אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סוגיות ואנקדוטות היסטוריות: ספר חדש של חומר שברובו כבר הוגש


אורי מילשטיין / יובלות לישראל 75-70 כרך שני, איומים: ערבים, בריטים, יהודים, מאי 2017, הוצאת שרידות והמדרשה הלאומית

אורי מילשטיין / יובלות לישראל 75-70 כרך שני, איומים: ערבים, בריטים, יהודים, מאי 2017, הוצאת שרידות והמדרשה הלאומית

ביקורת על ספרו של אורי מילשטיין: יובלות לישראל 75-70 כרך שני, איומים: ערבים, בריטים, יהודים, מאי 2017, הוצאת שרידות והמדרשה הלאומית

דומה שההיסטוריון אורי מילשטיין הינו ההיסטוריון הפורה ביותר החי כיום בישראל. רק על מלחמת העצמאות הוא הוציא כבר בשנת 1989 ארבעה כרכים,  שיצאו שוב כעבור עשור, גם בעברית וגם באנגלית.

בכריכת הספר מוסבר הרציונל במילים הבאות: "בכרך זה, השני בסדרת "יובלות לישראל 75-70", מציג ד"ר מילשטיין ומנתח את הגורמים החיצוניים והפנימיים שאיימו על הקמתה של מדינת ישראל, ושהמערכת החיסונית של התנועה הציונית הייתה אמורה לנטרל. מדובר בעיקר באיומים מצד השכנים הערבים ומצד מדינות ערב, מצד בעלי המנדט הבריטי שנטשו את התחייבותם בהצהרת בלפור (1917), ובאיומים פנימיים בתנועה הציונית ובישוב היהודי בארץ ישראל שמהם מתעלמים במקרים רבים בזמן אמיתי ובניתוחים  היסטוריים. בלי להבין מה היו האיומים על הקמתה של מדינת ישראל לא ניתן להבין איך היא קמה ולא ניתן לפעול באופן מיטבי לנטרול איומים מאתו דפוס היום”.

בספר עצמו הוא מסביר הדברים  כך: "בכרך זה אציג ואנתח את האיומים החיצוניים והפנימיים על הקמתה של מדינת ישראל, שהיו אמורים  להתאים את המערכת החיסונית של התנועה הציונית ושל הישוב כדי לנטרלם. במבחן תוצאה פשטני - היעד הושג ומדינת ישראל קמה. במבחן מעמיק יותר  נדון בשאלה האם הייתה זאת מערכת (צ.ל-מערכה) מיטבית, או שניתן היה לכונן מערכת יעילה יותר שתנטרל את האיומים המידיים במחיר נמוך יותר, ותנטרל ביעילות/ במחיר נמוך, גם איומים עתידיים, המאיימים על מדינת ישראל, עד כתיבת שורות אלה. שהרי ניצחון במחיר גבוה כמוהו כ"ניצחון פירוס", הוא איום בבחינת "עוד ניצחון כזה ואבדנו" (עמ' 7).

בגדול ניתן לומר שמילשטיין בוחן את משולש היחסים: בריטניה- מדינות ערב (והפלסטינים)- והישוב העברי והתנועה הציונית, מבחינת השאיפות המדיניות, כלומר מה רצה להשיג כל אחד מהצדדים. שאלה זו אינה חדשה ובה הוא עסק כבר בספריו הקודמים (כפי שניתן ללמוד  בהמשך).

א. הבריטים

לשאלה האם האינטרסים של הבריטים שירתו את אלו של התנועה הציונית או דווקא של הערבים ניתן לענות בקצרה שאינטרסיהם  אמורים היו אמורים לשרת אותם, עצמם . אמנם מילשטיין נסמך על מאיר ורטה הגורס ,שלא רק שיקולים אסטרטגים אלא בעיקר דתיים - נוצרים והשפעת מארק סייקס (הפרו ציוני) הניעו את הלורד בלפור לפרסם את מכתבו המפורסם (עמ' 10), אבל יש גם לזכור שהייתה אז תחרות בין המעצמות על פרסום תמיכה בציונות בשל המשקל (המופז) שניתן להשפעת היהודים על מדיניות החוץ באותה העת, במלחמת העולם הראשונה .

מדוע עזבו הבריטים את הארץ הינה שאלה הנקשרת לשאלת הוויכוח בין  תומכי האצ:"ל והלח"י לעומת תומכי ה"הגנה" – מי גירש את הבריטים? מחד גורסים הראשונים (האצ"ל)  שפעולותיהם הדרמטיות כמו למשל פריצת כלא עכו עשו זאת, מולם גורסים האחרונים, שניתן לזקוף זאת למפעל העפלה. זה גם נקשר לשואה ויש הגורסים שאלמלא השואה ו"המצפון הרע" שגרמה לעולם, לא הייתה קמה מדינת ישראל. (בספרו תולדות מלחמת העצמאות, המאבק על המטרה, כרך ראשון  מסתמך מילשטיין על   מיכאל כהן שטען ש"שלושה גורמים עיקריים השפיעו על הבריטים לעזוב את ארץ ישראל: לחץ אמריקאי, ערעור השלטון בארץ ישראל עצמה, התגברות העפלה" ( שם, עמ' 74).

ניתן גם לשאול- בהנחה שהיו גורמים שזירזו את יציאת הבריטים - גם על עצם היציאה - מתי? ומדוע החליטו דווקא אז?

על ועידת סנט ג'ימס שנערכה בתחילת 1939 הוא כותב  שבתחילה ניסתה בריטניה להראות שהיא מגשרת בין הציונים לערבים  ושיכפה פתרון מתון מצד מדינות ערב על ערבי ישראל, ולמרות שבהתחלה דיברו המדינאים הבריטים שמדינה עצמאית בארץ ישראל, יהודית או ערבית אינה רצויה הרי "תחת לחץ ערבי חזק ונוכח נסיבות המצב הבינלאומי, ערב מלחמת העולם השנייה ויתרה הממשלה על עמדתה הקודמת, והסכימה תוך כדי שיחות עם הערבים לעקרון של מדינה ארץ ישראלית אחת" (מילשטיין נסמך על נתנאל קצבורג, עמ' 21).

מילשטיין עומד על נקודה חשובה ביחס לבריטניה - ירידתה ממעמד המעצמה הגדולה בעולם - "אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה בריטניה לבעלת ברית זוטרה של ארצות הברית  במאבק הבין גושי, והואצו תהליכי נסיגת הקולוניאליזם האירופאי  בכלל והתפרקות האימפריה הבריטית בפרט. ממשלת  הלייבור קיבלה על עצמה ,ביודעין, את משימת ההתפרקות  הזאת ,לא השמירה על האימפריה  הייתה משימתה הלאומית, אלא בניית תשתית למדינת הסעד  הבריטית, שבניה התעייפו לא רק  מהמלחמה, אלא גם מהאחריות הגלובאלית" (עמ' 44).

במקום אחר כותב מילשטיין בצורה דומה מהדגשת המצב ההיסטורי על פני חשיבות הפעילות האנושית של המנהיג ומציין שנראה שלא ממשל זה או אחר ולא איש זה או אחר התוו את מדיניות בריטניה כלפי ארץ ישראל וכלפי הציונות, אלא מעמדה החדש של בריטניה בעולם, אחר מלחמת העולם השנייה, ועייפותה מחובותיה כמעצמה עולמית. עם זאת אין ספק שאטלי ובווין קבעו את הסגנון ואת העיצוב הסופי של המדיניות הזאת, ובעיקר את שיטות ביצועה.

לכך ניתן להוסיף ולציין שבאותה תקופה שעזבה בריטניה את הארץ היא עזבה האת הודו, והרי תעלת סואץ והארץ היו חשובות אז מבחינת היותן הדרך להודו עד אז.

כבר בספר הלבן של שנת 1939 נקבע ש"מטרתה של המדיניות הבריטית הייתה להקים מדינה עצמאית בארץ-ישראל, בה יחלקו ביניהם הערבים והיהודים את האחריות לממשל. תקופת - המעבר עד לעצמאות תימשך עשר שנים ותתחיל עם השבת השקט והסדר לארץ. אז יחלו להעניק בהדרגה לבני- הארץ סמכויות בממשל. יהודים וערבים ימונו לראש מחלקות ממשלתיות ויכהנו במועצה מבצעת... לאחר חמש שנים יבדוק גוף המורכב מתושבי ארץ-ישראל והממשלה הבריטית את ההסדרים והוא אשר ימליץ על חוקת המדינה. אם לאחר עשר שנים יראה כי יש לדחות את העצמאות, תתייעץ ממשלת בריטניה עם תושבי-הארץ, עם מועצת חבר הלאומים ועם מדינות ערב השכנות ותבקש את שיתוף - הפעולה שלהם לעיצוב התכניות לעתיד" (יוסף נבו "ערבי ארץ ישראל והספר הלבן של 1939 " קתדרה מס' 12 יולי 1979).

מעבר לכך, כבר דו"ח ועדת פיל (1937) נסב על חלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינה יהודית בחלק מהשטח ומדינה ערבית ברובו, שתהיה חלק מהאמירות העבר ירדנית.

בסיכום הסוגיה כותב מילשטיין שאמנם רגשות ודעות קדומות היו מעורבים במדיניותה של בריטניה כלפי ארץ ישראל והציונות, אבל לא הם הנחו את המדיניות הזאת, אלא האינטרסים הבריטים הלאומיים. האינטרסים האלה הובילו אותה להסתלקות מהמנדט על ארץ ישראל, לפינוי צבאה מהארץ, ולהכרזה על ניטרליות כלפי היהודים והערבים.

אולם בניגוד לכך, בהקשר להתייחסות הבריטים לחג' אמין  אל חוסיני, (שאנשי מודיעין בריטים עזרו לו לברוח ממאסרו ), הוא מציין שפקידים וקצינים בריטים מהאסכולה הקהירית הם שטיפחו את הלאומנות הערבית ותנועת האחים  המוסלמים, ומציין טענה שאינה עולה בקנה אחד עם מה שטען קודם לכן בסוגיה "אסכולה זאת, ש"מומחיה" גילו חוסר הבנה מוחלט בתרבות המזרח תיכונית, משפיעה על תפיסת המערב את הערבים  ואת האסלם, עד היום" (עמ' 76).

סוגיה אחרת בהקשר לסיבת עזיבת הארץ היא שאלה בריטית פנימית, מי קובע את המדיניות או בעיקר משפיע עליה, הדרג הפוליטי? או הדרג הצבאי? תשובתו הראשונה של מילשטיין הינה כללית בגרסו שלא דעת הקהל הבריטית – שאהדה את הציונות או שהייתה אדישה כלפיה- התוותה את מדיניות בריטניה בארץ ישראל, אלא שר החוץ ועוזריו הבכירים, דיפלומטים  אנשי צבא, והנציב העליון בארץ ישראל, שטעו בפיענוח ההתפתחויות במזרח התיכון, וביחוד בתרבות הערבית  וביכולת הפעולה  של מנהיגיהם וצבאותיהם. בהמשך לכך הוא מציין  את החלטת הקבינט המלחמתי המצומצם מה-2.7.43  להקים ועדת קבינט חשאית שתדון בבעיית ארץ ישראל ובמדיניות  ארוכת הטווח  כלפיה. רוב החברים היו פרו ציונים או  מתומכי החלוקה ובראשה עמד הרברט מוריסון  שר הפנים. אולי ניתן זאת כצחוק הגורל שבאוקטובר 1943 צורף אליה הלורד מוין (מילשטיין מסתמך בסוגיה על מחקר של גבריאל כהן)". הקמת הועדה הייתה סוד כמוס, אך אמרי הדליף את הסוד לוויצמן ואמר לו שנשקלת תכנית חלוקה" (עמ' 33-34).

רצח הלורד מוין ב-6 בנובמבר 1944 טרף את קלפי הפתרון  הציוני. על לח"י כותב מילשטיין שהם לא הביאו בחשבון ואף לא ידעו שמוין חבר ועדת הקבינט לענייני ארץ ישראל, ושהוא בעד חלוקת הארץ. הם גם לא ידעו שיומיים קודם לכן אמר צ'רצ'יל לוויצמן: "בסוף המלחמה תקבלו את השזיף הגדול ביותר שבפודינג" (עמ' 36). רצח מוין הסיר מסדר היום את אישור המלצות ועדת מוריסון לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה יהודית עצמאית אחרי המלחמה.

ב. בן גוריון וההכנות למלחמה

מילשטיין עוסק בתפקודו של בן גוריון כמנהיג פוליטי נוכח המלחמה העתידה וגם במהלכה על אתגריה מבפנים: הפלמ"ח מחד ופרשת אלטלנה מאידך. בצדק רב הוא כותב עליו בהקשר המערכתי שכפרגמטיסט היה האיש שעיצב את דפוסי "הדמוקרטיה הקואליציונית" בישוב ובמדינה. המשטר הקואליציוני הישראלי הוא המשך של האילוצים שהישוב העברי סבל מהם לפני היות המדינה, באין  סמכות לאומית רשמית נאלצה התנועה הציונית לרכז את כל הגורמים שבישוב העברי במסגרת מדינית מוסכמת". עם זאת יש לזכור שעל בן גוריון הוא כבר כתב גם בספריו הקודמים ואף הקדיש לו את הספר בן גוריון, פוליטיקה ואסטרטגיה (2016).

הוא כותב שב"ג למעשה לא היה בענייני ההגנה ושהמגע הישיר שלו עם צמרת ה"הגנה" התחיל כשקיבל על עצמו את תיק הביטחון בסוף 1946", מה שחושף אותו לביקורת בעיקר משנה  זו. מילשטיין מחמיר עמו וכותב ש"בן גוריון נטל לעצמו  את תיק הביטחון רק שנה וחצי אחרי מותו של גולומב ,ורק אחרי שנתיים  הלך ( החל?-י.ב.)  לפעול ממש להכנסת " ההגנה" למלחמה. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. שנתיים אבודות אלה היו המחדל הגדול ביותר בקריירה של  בן גוריון" (עמ' 200, על הזעזועים בפיקוד  ה"הגנה" ראה למשל יגאל עילם, ההגנה- הדרך הציונית אל הכוח, 1979, זמורה ביתן מודן, עמ'  237).

אגב לעומת הביקורת על בן גוריון טוען מילשטיין שהאצ"ל והלח"י לא התכוננו כלל לקראת מלחמת העצמאות: "כי מטרתם הייתה להקיז את דמם של הבריטים, להמאיס עליהם את  שלטונם בארץ ישראל ולגרום להם לרצות לסיימו" (עמ' 163-164).

הוא עומד על צורת ניהול בן גוריון את הצבא ומידת מעורבותו ודומה שיש חשיבות רבה להערת והארת שר הפנים גרינבוים ש"יש מיניסטר שהוא חושב שתפקידו הוא גם פיקוד עליון , שתפקידו במידה ידועה, גם להיות ראש המטה הכללי, אשר מכריע בכול, מן הדברים הגדולים ביותר ועד הדברים הקטנים ביותר. ואיש זה זקוק לעוזרים ורק לעוזרים. הוא אינו יכול לשאת רצונות אחרים  המתנגשים ברצונו שלו" (עמ' 202).

במסגרת "סמינר הביטחון" שנמשך כחצי שעה היו לב"ג שיחות ממושכות עם מי שהיה אחראי למחלקות התכנון וההדרכה, צבי אילון. מהם מצטט המחבר את עקיצת ב"ג: "ומה עם סוגי הנשק הכבדים?", השאלה הזאת הוציאה את אילון מהכלים, ובליבו אמר: מדוע אתה יושב ראש הנהלת הסוכנות  לא הקצבת כספים לרכישת הנשק ?! בגלוי הרשה לעצמו רק עקיצה: "תראה בן גוריון, אמר "רכשנו נשק בהתאם לאמצעים שהעמידו לרשותנו"...כששאל אותו בן גוריון על תותחים ועל משוריינים, שאל איילון את עצמו, באיזה עולם חי הזקן? איך אפשר להסתיר כלי נשק כבדים בסליקים? איך אפשר להוציאם מנמלי המוצא ללא רישיון מהממשלות הנוגעות בדבר, ולהכניסם לנמלי ארץ ישראל תחת הפיקוח הבריטי הישיר, אלה היו משימות בלתי אפשריות, גם אילו היה יושב ראש הסוכנות דוד בן גוריון, מקציב  בזמנו את הכספים" (עמ' 255-256).

ב-27.5.47 כתב בן גוריון ביומנו "לי נראה הצורך הדחוף לרכוש נשק כבד, טנקים תותחים, מרגמות כבדות לצבא היבשה. מטוסי קרב להקמת חיל אוויר וטורפדות וכלי שייט אחרים וכלי שיט אחרים לחיל הים. התפלאתי מאוד שבקרב מאנשי ה"הגנה" לא מצאתי הבנה לצורכי ציוד כבד, שנוכל לעמוד נגד צבאות ערב".

ביחס לכך מציין מילשטיין  שמהערה זאת וגם מהזמן הרב שהקדיש ל"סמינר" שלו על חשבון התכוננות הממשית, אפשר ללמוד שבסוף מאי 1947 האמין בן גוריון שעדיין יש לו זמן רב למדי לבניית צבא סדיר. דומה שבכך הוא מבטל את חשיבות "הסמינר" ללמידת בעיות הביטחון, ומאידך, הקושי להביא נשק כבד הדורש קבלת רישיון ממשלתי מובא פעם אחת כמחסור שבן גוריון לא נתן עליו את הדעת (לעומת אנשי ה"הגנה"), ומאידך כליקוי בהתנהלות ב"ג להקמת צבא סדיר בתנאי מנדט בריטי קיים. זאת ועוד, באותה נשימה מילשטיין מציין ביחס לכתיבת ב"ג ביומנו שמצא ש"אין  אימון מספיק אף בחטיבה (פלמ"ח), מחסור מפקדים, והמפקדים המצויים אינם מספיקים, אין ניסיון פעולה, התכנון לקוי, מבנה התקציב לא מכוון למטרה. הפגם הקשה ביותר: לא ניצל הניסיון והחומר הצבאי של קציני הצבא הבריטי..." (ועל כך כותב מילשטיין) "משמע עד 1949 זה היה מחדל המודיעיני הקריטי של מלחמת העצמאות. למחדל זה של בן גוריון בעריכת לוח הזמנים (שמחברי התזכירים שהזמין היו שותפים לה) היה מחיר יקר" (עמ' 262). כלומר ב"ג אשם במה שמצא בלימודי הביטחון שלו, כשמצד שני הסביר צבי איילון ש"בן גוריון שאף להקיף ולקלוט חומר רב מדי. הרבה יותר משמסוגל אדם אחד בתקופה כה קצרה" (שם).

מעבר למידע על הכנות בן גוריון למלחמה משרטט המחבר עשיה רבה של ה"הגנה" המעידה על הכנות למלחמה עם הערבים. כבר בשנות השלושים השלים הש"י הערבי הכנת "תיקי כפרים" ובו מידע על המוכתרים ועל הנכבדים ועל מערכת היחסים, ודרכי הגישה לכפרים ועוד. בשנות הארבעים הוא כותב ש"במקביל להתפתחות הסיירות המודיעינית צמחו מחלקות סיור וחבלה בפלוגות הוותיקות של הפלמ"ח" (עמ' 214). זאת ועוד, "בתחילת שנת  1946 הקים קצין המבצעים, יגאל ידין, מחלקת מודיעין ( נוסף על הש"י), בראשות זיאמה דיבון. מחלקה זו ריכזה את המידע על ערבי ישראל" (עמ' 216). כמו כן הוא מתייחס בהקשר זה גם למחלקה הסורית של הפלמ"ח (עמ' 219 ), למחלקה המדינית (מ) בש"י (עמ' 236). מאידך יש לראות בחומרה את הצד השלילי בהתנהלות  מעצם הפסקת שתילת מסתערבי הפלמ"ח " אחרי שתילת שני אנשים נתקלו מפקדי היחידה בקשיים כספיים, ולמרות התערבות מפקד הפלמ"ח אצל המחלקה המדינית של הסוכנות, נאלצנו להחזיר את האנשים שכבר נשתלו" (עמ' 223).

ג. הערבים

מילשטיין משרטט קצרות ועניינית את מפת האינטרסים של מדינות ערב בסכסוך. הוא מצביע על חולשת הלאומיות הערבית וגם על זו הפלסטינית באשר ערב מלחמת העולם הראשונה הגיע מספרם של כל חברי האגודות הלאומיות הערביות למאה עשרים ושישה, ורק עשרים ושניים פלשתינאים היו בניהם.

לעבדאללה מלך ירדן היה קשר עם ההנהגה הציונית "פעם חלם לצרף את ארץ ישראל כולה לממלכתו ולהקים מדינה אחת, בראשותו, עם אוטונומיה מסוימת לארץ ישראל, שנועדה להיות מעין "קנטון" של עבר הירדן. אחר כך היה לו חלום של ממלכה ערבית רחבת ידיים מנהר הפרת עד מדבר סיני, לרבות סוריה. אבל הוא גם היה מדינאי ריאליסט שהבין המציאות" (מילשטיין המצטט את אליהו ששון, עמ' 92).

על שאיפות עבדאללה ניתן גם ללמוד  מהערכת מצב של משרד החוץ הבריטי למשרד ההגנה באוקטובר 1947 לאמור: "עבדאללה שואף להשתלט על החלק הערבי של ארץ ישראל, אבל המופתי יתנגד לכך, ומצרים וסוריה תומכות במופתי" (עמ'94, אגב הדברים כבר מופיעים בספר מלחמת העצמאות, כרך ראשון, עמ' 109). הדברים עולים בקנה אחד משיחת עזרא דנין עם עבדאללה בה אמר לו האחרון "אין סכסוך בין הערבים לציונים... אבל יש סכסוך בין הציונים ובין הבריטים" (עמ' 99). בשלב מסוים "שאל (עבדאללה-י.ב.) מה יהיה יחסנו לניסיון מצדו לתפוס את החלק הערבי של הארץ. וכשעניינו שאנו נביט בעין יפה, בייחוד אם לא יפריע לנו להקמת מדינתנו ולא יביא להתנגשות בינינו ובין כוחותיו...אמר "אני רוצה בשטחים בשבילי, על מנת לצרפם למדינתי, ואיני רוצה במדינה ערבית חדשה שתפריע לתכניותיי ותאפשר לערבים לרכב עלי" (עמ' 100, כמו גם עמ' 96-97).

(מנגד מביא מילשטיין  מדברי ראש ממשלת מצרים ומשר החוץ  באוגוסט 1946 לאליהו ששון  המעידים, שהם היו מוכנים לחלוקת הארץ במסגרת פינוי הכוחות הבריטים את אדמת מצרים עמ' 104). 

 בהקשר לסוגית הקונספירציה שהייתה אולי עם עבדאללה גורס מילשטיין שזו תרמה לשאננות בצד היהודי, ולהכנות לקויות, שהרי אם עבדאללה, בעל הצבא הערבי החזק ביותר, לא יפלוש למדינה היהודית, יתכן שלא תהיה פלישה כלל, וממילא לא תהיה מלחמה. בן גוריון לא הביא בחשבון את האפשרות שלוחמת טרור, אותה עלולים ערבי ארץ ישראל ליזום, תגרור את מדינות ערב למלחמה.

הקונספירציה הינה מושג שמילשטיין נותן הדעת עליו בצורה מושכלת. על יחסיותה הסובייקטיבית ניתן ללמוד מאבחנתו השנונה לאמור "קונספירציה כ"תחבולה" היא שלנו(!), וכ"מזימה" היא של אויבנו או יריבנו, שהרי גם פירושים נועדו לנטרול איומים, במסגרת מלחמת משמעויות. לפיכך, מנקודת מבט סובייקטיבית, למזימה יש משמעות שלילית, ולתחבולה – חיובית" (עמ' 87). הדוגמא המובהקת לקונספירציה, זכתה לספר בפני עצמו - על פרשת דיר יאסין -  עלילת דם בדיר יאסין, הספר השחור (2007, הוצאת המדרשה הלאומית ומכון שרידות. לזכותו שהוא מציין שהגרסה ראשונה על האירועים התפרסמה כבר בשנת 1991 בכרך הרביעי על מלחמת העצמאות: ממשבר להכרעה). במילים נוקבות וחד משמעיות הוא מסכם את הקונספירציה כלהלן: "חמישה שבועות לפני הקמתה של מדינת ישראל רקמו דוד בן גוריון וחבריו מזימה נגד מנחם בגין וארגון האצ"ל, למנוע איחוד בין  ה"הגנה" לבין האצ"ל, ולמנוע את שילובו של מנחם בגין במנהלת העם, שהפכה אחרי הכרזת העצמאות לממשלת ישראל הזמנית. הם האשימו את אצ"ל (ואת לח"י) בטבח בדיר יאסין, שהרי עם "רוצחי נשים וילדים" לא מתאחדים ואותם לא משלבים בשום ממשלה" (עמ' 88, על כך שכן היה טבח בדיר יאסין, שאף  כרתה הסכם אי התקפה עם ה"הגנה" בגבעת שאול, ראה, יגאל עילם עמ' 287). אם אכן היה טבח בדיר יאסין הוא בכל מקרה לא היה היחיד שבוצע, אך זכה לפרסום רב לעומת  אי הפרסום של טבח עין זיתון מתחילת מאי מאותה השנה.

במסגרת הדיון בקונספירציות הוא מביא  את פרשת רצח חיים ארלוזורוב. כבר למחרת הרצח ב-16.6.33 התפרסם בעיתון "דבר" מברקו של בן גוריון שאחרי הבעת צער סיים במילים " אל נקם", ומילשטיין מסתמך על החוקר יוסי רגב (שכתב ספר ובו מידע של אתרי אינטרנט על פרשת הרצח) שגרס ש"בן גוריון בווילנה כבר החליט שהרצח הוא מעשה הרביזיוניסטים, זאת הייתה הגושפנקה לעלילת הדם" (עמ' 182). שלושה שבועות לאחר הרצח פרסם דב"ג מאמר ב"דבר" ההסתדרותי תחת הכותרת " אני מאשים", ובו תקף את ז'בוטינסקי וחבריו על שהסיתו לרצח (למעשה מי שתקף קשות את ארלוזורוב על הסכם העברה היה אבא אחימאיר, אבל גם הקומוניסטים תקפוהו קשות בעיתונם).

מילשטיין מציין" ש"ההגנה" הטילה על שאול אביגור לחקור בפרשה בנפרד מחקירת המשטרה. לאחר ש"חקר", קבע אביגור כי הרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב". ולכך הוא מוסיף הערה חשובה ביותר "למיטב ידיעתי, הדו"ח של אביגור עדין חסוי. ארזי לעומתו הצהיר פעמים רבות, גם אחרי הרצח  וגם אחרי קום המדינה, כי אביגור טועה ומטעה, וכי לא הרוויזיוניסטים רצחו אותו. עקב פרסום חוות דעתו  זאת, פוטר ארזי מן המשטרה הבריטית, ומן ה" הגנה" הוא הוחרם לזמן מה, ואחרי הקמת המדינה הוא לא שולב בצמרת הממסד, כיתר בעלי התפקידים הבכירים ב"הגנה" (עמ' 182).

מילשטיין  גורס שמברקו ומאמרו של דב"ג והעימות בין ארזי לאביגור "מעלים את האפשרות שמדובר בקונספירציה של דוד בן גוריון לטפול על ז'בוטינסקי ומפלגתו עלילת דם, כדי לסלקו כיריב פוליטי העלול לגבור עליו בהסתדרות הציונית" (שם) ,והוא מציין שמבחינתו הנקודה החשובה לא מי רצח את ארלוזורוב אלא "האם הייתה קונספירציה לניצול הרצח, כדי לחסל פוליטית את זאב ז'בוטינסקי ואת הימין הישראלי (טרם המדינה לא היו "ישראלים" אלא בני הישוב "העברי"-י.ב.), כפי שסיכם יוסי רגב במחקרו הנ"ל: "ארלוזורוב המת הרס את הלגיטימיות של הימין הציוני, העניק לתנועת העבודה הגמוניה בלתי מופרעת של 44 שנה, ושלח את הרביזיוניסטים ואת יורשיהם אל ישמון האופוזיציה. הם יצאו משם רק ב-1977 (אך כבר בשנת 1967בגין היה חבר בממשלת הליכוד הלאומית- י.ב., עמ' 183).

אגב, בהקשר לדיון  ברצח ארלוזורוב מציין מילשטיין, שבראיון שערך עם זאב שרף (מי שהיה בתקופת הישוב מזכיר שירות הידיעות של ה"הגנה"), הוא ציין שסטבסקי היה: "חסיד"( כלומר מושתל של ה"הגנה") ומציין שזה מחזק את הגרסה שמדובר בקונספירציה של דוד בן גוריון עם הבריטים, לרקום עלילת דם על ז'בוטינסקי ומפלגתו, ו"החסיד" סטבסקי נבחר למשימה. העובדה שסטבסקי גם נידון למוות  וגם זכה בערעור ושוחרר לאחר שמילא את משימתו מחזקת את המידע שמסר שרף" (עמ' 183-184).

לדעתי, אין לקבל שסטבסקי היה "חסיד" (אני מסתמך על הסברו של יוסף קיסטר בשיחה עמו ועל מיל ששלח לי יוסף רגב . הוא היה ידוע כפעיל פוליטי בבריסק עירו של מנחם בגין. לאחר ששוחרר ממעצרו, עזב למעשה את הארץ עד שחזר אליה באניה אלטלנה, שתרם רבות להגעתה לארץ.  אין זה משתלב עם היותו חסיד.

הגם שהספר הינו קריא מעניין ומשלב סוגיות שונות של דיון היסטורי, נפלו בו מספר ליקויים וטעויות: א. לא נכון שבספר הלבן משנת 1922 נקבע "שאין לבריטניה כוונה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל" (עמ' 27), אלא רק שעבר הירדן הוצא מתחום המנדט הבריטי. ב. האצ"ל נקרא כבר בעת פרישתו מה"ההגנה"' כך, ולא משנת 1937 (עמ' 166, ניתן לראות זאת בגיליון "המצודה" ב' משנת 1932). ג. בן גוריון לא היה המזכיר  הכללי היחיד של ההסתדרות העובדים (עמ' 194), היו אז שלושה לפי מפתח פוליטי, אבל הוא גימד את האחרים. ד. במיוחד מקשה העדר  ציוני עמודים מ- עמוד 235 עד עמוד 253. אבל  אין בפגמים אלו בכדי לפגום בחוויית הקריאה של ספר היסטורי  זה.

תגובות

הערות על :סוגיות היסטוריות

תודה ליוסי ברנע על סקירה מרתקת של הספר מאת אורי מילשטיין . הערות אחדות
1. למען הסר ספק אף אחד לא גירש את הבריטים מהארץ !. הבריטים החליטו להסתלק מארץ ישראל
כי כך הם החליטו. למה ? זה נושא למאמר שלם. (מערכת שלמה של שיקולים:כלכליים . סדרי עדיפויות שהשתנו . היחסים עם ארצות הברית . תהליך פירוק האימפריה ועוד)
2 . נושא הסמינר הוא לדעת רבים הוא אירוע מופלא אחד מהישגים הגדולים של בן גוריון
בתמצית :בן גוריון הפך ערב מלחמת העצמאות לסמכות הביטחונית העליונה . הוא היה חסר ניסיון חסר רקע צבאי חף מכל מומחיות בנושא .מיום ה 27.4.1948 ועד 18.6 למד ביסודיות נושא זה כינס ושאל אנשי מקצוע (מאסכולות שונות) ליקט חומר בדק ניתח חשב והתוצר הסופי : תחת ידיו יצא מסמך מכונן שהגדיר ושירטט קווי מיתאר להקמת צבא מודרני אמצעים מטרות דרכים . הסמינר של בן גוריון הוגדר על ידי ההיסטוריון מרדכי נאור :חדר הלידה של צה"ל
3. פרשת דיר יאסין היא פרשה קשה וכאובה . נורית גרץ אמרה על בעלה המנוח -הסופר
עמוס קינן - כי העיסוק על סף כפייתיות שלו בנושא השלום עם הפלסטינים נבע בעיקר מרגש אשמה על שהשתתף באירועי-או טבח-או הקרב בדיר יאסין
אני מקווה שבקרוב יעלה לשידור בערוץ 8 הסרט הדוקומנטרי "נולד בדיר יאסין " יצירתה של נטע שושני סרט שבו מובאות בין השאר עדויות אנשי לח"י שהשתתפו בקרב שם :יהודה פדר ויהושע זטלר (מצוטט כאומר "הרגנו כמו חתולים ")
לטעון שבנושא זה הייתה מזימה מכוונת מצד בן גוריון על מנת להשחיר את אצ"ל ולח"י?
זה מתאים לחובבי תיאוריות קונספירציות למיניהן . כנ"ל לגבי רצח ארלוזורוב
בל נשכח : היישוב העברי צמח והבשיל להיות מדינה ובמלחמת 1948 הביס והניס את הצבאות הערביים שפלשו וכל זה בהנהגתו ובהובלתו של בן גוריון הוא ולא אחר .

פרשת דיר יאסין

במלחמת העצמאות קבעו מנהיגי "היישוב המאורגן ומקדי ארגון "ההגנה" שבדיר יאסין היה טבח, על הסמך הדווח של קצין המודיעין של מערב ירושלים לימים פרופ מרדכי גיחון והדווח של מפקד יחידת "אברהם" לפעולה נגד אצ"ל ולח"י לימים ד"ר מאיר פעיל. על פי הדווחות שלהם אחרי הקרב רכזו אנשי אצ"ל ול"י 254 תושבים במחצבה מחוץ לכפר ורצחו אותם. אירוע כזה לא היה ולא נברא. כדי להציל את הטבח מצאו חסידיו עדויות מספר על ההתרחשויות תוך כדי הקרב. האם עדויות אלה אמינות או לא קשה לדעת אחרי 69 שנים אבל הן מתאימות בהחלט להפקת סרט בנושא שיוקרן בערוץ 8 ושגיורא בתגובתו ממליץ עליו. את "הטבח" שפורסם ב-1948 ושהחזיק מעמד עד שהפרכתי אותו בספרי "עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור" אין הם מצילים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע