אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גשם / מילה קידר


גשם / מילה קידר, הוצאת פרדס, 2016, 245 עמודים

גשם / מילה קידר, הוצאת פרדס, 2016, 245 עמודים

על לידת רומן הביכורים שלה כותבת המחברת כך:

"התחלתי לכתוב את "גשם" בימים השחונים של סוף שנת 2010. היה אז רצף של שנות בצורת בארץ, והיה נראה שלעולם לא יירד עוד גשם. מצאתי את עצמי חושבת, מה יקרה אם  באמת לא יירד גשם? איך תיראה ישראל שבאמת מתייבשת? איך תיראה תל אביב שרויה באובך ובחמסין תמידי? התחלתי לכתוב. אבל די מהר הבנתי שהסיפור שלי, על אף שיעסוק בבצורת, הולך לדבר בעיקר על בני אדם. אבל על מי יהיה הספר שלי? סיפורו של מי מתאים להיות מסופר בקול שלי דווקא?

כך נולד יאיר קוגן. יאיר, שפעם קראו לו יורה, הוא מתכנת צעיר בן העליה הרוסית של שנות ה90 (ממש כמוני) , שגדל בבת ים וגר בתל אביב. יאיר השיל מעליו כבר בתור ילד את הזהות הרוסית שלו, אבל גם לא מרגיש לגמרי ישראלי. גם בהייטק הוא לא ממש מוצא את עצמו. על שני פערי הזהות האלה יאיר מנסה לגשר באמצעות אגדה של פושקין, שאותה הוא מתרגם מרוסית לעברית, בימי שישי הפנויים שלו בבית הקפה השכונתי. כשהארץ סביבו נסחפת לתוך בצורת קשה ומשבר כלכלי, יאיר מתמודד עם בצורת מסוג אחר."

ליאיר יש הרבה כעסים על אביו ובתחילת הספר הוא מסרב להיות אתו בקשר ולענות למיילים שלו. יאיר עלה לישראל בעודו ילד עם הוריו והורי אביו אך דווקא אביו היהודי (אמו אינה יהודיה) לא נקלט בארץ וחזר לסנט פטרבורג, משאיר מאחוריו את משפחתו הדואבת. ליאיר יש הרבה זכרונות כואבים מילדותו ברוסיה ובסוף הספר הוא מגיע לידי השלמה אתם ומשלים גם עם אביו, במציאות או רק בראשו, על ידי כתיבה, לא ברור. בצד זכרונות העזיבה הלא נעימים של אביו, קיים זיכרון ילדות שבו הציל אותו אביו ממוות בנהר. הילד שנקרא אז יורה נכנס לחבית כדי לחמוד לצון ולשחק עם אביו מחבואים וזו הדרדרה במי הנהר ועוד מעט הכלוא בה היה טובע. בתחנה המטאורולגית בישראל, שאליה נקלע במקרה, לומד יאיר מאיש מבוגר, גיורא, שאפשר להוריד גשם באופן מלאכותי, לבנות רהיטים ולתפור בגדים קרועים. גיורא מציע ליאיר מקום שינה, מזון ומשקה. הוא מכין אוכל, מכבס ותופר ומתפקד כתחליף לאב. דומה שיאיר עובר תהליך של ריפוי עצמי, שלא כמו ענבר, בחורה ישראלית ממלצרת שפגש בבית הקפה שבו היה נוהג לאכול ארוחת בוקר ולכתוב.

דמותה של ענבר משמשת כתשליל לדמותו של יאיר. שניהם רוצים להיות אמנים, הוא – מתרגם וסופר, היא – ציירת. שניהם מעריצים אמנים גדולים שהיו רוצים לדמות אליהם ואינם מסוגלים, לפחות בינתיים, להיות מקוריים באמנותם. יאיר מתרגם אגדת ילדים של פושקין מרוסית לעברית, תוך קשיים רבים. ענבר מחקה את ציוריה של ג'ורג'יה אוקיף. יאיר מפוטר מעבודתו עקב המצב הכללי אך יש לו עדיין חסכונות והוא יכול להרשות לעצמו לחיות תקופה מסוימת בלי לעבוד. ענבר מתפטרת מעבודתה כמלצרית מתוך דחף כועס ומכיוון שאין לה לא חסכונות ולא מקום מגורים, היא באה להשתכן בדירתו השכורה של יאיר. שניהם בודדים, ענבר אף יותר מיאיר. ענבר מבינה בשלב מסוים שהיא אינה אמנית גדולה כמו שחשבה קודם ותובנה זו מעבירה אותה על דעתה וגורמת לה להרס עצמי עד כדי מחשבות אובדניות. ענבר מסמלת את ההקצנה שהיה עלול לעבור יאיר לולא היה גמיש יותר, סובלני וסבלני יותר, שאפתני פחות.

ליאיר הייתה מערכת יחסים עם בחורה רוסיה, לובה, אך היא עזבה אותו משום שלא היה מספיק אמביציוזי. היא טענה שהוא עצלן, מבזבז את החיים שלו, יש מיליונים כמוהו. דווקא תכונה זו, חוסר אמביציה, לכאורה, שנראתה בעיני לובה כחיסרון, מסייעת לו להשתקם ולמצוא את עצמו. ענבר מקצינה והולכת, מסרבת לאכול ולשתות  בתואנה שהכול מזוהם. יאיר מאכיל ומרפא כלבים, מתקן את כאב זכרונה של כלבתו האהובה לייקה שהוריו המיתו המתת חסד. דמותו של דיוגנס, חביתו וכלביו, שורה על הספר שגיבורו מתגבר על פיתוי ההסתגרות וההזנחה העצמית.

זהו סיפור על עולה מרוסיה ועל העלייה הרוסית אך העמדתה מנגד של ענבר ההרסנית מדגישה את האוניברסליות שבו. כל מי ששואף להצליח כאמן גדול, פושקין/אוקיף או לא כלום, ולא עולה בידו להגשים את חלומותיו חייב, אם ברצונו להמשיך לחיות, להתפשר עם המציאות, למצוא חלופות. ההגשמה העצמית, הרוויית הצימאון,  עוברת דרך הסתגלות והתגמשות. בעוד שענבר הולכת ומדרדרת, ולא ידוע מה עולה בגורלה, דומה שיאיר יוצא מהחבית ולומד לשתות.

מלבד הקשר לדיוגנס, מוטיב החבית מודגש ברומן לכל ארכו, כחוט השני, בעניין האגדה של פושקין שיאיר מתרגם, בעמל רב. הינה ציטוט:

כיאה לשעת צהריים של יום שישי, הגלידרייה האהובה על ענבר הייתה צפופה והומה, והם מצאו מפלט על ספסל בגינה ציבורית קטנה סמוכה. הוא אחז בגביע גדוש בווניל עוגיות ושוקולד בלגי, ואילו כוס הנייר בידה הלכה והתרוקנה במהירות משוקולד-מנטה וסורבה תפוח.

"אז איך קוראים למה שאתה מתרגם?" שאלה כשכוס הגלידה כבר הייתה ריקה לגמרי.

"האגדה על הצאר סלטאן, בנו של הנסיך גוידון ונסיכת הברבור היפהפיה. זאת אגדת ילדים שמאוד אהבתי כשהייתי ילד." הוא היסס לרגע. "ההורים היו מקריאים לי אותה לפני השינה."

"על מה האגדה?"

"היא מתחילה משלוש אחיות, שכולן רוצות להתחתן עם המלך. אז הוא בוחר אחת מהן לאישה, זאת שמבטיחה ללדת לו בן, ושתי האחרות הופכות להיות המבשלת המלכותית והתופרת המלכותית."

"מאוד פמיניסטי, " גיחכה ענבר.

"בקיצור, " המשיך, "כשהמלך יוצא למלחמה, המלכה יולדת לו בן, אבל שתי האחיות הקנאיות מסדרות שיזרקו את המלכה והנסיך בחבית לים." (עמ' 54).

ושוב מופיע המוטיב בסוף הספר, בנוגע לזכרון ילדות של יאיר שבו הציל אותו אביו מטביעה והגן עלין בהמשך:

כששמע את אביו מחפש אחריו כבר הגיע לגדת הנהר. מכסה החבית היה כבד, אבל עם קצת מאמץ הצליח להסיר אותו, נכנס פנימה והתכרבל בתנוחה עוברית. (עמ' 188).

הבעת פניו של האב, כשהעלים את סיפור המקרה של החבית שהידרדרה משום מעשה המשובה של הבן ולא סיפר על כך לאם, נחקקה בזכרונו של יורה אך הגנת האב עליו לא עוררה בו הקלה, לא באותו רגע ולא לאחר מכן. הוא קשר אותה להרדמה לנצח של כלבתו האהובה שחלתה, חמש שנים לאחר מכן, וקבורתה ביער בן שמן, בהחלטה משותפת של אביו ואמו. בתקופה זו אביו שהה עדיין בישראל. הוריו לא סיפרו לו את האמת על סופה של הכלבה והדבר תרם להסתאבות היחסים. באותה תקופה התחיל גם הקרע בין אביו לאמו, שבסופו חזר האב לסנט פטרבורג.

ועוד דוגמה לכתיבתה של המחברת מקטע שבו מובלטת תחושת הניכור של יאיר, הגורמת לו שיתוק זמני:

בדיעבד, התקשה אפילו לתאר מה קרה לו. מול שיירי ארוחת הבוקר קרא שוב ושוב את החלק שכבר הצליח לתרגם וחזר עוד ועוד אחורה, מנסה לשאוב השראה מעצמו. לא צפרדע, לא עכבר, אלא מין יצור מוזר. המנגינה הפנימית של המשפט מצאה חן בעיניו, והוא קרא שוב, מתמסר לה. לא צפרדע, לא עכבר. לא צפר-ד-ע-, לא-עכ-בר. המילים איבדו ממשמעותן כשחזר עליהן כך והפכו לצלילים מבודדים. בתנועת אצבע מעגלית, השיט, לפי הקצב, שקיק סוכר על גבי השולחן. לא-צפר-ד-ע-לא-עכ-בר. בלי משים החלו ההברות להימתח ולהתעוות, זרות ובלתי אנושיות, כמו הצלילים הבוקעים מרדיו-טייפ ישן לאחר שהסליל המגנטי של הקלטת נפרם והסתבך בתוך עצמו. יאיר הביט בידיו שנחו על השולחן. גם הן הרגישו פתאום זרות. אחת מהן המשיכה לסובב את שקיק הסוכר והשנייה שכבה ללא ניע, גדולה וכבדה. מילותיו של פושקין בספר מולו היטשטשו ונפרמו, כאילו הביט בהן דרך ענן. הכלים שעל השולחן, הספר, המחשב, גופו שלו, אף אחד מאלה לא היה ממשי. (עמ' 63).

תגובות

הוספה למאמר

הינה קטע נוסף מהקומוניקט של הספר:

הספר החל להיכתב כרומן דיסטופי על מדינת ישראל שמתמודדת עם בצורת קשה, על טבעית, ועל יאיר קוגן, שגם בחייו שוררת בצורת. קידר לא תכננה לכתוב על העלייה מברית המועצות, אירוע רחוק ולכאורה חסר חשיבות מעברה, אך הסיפור התגלגל אחרת. כמו שיאיר קוגן חייב לתרגם לעברית את האגדה של פושקין שאהב בילדותו, מסתבר שקידר חייבת לכתוב על העלייה, על מפגש התרבויות, ועל מובניו השונים של תרגום. כך נשזרו זה בזה בצורת וזכרונות על שלג, שמיים ריקים ממשקעים וההעדר בחייו של יאיר ובמשפחתו, סאטירה פוליטית ואגדה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן