרסם מאמרים באנגלית ובכתב העת "נר" של אגודת "איחוד", ובשנות החמישים פעל למען זכויות הערבים הרמוסות ואף ניסה להקים התארגנות פוליטית עצמאית שהביאה עליו כעס, הן מצד חוגי השלטון מחד, והמפלגה הקומוניסטית מאידך ושירותי הביטחון אף עקבו אחריו "בהיעדר אפשרות "חוקית" נדונה, במקרה אחד לפחות, ההצעה לשבור את עצמותיו. ההצעה מועלית ברצינות בפתק מסתורי שכתב כנראה איש שירותי הביטחון ל"זיאמה" (הוא זלמן ארן). בפתק נכתב: "מה עושים לשפל הזה? תן דעתך. אני מוכן לשתף פעולה! מדוע לא לשבור את כל עצמותיו באחד הלילות" (עמ' 254, על לחצים על ההתארגנות ראו עמ' 331).

מלבד עו"ד כוסא היו עוד מנהיגים בעלי עמדות עצמאיות שראו בבישוף חכים ובביטאונו "אל- ראבטה" במה מתאימה להשמעת דעותיהם. מנאע מוצא שמדובר ב"קואליציה רופפת של אישים המקורבים מהם פחות ומהם יותר לשלטון הישראלי" והם ניסו להקים מפלגה ערבית עצמאית כבר בשנת 1953, אך רק בשנת 1955כמעט נגשו לבחירות אבל נסוגו מכוונתם ברגע האחרון והותירו את הזירה למפלגה הקומוניסטית, ובמידה מסוימת למפ"ם, וכמובן למפלגות הלוויין של מפא"י שזכו בבחירות לכנסת השלישית ב-62% מכלל קולות האזרחים הערבים.

ו. לסיום

מנאע מציין שבחר בספרו "לא לנקוט את עמדת ההיסטוריון המרוחק, המשעה בכתיבתו את העדפותיו האישיות והאידיאולוגיות, ושיתפתי את הקוראים ברקע האישי והמשפחתי ובזיכרונות מהבית ומהכפר שגבלתי בו" (מע' 15), מה שגם מסביר את ההתמקדות בכפרו מג'ד אל כרום.

הגם הקו האישי, מדובר במחקר בו יש התייחסות מעניינת ומחדשת ביחס ל: גירושים, "נפקדים הנוכחים", והמאבק הפוליטי של הערבים במסגרות השונות ובעיקר במק"י, שבמחקר מתגלה הצד הפרו- מדינה שהוקמה וזאת עד לשנת 1955.

אמנם התייחסות, לסוגיית גיוס הערבים לצבא הנה חסרה, ומבחינת האישים היה ראוי להקדיש יריעה רחבה יותר לבסתוני .

פרטנות הספר ואסמכאותיו הופכות אותו לספר חשוב מבחינת "הפלסטינים שנותרו בחיפה ובגליל, 1948-1956" (כחלק מכותרת המשנה של הספר), וסביר שיתפוס מקום משמעותי על מדף הספרים האקדמי.

תגובות

הערה לפנים האנושיות של הנכבא

הערה מהזוית ההיסטורית : במלחמת 1948 פעלה בגזרת נצרת חטיבה 7 עליה פיקד בן דונקלמן - קצין קרבי רב מעללים בשורות הצבא הקנדי עם פרוץ מלחמת העצמאות הגיע לישראל התנדב והפך - בזכות עברו המרשים בצבא קנדה- למפקד חטיבה 7 . בעת המצור על נצרת שיגר איגרת אישית לנכבדי הערבים :אם תילחמו בנו - סופכם יהייה רע ומר אם תיכנעו לנו ללא קרב אני מבטיח לכם שלא יאונה לכם שום רע ותוכלו לגור במקום ולהמשיך חייכם כרגיל . נכבדי הערבים הסכימו. נצרת נכנעה ואז קיבל דונקלמן הוראה לגרש את ערביי העיר. הוא סירב והסביר את המסר ששלח ערב המצור לערביי נצרת למרות הכל הוא נענה במסר תקיף ממפקדת ההגנה :לגרש ! דונקלמו הודיע למפקדיו שהוא יציית אך ורק באם יקבל לידיו פקודה ב כ ת ב פקודה כזאת לא הגיעה והגירוש מנצרת לא בוצע . בן דונקלמן הוא מאגדות צה,ל מאגדות חטיבה 7 ועליו ניתן להכיל את הכותרת מסרט ידוע :קצין וג'נטלמן

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע