אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לצדך בדרך - נירה ברטל


התמונה של עדינה בר-אל
ברטל סוקרת את תהליכי עיצוב מקצוע הסיעוד בעולם הרחב

לאחר מלחמת העולם השנייה היה צורך באחיות מישראל, ארצות ברית ואנגליה כדי לסייע לפליטים באירופה.

אחיות נאמנות ומוסמכות

מי הן האחיות בישראל שעוזרות לאדם החל מלידתו ועד זקנה ושיבה? הרמת מסך על דמויותיהן ופועלן ועל ההתמקצעות של מקצוען, יש בספרה של נירה ברטל לצִדך בדרך: פרקי היסטוריה של הסיעוד הישראלי 1936 – 2012, (כרמל, ירושלים 2015, 381 עמודים).

בדרך כלל, אם מישהו נזקק לניתוח, מחשבתו הראשונה היא לגבי הרופא המנתח – מי הוא? מהם כישוריו? עד כמה הוא מנוסה בתחום? ותחושת הביטחון ממלאת את האדם כאשר הוא בטוח שהמנתח הנבחר עבורו הוא מיומן וטוב. אבל מי חשב שלאחות בחדר ניתוח יש חשיבות מרובה, לעתים לא פחותה מזו של הרופא המנתח?  הנה מה שסיפרה אחות, בהיותה כבת תשעים:

"אני זוכרת ניתוח אחד בה"צ [הדסה הר הצופים] עם פרופ' ברנרד צונדק. לפני סגירת הבטן אמרתי לו שחסרים שני פדים. הוא אמר לי: 'את לא יודעת לספור. לא יכול להיות.' אז קראנו לגב' נאמנה, האחות הראשית, והיא אמרה לי 'אל תבלבלי את המוח! תספרי שוב'. ואני התעקשתי שחסרים שני פדים..." אז  פרופ' צונדק בדק שוב ואכן מצא את שני הפדים בבטנה של המנותחת. וסיומו של הסיפור: "פרופ' צונדק אהב אותי מאז וביקש שאעמוד לידו בכל ניתוח, והוא אף שלח לי שוקולד". (עמ' 136).

קטע זה מופיע בספרה של ברטל. הספר משקף את תולדות הסיעוד בישראל מאז ימי המנדט. הוא מספר על עיצוב מקצוע הסיעוד, יחסיו עם מקצוע הרפואה, שינויים ותהליכים משמעותיים שחלו בו בעקבות השפעות מהעולם ויוזמות של יחידים.

הממצאים מבוססים על חומר הקשור להסתדרות המדיצינית הדסה ובעיקר על ראיונות עם 65 אחיות, רובן בוגרות בי"ס לסיעוד ע "ש ה. סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים וכן אחיות שעבדו ב"הדסה". מה שנראה לציבור היום כדבר מובן מאליו, כגון אחות סוכרת או קורס הכנה ללידה לנשים הרות ולבני זוגן, נוצר כתוצאה מרעיונות חדשים של אנשי רפואה, כתוצאה מהשתלמויות ארוכות בחו"ל, ולעתים כניצחונות על מגבלות שונות.

ברטל סוקרת את תהליכי עיצוב מקצוע הסיעוד בעולם הרחב, והשינויים שעבר מקצוע זה בארץ, בהשפעת המתרחש באמריקה ובאירופה, אך בראש ובראשונה בזכות יוזמות ופריצות דרך של יחידים, שהרחיבו את המקצוע והכניסו בו תחומי התמחות ותפקידים חדשים בהתאם לתמורות ברפואה ובחברה.  על רקע זה ניכרת תרומתן של דמויות שונות, מוכרות ולא מוכרות לציבור הרחב. קטעי הזיכרונות של האחיות בארץ, המשובצים בספר, מרתקים כשלעצמם.

ההתחלה

פלורנס נייטינגייל נחשבת כמייסדת הסיעוד המודרני בסוף המאה ה-19. מי שהניח את היסודות לשירותי הבריאות בארץ היה "הדסה",  ארגון נשים ציוניות שנוסד ב-1912 בניו-יורק ע"י הנריאטה סאלד. זה החל ב- 1913, עת נשלחו לארץ שתי אחיות כדי לייסד דגם של שירותי סיעוד קהילתי. ההמשך היה בשנת 1918, לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהגיעה משלחת של עשרים אחיות מאמריקה.

מעניינת השפעתן של הנזירות הנוצריות על הסיעוד המודרני. הנזירות בארצות הברית ייסדו וניהלו כ- 500 מוסדות בריאות בין השנים 1866-1926. הן שילבו את אמונתן הרוחנית בעבודה מעשית, וכך הן עצמן יצאו נשכרות וכמובן גם החולים. כפי שכתבה ברברה מן-וול: "בתיה"ח הקתוליים העניקו לאחיות-הנזירות שעת כושר לסעוד את החולים ואת הנוטים למות בהציבם אותן במצבים המחברים בין הארצי לאלוהי.

מחלה וסבל גם עוררו חמלה בלב האחיות וסיפקו להן הזדמנות לרפא אחרים ולהקל את סבלם. מבחינתן של האחיות זה היה בבירור לא רק טיפול רפואי אלא גם עבודה של חסד, ולעתים – התערבות אלוהית". (עמ' 130-131). יש לציין שבארץ היו הנזירות בין הראשונות והבודדות שהיו מוכנות לטפל בחולים נשאי נגיף האיידס, אלו היו הנזירות של מסדר סן ז'וזף בישראל.

סגולות אישיות

מתוך ניתוח תוכן הסיפורים האישיים של האחיות דלתה ברטל את הסגולות הנדרשות מן האחיות, שעבודתן דורשת מהן חוסן וכוחות מיוחדים, בנוסף למיומנויות נרכשות. כל זה לצורך התמודדות  במצבים לא קלים לעתים, כשהן בתווך בין המטופלים והרופאים.

הסגולות שמונה ברטל הן: מיומנות קלינית, אחריות מקצועית, כושר להעניק תחושת ביטחון למטופל, תושייה ויכולת הרגעה, יוזמה, יצירתיות ואומץ, מסירות ודבקות במטרה, יכולת לשים לב לפרטים, וגם יכולת להניע עובדים אחרים לפעילות.

אצל אחות חשוב השילוב בין ידע לבין האומץ לפרוץ גבולות, לעמוד על דעתה, לעתים בניגוד לדעת הממונים עליה, תוך סיכון הקריירה האישית שלה. דוגמא לכך היא סיפורה של אחות, שלימים שימשה כאחות ראשית ארצית שנים רבות:

"בהיותי תלמידה בשנה השלישית הייתי אחראית על משמרת לילה במחלקה הכירורגית, והתקבלה לאשפוז נערה עם חשד לאפנדיציטיס. לנערה הוכנס עירוי נוזלים והיא הרגישה לא טוב. הטענה היתה אז שיש לה HY – כלומר היסטריה. במהלך המשמרת היא החלה להידרדר ו'לא מצאה חן בעיני'. על דעת עצמי החלטתי להוסיף לרשימת בדיקות הדם שהיו אמורים לקחת לה בבוקר – את בדיקת האוריאה". בבוקר כעסו עליה מנהל המחלקה והאחות הראשית, והיא כמעט הוצאה מבית הספר לאחיות. אבל בסופו של דבר היא צדקה, "תשובת המעבדה העלתה שהאוריאה של הנערה היתה גבוהה מאוד". (עמ' 43)

אחות בעלת מומחיות קלינית מסוגלת כמובן להציל חיים. כך סיפרה האחות י.ד.: 

"כאשר אני מוזעקת להחייאה אני מגיעה גם לפינות מרוחקות בתוך בי"ח: מנהל מחסן שהתמוטט לפתע, או מטופל במרפאת שיניים שנזקק להחייאה. זכור לי היטב טכנאי מיזוג אוויר בחדר מזגנים מרוחק מאוד, שנפל עקב הפרעת קצב קטלנית. הייתי הראשונה שהחלה בהחייאה. ההחייאה הצליחה והאיש חזר לעבוד בביה"ח ולחיות כרגיל". (עמ' 332).

לעתים המצב הוא, שרופא צעיר וחדש בתחומו נעזר באחות ותיקה ומנוסה, שמעניקה לו הדרכה. כך העיד פרופ' י.ש. שלימים שימש כמנהל מחלקת נשים ויולדות בהדסה: "... היא לימדה אותי להשתמש במלקחיים.

ערב אחד, באחת התורנויות הראשונות שלי, היה בכך צורך ואני לא עשיתי זאת מעולם. (עמ' 235). האחות המנוסה משמשת גם כסוכנת ומתווכת להעברת ידע לרופאים, במקרים מסוימים עד להדרכת סטודנטים לרפואה.

מיילדות חכמות

פרק מיוחד מוקדש בספר על המיילדוּת כדגם סיעוד. המיילדת, אשר כבר במשנה נקראה "חכמה", היא  עצמאית  ביותר בעבודתה, ופרופ', י.ש. מסכם את דמותה: "היא אישה נעימה המקנה ביטחון ליולדות ויודעת את הקשור ללידה יותר מהרופאים.

היא צריכה לדעת 'סוּפֶּר' לקרוא מוניטורים. מיילדת חייבת להיות בעלת השכלה כללית ברפואה ובתחלואה". (עמ' 248). ומעידה מיילדת על מה שלמדה: "סבלנות הייתה מילת המפתח במיילדוּת". בספר מתוארים השינויים בתחום זה: בהדרכה לפני לידה, בעיצוב חדרי הלידה שהיו בעבר במתכונת של חדרי ניתוח והיום הם נותנים הרגשה של ביתיות ופרטיות, במידת הסמכות והאוטונומיה של המיילדת ובמכשור בו משתמשים בעת הלידה עצמה.

אחיות במלחמות

אמנם הזיכרונות שמעלות האחיות בראיונות הם רק בהקשר למקצוען, נרטיב שאינו כולל אספקטים אחרים של חייהן, אבל מובן שאי אפשר להתעלם מההיסטוריה של הארץ והמדינה, ויש כאן הפניית זרקור לעתות מצוקה ולמלחמות מנקודת מבט אישית שלהן.

לאחר מלחמת העולם השנייה היה צורך באחיות מישראל, ארצות ברית ואנגליה כדי לסייע לפליטים באירופה. הן עסקו בעריכת בדיקות, בעזרה סוציאלית, בהוראה ובהדרכה בטיפול בילדים. אחת האחיות, פרופ' ב.מ. העלתה זיכרונות משירותה כאחות ראשית מטעם הג'וינט בגרמניה. לדבריה הופנו האחיות למחנות שהקימו אנשי אונר"א. אולם היא גילתה הבנה לנפשם של פליטים וביקשה מהג'וינט "שיתנו לי לפעול בקהילות מחוץ למחנות ההצלה, כדי להגיע לאותם יהודים שלא הסכימו להצטרף למחנות ההצלה, למרות התנאים הטובים למדי בהם, כיוון שלא רצו לשוב ולחיות במחנות, מאחורי גדרות". (עמ' 127). ואכן מבוקשה ניתן לה. היא החלה לעבוד עם רופא אמריקאי ונהג אמבולנס ישראלי. במסגרת פעולותיה היא הצליחה להעביר ציוד של מחסן גדול, שהיה בעבר שייך לנאצים, לרשות הוועד היהודי. "כך העברנו לפליטים, כמו גם לרופאים יהודים אשר ביקשו לטפל בפליטים, תרופות, זריקות חיסון, לבנים, בגדים, שמיכות, מעילים וציוד אחר שהיו שייכים קודם לכן לנאצים". (עמ' 128). ועוד היא מספרת כיצד הם הצליחו לאתר ילד יהודי במנזר הררי מרוחק, ששכב שם בתוך ארגז, כולו כחוש ועצמותיו בולטות. כאשר לקחה אותו בידיה "הגישו לי הנזירות סמרטוט שנועד לשמש שמיכה וביקשו שאחתום. 'עבור מה?' שאלתי. והן השיבו: 'עבור הסמרטוט'. החזרתי את הסמרטוט לידי הנזירות בכעס, עטפתי את הילד במעיל שלי ולקחתיו..." (עמ' 128).

בהמשך יש זיכרונות על תקופות המלחמות – מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. להלן דוגמא:

כידוע, במלחמת השחרור, ב- 13 באפריל 1948, הותקפה שיירה בדרכה להר הצופים, ושבעים ושמונה איש, רובם אנשי צוות רפואי, נהרגו. כחודש לאחר מכן ירד צוות בית החולים לירושלים, ועל ההר נותרו כמה חולים קשים עם ארבעים אנשי צוות, ביניהן ארבע אחיות. אחת האחיות כתבה במכתב לבת משפחה ב- 24 במאי 1948:

"במשך כמה ימים הופצצנו כה חזק, שכמה חדרים קיבלו פגיעה ישירה. למזלנו אף אחד משלנו לא נפצע. אבל החלטנו לעבור 'דירה' ונכנסנו לחדר גדול במקלט, ובו סידרנו את המיטות צפוף מאוד, אחת על יד השנייה, בגלל חוסר מקום.

בהפצצה הראשונה העברתי את המחלקה שלי למקלט, זה פרוזדור ארוך המחבר את ביה"ס לאחיות עם ביה"ח. נשארו עשרה חולים קשים וכמובן המחלקה פתוחה לכל פצוע מההר. קיבלתי את כל החולים מהמחלקות האחרות והצלחנו להכניס את כל שלושים החולים למקלט..."  עמ' 277).  ולאחר כשבועיים, ב- 7 ביוני, היא כותבת: "אין לי שקט נפשי. כל הזמן אני חושבת על ברגן בלזן. כאן יש לנו עד עכשיו מספיק אוכל, אבל לא כמו שהיינו רגילים. מים אמנם חסרים אבל אסור לנו להתלונן אני מצפים לאחד מהימים האלה להתקפה עלינו [...] מצב הרוח פסימי..." (עמ' 280).

אולם הספר מסתיים באופטימיות, בסיפורה של האחות שהצילה את טכנאי המזגנים, הנזכר לעיל. כאשר היא נשאלת אם טכנאי מיזוג האוויר בא להודות לה על הצלתו, היא משיבה למראיינת: "מה זאת אומרת? הוא מברך אותי בבקרים עם חיוך רחב ועיניים מאירות. אז אני בטוחה שבחרתי במקצוע הנכון".

לסיכום

מקצוע הסיעוד הוא תחום רחב מאוד, והעוסקים בו מלווים אותנו במשך כל ימי חיינו, בעתות של שמחה ובעתות של מצוקה. הם פועלים למען חיים טובים יותר, אם במניעה ואם בריפוי. לאנשים במקצועות הרפואה, הסיעוד והרווחה יש כאן ספר מעניין וחשוב, עתיר פרטי מידע, במחקר מסודר, דבר דבור על אופניו.

הספר יכול לשמש גם את העוסקים במקצועות אחרים, לאו דווקא הקשורים ברפואה. באשר הוא מדגיש את הצורך של הכלל בשכלול השירות לאזרח, בהחלת שינויים, בחשיבות ההתמקצעות והאקדמיזציה, בהעצמת  נשים.

החשיפה לפן האישי והאנושי של האחיות מדגימה שהכול אפשרי. חשוב להשתפר כל הזמן, ללמוד, להשתלם ולהשתכלל. חשוב לטפח אצל הפרט את השאיפה להגשמה אישית ולעודדו "לתפוס ראש גדול", גם אם זה כרוך, לעתים, בחציית גבולות ששמו אחרים.  

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינה בר-אל