אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ישראליות לסוגיה


יהודי תימני בארץ ישראל, תחילת המאה ה-20

יהודי תימני בארץ ישראל, תחילת המאה ה-20

 מאמרו של הפרופ' לסוציולוגיה (באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול) מאיר עמור הינו מאמר בעל חשיבות מעבר למועד פרסומו. יש בו התייחסות לבעיות הזהות הלאומית בישראל שמן הראוי לשים לב אליהן. לישראליות הוא מתייחס כבר ביחס לעצמו, כשכבר בכותרת מאמרו הוא מצין ש"אבל הישראליות שלי תמיד הייתה בערבון מוגבל, והמזרחיות שהושמה עלי כסד היא בית סוהר של דעות קדומות", ולאור זאת הוא תמה "האם יש דרך לישראל שכולם בה אזרחים סוג א'?".

בגוף המאמר הוא מסביר שלמרות שנולד בישראל (בשנת 1955) הרי כשנולדו במשפחה עוד "סברה" (צברים, ילידי הארץ) "הגעתי לבחרות והתחלתי להבין שהישראליות שלי מוטלת בספק. ספק שהיה פועל יוצא של מעמד הוריי ומיקומם בהיררכית הכבוד והכוח בישראליות הקיימת". במילים אחרות עמור מכוון את דבריו להיותה של הישראליות עדתית- מעמדית, כלומר פרבילגית מבחינת המעמד הבינוני האשכנזי. הדרג הפוליטי של האחרון עיצב את האחר היהודי, לפי שרטוטו הבא של עמור:"הוריי שנולדו במרוקו, ועל כן נקראו "מרוקאים", החלו להחליף גוון. ממרוקאים הם החלו להיקרא "עדות המזרח", ואחר כך הוחלף שמם ב"מזרחים". הם מעולם לא קראו לעצמם בשום שם אחר חוץ מאשר: יהודים".

על האבסורד בהדבקת זהותו ניתן ללמוד מהמשפטים הבאים: "עם השחרור מהצבא, טיול ארוך בחו"ל והתחלת הלימודים באוניברסיטה גיליתי, במאמץ רגשי ואינטלקטואלי לא מבוטל, את מזרחיותי. לא הייתי מרוקאי מעולם, לא הכרתי שום דבר ממרוקו. אפילו ערבית מרוקאית גמגמתי בכבדות".

מבחינתו של עמור הוא לא היה מרוקאי אלא ישראלי, אבל הייתה בעיה עם זהות זו כפי שהוא מבהיר "הייתי מישהו שנולד בישראל. אין ספק שהייתי "ישראלי" בערבון מוגבל. מאחוריו תהום ומלפניו קיר. מאחורי ישנה תהום נשיה זהותית אשר כך לימדוני, עדיף לא להרהר בה עמוקות. כל מה שנותר לי לעשות הוא ללכת קדימה: אל ישראליותי. הלכתי בתמימות אל הישראליות וככל שבגרתי הבנתי שלמרות הצהרות המחויבות שלי, באומר, בפועל ובשירות, ישראליותי מוטלת תמיד בפקפוק ציבורי".

היות הישראליות נתונה בפקפוק, היא חולשה מרכזית בזהות הלאומית בישראל, וכפי שאראה, היא אף חורגת מספקטרום ההתייחסות של פרופ' עמור.

עמור מציין שמבחינתו "הישראליות הייתה בעבורי קיר חלקלק שלא הצלחתי מעולם לטפס עליו...בישראליות הקיימת לא היה לי מקום. ואת הישראליות של הבנתי ורגשותיי לא היה באפשרותי לממש".

וכאן הוא מגיע ללב טיעוניו כלהלן: "עם הזמן, התבררה מזרחיותי כחליפת משוגעים. כך נקלעתי, בעל כורחי אל מבוי סתום, פסיכולוגי ורגשי, הסתבכתי בקשר כפול וסותר. סבבתי בלולאה החוזרת על עצמה במעגלים סגורים של ישראליות חסרה ומזרחיות כפויה. במילה אחת: דיכוי. אם בחרתי בזהותי המזרחית סיפקתי מחד, הצדקות לדעות קדומות כנגד קבוצה אנושית שלימה שהיוותה שובל ורקע לכל מעשה פרטי שלי. מאידך, נהייתי, דרך פעולותיי האישיות וכמו כל מזרחי, סימן, סמל ואישוש לקיומה של קבוצה מתויגת שלילית. פעולותיי תורגמו כסמל אם ישירות ואם בעקיפין. מזרחיות על פי הישראליות הקיימת היא בית סוהר של דעות קדומות, בית כלא שבין חומותיו אין אינדבידואלים אלא קלישאות מהלכות על שתיים". במצב זה " אני הופך לאויב החברה ולמאיים מקצועי על שלוות נפשה של ישראל היפה. מזרחיות היא סד וישראליות אינה בחירה אפשרית בגלל חלקלקותו של מדרון זהות זה לאנשים כמוני שהוריהם הם "מרוקאים", "עדות המזרח" או "מזרחיים".

מכאן עולה, שמבחינת מאיר עמור "הישראליות" אינה יכולה להוות אופציה לקבוצות יהודים בשל ארצות המוצא שלהם, מה שמעיד על סגירותה, היותה אקסלוסיבית ומאחר ובדיונו היא מתייחסת בעיקר למי שהינם יהודים, היא משום אופציה ליהודים בלבד, שאינה מאפשרת מלכתחילה השתלבות פוליטית בטריטוריה הישראלית בה לכל מי שאיננו יהודי.

להתמודדות עם הסוגיה עומד תחילה עמור על היות המושגים ה"אשכנזיות" ו"מזרחיות" בגדר "הבניות ( קונסטרוקציות) חברתיות. עובדה זו אינה הופכת מושגים אלה ל"שקר", אלא לעובדות חברתיות. זהו מאפיין של עובדות חברתיות. לאור הבניה זו הרי "ישראליות קיימת זו היא דרך ללא מוצא לרובם של הישראלים העכשוויים. ישראליות זו מדירה על בסיס לאומי את רוב הפלסטינים ועל רקע חברתי את רוב רובם של היהודים והיהודיות". אולם למעשה קיים הבדל במעמד הזהותי של היהודים המזרחיים לעומת המעמד של "הפלסטינים" אזרחי ישראל. הראשונים הינם בתחתית היררכיה הלאומית הישראלית ציונית (אך מעל יוצאי אתיופיה) בעוד שהאחרונים הם מחוץ לסקלת הזהות הלאומית, מעצם היות ישראל סוג של אתנוקרטיה יהודית..

בשלב זה במאמרו עומד בצדק המחבר על לצורך " להבין את משמעותו של הלאום הישראלי:" ומיד מציין נקודה חשוב שיפתח בהמשך "כאן, יש להודות בעובדת יסוד מרכזית: ישנם כוחות חברתיים הפועלים כנגד הגדרה ברורה של לאום ישראלי זה".

התנגדויות אלו הן חשובות מאחר והן מסבירות את אנומלית ישראל כמדינת לאום טריטוריאלית של לאום אזרחי, כמקובל במערב. עמור מדבר על שלוש התנגדויות כלהלן: א. "ההתנגדות היהודית הישראלית להגדרת גבולות למדינת ישראל". הרציונל הינו ש"אי הגדרת הגבולות או מציאותו הנוכחת והממשית של "אין גבול" מאפשרת את קיומה של תרבות הספר (frontier) נצחית בישראל. תרבות ספר אשר מקדשת, כל פעם מחדש, קבוצה חדשה של לוחמי גבולות חלוציים כאלה ואחרים...מצב הספר משמר כצל קבוע חלוציות שמנה, פרזיטית, צדקנית ובעיקר סכרינית". לכך יש להוסיף שתרבות הספר שנוצרה לא מאפשרת את צמיחתה של לאומיות טריטוריאלית, מה גם שמלכתחילה הפרט היהודי העולה "לארץ" הוא המחזיק בריבונות האינדבידואליות, באשר אין המדינה יכולה להפקיע ממנו את זכותו לעלות אליה. אין לדבר אח ורע בשום מדינה שהיא.

הסיפא של הסברי מתקשרת להתנגדות השנייה באשר "ההגדרה היהודית של מדינת ישראל מחייבת את עמימותה של הגדרת האזרחות הישראלית. אך היא גם מאפשרת דבר נוסף. היא מאפשרת את היתרון המובנה של יהודים- דתיים ישראלים על כל יהודים ישראלים אחרים ועל כל מי שאינו יהודי. במסגרת זו, ליהודים דתיים – לאומיים הוענקו משאבים של עוצמה...יהודים דתיים ישראלים אלה הצליחו לשנות גם את משמעותה של היהדות". ואכן הרי השאלה שעולה מדי פעם בוויכוח הציבורי היא השאלה "מיהו יהודי?" שהיא שאלה תיאולוגית (אולי גם היסטורית ופילוסופית) , בעוד שמבחינה פוליטית השאלה שיש לשאול הינה אך ורק- מיהו ישראלי?

ההתנגדות השלישית אותה מונה עמור "קשורה למשטר האדמה שמדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי כפתה על החברה הישראלית...בכירי הציונות קיבלו ומקבלים משאבים של אדמה באופן אשר מונע מהלא מועדפים את הנגישות למשאב חיוני זה. נגישות דיפרנציאלית זו יצרה מבנה מעמדי בו משאבים ציבוריים מונגשים באופן המטיב עם קבוצות מסוימות ופוגע באחרות". בנקודה זו יש לציין שבתחום המקרקעין לא נוהגת ישראל כמדינת לאום. ראשית עדין קיימת ופועלת בה, וגם קובעת את הנורמות, חברה שאינה זרוע של המדינה, אלא זרוע עבר ציונית בשם " קרן קיימת לישראל", שעל פי תקנונה אסור לה להחכיר אדמות למי שאינם יהודים. שנית, מאז הקמת המדינה ועד לשנת 1976 הופקעו באופן מאסיבי אדמות מאזרחי ישראל הערבים ובשיטות שהיו נפסלות, לו הייתה ישראל מדינת חוק עפ"י חוקה המבטיחה שוויון והוגנות לכלל אזרחיה. שלישית, באופן רשמי דובר שנים רבות על "יהוד הארץ" למשל "יהוד הגליל" ולא פיתוח הגליל.(בהקשר לכרמיאל כתב עוזי אורנן מאמר נגד תפיסה זו והתעמת עם עיתונאי הממסד שבתאי טבת על כך).

מול התפיסה הישראלית שעוצבה ע"י כוחות "שימור שמרנות וריאקציה" מציב עמור תפיסה של תמורה והשתנות " ישראליות רלוונטית ומכילה (או במילות מצדדי הלאום הישראלי כ:אורנן, עילם, אגסי וזנד- "לאום ישראלי אינקלוסיבי"), זו הקובעת גבול, המתנגדת להגדרה יהודית של המדינה והחברה, זו המחייבת דמוקרטיזציה ואזרחיזציה של משאב הקרקע הינה ישראליות המחפשת שינוי ושואפת להשתנות, זהות פוליטית המחייבת שינויי דפוסים הבנויים אל תוך האשכנזיות והמזרחיות כמוסדות חברתיים של הקצאה לא שוויונית ולא הוגנת ונצלנית". לכך מן הראוי להוסיף - ישראליזציה תוך הפיכת האזרחות למסד ללאום של ישראל, כמדינת כל אזרחיה הישראלים.

המשך דיונו של עמור מתקשר (אך לא באופן מלא לטענתי האחרונה) באשר הוא גורס שדרך זו אל הישראליות "מחייבת תיקונו של שלטון החוק. שלטון החוק אשר מכיל בתוכו את כל האזרחים של החברה הישראלית כשווים אל שווים (וגם בני לאום אזרחי ישראלי!-י.ב) שלטון החוק שאליו כפופים כולם - כולל מחוקקי החוקים ומבצעי המדיניות. זאת אומרת, ישראליות רלוונטית וחדשה מחייבת אזרחות סוג אלף לכל תושביה של החברה הישראלית. אזרחות סוג אלף פירושה חיסול של הפריבילגיות האשכנזיות על כל סוגיה השונים חיסול הפריבילגיות בתחומי הדת, האדמה או הסטאטוס...( וכאן באופן מפתיע הוא גורס) אזרחות מסוג זה עשויה להישמע כאזרחות ליברלית אך היא למעה אזרחות רדיקלית ביותר. היא אזרחות הנוגעת בשורשי היחסים שבין היחיד- ה והחברה אליה הם שייכים".

אולם פתרונו הוא אכן הינו אזרחות ליברלית, הגם שהוא נשמע כרדיקלי, מעצם אנומליית ישראל כמדינת לאום דמוקרטית (עליה כתבו הן הכנענים ובמיוחד יונתן רטוש, הן אנשי "הפעולה השמית" ובמיוחד בועז עברון בספרו "החשבון הלאומי", והן חברי סיעת "למרחב" בתנועת החרות שעליה נמנה הלל קוק ותלמידו יוסף אגסי שכתב את "בין דת ולאום, לקראת זהות לאומית ישראלית"). כלומר הרדיקליות אינה נעוצה ביעד, אלא מעצם האנומליה ישראל המחייבת את ישראל לעבור דרך ארוכה כדי להתנרמל

את מאמרו מסיים עמור בגרסו ש"ההצעה לסדר יום פוליטי המאורגן על בסיס אזרחות וטענה ללאומיות פורמלית ורלבנטית( שני מושגים שהם יותר בגדר קלישאה מהצעה קונקרטית בהקשר זה-י.ב.), אלה הם מרכיבים אשר עשויים להכשיר את הלבבות והמחשבה ליישוב סכסוכים קיימים".

יותר נכון לטעון שיש לפעול לליברליזציה ודמוקרטיזציה של ישראל מתוך השתת לאום ליברלי, שיצוק תוכן נורמטיבי באזרחות הפורמליסטית הישראלית הקיימת.

 

תגובות

הדילמה של היהודי

קראתי את הכתבה, ואני בהחלט מבין לרוחו של הפרופסור עמור. אבל תחושתי היא שככל שנגור ביחד באותו מקום, כן באופן אוטומטי יטשטשו המחיצות בין חלקי האוכלוסיה השונים בשל ארצות מוצאם. כיום עדיין קיימים בתוכנו אנשים שעלו מהפזורה היהודית. בעוד דור זה לא יהיה קיים. בעוד שני דורות כבר לא יזכרו זאת. זה תהליך טבע בהתגבשותו של ציבור החי במקום אחד, אלא אם כן מטרתו לשמר את הייחודיות שלו בכח. נישואין בין חלקי האוכלוסיה השונים הם דבר שבשגרה. עלינו לקחת מדינה כארה"ב כדוגמא, שגם בה חלה מזיגה בין סוגי אוכלוסיה שונים. גם שם עדיין הדברים לא מושלמים. בשעה שבאירופה, הודו, וישראל, כבר כיהנו נשים כראשי ממשלות, הנה באמריקה זו הפעם הראשונה שיש מועמדת מוחלטת של מפלגה לנשיאות. הנשיא הקתולי הראשון היה קנדי, במדינה שנוצרה על ידי פרוטסטנטים למען פרוטסטנטים. מי היום מסתכל בן איזה דת הוא המועמד? אני מניח ומאמין שגם כאן תקרה תופעה מעין זו, שתיקח אמנם מספר דורות, אבל לבסוף תגיע.

סקירה תלושה וחלשה

אין צורך וזמן לערוך כאן דיון מלא בחולשותיה של סקירה זו של יוסי ברנע. על כן לא אעשה זאת. אומר רק שנראה כי ליוסי ברנע יש בעיה ממשית בהבנת הנקרא. יותר מכך, מרבית התגובה שלו בנויה על ציטוט ממאמר המקור, אם כך אולי עדיף היה להציג את מאמר המקור כמקור?! נראה כי הוא טוען משהו כביקורת למאמר הנידון, אך לא ברור מהי טענתו. אני מקוה שמאמר תגובה זה אינו מייצג את יכולת הכתיבה והקריאה של יוסי ברנע. אם אכן מאמר זה מייצג את יכולותיו הציון שאני שוקל להעניק ליכולות אלה הוא נמוך ביותר. אשמח לקרוא ביקורת עיניינית הכתובה בשפה ברורה הטוענת טענות של ממש. אשמח עוד יותר אם תהיינה התנגדיות ממשיות לכתוב אשר יובעו בכתיבה נהירה ובהירה. מאיר עמור

מה לאזרח קנדה ולישראליות ???

מוטב ותתעמק בסוגיות הזהות הקנדית . הישראליות היא עניין לישראלים החיים במדינת ישראל

תגובתו של פרופ מאיר עמור

מאמרו של עמור בסך הכל מצא חין בעיני (ולכן כתבתי את תגובתי קרוב לחודשים מאז פורסם) , הגם שאני צעדתי צעד נוסף מבחינה הזהות הלאומית של ישראל. הציטטות היו זהות למקור ונועדו להביא דברים כהוויתם. אומנם בסוף ביקורתי כתבתי אודות טענתו על הצורך ב"לאומיות פורמלית ורלבנטית " שמדובר בקלישאה. מה זאת "לאומיות רלבנטית?" גם צידדתי בהשתת ישראל על לאום ליברלי ולמרבה הפלא התגובה הייתה לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. ראשית הוא כתב שיש לי בעיה בהבנת הנקרא. מה בדיוק לא הבנתי? שנית, הוא גורס שלא ניתן להבין מה אני טוען. ושלישית הוא שם עצמו להיות מרצה שלי ונותן לי ציון נמוך ביותר. יותר מאשר זה מעיד על חולשת מאמרי זה מעיד עליו.

תגובתו של מאיר עמור

התגובה של מאיר עמור על מאמרו של יוסי ברנע לא הייתה ראויה לפרסום. כדברי ברנע, במקום לכתוב על המאמר הוא פוגע בכותב את המאמר, ובצורה גועלית ונבזית. התגובה של עמור אין לה שום קשר לדברים שכתב יוסי ברנע. אדם המגיב כך על ביקורת והערכה של מאמרו אינו ראוי לשום ביקורת ולשום תגובה נוספת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע