אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האם ניתן למנוע הפתעה צבאית?


טנקים בריטיים מתקדמים בצירים שנפרצו על ידי כוחות הנדסה, 1942

אחד הגורמים החשובים ביתרון צבאי של צד אחד על משנהו הוא גורם ההפתעה. הוגים צבאיים רבים מציינים את חשיבותה, כדי לתקוף כאשר האויב אינו מצפה, ואז להביס אותו או לפחות להכותו קשות. מצד שני, הצד שמנגד מנסה ככל האפשר שלא להיות מופתע, אלא להיות מוכן לקדם את האויב, ולנצל זאת כדי להנחיל לאויב מכה קשה. ההפתעה יכולה לבוא במספר אופנים.למשל: מועד ההתקפה, סוג ההתקפה, נשק חדש שאינו מוכר לצד המותקף, כיוון ההתקפה, פעולת הסחה המושכת את האויב לכיוון אחר, הצד המותקף מנסה לאכן מידע מודיעיני אמיתי, שיכין אותו לקראת הפתעות מסוג זה. אחת הפעולות של הצד המתקיף הוא לתת לאויב מידע מוטעה, וכך לגרום לו שלא להיות מוכן. ניקח כמה דוגמאות בתקופה המודרנית של הפתעות, וננסה לראות האם ניתן היה למונען, או לפחות להתכונן אליהן בצורה שיכלה להקהות את חודן.
קמברה: אחת ממתקפות השריון הראשונות בעולם (אולי אפשר לכנותה ראשונה, בגלל אופן המתקפה), היא מתקפת הטנקים של הצבא הבריטי בקמברה, במלחמת העולם הראשונה.[1] התקפה זו בוצעה בלי הרעשת תותחים מקדימה, שהייתה מקובלת במלחמת העולם הראשונה לפני הסתערות הרגלים. הרעשה זו הייתה מראה לצד המותקף שהוא נתון להתקפה, ולכן התכונן לקראתה על ידי הסתתרות בבונקרים, עד אשר ההרעשה הייתה נגמרת, ואז חזר הצד המותקף לעמדותיו, וקידם באש את התוקפים. הפעם, כאמור, לא בוצעה הרעשה מקדימה, והנשק החדש היה עמיד בפני אש נק"ל, כך שהוא ריסק בתותחיו את עמדות הגרמנים, והשמיד את הרגלים באש מקלעיו. באותו קרב גילו הגרמנים את כוחה של אש אנטי-טנקית, כאשר סוללה של תותחים שאומנו במיוחד למטרת פגיעה בנשק החדש (שכבר השתתף בכמה קרבות קודם, אך לא בצורה כה בולטת כמו עתה, כאשר ציר המתקפה היו הטנקים). הם אכן הצליחו להשמיד או לפגוע קשות ב-16 טנקים. כאן הייתה הפתעה כפולה: לא ניתן כל סימן לכך שעומדת להתרחש התקפה; והנשק החדש, הטנק, הופעל לראשונה במספרים משמעותיים. כאן חשיבותו של המודיעין המוקדם גדולה, היות ולא הייתה שום אינדיקציה שעומדת להתרחש מתקפה מסוג שונה מהמקובל עד היום, ובנשק שונה מהמקובל עד היום. אם עמדות הגרמנים היו מצויידות בנשק אנטי-טנקי, הרי אף שהמתקפה הייתה הפתעה טקטית, אבל ברמת המוכנות לקרב הייתה אפשרות לבלום את האויב. הפתעות מסוג זה קורות לעיתים נדירות, היות ותוך זמן קצר אחרי השימוש בנשק החדש יכול הצד השני לפתח נשק נגדי. כך קרה למעשה עם הטנק עצמו, שנבנה כתשובה למערכת החפירות והמקלעים הגרמניים.
אבחת מגל: ב-10 למאי 1940 תקפו הגרמנים את הולנד ובלגיה, פחות או יותר באותו אופן שבו תקפו במלחמת העולם הראשונה. בלגיה והולנד לא היו יריבות שוות ערך ל"ווהרמאכט", וקרסו במהירות תחת מהלומות ה"לופטוואפה" והשריון הגרמני. התכנית של הצבא הצרפתי, וחיל המשלוח הבריטי שתחת פיקודו, הייתה להתקדם לתוך בלגיה, ושם לקדם את פני הגרמנים על הנהר דיל. כך אכן נעשה. אבל באותה עת ירד הכח הגרמני העיקרי מהרי הארדנים, פרץ דרך סדאן, כאשר הוא צולח את נהר המז, וכיתר את עיקר הכח הצרפתי והבריטי. לכאורה, הפתעה מושלמת. הגרמנים מגיעים ממקום לא צפוי. רוב המומחים הצבאיים טענו שהארדנים אינם כשירים למעבר שריון וארטילריה, ולכן די בכוחות חלשים יחסית כדי לעצור את הגרמנים באם ינסו לפרוץ באמצעות כוחות רגלים. האם אכן כך? גם אם לא היה מתקבל שום מידע על תכנית המתקפה דרך הארדנים (מידע זה הועבר על ידי סגן מפקד ה"אבווהר" הגנרל הנס אוסטר, לידידו ההולנדי הקולונל סאס, הנספח הצבאי של הולנד בגרמניה. המידע הועבר לידי בנות הברית כשבוע לפני תחילת המתקפה, אבל נחשב על ידם כפרובוקציה[2]), הרי טור השריון שהיה אמור לפרוץ דרך הארדנים, היה באורך של 100 מיל![3] סיורי אויר של הצרפתים גילו אותו, אבל גמלן לא אישר להפציץ אותו במכת מנע.[4] מדוע? אבל גם אם לא הותקפו הגרמנים מהאויר, הרי היה ברור שהם הולכים לתקוף דרך הארדנים! אז למה הגנרל גמלן, מפקד הצבא הצרפתי, ממשיך בתכניתו להתקדם לעבר הדיל, כאילו לא אירע כלום? למה הוא לא שולח כוחות לאיזור סדאן, כאשר ברור שעומדת להיפתח מתקפה שם? למה הצרפתים לא למדו את ספרו של גודריאן: "זהירות, שריון!", שפורסם ב-1937, ובה תוארה טקטיקת ה"בליצקריג, שבה השתמש גודריאן הלכה למעשה במתקפה ב-1940? כך שלכאורה לא ניתן לקרוא למה שאירע "הפתעה", אלא "חוסר התייחסות".
אל עלמיין: ב-23 באוקטובר 1942, בשעה 9.40 בלילה, פתחו כ-1000 תותחים בריטיים בהרעשה בת שעתיים על המערך הגרמני והאיטלקי באל עלמיין אשר במצרים. תחת אש זו התקדם החי"ר הבריטי ופינה דרכים בתוך שדות המוקשים הגרמניים. השריון התקדם דרך המסדרונות שנפתחו עבורו בשדות המוקשים, והגיע לקרב מגע עם השריון הגרמני. היה זה קרב קלאסי של שני צבאות הניצבים אחד מול השני, בגזרה צרה יחסית של כ-60 ק"מ, כאשר מצפונה נמצא הים, ומימינה נמצא שקע קטרה הבלתי עביר לתנועה. מלחמת תנועה בנוסח שהיה מקובל על רומל עד עתה, כמו שנלחם בצרפת או במדבר – לא הייתה אפשרית כאן. הייתה זו מלחמה בסגנון מלחמת העולם הראשונה, שבה צד אחד נאלץ לפצח את הביצורים של הצד השני במתקפה ישירה, בלי אפשרות לאיגוף. האם הייתה כאן הפתעה? ההפתעה היחידה הייתה בעיתוי. רומל ידע שאחד מהצדדים ינקוט בפעולה, והיות וידע שהוא אינו מתכונן לעשות זאת, בגלל נחיתותו אנשים וציוד, הרי הצד השני יעשה זאת. הוא התכונן לקרב הגנה, ולכן ערך את שדות המוקשים באופן כזה. ההפתעה הטקטית הייתה בפריצת שדות המוקשים על ידי הצבא הבריטי. רומל כנראה לא העריך שזה מה שעלול לקרות. אחרת לא היה עורך את צבאו במקום שבו אין לו יכולת תמרון, אלא מחזיק שם רק משמרות קדומניים, ואת עיקר השריון מחזיק ברחבי המדבר, שם יקשה למונטגומרי להכותו. תחת זאת, הוא חיסל את השריון שלו במתקפות נגד נואשות על הכוחות הבריטיים, שרק ציפו לכך, כדי שיוכלו להשמיד את כוחותיו, כפי שעשו מספר חדשים לפני כן, בקרב אל עלמיין הראשון (יש המכנים אותו "השני"), כאשר הגרמנים הסתערו על רכס עלם אל חלפה, ונשארו עם 49! טנקים שמישים. הבריטים, שהיו טובים בהרבה בקרב שחיקה מאשר בקרב תנועה, כפי שרומל חזה על בשרו בטוברוק ובקרב אל עלמיין הראשון, היכו אותו בנקודה החלשה שלו. כאן לא הייתה הפתעה, אלא תכנון גרוע, מול כוחות עדיפים, שהיו מנוסים בלחימה מסוג זה.
ברברוסה: אחת הדוגמאות הקלאסיות להפתעה היא מתקפת הגרמנים על בריה"מ ב-22 ליוני 1941, המכונה "מבצע ברברוסה". הגרמנים תקפו לפתע את בריה"מ, ותוך כחודשיים הגיעו עד מוסקבה, לנינגרד, וקייב. האם הייתה זו הפתעה? או שמא ניתן היה להתכונן אליה? גם אם נצא מנקודת הנחה (מפוקפקת מאד) שאכן בריה"מ לא ציפתה למתקפה גרמנית, הרי נעשו כל הטעויות האפשריות כיצד לקדם אותה.ראשית: עד לפני כשנה וחצי לפני המתקפה היה הגבול הסובייטי המקורי, לפני כיבוש פולין והארצות הבלטיות, מוגן על ידי "קו סטאלין", קו ביצורים אדיר, שהשתרע מהים הבלטי עד הים השחור. אחרי כיבוש פולין, הוזנח קו סטאלין ונהרס. הכוחות הסובייטיים קודמו לארצות הכבושות במטרה ליצור שם קו חדש. זו לכאורה הייתה טעות פטאלית. שם היו אמורים להיות רק כוחות דלילים, ברמה של חיל מצב. יתר הכוחות היו צריכים להיות בקו סטאלין ואחריו. גם אם לבריה"מ הייתה מטרה לתקוף את גרמניה, כפי שטוען ויקטור סובורוב, הרי קו סטאלין לא היה צריך להיות מדולל. במכה הראשונה הוכו ריכוזי כוחות שחנו על הגבול. יתר הכוחות יכלו לסגת במהירות לקו סטאלין. אבל קו סטאלין במתכונתו המקורית לא היה קיים. נראה שבריה"מ לא צפתה כלל תכנית של הגנה נייחת, אלא של התקפת נגד. תכנית זו לא צלחה.
פרל הרבור: צי האוקיינוס השקט האמריקני התרכז ב"נמל הפנינים" בהוואי, במקום בבסיסו הקבוע בסן דייגו. דבר זה נעשה בגלל המתיחות שבין ארה"ב ויפן. ארה"ב למעשה עשתה ככל שביכולתה כדי להביא את יפן למלחמה, מלבד מלתקוף אותה ישירות. היא עיקלה רכוש יפני בארה"ב, הטילה אמברגו על משלוח נפט ליפן, תמכה בסין במלחמתה נגד יפן. ארה"ב שראתה באוקיינוס השקט אגם שלה, הייתה בו למעשה המעצמה היחידה מלבד יפן. צרפת נכנעה לגרמניה; בריטניה עסוקה במלחמה באירופה. יפן לא ראתה את עצמה כשווה בעוצמתה לארה"ב. מגמתה הייתה לתת לארה"ב מכה מכאיבה, וכך להביא אותה לשולחן הדיונים על הסדרים שיאפשרו ליפן לבנות את קיסרותה באסיה על חשבון בריטניה צרפת והולנד. מפקדי הצי והצבא האמריקני ידעו שעימות צבאי אמור לפרוץ עם יפן בכל רגע. השאלה הייתה היכן ומתי. הצי השביעי הועבר להוואי כדי שיהיה קרוב למוקד ההתרחשויות. דבר זה הפך אותו גם יותר פגיע. עד היום מתנהל ויכוח האם אכן ידע המודיעין האמריקני על המתקפה, ובהוראת נשיא ארה"ב לא העביר ידיעה זו, כדי לעורר את לב העם האמריקני הבדלן לצאת למלחמה. אבל מבחינה צבאית לכאורה אין זה משנה הרבה. הגנרל שורט והאדמירל קימל, מפקדי הצבא והצי בהוואי, עשו לכאורה את כל השגיאות האפשריות. שורט ריכז את מטוסיו במקום אחד, במקום לפזר אותם; בין כך לא היו האנגרים מוגנים למטוסים. לא יוחסה חשיבות מספיקה לפעולת המכ"ם; כל האוניות רוכזו בנמל בעל כניסה צרה כשל לגונה, המונעת יציאה מהירה ממנו בעת התקפה; לא בוצעו סיורי ים ואויר לנסות לקדם אויב.הסיבה לכאורה: דוקטרינה מיושנת, שלא ציפתה למתקפה אוירית. זאת מלבד עומקו הרדוד יחסית של הנמל, שמנע פעולה (כך חשבו) של טורפדו. ההפתעה הייתה לא רק בעיתוי, אלא בעצם השימוש במטוסים. כך שגם אם אי אפשר היה למנוע לגמרי את עצם המתקפה, ולחזות את עיתוייה – ניתן היה לפחות להתגונן מפניה, כך שהאבידות תהיינה פחותות.
מלחמת יום כיפור: על מלחמה זו צריך לייחד מאמר בפני עצמו; אך בקצרה, ניתן לומר בניגוד למה שמקובל לחשוב, שבמלחמה זו לא הייתה הפתעה. אין הכוונה שהיה מידע מראש (שאכן היה, בפרט אחרי הפגישה הלילית עם אשרף מרואן), אלא גם על הקונספציה (שעליה דובר כה הרבה בוועדת אגרנט) שצה"ל אכן יכול להתמודד עם הפתעה כזו. אם נבדוק את מלחמת יום כיפור במקביל למלחמות הקודמות לה, הרי נמצא שהיא הייתה בעצם המלחמה הרצינית הראשונה של מדינת ישראל (ועדיין ספק אם ניתן לכנותה בשם "מלחמה"). עד אז, במלחמת הקוממיות נוהלה המלחמה באופן חצי פרטיזני. לא לצה"ל, ולא לכוחות שהתקיפו אותו, היו חיילים מאומנים ופיקוד מנוסה. ואכן, מלבד עם הצבא הירדני (שיש הטוענים עד היום שזה היה חלק מסיכום שהושג עם המלך עבדאללה) ששם לא היו כמעט כיבושי שטח, צה"ל ניצח את המצרים, הסורים, והלבנונים. במבצע סיני, צה"ל יצא לפעולת תגמול בהיקף יותר גדול, בחסותן של אנגליה וצרפת. במלחמת ששת הימים המצרים לא רצו כלל להילחם, אלא רק לאיים על ישראל, כמו ב"מבצע רותם" (זה נושא למאמר בפני עצמו). אחרי "מבצע מוקד", כאשר חיל האויר המצרי חוסל (זאת בעקבות ידיעה במודיעין הסיגינט או היומינט או שניהם יחד, שניתנה פקודה שלא לפתוח באש על שום מטוס, היות והמושיר עמאר ובכירי צבאו עורכים סיור אוירי בבסיסים בסיני) – נתן עמאר פקודת בריחה (לא נסיגה) לכל הצבא המצרי. ירדן לא הייתה בת תחרות לצה"ל, וכנ"ל סוריה (גם שם ניתנה פקודת בריחה, אם כי יש הטוענים שזה היה פיברוק ישראלי).בפעם הראשונה מאז מלחמת הקוממיות, תקפו צבאות ערביים את ישראל. אך הפעם אחרי הכנות ממושכות. ומה קרה? בגולן התמודד הכח הסדיר נגד כוחות גדולים פי 10! ממנו, ובצפון הרמה הצליח לבלום אותם. בדרום הרמה הוא בלם אותם עד שהגיעו כוחות המילואים (בדיוק לפי התכנון של צה"ל). צה"ל עבר להתקפת נגד, והתקרב למטחווי תותח מדמשק. בסיני כבשו המצרים את המעוזים שהיו מאוישים ב-436! חיילים. כאן הייתה הפתעה טקטית, שלא שיערה את האפקט של הטיל נ"ט כאשר הוא מופעל על ידי החי"ר. צה"ל, שערך עצמו למתקפת שריון, לא הצליח לבלום את החי"ר. חיל האויר, שתכנן להשמיד את מערכי הטילי נ"מ, ורק אז לסייע לכוחות הקרקע – נאלץ להילחם באמ"ט (אזור מוכה טילים). אבל המצרים יכלו לפעול רק בטווח טילי הנ"מ שלהם, זאת אומרת: 10-12 ק"מ מהתעלה. עד שהם הגיעו לשם, נשחקה אמנם האוגדה הסדירה, אבל אוגדות המילואים 162 (אדן), ו-143 (שרון) הגיעו לקו כבר יומיים אחרי תחילת המתקפה. זאת אומרת שהקונספציה הלא כתובה של "הסדיר יבלום" – אכן פעלה!  אחרי שינוי הטקטיקה של התקפה חזיתית (מתקפת ה-8 באקטובר) – צלח צה"ל את התעלה (למרות ציוד הצליחה המיושן, וכל הבעיות שנתגלו בגשר הגלילים), כיתר את הארמיה השלישית, וכמעט את הארמיה השניה (לולא הפסקת אש שנכפתה על ידי האמריקנים, שהתנו בכך את המשך הרכבת האוירית), והגיע ל-100 ק"מ מקהיר.  גם מספר האבידות שנחשב בישראל כגדול יחסית, הוא מספר אבידות מקובל לחלוטין ואף נמוך בהשוואה לקרבות דומים בהסטוריה הצבאית המודרנית. הנחיתה בחוף אומהה במלחמת העולם השניה גבתה תוך מספר שעות למעלה מ-2000 קרבנות! (לשם השוואה, צה"ל איבד במלחמת יום כיפור בערך אותו מספר). כל הנחיתה בנורמנידיה עלתה ב-5000 קרבנות. בארנהיים איבדו בנות הברית 10000 קרבנות! בשני המקרים היו טעויות מודיעיניות שגרמו לאבדן הגדול בחיי אדם.  
 כפי שכבר נאמר, אחת מהגדרות ההפתעה היא כאשר צבא אינו מוכן אסטרטגית וטקטית להתקפה. כאן לדעתי הדברים פעלו לפי התוכנית הלא כתובה: "הסדיר יבלום". והוא אכן בלם. אם היו הפתעות, הרי הן היו בעיקר בתחום הטקטי.      
 
 
 
                               ----------------------------------------------------- 
 
[1] החומר כאן נלקח מהספר "הטנקים עולים" בהוצאת "מערכות", הפרק: "קמברה" (החל מעמוד 59). ניתן לקרוא שם תיאור מפורט על הקרב.
 
[2] הספר "כך נפלה צרפת" מאת אליסטר הורן, הוצאת "מערכות" עמוד 117.
 
[3] הספר "הצד השני של הגבעה" מאת בזיל לידל-הארט, הוצאת "מערכות", עמוד 122.
 
[4] הספר "כך נפלה צרפת" מאת אליסטר הורן, הוצאת "מערכות", עמוד 116.

תגובות

מה הסיפור ?????

אתה מספר דברים ידועים אינך מעלה שום ארגומנט מקורי. מה הסיפור ? שצבאות נתפסו בהפתעה ????

כל המלחמות מאז 1948 עד 1973

כל המלחמות מאז 1948 עד 1973 היו נגד צבאות לא מקצועיים שכללו כנופיות ( אלקאוקגי) אספסוף ופלחים (הצבא המצרי) כך שהמיתוס על גבורת צהל לא היה עומד במבחן המציאות אם היה צריך להתמודד עם צבא מערבי טקטי ומאורגן כמו הוורמאכט. מאז 1973 צהל מאבד את כח ההרתעה ועומד מול כוחות מיומנים ומאיימים ולראייה הכשלונות בלבנון וגבול הצפון מול החזבאללה. בנוסף העורף שלא היה כמעט פגיע בשנים ההן , הרי שכיום האיום הבליסטי חושף את האוכלוסיה שמרוכזת במספר מוקדים מצומצם (גושדן, חפיה והקריות) לפגיעה אנושה וקשה ,כמו הרס האורבני שמתחולל בשנים האחרונות בסוריה. חולשה נוספת של צהל אמות מידה מוסריות וקידוש חיי אדם שאינן קיימות אצל האוייבים המוסלמים שעבורם מוות בקרב הוא כבוד עילאי. אי הסימטריה הזו וכן שינוי המאזן הדמוגרפי בין הירדן לים עשוייה ברבות השנים לחרוץ לשבט את גורלה של ישראל כפי שהיה סופה המר של מדינת הצלבנים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מרדכי ארגמן