אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זבוטינסקי - היבטים נוספים מאת אורי מילשטיין


אורי מילשטיין / גלגל המנוף של ההיסטוריה, התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי,  2016,  297 עמ'

אורי מילשטיין / גלגל המנוף של ההיסטוריה, התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי, מכון ז'בוטינסקי בישראל, המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, 2016, 297 עמ'

אורי מילשטיין, חוקר פורה שכתב כבר עשרות ספרים, מגדיר עצמו פילוסוף בטחוני והיסטוריון צבאי (למען השקיפות אציין שהשתתפתי בסדנאות הראשונות שהעביר) והיסטוריון צבאי. אין ספק שהוא מהבקיאים במלחמות  ישראל ובמלחמת העצמאות בפרט. בספר זה הוא משלב תובנות היסטוריות פוליטיות עם תובנות היסטוריות צבאיות, כשהוא נע על צירי הזמן מאברהם אבינו ועד ז'בוטינסקי וחזרה. כתיבתו מפורטת מאוד ולעיתים כוללת פרקים שכלל אינם קשורים ישירות לנושא. הוא מסביר שספרו "יתמקד במהפכה העברית שאותה חשף בפניו (של ז'בוטינסקי - י.ב.) יוסף מרקו ברוך, בשיחות לתוך השחר, בשיטוטים ברחובות ברן ורומא"- אך סוגיה זו אינה תופסת מקום  מרכזי בספר מבחינת היקף העמודים.

התובנות של ז'בוטינסקי אותן מכתיר מילשטיין כ"פיתוח תורת ביטחון" מתוארות במספר מקומות בספר.  כך למשל הוא מפרט בתחילתו : "עדיפות לצבא הסדיר והמקצועי על פני ארגונים צבאיים מיליציונים, ההכרח להיעזר במעצמה זרה במלחמה של שחרור לאומי, הכרה בהגמוניה של בריטניה, תרבותה ומערכת הביטחון שלה בעולם כולו, ועליונותה המוחלטת על פני טורקיה. תובנות אנטי טורקיות ואנטי מוסלמיות אלה יבואו לידי ביטוי במלחמת העולם הראשונה, שבה הגיעה פעילותו הביטחונית של ז'בוטינסקי לשיאה" (עמ' 43).

הגם שמילשטיין מסיים את התייחסותו לז'בוטינסקי בתקופה במלחמת העולם הראשונה, ניתן לומר שתפיסת הביטחון הלאומית  של ישראל גרסה בעקבות ז'בוטיניסקי, שיש לישראל צורך לקבל סיוע במלחמותיה (במבצע קדש, במלחמת יום הכיפורים) או סיוע בשתיקה (מדיני - במלחמת ששת הימים) מאחת המעצמות. הקמת צה"ל  ע"י בן גוריון, שמילשטיין מטיב  להצביע על צעידתו  במסלול התאורטי שקבע ז'בוטינסקי,-לקחה כמודל את  הצבא הבריטי  מה שלא היה מקובל על פיקוד  הפלמ"ח.

אולם מעבר לתובנות הללו  מציין מילשטיין מפורשות את תפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי כלהלן: "א. המלחמה והאלימות הן תופעות קבועות שלא ניתן לחסלן. ב. האנטישמיות היא תופעה מתמדת שלא ניתן לחסלה. ג. הטכנולוגיה הצבאית המתפתחת ללא הרף, המאפשרת להשמיד  עמים, תשמיד אותם או לפחות תיפגע בהם קשות. ד. לפיכך: 1. מרחפת סכנת השמדה על העם היהודי כאן ועכשיו. 2. יש לרכז את היהודים בארצם ההיסטורית ולכונן מדינה ריבונית, כדי לנטרל את סכנת ההשמדה. 3. יש לנצל את כל הנסיבות, ובעיקר את המלחמות, למטרה זו. 4. יש לפתח בעם היהודי תרבות לחימה, כפי שהייתה לו מאז ראשיתו ועד חורבן בית שני" (עמ' 216).

מדובר בעקרונות העומדים בלב הספר ולכן אתייחס לרובם: א. קביעות האלימות והמלחמה - למרות תובנה זו אין להתעלם מחשיבות המוסר מהחיים הפוליטיים והבין לאומיים. הדבר בא לידי ביטוי נוקב במאמרו של ז'בוטינסקי " תורת המוסר של קיר הברזל" בו הוא קובע נחרצות ש"החברה האנושית בנויה על הדדיות. טלו ממנה את ההדדיות והצדק נהפך לכזב...על העולם להיות עולם של ערבות הדדית. אם לחיות, הרי לכולם יש זכות לחיות בשווה, ואם להיספות, הרי על כולם להיספות בשווה, אך אין תורת מוסר כזאת, שלפיה צריך הגרגרן  לאכול כאות נפשו, והצנוע לנפוח נשמתו תחת הגדר ....( ובהקשר הציוני)  אין האדמה שייכת לאלה שיש להם יותר מדי, אלה לאלה שאין להם כלום. הפקעת חבל ארץ מידי עם בעל לאטיפונדות  (אחוזות גדולות), כדי לתת בית לעם נע ונד- מעשה של צדק הוא. ואם העם בעל הלאטיפונדיות  אינו רוצה בכך- מה שהוא טבעי מאוד- יש לאלצו לכך". (הדרך אל הרוויזיוניזם הציוני - קובץ מאמרים  ב"ראזסוויט" לשנים 1923-1924, יוסף נדבה      עורך, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1984, עמ' 116-117, 119).

בצדק רב מביא מילשטיין  גם ציטטה ממאמרו של  ז'בוטינסקי " אדם לאדם זאב" לאמור: "אוויל האיש הסומך על הצדק. אין הצדק קיים, אלא בשביל מי שעומדים לו באגרופו ועקשנותו להפכו למנת חלקו" (מילשטיין, עמ' 207).

ב. האנטישמיות.  ז'בוטינסקי היה ער לאנטישמיות ולסכנותיה. אולם הוא סבר שניתן לשלב אינטרסים של מדינות אנטישמיות כאלו לאינטרסי הציונות. כך גם נירקם שיתוף פעולה בין האצ"ל לבין הצבא הפולני, שאימן קורסים צבאיים על אדמת פולין ( ראה למשל שמואל כ"ץ – ז'בו - ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, כרך ב', הוצאת דביר,1993, עמ' 1057-1060).

אולם הנקודה המרכזית היא המשמעות של האנטישמיות ובעיקר מהי משמעות המושג " שואה" בו משתמש ז'בוטינסקי. מילשטיין קובע ש"ב-1897, בהיותו בן 17, בשנה שבה הרצל כינס בבזל את הקונגרס הציוני הראשון, הזהיר במועדון סטודנטים יהודים בברן, מפני השואה שתתחולל אחרי כשישים שנה" (עמ'17). מילשטיין אף מתנסח  ש"באינטואיציה גאונית חש ז'בוטינסקי ביוזמה ההיטלראית והקדיש  את כל חייו כדי לנטרלה...זאב ז'בוטינסקי שמע את משק כנפי השואה, הוא ויתר על קריירה ספרותית מזהירה כדי להניע את בני עמו לנטש את גיא ההריגה ולהימלט אל מקלט לאומי מוגן בקיר ברזל" (עמ' 19). ז'בוטינסקי דיבר אמנם על "ליל בר-תלמאי כללי, ועלייה כללית לארץ ישראל"(עמ' 66), כלומר  מילשטיין מודה שלפי ז'בוטינסקי תהיה בכל זאת  עליה כללית האפשרית רק אם לא תהיה השמדה כללית, ומציין בהערת שוליים שבטבח הקתולים  הצרפתים בהוגונטים ב-24.8.1572 נרצחו בין 10 ל30- אלף איש (עמ' 66)

בניגוד למה שכותב מילשטיין בספרו טוען מי שכתב את הביוגרפיה של ז'בוטינסקי (ז'בו),שמואל כץ ש"הוא לא חזה את השואה  בה"א הידיעה בכל אימת פלצותה. השואה התרגשה ובאה על היהודים בעוד המלחמה נטושה, בעוד הגרמנים שולטים כמעט על כל אוכלוסייתה של אירופה  וז'בוטינסקי לא חזה את המלחמה. לאמיתו של דבר הצהיר במפורש שמלחמה לא תהיה...האמת ההיסטורית , שעדיין לא נתגלתה במלוא היקפה, היא שאזהרותיו  הקשות של ז'בוטינסקי נתגשמו – בדרכים  נוראות הרבה יותר ממה שהעלה בדעתו. הסיוט שהילך אימים על ז'בוטינסקי כל ימי חייו- על 'ליל ברתולמי" – התמזג עתה בחלומו השטני המקיף- כולל של היטלר"(שמואל כץ, כרך ב', עמ' 1156, 1158).

בסעיף "ד. 4. תרבות הלחימה" עומד בצדק מילשטיין על משמעות הצבא בהגות ז'בוטינסקי. מבחינתו מדובר בתפיסת ביטחון לאומי ובמסגרתה הוא מכליל, גם את חמשת המ"מים (מזון, מעון, מלבוש, מורה מרפא, - יסודות המינימום לקיום מדינת הרווחה),שהם שייכים  למערכת החיסונים "מול כל האיומים על קיום הלאום" (מילשטיין עמ' 78).

מילשטיין  מביא מידע  מעבר לזה הידוע על גישת ז'בוטינסקי לצבא כזרוע האלימה של המדינה. הוא מציין שז'בוטינסקי קרא את ספרו של איוון בלוך המלחמה העתידה והיבטיה הטכניים, הכלכליים והמדיניים  וגם "אימץ חלק מרעיונותיו" (עמ' 90). מעבר לכך הוא שימש ככתב צבאי בכדי ללמוד מקרוב על המלחמה וחודש לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה  "יצא ביוזמתו לאודיסאה שלו – לסקר את חזית המערב בשליחות העיתון הרוסי הליברלי " רוסקיא וידומוסטי", אחרי ששכנע את עורכיו להטיל עליו את המשימה...תשומת ליבו  הראשונה במסעותיו בחזית המערב הייתה  לרשלנות של אנשי הצבא, לחוסר מקצועיות  המפקדים לכל אורך שרשת הפיקוד, ולחוסר השליטה שלהם בפעולות ובמבצעים". דוגמא  לתושייתו ולהסקת מסקנותיו  מביא מילשטיין על רצונו להגיע לעיר ריימס בצרפת הסמוכה לגבולות גרמניה ובלגיה, וכשלא קיבל רישיון משלטונות הצבא, נסע לשם ללא רישיון  והלך "רגלי דרך הרים ויערות ומשמרות צבא...לבסוף הגעתי לריימס...לנתי במלון בו התאכסנו כל ראשי הצבא . שוחחתי אתם...שלחתי לעיתון מברק בעל תשע  מאות מלים, מברק שלא היה כמוהו, לא ב"טאן" הפריסאי ולא ב"טיימס" הלונדוני...עד מהרה הוא הגיע למסקנה ש"המצביא בכבודו ובעצמו אינו רואה כלום ואינו יודע כלום"( מילשטיין עמ' 223-224).

מילשטיין גם עומד על אבחנות ז'בוטינסקי על משמעות הפגיעה במסילות הרכבת ומשמעות יכולת העמידה של הצבא הבלגי באשר "צבא קטן  מאומן  ומצויד היטב, יכול להתמודד בהצלחה מול צבא גדול ממנו בהרבה, ולהשיג מטרות מערכתיות" (עמ' 226).

אולם דומה שהבעייתיות העיקרית של הספר מצויה בכל מה שקשור ל"מהפכה העברית". יש להקדים ולציין ש"עבריות" כמושג הינה מושג בעל משמעויות  שונות בתקופות שונות. אין "העבריות" של הכנענים (שם גנאי שהפך למותג  של "תנועת העבריים הצעירים"), כעבריות בתנ"ך. אומה (כלאום או התלכדות הלאום עם המדינה) היא תופעה מודרנית ולכן אין אז נכון לגרוס כמילשטיין על "התמונה  של ארבעת אלפים שנות האומה העברית ואמונת אברהם"(עמ' 95). כך גם לא ניתן לגרוס "לא ז'בוטינסקי, אף לא יוסף מרקו ברוך, היו אבות המהפכה העברית, אלא אבי האומה, אברהם אבינו" (עמ' 99). כך גם אנכרוניסטי לטעון לקראת סיום הספר ש"ז'בוטינסקי עיצב  בעצמו ציונות אסטרטגית משלו, שעיקרה: חזרה לעבריות הטריטוריאלית (שלא הייתה קיימת בעבר - י.ב) , המחייבת מערכת ביטחון ברמה גבוהה, כדי לנטרל איומים חיצוניים שנחשפו לעין כול: ערבי ארץ ישראל" (עמ' 268).

מילשטיין מציין שכבר בגיל 23 חשב ז'בוטינסקי בדומה לנורדאו, במושגים אבולוציוניים: "בארץ ישראל התפתחה, לדעת שניהם, הלאומיות היהודית, ורק שם יכולים היהודים לחולל מהפכה עברית, ולהיפטר מ"מחלת הגלותיות", להיות עם חופשי ולפתח את תרבותם הלאומית" (עמ' 35). אולם אישיותו של  ז'בוטינסקי לא עוצבה בארץ ישראל, כמו גם לא זו של נורדאו. בניגוד להם סברו הכנענים  שהלאומיות היא תופעה מודרנית, שאין עם יהודי וכי בארץ נוצר, כמו בכל ארץ הגירה - לאום חדש, שיתרונו על מדינות ההגירה הינו שבעבר הייתה מדוברת בארץ שפתו. מי שנולד בארץ (או הגיע אליה בגיל צעיר)  הופך להיות בן ללאום זה.

יש גם בעייתית בקביעת מילשטיין ש"חוקת התורה של משה השלימה את השלב הראשון במיזם היהדות של אברהם (אברהם לא היה יהודי ולא ידע מיהו יהודי - י.ב.) והייתה תנאי הכרחי, אך לא .מספיק, להשלמת מיזם העבריות. על מנת להשלים את מיזם העבריות היה על השבטים להתלכד לעם אחד, להשתלט על ארץ כנען, להתנחל בה ולחיות על פי חוקת משה" (עמ' 127). בהמשך הוא אף מציין  ש"בארבעים השנים שבילו השבטים במדבר, הם אכן שינו  את אופיים והפכו  מגלותיים (זהו אנכרוניזם באשר הגלות הייתה מאז חורבן בית ראשון-י.ב.), שכל עניינים לשרוד כיחידים , לחברה צבאית השואפת להשיג ריבונות בארץ המובטחת" (עמ' 128).

 מושג הריבונות הינו מושג מודרני יחסית אותו טבע ז'אן בודן בחיבורו המומנטלי בשנת 1576- הרפובליקה.  המלך לפי תפיסה זו  מכיר בזכויות מסוימות של נתיניו בהסדר תחוקתי מסוים, מה שלא התקיים בתקופת אברהם או משה. לכן  קשה לקבל את טענת מילשטיין  שהרצל כמו חוזים אחרים "לא הבינו את מה שהבחינו אברהם אבינו, משה רבינו ויוחנן בן זכאי, שריבונות גוררת מלחמה, ונטרול איומי מלחמה מחייב צבא, ולא רק הגנה עצמית שהתפתחה בקהילות  ברוסיה כתגובה לפוגרומים"(עמ' 169).

מילשטיין מצטט את ז'בוטינסקי האומר: "שוחחתי עם יוסף מרקו ברוך, שאיפתו הייתה – הקמת צבא עברי...המילה – גדוד  עברי – נפלטה בפעם הראשונה בתולדות הציונות משפתיו" (עמ' 73).

 מרקו ברוך היה אינטלקטואל ציוני צעיר תוסס ופורה, שהטיף להקמת צבא יהודי שיכבוש את הארץ מידי הטורקים  ובשל כך התעמת  עם הרצל.

 הצבא  בא לידי ביטוי בתפיסת הגדודים של  ז'בוטינסקי במלחמת העולם הראשונה, למול תפיסת ההגנה העצמית (והחשאית) של השמאל הציוני (ובאופן אף פרדוכסלי, מאוחר יותר, לעומת תפיסת האצ"ל שהיה "מחתרתי" יותר מה"הגנה"), אינו יכול להבחן כמודל תאורטי בלבד אלא אך ורק בהקשר היסטורי. מול ההערכה למרקו ברוך ניתן כמובן להציב את תובנת ז'בוטינסקי משנת 1908 כי           "אף כי הטורקים אינם אנטישמים כמו הרוסים והפולנים, תהיה זו משימה כמעט בלתי אפשרית להקים מדינה יהודית כל עוד הם ישלטו  בארץ ישראל" (עמ' 206). אולם גם בעת השלטון הבריטי הייתה בעיתיות בהקמת ובקיומם של גדודים יהודים ( אמנם תחת פיקוד בריטי) כדי שישמשו כקיר הברזל  להתבססות הציונית.

במסמך  ראש הוועד להגנה העצמית באודסה משנת 1903  כלולה  פרשיה שולית "המבססת את טיעוננו, שז'בוטינסקי ביקש לממש את המהפכה העברית שלמד מיוסף מרקו ברוך, ארבע שנים לפני כן, ולהקם צבא עברי, עשרים שנה לפני "קיר הברזל", כדי לגבות כינון ריבונות יהודית בארץ ישראל". אולם  תפיסת ז'בוטינסקי נסמכה על  בריטניה והביאה אף  להתנגדותו להצעת מנחם בגין (1938) להתכונן לשלב  הציונות הצבאית מאחר "ואנחנו? הציונות נמצאת במצב מביש, מביש משום אין אנו נמצאים בארץ ישראל. אפילו כולנו גיבורים, על מי נתקומם? לפני התפרצות הגבורה צריכים היהודים להיכנס לארץ" (שמואל כץ, כרך ב, עמ' 1056).

במאמרו "על קיר הברזל" (אנו והערבים) מבליט ז'בוטינסקי את חשיבות הצהרת בלפור והמנדט באשר "משמעותם בשבלינו נעוצה בכך, שכוח חיצוני הטיל על עצמו התחייבות לייצור בארץ תנאי מנהל ובטחון כאלה, שבהם תהיה האוכלוסייה המקומית, למרות כל רצונה, משוללת אפשרות להפריע  להתיישבותנו באורח מנהלי או פיסי. ואנו כולנו, בלא יוצא מן הכלל, דוחקים בכוח החיצוני הזה, יום-יום, שימלא את תפקידו בתקיפות ובלא ריתוי. בעניין זה אין הבדל ממשי בין ה"מיליטאריסטים" שלנו לבין ה"צמחונים" שלנו. אלה מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים- של כידונים איריים...ואולם כולנו טורחים ועמלים יומם ולילה בעניין קיר הברזל". (הדרך אל הרוויזיוניזם הציוני, עמ' 111).

בהקשר לכיבוש הארץ מהטורקים מוסבר ע"י ז'בוטינסקי תפקיד היחידה הצבאית היהודית לא כצבא שתפקידו לכבוש את הארץ. "אלה דברי הבל. זו כוונתי: כאשר  ביום מן הימים תתכנס ועידת שלום, תעלה בין השאר על סדר יומה שאלת חלוקתה של טורקיה (על כך אני מבסס כל הזמן את תוכניתי). באותה שעה יהיו חבליה של טורקיה שיועדו לחלוקה, לרבות ארץ ישראל, כבושים. יש להניח שבשביל ארץ ישראל יספיק כוח של עשרים אלף חיילים ( אינני מתכוון  לכוח כיבוש, אלא לחיל מצב שיחנה בארץ בשעת המשא ומתן לשלום). מטרתי היא כי באותה שעה תימצא בארץ יחידה צבאית יהודית בעלת ממדים סבירים שתמנה שליש או מחצית מכל חיל המצב" (מילשטיין, עמ' 259). דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם ההסכמות ז'בוטינסקי עם  מרקו ברוך  לאמור ש"שניהם העריכו כי טורקיה המתפוררת תחולק, וכי למען הגשמת הציונות חיוני להקים צבא עברי, ולהילחם נגד טורקיה לצד אויביה, כדי לשלוט אחר הניצחון בארץ ישראל, בהסכמת המעצמות המנצחות, ובראש וראשונה בריטניה" (עמ' 192).

 לא ניתן להקים צבא עברי אלא בהסכמת המעצמות המנצחות, וספק אם הייתה יכולת להקים צבא שכזה. יוסף מרקו ברוך נכשל במאמציו להגשים זאת. גם הערת מילשטיין  מעידה על חוסר ראליות מצדו של ז'בוטינסקי :" מדהימה תכניתו של ז'בוטינסקי בן העשרים ושתיים  וחצי להקים צבא בן מאה אלף יהודים ברוסיה, כבר בתחילת המאה העשרים" (עמ' 176).

מעבר לכיבוש הארץ עדין סבר  ז'בוטינסקי  בשנת 1929 שיש "לאשר אישור חוקי את ההגנה העברית וליצור על חשבון האוצר הארצישראלי חטיבה צבאית עברית, שתהא כלולה בחיל המצב בארץ ישראל כפופה לצבא הבריטי" ("על מאורעות תרפ"ט" מתוך :  תגר ומגן- זאב ז'בוטינסקי והאצ"ל,2004, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, עמ' 109-110). קיומה של חטיבה כזו לא היה ריאלי בשנת 1929 וגם קורות הגדוד העברי עד התפרקותו מעידים על הפער בין החזון הז'בוטינסקאי לבין המציאות שלאחר מלחמת העולם הראשונה. על כך ניתן ללמוד  מספרו המקיף של יגאל עילם: הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה (מערכות , 1984). מסתבר  שביולי 1920 החיילים העבריים "קצו בחיי הצבא. מלכתחילה היו אירוסיהם עם הצבא מלווים בחבלי הסתגלות קשים. ספק אם היו מוכנים להישאר בצבא, גם אלמלא נדרדרו היחסים בין הגדוד לבין השלטונות" (שם, עמ' 324). גורם נוסף שהיה לו מה לומר בנושא  היה הנציב העליון הרברט סמואל שצידד בהקמת "חיל משמר של ארץ ישראל". מדובר בחיל שיורכב מיהודים ולא יהודים, והגדוד העברי יסופח לחיל זה.(עמ' 322, הצעה שאושרה ע"י הממשלה אך לא מומשה בשל המאורעות, עמ' 328,329 ). אולם משמעות הצעת סמואל הייתה "חיל יהודי- ערבי, לכך לא היה ז'בוטינסקי מוכן להסכים" (עמ' 325). גורם נוסף שהיה צריך היה  לקחת בחשבון היא דעת הקהל הבריטית ועל כך כותב מפורשות עילם: "בשיקול התקציבי פעל גורם אדיר כמו דעת – הקהל הבריטית, שדרשה קיצוץ בתקציבי הממשלה. ז'בוטינסקי נטה לכבד גורם זה. על כן הציע  פתרון חד לעקיפת המכשול הזה: "תבוא ההסתדרות הציונית ותממן את החזקת הגדוד העברי!" (עמ' 326).

אין ספק שספרו זה של מילשטיין תורם להבנת תפיסתו הביטחונית של ז'בוטינסקי.  תפיסה זו של צבא לגאלי בדמותם של הגדודים לא הייתה יכולה להבשיל לכדי מסגרת יותר רחבה, או כזו שתהווה גורם שיהיה  צורך להתחשב בו. מעניין שדווקא תלמידיו של ז'בוטינסקי הקימו מחתרת במלוא משמעות המושג (לעומת ה"הגנה" שהשתמשה בנשק הנוטרים הלגאלי), בעוד שאת הצבא של המדינה הקים בן הפלוגתא שלו - דוד בן גוריון. ז'בוטינסקי (כמו גם נורדאו) שהזהיר מפני הצפוי ליהודי אירופה, לא חשב בסדרי הגודל של השואה ואף התקשה להאמין בכך בזמן אמת גם כשפרצה מלחמת העולם השנייה. לדעתו היה סביר לחשוב  שניתן להקים יחידות צבא יהודי שילחמו לצד מדינות המערב (בספרו האחרון :חזית המלחמה של עם ישראל), מה שלא היה כלל ריאלי באותה העת, אך עם  זאת אינו יכול לשלול מז'בוטינסקי את היותו האינטלקטואל רחב האופקים ביותר  שבתנועה הציונית.

תגובות

ז'בוטינסקי ופיתוח תורת ביטחון ?

אורי מילשטיין הוא היסטוריון שההתמחות שלו היא היסטוריה צבאית של צה"ל . כאשר הוא מפליג לתחומים אחרים הוא - בלשון עדינה - לא מרשים במיוחד . מספר הערות
1. צודק לחלוטין יוסי ברנע בקטעים המתייחסים לאברהם אבינו אברהם אבינו מוזכר בתנ"ך . נקודה לא שמעתי על שום חוג להיסטוריה של העת העתיקה המלמד על אברהם אבינו לא בהקשר לשומרים או לאכדים או לחיתים או לבבלים . מהסיבה הפשוטה שאברהם אבינו הוא דמות ספרותית ולא היסטורית . בעת העתיקה - בתקופות הברונזה ולאורך תקופת הברזל לא התחיל שום "מיזם של יהדות " כולם היו פאגאניים ! אפשר לכל המוקדם ללהתחיל מהתקופה הפרסית (עזרא הסופר ) והלאה עד הזמן האמיתי - התקופה הרומאית
2. זאב ז'בוטינסקי הוא דמות מרתקת אינטלקטואל משכמו ומעלה תרם תרומה גדולה לחשיבה הציונית המאפיין אותו הוא היותו חניך האסכולה
הליברלית- לאומית האירופאית שצמחה באירופה במאה ה19 ( הערצתו לגריבלדי למשל ) בנושא הביטחון : הוא וטרומפלדור חתומים על הקמת הגדודים העבריים . מעבר לכך תרומתו הייתה בנושאים אחרים ולא ביטחון ! איזה תורת ביטחון הוא פיתח ? ב1930 יצא ז'בוטינסקי ללונדון הנציב הבריטי בארץ אסר עליו לחזור ( הנציב "התחמם " בגלל נאום שנשא ז'בוטינסקי בתל אביב ערב נסיעתו שהתקבל בעיני הבריטים כפרובוקטיבי)
מאז ועד מותו לא חזר ז'וטינסקי לארץ . שנות השלושים ושנות הארבעים (במאה ה20) היו השנים הקריטיות השנים המעצבות בהקמת כח מגן עברי . לז'בוטינסקי לא היה חלק בזה. ברל כצנלסון פגש אותו בלונדון בקיץ 1939 וכתב שפגש אדם מתוסכל הרחוק ממקום האירועים ואיננו משפיע כלל . פיתוח תורת ביטחון ? היו אחרים שבאותם שנים חשובות תרמו לחשיבה בתחום זה ויצרו מסד שבעתיד (הקמת פו"ם בצהל ) יהפך
לתורת ביטחון ראוי להזכיר בהקשר זה את יצחק שדה ואת צ'ארלס אורט וינגייט .
מחשבות מופשטות על צבא יהודי הלוחם לצד מדינות המערב או צבא סדיר עדיף על מיליציות אינן מהוות תורת לחימה

3. לאחר כל האמור לעיל : ז'בוטינסקי הוא מחשובי האישים שהעמידה התנועה הציונית . יש דברים רבים שניתן ללמוד ממנו חלקם אקטואליים גם לימינו אבל זה כבר נושא אחר

השפעתדמוו של אברהם אבינו

גיורא!
א. זה שלא עוסקים במשהו בחוגים באקדמיה אינו אומר שהמשהו הזה אינו קיים. הטיעון שלך הוא כשל לוגי.
ב. עסקתי במחקרי/ספרי באברהם אבינו לא כדמות היסטורית, אלא בהשפעת דמותו ופעולותיו כפי שנכתבו בספר בראשית. הם השפיעו לא רק על תרבות הביטחון אלא על תרבות האדם בכלל.
ג. נושא הביטחון העסיק מאוד את ז'בוטינסקי וכמובן גם נושאים אחרים העסיקו אותו. אם אתה כופר בכך, אז או שלא קראת את הספר שהרי הוא יצא לאור רק בימים אלה או שאתה ואני עוסקים באנשים שונים, במעשים שונים ובטקסטים שונים. אני מכל מקום עסקתי בזאב ז'בוטינסקי שנולד באודסה ב-1880.

ז'בוטינסקי שנולד באודסה

לאורי מילשטיין

אני הגבתי למאמר . את הספר עדיין לא קראתי ומקווה לעשות זאת בקרוב . בתיקון לפתיח התגובה הקודמת שלי : הרי שמלבד היותי קורא של כתביך
בנושא צה,ל קראתי בעניין רב ובהנאה את מאמריך בנושא:" המשוררת רחל כמעצבת אליטות ". ולהערותיך

1. . מבחינה היסטורית מדעית אברהם לא היה דמות ריאלית . ניתן אמנם להפריך קביעה זאת על ידי ממצאים או תובנות מהקונטקסט ההיסטורי אלא - נכון לעכשו -הממצאים והתובנות תומכות בהערכה שהוא דמות ספרותית והשערה זאת עומדת בקנה המידה שהציבו קרל פופר ואחרים מהי השערה
הקבילה מבחינה מדעית . להגיד שאולי בכל זאת היה קיים זאת הבעה של אמונה או מישאלת לב וזה כבר סיפור אחר

2. אני מסכים לחלוטין עם קביעתך שאברהם לא כדמות היסטורית השפיעה על תרבות האדם . בודאי

3 לית מאן דפליג שאת ז'בוטינסקי העסיקו נושאי ביטחון . השאלה היא : איזה משקל מהווה נושא זה מכלל הגותו ? . מה הייתה תרומתו
ל"מדינה שבדרך ? לדעתי הדברים החשובים הם בתחום אחר : היכולת שלו להציג תפיסת עולם אזרחית מדינית ליברלית

כן אני מדבר על ז'בוטינסקי שנולד באודיסה ז'בוטינסקי שכנראה עד סוף ימיו נע על ציר שקוטב אחד שלו היה תחושת הלאומיות העברית לבין הקוטב השני: הקשר הנפשי העמוק לעיר אודיסה קשר"שלא חלף ולא יחלוף לעולם " בין אהבת ארץ ישראל לבין הזיקה הכל כך חזקה לתרבות אירופה אני מדבר על ז'בוטינסקי עליו עולות מדי פעם תהיות בנוסח :או.קי הנציב הבריטי ב1930 אסר עליו לחזור לארץ מלונדון עד כמה באמת ניסה ז'בוטינסקי -לאורך כל עשור שנות השלושים - לערער לבטל להיאבק באיסור זה לנסות לחזור לארץ וליטול חלק פעיל בבניית וביטחון היישוב ?

ז'בוטינסקי והביטחון

גיורא שלום!
לגבי תרומת ז'בוטינסקי לשיח ולמעשה הביטחוני, להלן, בסגנון ההגדה של פסח:
א. בהקמת גדוד נהגי הפרדות עם יוסף טרומפלדור - דיינו.
ב. בהקמת גדוד קלעי המלך ה-38 - דינו.
ג. בהרחבת הגדוד לחטיבה - דיינו.
ד. במאמרו "קיר הברזל" - דיינו
ה. בהקמת בית"ר כאוונגרד להכשרה קדם צבאית של הנוער היהודי - דיינו.
ו. בהיותו מפקד עליון של אצ"ל בשנות השלושים - דיינו.
ז. ברומן "שמשון" - דיינו.

לרוב אנשי הביטחון בתקופת היישוב לא ניתן לזקוף אף סעיף אחד מהנ"ל.

והרשימה עוד ארוכה

מלבד זה, על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת, ובמקום לחשוב במושגים של חברת שמירה או מיליציה מחתרתית, הוא חשב במובנים של צבא. מי עוד בזמנו חשב כך? מי ארגן את ההגנה על ירושלים בתרפ"ט, וישב בגלל זה בכלא עכו? מי ניסה ליצור יחידות יהודיות לוחמות גם המלחמת העולם השניה, כאשר הקדימו המוות? וניתן להוסיף כהנה וכהנה.

תיקון טעות.

שנת תר"פ ולא תרפ"ט.

"סוד מהפכה העברית" לפי ז'בוטינסקי

יוסי ברנע!
תודה על שטרחת לקרוא את ספרי/מחקרי החדש ולכתוב ביקורת מפורטת, המבטאת את תובנותיך לא פחות מאשר את תובנותיי ואת תובנותיו של ז'בוטינסקי וזה אך טבעי. כדי להתייחס לכל הערה והארה שלך עלי לכתוב מאמר לא פחות מפורט וזאת לא אעשה כי התשובות וההתייחסות כלולות בספר עצמו כפי שאתה עצמך תוכל ללמוד מקריאה נוספת. אך בלא כלום אי אפשר שהרי אתה ואני מאמינים בתרבות הדיאלוג שאותה יישמנו בסמינר על עקרון השרידות שבו השתתפת בסוף שנות השמונים של המאה שעברה. זאת הנקודה הראשונה.
א. הבחנתי בספרי בין עידן העבריות המתחיל באברהם אבינו ומסתיים ביוחנן בן זכאי שנמשך כ-2000 שנה, לבין עידן היהדות של עמנו מאז חורבן בית שני ועד תחילת הציונות. בתקופה העברית התקיים דיאלוג ביטחוני/צבאי כפי שאפשר לקרוא בתנ"ך והתפתחה תרבות ביטחונית כדי לנטרל איומים על הטריטוריה/ארץ ישראל. בפרק י"ד בספר בראשית הוא דוגמא לכך. בתקופה היהודית שמתחילה בימיו של בן זכאי, בית הכנסת, התפילות ולימוד התורה החליפו את הטריטוריה והגנה עליהם מתבצעת בעצם שמירתם בלי צבא. לפיכך לא היה דיאלוג ביטחוני צבאי, ולא התפתחה תרבות צבאית באלפיים שנת הגלות אף כי היו אישים כמו הרמב"ם שחשבו וכתבו על כך. "סוד המהפכה העברית" שאותה למד ז'בוטינסקי ממרקו ברוך, לפי עדותו, נעוץ בחזרה לעבריות, לדיאלוג הביטחוני/צבאי וכך אפשר יהיה לכונן "קיר ברזל"/צבא, ראוי לשמו שיכלול לא רק יחידות צבאיות ואמצעי לחימה, אלא יונהג ויופעל באופן מיטבי. זאת, יוסי, הנקודה המרכזית בספר ואותה פספסת. אך אין זה אסון כי אני השלמתי אותה
ב. וכיוון שפספסת, כתבת שכללתי פרקים שאינם קשורים לנושא ושלא עסקתי די בנושא "המהפכה העברית". אבל חמישה מתוך עשרה שערים של הספר עוסקים ב"מהפכה העברית"! אם בחצי ספר זה לא די אז אינני יודע מהו די! המהפכה העברית יוסי, היא החזרה מהיהדות לעבריות. בספר אני מסביר את תורת הביטחון הצבאית בעידן העברי על שלל בעיותיה, את תורת הביטחון האמונית בעידן היהודי על שלל בעיותיה וטוען שהציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי משמעותה לשוב לתורת הביטחון העברית.
ג. כתבת שמושג הריבונות פותח רק מהמאה ה-16. זאת לעניות דעתי ביקורת סכולסטית כי עיסוקי בספר זה ובמחקרים אחרים שלי אינו בהיסטוריה של המושגים אלא בהיסטוריה של התופעות וממילא הבעיות. תופעת הריבונות קיימת מאז המהפכה החקלאית והתיישבות הקבע כמו שתופעת האוויר קיימת לפני שנוסח הרכבו.
ד. הבאת מובאות אחדות של ז'בוטינסקי הסותרות לכאורה את מה שכתבתי כמו בשאלת המלחמה והמוסר. שתי הערות לכך: 1. התייחסתי בספר רק להתגבשות משנתו הביטחונית עד סוף מלחמת העולם הראשונה ולא לפיתוחה ולכל מה שכתב עד סוף חייו עשרים שנה אחרי כן. 2. הדגשתי שז'בוטינסקי לא ניסח תורת ביטחון שיטתית אלא אני הרכבתי אותה כמקשה אחת מהתייחסותו לנושא פעמים רבות ובהקשרים שונים. מכאןו שניתן למצוא אצלו סתירות או "סתירות לכאורה" כפי שניתן למצוא אצל כל הוגה דעות, בתנ"ך ובתלמוד.
ה. אם אתה פספסת אני מניח שגם קוראים אחרים יפספסו. מכאן שהספר לא מושלם, אך אזה ספר כן מושלם?!

על מנת להבין את ספרך ד''ר מילשטיין

צריך להגות בו שוב ושוב, ספר זה אינו רומן שמספיק לעבור עליו ולהתרשם מהארומה שבו. ברור שאדם עם אג'נדה כזו או אחרת יתרשם בקריאה ראשונה דרך תפיסתו הסוביקטיבית. לוקח זמן סבלנות וראיה רחבה לראות את הכתוב בצורה אוטונומית!

זאב ז'בוטינסקי ואורי מילשטיין

ידידי אורי מילשטיין ביקש ממני לערוך עבורו את הספר על זאב ז'בוטינסקי. התחלתי ועזבתי באמצע מסיבות השמורות עימי ועם אורי. מה שאני יכול לןומר על הספר, הדמות שעליו נכתב, והכותב, הוא כך:
א. אורי הוא חוקר בחסד עליון. הוא לא משאיר אבן על אבן עד שאינו מגיע לתחתית.
ב. אורי ההסטוריוגרף בדרך כלל צודק. אורי הפילוסוף יכול להיות נתון במחלוקת כמו כל אחד אחר.
ג. ז'בוטינסקי היה המנהיג הציוני היחידי שנתן דעתו על הקמת צבא יהודי, בשעה שהאחרים עדיין שגו בחלומות שלום ושיתוף פעולה עם הערבים (כן, לא רק ברית שלום, אלא כל הציונות הלא רוויזיוניסטית).
ד. הדיון על דמותו של אברהם אבינו, קיומו או אי קיומו כדמות הסטורית, או תרומתו לצבאיות היהודית והעולמית - אינו עיקר הספר, ואין טעם לדשדש בו. השאלה היא ז'בוטינסקי עצמו, ותרומתו לצבאיות הישראלית. אך טבעי שסופר מחונן כאורי יחפוץ להוסיף צבע, ואף לנסות למצוא שורשים לעמו ולצבאיותו, במקום לראות בו ערער הסטורי שהגיע מאי שם, כתב ספר מיתי (תנ"ך), ובעצם הומצא לפני כמה דורות על ידי שלמה זנד הכוזרי הגאה (מה זה בדיוק?). אורי הוא יהודי גאה, ולא כוזרי גאה. הוא לא בוש לראות באברהם, אבי האומה היהודית והישמעאלית, דמות הסטורית, גם אם לא פרידריך הגדול של העת העתיקה, אבל לפחות דמות המוזכרת כלוחם, ביחד עם שאר מעלותיו המוזכרות בתנ"ך. אולי היה צריך לקרוא לו טמוג'ין, או כסנופון, או ארמיניוס, ואז כל האנשים המתביישים במוצאם היהודי היו מעלים אותו על נס. אני גם מציין את רוחב לבו הגדול של אותה דמות מיתית, שהחזירה את כל הרכוש למלך סדום (אולי לכן זה מיתוס, כי צאצאיו בביזת קטמון לא נהגו כן, נא לעיין במאמרו המכונן של אורי בנושא: "ביזת הראל").

לסיכום: גם אם אין הסכמה עם דרכו האידיאולוגית של ז'בוטינסקי, הרי המעש של אורי חשוב ביותר להסטוריה הציונית הפראבדאית, ולעושי דברה ששכתבו אותה ככל הבא על רוחם.

אורי, כה לחי!

זאב ז'בוטינסקי ואורי מילשטיין

ידידי אורי מילשטיין ביקש ממני לערוך עבורו את הספר על זאב ז'בוטינסקי. התחלתי ועזבתי באמצע מסיבות השמורות עימי ועם אורי. מה שאני יכול לןומר על הספר, הדמות שעליו נכתב, והכותב, הוא כך:
א. אורי הוא חוקר בחסד עליון. הוא לא משאיר אבן על אבן עד שאינו מגיע לתחתית.
ב. אורי ההסטוריוגרף בדרך כלל צודק. אורי הפילוסוף יכול להיות נתון במחלוקת כמו כל אחד אחר.
ג. ז'בוטינסקי היה המנהיג הציוני היחידי שנתן דעתו על הקמת צבא יהודי, בשעה שהאחרים עדיין שגו בחלומות שלום ושיתוף פעולה עם הערבים (כן, לא רק ברית שלום, אלא כל הציונות הלא רוויזיוניסטית).
ד. הדיון על דמותו של אברהם אבינו, קיומו או אי קיומו כדמות הסטורית, או תרומתו לצבאיות היהודית והעולמית - אינו עיקר הספר, ואין טעם לדשדש בו. השאלה היא ז'בוטינסקי עצמו, ותרומתו לצבאיות הישראלית. אך טבעי שסופר מחונן כאורי יחפוץ להוסיף צבע, ואף לנסות למצוא שורשים לעמו ולצבאיותו, במקום לראות בו ערער הסטורי שהגיע מאי שם, כתב ספר מיתי (תנ"ך), ובעצם הומצא לפני כמה דורות על ידי שלמה זנד הכוזרי הגאה (מה זה בדיוק?). אורי הוא יהודי גאה, ולא כוזרי גאה. הוא לא בוש לראות באברהם, אבי האומה היהודית והישמעאלית, דמות הסטורית, גם אם לא פרידריך הגדול של העת העתיקה, אבל לפחות דמות המוזכרת כלוחם, ביחד עם שאר מעלותיו המוזכרות בתנ"ך. אולי היה צריך לקרוא לו טמוג'ין, או כסנופון, או ארמיניוס, ואז כל האנשים המתביישים במוצאם היהודי היו מעלים אותו על נס. אני גם מציין את רוחב לבו הגדול של אותה דמות מיתית, שהחזירה את כל הרכוש למלך סדום (אולי לכן זה מיתוס, כי צאצאיו בביזת קטמון לא נהגו כן, נא לעיין במאמרו המכונן של אורי בנושא: "ביזת הראל").

לסיכום: גם אם אין הסכמה עם דרכו האידיאולוגית של ז'בוטינסקי, הרי המעש של אורי חשוב ביותר להסטוריה הציונית הפראבדאית, ולעושי דברה ששכתבו אותה ככל הבא על רוחם.

אורי, כה לחי!

תוספת לתגובה

איני מתייחס כאן בתגובה לא לספר (שאותו עדיין לא קראתי עד תומו), ולא למאמר או לתגובות. אני מתייחס לעצם דרכו החשובה של אורי, הן בספר זה והן בספרים אחרים שלו, בהם הוא כותב הסטוריה ולא משכתב אותה או מוציא אותה יש מאין ככותבים אחרים רבים וטובים, ובפרט בתחום ההסטוריה הצבאית הציונית. תגובה נרחבת ייתכן שתבוא בהמשך.

על ז'בוטינסקי על ביטחון ועל פרופרציה

התגובות (של מר מילשטיין ושל מר ארגמן ) מדברות בעד עצמן המלל הרב על אברהם אבינו ועל מחשבותיו של ז'בוטינסקי אינו מסוגל להסתיר את העובדה הפשוטה : לז'בוטינסקי לא הייתה שום תפיסת ביטחון היו לו התייחסויות היו לו מחשבות אבל באחד מפרקי הזמן הקריטיים - שנות השלושים ושנות ה40 של המאה הקודמת הוא לא חי בארץ (מבחינת ז'בוטינסקי- שנות השלושים העשור האחרון לחייו)

לעומתו :רבים וטובים חיו בארץ ישראל פעלו בזירה חשבו עשו ביצעו. זה נושא למאמר ארוך אולי לספר אזכיר בינתיים שני שמות : אליהו גולומב שהקים ביוני 1920 את ארגון ההגנה וכמובן את החשוב מכולם דוד בן גוריון :בקצרה : באפריל 1947 : בן גוריון נוכח לדעת שאין שום תפיסת ביטחון מגובשת הוא יזם סמינר :רשם במחברתו 14 נושאים לדיון :איך מכינים צבא איך מגייסים איך מתקצבים ועוד ועוד . הזמין לדיונים ארוכים אנשים יוצאי הצבא הבריטי יוצאי פלמ"ח מומחים בהיסטוריה צבאית ועוד . בחלוף שלושה חודשים בן גוריון ערך עיצב יזם עידכונים סיכם
ומדינת ישראל יצאה לדרך עם תפיסת ביטחון עם משהו ביד שישמש אותה לכמה שנים עד למעבר למסלול מסודר יותר - הקמת פו"ם
פעילותו האופרטיבית הממשית של ז'בוטינסקי הסתכמה בנושא הגדודים בנושאי ביטחון בשנות ה 20 הראשונות
פעולותיו האופרטיביות של בן גוריון הם פרק חיים שלם אני משוכנע שמי שיתעניין בהיסטוריה הארץ ישראלית של העת החדשה יראה הנושא בפרופורציה הנכונה . ז'בוטינסקי חשב וחשב. בן גוריון חשב ועשה. את הסמינר שלו (אותו הבאתי כדוגמא למעשיו) כינו לימים היסטוריונים :חדר הלידה של צה"ל קצת פ ר ו פ ו צ י ה

האם קראת את הספר על ז'בוטינסקי?

אני רואה שוב את אותה הדרך: הצמדות לקלישאה, התייחסות לנקודה מבלי לבחון אותה. אני עוד לא כתבתי את תגובתי מהסיבה שלא קראתי את הספר. אז התנ"ך כבר כתב: "פחז כמים אל תותר". מה מהירות התגובה כל עוד לא נבדקו טענות המחבר?
ואם בבן גוריון עסקינן, יציג המגיב את גישתו של בן גוריון בשנות ה-20 לבעיות הביטחון, בשנות ה-30, ה-40! הרי כל ימי אליהו גולומב בן גוריון לא התקרב אפילו לביטחון. אורי כותב ספר. מה כותב המגיב?

הספר על ז'בוטינסקי

יצא לי לעיין בספר בעיקר מתוך עניין להשוותו לספר אחר:"תפיסת הביטחון של ישראל" מאת פרופסור ואלוף במיל יצחק בן ישראל שנראה שבהשקפתו קרוב להשקפת אורי מילשטיין. לגבי תפיסת הביטחון של בו גוריון ושל הנהגת היישוב יש לכתוב לא ספר אלא קורפוס ספרים .
כוונתי בתגובותי הייתה להאיר עניין עקרוני : בשנות השלושים ובשנות הארבעים מי שעיצב את תפיסות הביטחון היו אלה שחיו כאן.
ז'בוטינסקי לא כלול בהם . בזה אני מסיים את חלקי בדיון התייחסות יותר נרחבת תהייה נכונה מצדי רק לאחר שאקרא בעיון ספר זה

הספר על ז'בוטינסקי

יצא לי לעיין בספר בעיקר מתוך עניין להשוותו לספר אחר:"תפיסת הביטחון של ישראל" מאת פרופסור ואלוף במיל יצחק בן ישראל שנראה שבהשקפתו קרוב להשקפת אורי מילשטיין. לגבי תפיסת הביטחון של בו גוריון ושל הנהגת היישוב יש לכתוב לא ספר אלא קורפוס ספרים .
כוונתי בתגובותי הייתה להאיר עניין עקרוני : בשנות השלושים ובשנות הארבעים מי שעיצב את תפיסות הביטחון היו אלה שחיו כאן.
ז'בוטינסקי לא כלול בהם . בזה אני מסיים את חלקי בדיון התייחסות יותר נרחבת תהייה נכונה מצדי רק לאחר שאקרא בעיון ספר זה

האם אפשר לקבל נייר עמדה בן כמה נקודות?

אורי בספרו מציין תפיסה מסויימת, לא מושלמת, של ז'בוטינסקי לגבי בטחונה של מדינת ישראל העתידה.
האם ניתן להציג נייר בן מספר נקודות, המייצגות תפיסת ביטחון מקיפה של היישוב בארץ במקרה של הקמת מדינה, של כל אחד מהגורמים העלומים המוזכרים בדברי המגיב?
האם אליהו גולומב יצר תפיסה בטחונית מקיפה? יצחק שדה? יוחנן רטנר? (הקצין היחידי בהגנה בעל ניסיון בצבא מסודר לפני מלחמת העולם הראשונה)? יעקב דורי? ישראל גלילי? משה סנה?
האם בכל ספר תולדות ההגנה מופיעה תורת לחימה מסודרת של הגנת היישוב במקרה של עצמאות יהודית בשטחי המנדט?
מה הייתה רמתה הצבאית של ההגנה במאורעות תרפ"ט? תרצ"ח-תרצ"ט? ערב מלחמת הקוממיות? האם היה מישהו שחשב על משהו יותר יותר מאשר הגנת יישובים ואולי ערים מעורבות? מה הייתה רמתם של הקורסים בג'וערה?
קל מאד לומר דברים כוללים, הפוטרים מלענות על פרטים. אני כן רוצה פרטים. אני מעוניין בטענות מסודרות וברורות על פעולתו של היישוב בבנין כוחו הצבאי מעבר לחברת שמירה מיליציונית. ב"ספר תולדות ההגנה" אין לכך כל זכר.

השוואה בין ההגנה לצבא הוייטנאמי בדיין ביין פו

לשם השוואה אני מביא צבא יחפנים, שהוקם על ידי פלוני גיאפ, שנלחם נגד לגיון הזרים שהיה מורכב אז מבוגרי ה"ווהרמאכט".
אותו דבר היה לאמריקנים עם הסינים בקוריאה.
שם הוקמו צבאות במטרה להקים צבאות. כאן הוקמה חברת שמירה נגד גנבי תרנגולות וקצת "פאזעות" כאשר אל חוסייני הצליח להעלות לפאלאחים את הדם לראש. אם זאת תורת לחימה, אז חיל הישע הוא הצבא המסוכן ביותר בעולם.

"ההגנה"- הפלטפורמה שעליה קם צה"ל

אשמח באם תתעמק בנושא . הוא מעניין ביותר להלן מספר נקודות
1 ההגנה נועדה מהקמתה להיות להיות פלטפורמה כזאת
2.בשלב ראשון עד 1936 התמקדה בהגנה נייחת ובאבטחה "לחימה בתוך הגדר"
3.לקיים מתווספת תורת לחימה ניידת.
4. 1939 בהגנה נוסד המטכ"ל הראשון
תחילת מלחמת העולם השנייה: קם חיל שדה קם חיל משמר קם הגדנ,ע וגולת הכותרת :נוסד הפלמ"ח
5. "ההגנה" נוטלת חלק פעיל ומשמעותי בהתיישבות ובהעפלה (מוסד ב)
6: בפקודת יום של בן גוריון לכבוד הקמת צה"ל :"בלי הניסיון התכנון כושר הפעולה והפיקוד רוח הגבורה של ההגנה ... לא היינו מגיעים למדינת ישראל"

אני מחכה למאמר שלך בנושא ואז אגיב ביתר פירוט כולל על תרומתם האדירה של יצחק שדה יוחנן רטנר אליהו גולומב שאול אביגור ואחרים

תודה שאתה מצדיק אותי

מכל המופיע כאן אני רואה עד כמה צודקת טענתי שההגנה הייתה בסך הכל חברת שמירה מיליציונית, ולא צבא.
ציטוטים מבן גוריון אינם משנים את המציאות, אלא מוסיפים פאתוס למיתוס. אורי מילשטיין הוסיף גם את אברהם, אז מה?!

נא לפנות לספריו של אורי מילשטיין

ידידי אורי עוסק כבר עשרות שנים בחשיפת פני הפלמ"ח, ההגנה, ומלחמות ישראל. אני מזמין את המגיב הנכבד עם כל קהל הקוראים לקרוא אותם, ולקבל תמונת מצב ברורה מה היה שווה כח המגן העברי לפני הקמת המדינה ולאחריה.
לחכות למאמר שלי פירושו התחמקות.

בן גוריון מבקר קשה את ארגון ההגנה ברוח תפיסת הביטחושל ז'בוטינסקי

דוד בן-גוריון, מנהיג התנועה הציונית והישוב העברי מאז אמצע שנות השלושים של המאה העשרים ועד ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל, היה לגיבור המיתוס הישראלי על מלחמת העצמאות ועל הקמת מדינת ישראל. בחינה מבוססת של תפקודו של בן-גוריון בהכנות למלחמה מצביעה על פער מעוות בין המיתוס המקובל לבין העובדות ההיסטוריות המבוססות. פער זה קיים, כאמור, בכל התחומים של מלחמת העצמאות.
שישה חודשים לפני שפרצה המלחמה הודה בן-גוריון בישיבת מזכירות מפא"י שהיהודים אינם מוכנים למלחמה: "...דעתי היא, דעה הנשענת על חוות-דעתם של מומחים, שאם אנו חושבים שיש לנו כוח הגנה על הישוב אנו חיים בטעות... מה שהוכשר, הוכשר לדברים שזמנם כמעט עבר... אבל לא לדברים שעלולים להיות מחר-מחרתיים. אף חטיבה אחת בארגון לא הוכנה לכך. בפלמ"ח יש הישגים גדולים, אך גם הם לא יעמדו בשום ניסיון... לא הם קיבלו את האימון הדרוש ולא מפקדיהם, וברגע הראשון יהיה כישלון איום ונורא, טראגי ומזעזע ... יש עולם ערבי מאורגן, מדינות, צבא. כמובן, לעומת הצבא באירופה אין לו ערך, אבל לעומת לא-צבא יש לו ערך, ואנחנו במצב של לא-צבא. נצטרך לעשות מלאכה לא קלה, לעקור מלב האנשים הקרובים לעניין את האמונה שיש להם משהו. אין להם כלום. יש להם רצון טוב, יש להם יכולת גנוזה, אבל... להיות חיילים זאת מלאכה. צריך לדעת אותה. איננו יודעים, אבל מסוגלים לדעת... יושבים כאן חברים אחדים שהם קרובים לעניין, ובוודאי משתוממים למשפט הקשה. הוא איננו כל-כך קשה. מה שאני חושב בלבי אינני רוצה להביע".
שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העצמאות (ב-9 באוגוסט 1947) אמר בן-גוריון בוועידת מפא"י שהציונות עומדת בחזית הביטחון, ודוברים אחרים אמרו שחזית הביטחון "הוזנחה קצת בזמן האחרון ויש צורך בהתגייסות מחודשת לצרכיה. שאננות בחזית מזיקה ומסוכנת". בן-גוריון היה אז לא רק יושב-ראש הנהלת הסוכנות אלא גם המחזיק בתיק הביטחון, כלומר, פורמלית הוא היה האחראי הישיר והיחיד להזנחה. לא רק הזנחת חזית הביטחון היתה מחדל שלו אלא גם אווירת השאננות, שאכן היתה מזיקה ומסוכנת, היתה תוצאה של תפקודו הלקוי.

מילת המפתח : פרופרוציה !!!! בן גוריון ז'בוטינסקי

1. בניגוד לדעתו של מר ארגמן ארגון ההגנה לא היה חברת שמירה הוא היה שילוב של תשתית לצבא העתידי בתוספת משימות נוספות . לא ידוע לי שבוייאטנאם עסקו לוחמי המחתרת בהקמת יישובים (חומה מגדל) ולא שמעתי שעסקו בהעפלה בלתיחוקית בנוסח מפעל ההגנה בארץ ישראל - המוסד לעלייה ב

2. אורי מילשטיין רק תחזק את הערכתי לבן גוריון . בן גוריון -שב1947- העריך שהמלחמה עם הערבים בפתח נכנס לעובי הקורה על מנת לשנות ולהשפיע זה נושא מורכב מדי עבור תגובה אזכיר רק "מרד הגנרלים " כאשר בן גוריון החליט שתפקיד הרמ"א (אותו מילא גלילי) מיותר(רמ,א ראש מפקדה ארצית ) אזכיר את הסמינר המפורסם -חדר הלידה של צה"ל .

3. מי שלא שוטף צלחות במטבח לא שובר צלחת . אין ספק שניתן להצביע על כשלים ועל שגיאות אבל : ארגון ההגנה הנהגת היישוב העברי בארץ הם שעמלו הם שעיצבו הם שהגשימו . עובדה שמדינת ישראל קמה !!! היו שעשו והיו כאלה שחיו על ציר בין אירופה לארצות הברית היו כאלה בעלי חלומות משיחיסטיים מיסטיים היו כאלה שחשבו שבריטניה היא האוייב עם הערבים כבר נסתדר והיו כאלה היו ויש כאלה שמעמדת הפרשן יודעים רק לבקר והיו - למרבה המזל- גם בן גוריון שדה רטנר גולומב ועוד שבזכותם אנו כאן חיים במדינה ריבונית
אנשים שעשו יש מאין

שוב התחמקות והסתובבות במעגלים

צבא אינו חברת בנייה ואינו חברת תעבורה. עצם העובדה שההגנה טיפלה בזה הוא מחדל, וחוסר התייחסות רצינית לנושא הצבאיות. טוב שלא דרשו מהם חלוקת לחם וסלילת כבישים. זו מיליציה. לגיאפ היה צבא שנועד ללחום ותו לא.
אף אחד לא מתווכח על העובדה שב1947!!! בן גוריון ניער סוף סוף את חוצנו להקים צבא. אבל מה היה מ-1918 ועד אז? למה הוקם מטכ"ל רק כ-20 שנה אחרי הקמת הארגון? ממתי העפלה ובניית יישובים היא בתוקף סמכותו של ארגון צבאי? כמה טייסים כשירים היו לצה"ל ערב המלחמה? כמה ספנים וקברניטים? כמה טנקיסטים ומפקדי טנקים? כמה תותחנים? איני מדבר על ציוד. אני מדבר על אנשים שהוכשרו, כפי שה"רייסווהר" הכשיר טייסים קשרים נהגי טנקים תותחנים, כל זה בלי ציוד מתאים. איש לא חשב שאלו יהיו פני המלחמה העתידה בא"י. אני לא בא בטענות, אבל אני גם נגד עיוות ושכתוב ההסטוריה על ידי מיתוסים. נכון שבגן למדו אותי שבר כוכבא הגיבור מנצח אריה, אבל עברו מאז כמה שנים טובות.

מה לגנרל גיאפ ולנושא שלנו ?

בוייאטנאם חי עם על אדמתו ושאף להשתחרר מעול זרים בא"י היה תהליך של יהודים המהגרים לארץ עוסקים הן בבנייתה והן בהכנות לקראת מלחמה מול ערבים שתבעו בעלות אל אותה טריטוריה וייאטנאם גובלת בסין העממית היא נעזרה רבות בה נתמכה על ידה. גנרל גיאפ עצמו השתלם ולמד בסין . ארץ ישראל גובלת בארצות ערב שממש ממש לא חשבו לעזור ל"הגנה "...
אולי פעם ימציאו טכנולוגיה פלאית שתחזיר אותנו במינהרת הזמן אחורנית ואז ז'בוטינסקי יחייה בארץ ינהיג יפקח על הקמת וביטחון היישוב
בן גוריון יחייה בארצות הברית וישקיף מרחוק ואז נוכל לבצע השוואות בינתיים מה שיש לנו זה המציאות ההיסטורית שכל מה שקרה כאן לרע ובעיקר לטוב הוא מעשה ידי אלה שחיו כאן ולא בידי אלה ששהו בחו"ל לא בידי מלאך ולא בידי שרף אלא בידי אנשי ההתיישבות העובדת
מושבים וקיבוצים תושבי תל אביב והיישובים העבריים האחרים ואת כל זה הנהיגה הנהגה שחייה כאן . היה מישהו שניהל את ההצגה
ולמישהו הזה לא קוראים זאב ז'בוטינסקי
צר לי שנגררתי לכל הדיון הזה כי בהקשרים אחרים ז'בוטינסקי הוא דמות שאני מאד מעריך ומכבד

מה לכל זה וליסודיות צבאית?

זה שלא עזרו לנו להקים צבא, זה נתון אחד. זה שלא הקמנו צבא - זה נתון שני. גם אם בנינו פה את הפירמידות, זה לא אומר שבנינו צבא. האם המגיב היקר יכול להתמקד?

יסודיות צבאית ? אכן הייתה !

ארגון " ההגנה" התכונן בצורה יסודית ומקיפה לקראת המלחמה ובנה מסד איתן לצה"ל . הישגו המדהים של ארגון זה שכל זה נעשה תחת שלטון הבריטי שלא תמיד ראה בעין יפה הקמת כח מגן עברי ולעתים עשה הכל להצר צעדיו .
1."ההגנה " מנתה כמה עשרות אלפים חברים - לוחמים ותומכי לחימה. הוחל בהקמת מסגרות חטיבתיות אלכסנדוני גבעתי לבנוני(לימים גולני)
גם הגרעין המאומן ביותר- הפלמ"ח- התארגן במסגרות חטיבתיות הנגב יפתח הראל
2. ההגנה בנתה לה מטה כללי שתיאם בין כוחות הגנתיים להתקפיים בכל רחבי הארץ
3. נוצרו גרעינים לחיל ים ולחיל אויר
4 נפתחו קורסים ייחודיים להכשרה צבאית (למשל קורס מכ"ים בג'וערה)
5. התבצע תהליך של צבירת נשק שתוחזק ונשמר בסליקים
6 התחלת הקמת תעשייה צבאית( למשל מכון איילון בגבעת הקיבוצים מכון המים בגבעתיים )

כבוד ויקר לכל אלה שעסקו במלאכה זאת תחת שלטון בריטי וכל הכבוד והיקר לאלה שעמלו תיכננו וביצעו מלאכה זאת לתפארת מדינת ישראל
למר ארגמן הייתי מציע ללמוד ביסודיות את התנאים ששררו בארץ (הרלוונטי- משנות ה20 של המאה הקודמת) לראות מאיזה נקודת פתיחה נמוכה הכל התחיל ובאיזה גבהים הכל הסתיים-כלומר נצחון צה"ל ב1948 ניצחן שהושג לא על ידי חייזרים מכוכב אחר לא בגלל רבנים תפילות ותעניות
אלא בזכות ההכנות הצבאיות היסודיות פרי עמלם של ראשי היישוב וכמובן גם מה שאלתרמן הגדיר: "מגש הכסף "

המציאות לא הייתה : הייתה מדינה קיימת שהמנהיגים שלה התרשלו בהקמת צבא
המציאות הייתה :לא הייתה מדינה היה שלטון זר שתחתיו ולרוב בסתר הקימו קברניטי היישוב כח צבאי שבהדרגה ותוך כדי תנועה הלך והשתדרג
בן גוריון שחי כאן נשם את אויר הארץ חי את המציאות לא ממש נזקק להגיגי ז'בוטינסקי שחי במרחקים על תפיסת ביטחון .בדיעבד אפשר כיום לנסות ולהצביע על יסודות משותפים אבל זה לא שבן גוריון היה צריך להתקשר לז'בוטינסקי ןלבקש עצות ותדריכים. לדעתי מה שאורי מילשטיין עושה זה עיבוד מחדש של המחזה .

ולסיכום : אולי בעתיד מר ארגמן יואיל לכתוב מאמר ובו יסביר איך וכיצד באותם ימים ובאותן נסיבות היה ניתן לפעול אחרת ?איזה חלופה בדיוק הייתה אמורה להיות ?

תגובה קצרה לאורי

מסיבות טכניות לא התפרסמו התגובות ששלחתי. הערותיי העיקריות: א. יש אנכרוניזם במושג "עברי". אין ה"כנענים" (העברים הצעירים) עבריים ביחס למדינה ולאום כמו שבטי ישראל ,שלא לדבר על אברהם שכלל לא נולד בארץ אם היה כלל דמות היסטורית. המדינה (המודרנית), לאום, אומה אינם מושגים רלבנטיים לעת העתיקה. ב. בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה עוד האמין ז'בוטינסקי שניתן להקים צבא יהודי שילחם לצד בנות הברית. הוא לא חזה את ממדי השואה. קדם לו נורדאו בתסריט הבלהות, אבל זה נגזר מאירועי העבר ולא מאירועי העתיד הקטסטרופליים. ג. הדוגמא של טרומפלדור(צבא יפרוץ לארץ מהקווקז) מעידה על כך ש"אם" בהיסטוריה עדין לא מייצרת היסטוריה אלטרנטיבית.

אני משאיר לקוראים את השיפוט

אמרתי את דברי בנוגע לאסטרטגיה המיליציונית-שמירתית של ההגנה. המגיב הנכבד לדעתי מתחמק מהנקודה ומנסה למצוא טענות מטענות שונות שאינן עונות על הטענה המרכזית שלי. היות ואין לי כח לסוג דיון של שיחה בהודית-בנגלית, אני משאיר את השיפוט לציבור הקוראים, ויוצא בה מן הדיון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע