אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מרתין לותר קינג, חולם החלומות הגדול


Martin Luther King, Jr מרתין לותר קינג, ג'וניור

Martin Luther King, Jr מרתין לותר קינג, ג'וניור

"חולם החלומות הגדול " שדגל בפעילות בלתי אלימה, למען חברה אמריקאית צודקת יותר... 

מיכאל קינג נולד באטלנטה, ג'ורג'יה, ב 15.1.1929, אך אביו, הכומר מרתין לותר קינג סניור, שינה את שמו למרתין לותר, ככבוד לרפורמטור הדתי הגרמני, מבשר הפרוטסטנטיות. גם שמו המקורי של אביו היה מיכאל קינג, אך במהלך ביקור בברלין, ב1934, שם השתתף בקונגרס הבפטיסטי העולמי החמישי, הוא החליט –על דעת עצמו ומבלי להתייעץ עם אשתו, אלברטה ווליאמס קינג, להחליף גם את שמו וגם את שם בנו.

מרתין לותר קינג ג'וניור היה הבן האמצעי במשפחה. היתה לו אחות גדולה –ווילי כריסטין קינג ואח צעיר – אלפרד דניאל וויליאמס קינג.

בגיל 13, שר יחד עם מקהלת הכנסיה המקומית, בבכורת הסרט "חלף עם הרוח", באטלנטה.

הוא למד בביה"ס התיכון "בוקר וושינגטון", באטלנטה, אך מהיותו תלמיד מבריק, קפץ על כיתה ט' ועל כיתה י"ב, כך שלמעשה, הוא לא סיים את התיכון באופן רישמי. למרות זאת, התקבל לקולג', בהיותו בן 15.

בגיל 19, סיים BA בסוציולוגיה ולמרות שהיו לו לא מעט ספקות בנוגע לנצרות, למשל באשר לתחייתו המחודשת של ישו, הוא בחר ללכת ללמוד בסמינר התיאולוגי קרוצר, בצ'סטר,פנסילבניה. קינג, אחד הנואמים הדגולים בהיסטוריה, קיבל רק ציון  C במקצוע "נאום פומבי",בשנתו הראשונה בקולג'. רק בשנה השלישית , זכה ב A ("טוב מאד") .אגב, אביו התרשם מכשרונו הרטורי המיוחד של בנו , עוד קודם לכן.

עם קבלת ההסמכה, בגיל 25, החל מרתין לותר קינג לשמש ככומר הקהילה הבפטיסטית, במונטגומרי, אלבמה. אמונתו הדתית של מרתין לותר קינג התבססה על אהבת האלהים מעל לכל ועל הציוויים של ישו "אהוב את שכנך כמו את עצמך" ("ואהבת לרעך כמוך"), הגש את הלחי השניה ועל תפילות גם למען רווחת האויבים ועל "החזרת החרב לנדן" ( וכתתו חרבותיכם לאתים... ) . 

שנה אחר כך, בגיל 26, קיבל דוקטוראט בתיאולוגיה מאוניברסיטת בוסטון. ועדת חקירה אקדמית, שהתכנסה ב1991, שנים אחרי הירצחו, מצאה שחלקים מהדיסרטציה היו מועתקים, אך הוחלט שלא לפסול את הדוקטוראט, בטענה שהוא בכ"ז תורם תרומה אינטליגנטית למחקר המדעי .

ב18/6/1953 קינג נשא לאישה את קורטה סקוט, בחצר הבית של הוריה, בהייברגר, אלבמה. את הטקס ניהל אביו של קינג. במהלך הטקס השמיטה קורטה את השבועה לציית לבעלה מהטקסט - צעד שנחשב ליוצא דופן. נולדו להם 4 ילדים. בתקופת נישואיהם, הוא הגביל את השתתפותה בתנועה למען שיוויון זכויות בארה"ב ורצה שתשמש "רק" כעקרת בית... אלא שהיא רצתה לקחת חלק פעיל בתנועה והשתתפה בלא מעט אירועים שאירגן בעלה. מעשיה כפעילה למען זכויות אדם בלטו במיוחד לאחר הירצחו של קינג.

מאחר שנעשו הרבה מאד מעקבים אחרי קינג , הרי שידועים פרטים רבים מאד על פרשיות שהיו לו מחוץ לנישואין. חולשתו לנשים היתה גדולה...

קורטה קינג, שפרטי היחסים מחוץ למסגרת הנישואים של בעלה הובאו לידיעתה, בין היתר על ידי ה-FBI, מצוטטת באחת מהביוגרפיות של קינג באומרה כי למעשים אלו אין חשיבות לאור "הרמה הגבוהה של היחסים" ששררו בינה לבין בעלה .

הבולשת הפדרלית, שסוכניה עקבו אחר קינג והאזינו לשיחותיו החל מ1963, על פי הוראה של רוברט קנדי (התובע הכללי של ארה"ב), מתוך חשש כי קומוניסטים חדרו לשורותיהם של המנהיגים הנוצריים מדרום ארה"ב, ניסתה למנף את ממצאי פעולות המעקב על מנת להכפישו, ובכך לרסן את פעילותו הציבורית למען השחורים. מספר מכתבי איום אנונימיים נשלחו אליו ובהם דרישה כי יפסיק את פעילותו הציבורית או שפרשיות המין ייחשפו בציבור. אלא שלמרות מסע הלחצים, סירב קינג להיכנע לסחיטה.

מאמונתו הדתית ניתן להבין את היותו פציפיסט, הדוגל בהתנגדות סבילה, בלתי אלימה. בהקשר זה, ניתן לציין לא רק את הפציפיזם הנוצרי שהשפיע על קינג, כי אם גם את השפעותיהם של הנרי דייוויד ת'ורו האמריקאי ומהטמה גנדי ההודי (שגם אצלו ניכרת השפעה של ת'ורו).

אסור לאזרחים לתת לממשלה לשלוט במצפונם ומוטלת עליהם האחריות להתנגד לחוסר צדק במדינה. את הדברים כתב ת'ורו במסה "על המרי האזרחי",1849, כנראה בעקבות התנגדותו למלחמת ארה"ב-מכסיקו וסלידתו העזה מהעבדות בארה"ב. במסה הוא קורא לפרוץ את גבולות ההתנגדות המקובלים בדמוקרטיה, אך מבלי לגלוש לאלימות. למשל, התנגדות לתשלום מיסים. ניסיונו של ת'ורו להרחיב את ממדי ההתנגדות למשטר, הפך לבסיס המרי האזרחי, על פיו פעלו –ופועלות-קבוצות רדיקאליות, כמו מתנגדי מלחמת וייטנאם ובימינו, מתנגדי הגלובליזציה. וכאמור, גם מרתין לותר קינג הושפע ממנו.

המסה פותחת בקטע :"בכל לבי אני מסכים למוטו - הטוב בממשלים הוא הממעיט למשול, והייתי רוצה לראות שנוהגים על פיו באופן מהיר ושיטתי יותר. כשהוא מתגשם, הוא מגיע בסופו של דבר לשלב, שגם בו אני מאמין -הטוב בממשלים הוא זה שאינו מושל כלל, וכשבני אדם יהיו מוכנים לכך, זה סוג הממשל שיהיה להם" .

 

ת'ורו 

באפריל 1959 , יצא מרתין לותר קינג למסע להודו, מתוך רצון ללמוד את דרכי ההתנהלות הבלתי אלימה של גנדי, כדי ליישמן בארה"ב. עם חזרתו הביתה, טען כי הביקור בהודו שיכנע אותו מעבר לכל ספק, כי ההתנגדות הפסיבית הינה הנשק האולטימטיבי המצוי בידי אנשים מדוכאים, השואפים להשיג חירות ושוויון זכויות. גם כאשר קיבל את פרס נובל לשלום,ב1964, שב קינג והזכיר את התנהלותו הבלתי אלימה של גנדי --satyagraha מול האימפריה הבריטית האדירה-"גנדי לחם רק עם כלי הנשק של האמת, של כח הנשמה הפנימי, של דרכי השלום והאומץ". אחת מאמירותיו הנודעות של גנדי :" אין דרך אל השלום; השלום הינו הדרך"...

גנדי עצמו (הושפע לא רק מת'ורו, כי אם גם מחיבורו הפציפיסטי של הסופר הנוצרי – אנרכיסטי לב טולסטוי: "מלכות האל נמצאית בתוכך". גם קינג קרא אותו-כמו גם כתבים אחרים של טולסטוי (ב1959 למשל, ציטט קינג מ"מלחמה ושלום"-הוכחה לכך שקרא את טולסטוי ), עוד בצעירותו ונראה שגם הוא הושפע ממנו.

2/10/1869-30/1/1948)

 

מבחינה פוליטית, קינג לא תמך בגלוי באף אחת מן המפלגות האמריקאיות-לא הריפובליקנית ולא הדמוקראטית וטען ששתיהן פגעו באזרחים השחורים. אך באופן פרטי, התבטא שהוא נהג להצביע עבור מועמדים דמוקראטים לנשיאות, כמו ג'ון פיג'ראלד קנדי.

הוא דרש להעניק לשחורים בארה"ב, כמו גם למיעוטים מדוכאים אחרים, פיצוי על העוולות ההיסטוריות שנעשו להם. הוא הבין שאין זה מציאותי לדרוש מהמימשל להחזיר לשחורים את כל המשכורות שהיו מגיעות להם בתקופת העבדות. ולכן הציע להעניק 50 ביליון$ , במשך 10 שנים , כדי לשפר, אפילו חלקית, את מצבם הכלכלי של אותם מדוכאים ולצמצם את הפער הכלכלי בינם לבין הלבנים. מעבר לתועלת שהמדוכאים עצמם יפיקו מכסף זה, גם החברה האמריקאית תצא נשכרת, שכן תהיה ירידה באחוז הנושרים מבה"ס, בפשיעה לסוגיה, במחאה החברתית... 

ב1/12/1955,רוזה פארקס ("האמא של התנועה המודרנית למען זכויות אזרח"),פקידה צעירה שחורה ממונטגומרי, אלבמה , סירבה לפנות את כסאה באוטובוס לנוסע לבן ולעבור לחלק האחורי, כפי שקבעו החוקים המפלים המקומיים.

 

בהתאם לתפיסתו שדגלה בהתנגדות פאסיבית, קינג ארגן מרד אוטובוסים . במשך 385 יום , סרבו התושבים השחורים לנסוע באוטובוסים המקומיים. המצב הפך כל כך טעון, שביתו של קינג הופצץ והוא נשלח לבית סוהר. אלא שבסופו של דבר, החרם הצליח להביא להחלטה של בית המשפט שביטלה את ההפרדה הגזעית (סגרגציה) בכל האוטובוסים הציבוריים במונטגומרי. וכך הפך קינג מכומר מקומי, אלמוני, לדמות מפורסמת ברמה הלאומית ולדובר המובהק ביותר של התנועה לזכויות אזרח בארה"ב.

ב1957 הקים קינג את "ועידת המנהיגות הנוצרית הדרומית"  SCLC והיה לנשיאה הראשון, תפקיד בו החזיק עד יום מותו. מטרת "הועידה" היתה לרתום את סמכותן המוסרית של הכנסיות השחורות, למאבק למען שיוויון הזכויות . תחת מיטריה זו ניסה ב1962 לנהל מאבקים כנגד הסגרגציה באלבני, ג'ורג'יה, אך ללא הצלחה יתירה . כמו כן, אירגן מחאה בלתי אלימה במונטגומרי, אלבמה, שזכתה לכיסוי תקשורתי ובעיקר טלוויזיוני נרחב, בעיקר בגלל התגובה המשטרתית האלימה למחאת השחורים. הצילומים הטלוויזיוניים החלו חודרים מעתה, לכל בית ובית בארה"ב ואיתם מחאת השחורים כנגד דיכויים בתחומי החיים השונים. וגם בימינו אלו, כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים, ישנה מחאה חריפה של השחורים במיזורי על רציחתו של נער שחור, בלתי חמוש, בידי שוטר לבן... 

ב20 בספטמבר 1958, שעה שחתם על עותקים של ספרו "מאבק למען החירות", בבית הכל בו "בלומשטין' ס", בהארלם, ניגשה אליו אישה שחורה, בת 42,לבושה בהידור ושאלה אם הוא מרתין לותר קינג. משענה בחיוב, אמרה לו " אותך אני מחפשת זה חמש שנים" ואז דקרה אותו בחזה, בסכין לפתיחת מכתבים. הסתבר שהדוקרת, איזולה קארי, שהיתה מעורערת בנפשה, חשבה שקינג זומם נגדה מזימות יחד עם הקומוניסטים. לאחר ניתוח חירום, שבוצע ע"י צוות של 2 רופאים, אחד שחור ואחד לבן, קינג אושפז למשך מספר שבועות ואילו קארי נמצאה כבלתי כשירה לעמוד לדין. היה זה ניסיון ההתנקשות הראשון בחייו. 

כאמור, הטקטיקה בה בחר קינג לפעילותו למען שיוויון הזכויות לאזרחים השחורים, התבססה על הפגנות בלתי אלימות שהופנו כנגד מערכת חוקי האפליה הגזעית בדרום ארה"ב, הפגנות שזכו להד תקשורתי רחב. קינג שהבין את חשיבותם של אמצעי התקשורת לצורך יצירת דעת קהל אוהדת למטרותיו, השתמש בעניין הציבורי ויזם כיסוי תקשורתי שתיעד את חיי היום יום של קהילות שחורות תחת עול האפליה וההפרדה, הסגרגציה. מערכת אפליה זו התקיימה גם כ100 שנה לאחר התיקונים שהוכנסו לחוקה לטובת השחורים, עם תום מלחמת האזרחים -1865. קינג פעל לשפוך אור על האלימות שהופנתה כלפי פעילים למען זכויות האדם מצד המתנגדים ושליחיהם. פעילותו של ארגון ה SCLC העלתה לסדר היום הציבורי-לראשונה בצורה כה אינטנסיבית - את נושא זכויות האדם והגיעה לשיאה עם חקיקת חוק זכויות האזרח -1964, שאסר לחייב הפרדה גזעית בבתי הספר, בדיור, בתעסוקה.

שיא נוסף בפעילות היה חקיקת  חוק זכות ההצבעה- 1965, שנתן לרשויות הפדרליות כלים לאכיפת התיקון ה15 לחוקה, שכבר עיגן חוקתית- מאז 1870-את איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי. החוק הוצג על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון בנאומו ב17 במרץ 1965, עבר בסנאט ב26 במאי, למחרת סיומה של צעדת מחאה בת ארבעה ימים בהנהגת קינג ו-25,000 צועדים מסלמה (Selma) למונטגומרי, אלבמה ואושר על ידי בית הנבחרים ב-2 באוגוסט.

במהלך פעילותו של קינג באגודה לזכויות האזרח נמתחה עליו ביקורת גם מצד קבוצות מיליטנטיות של פעילים שחורים. הקולנית שבהן היתה "אומת האיסלם" ואחד ממנהיגיה ,מלקולם X ,שדגל בהפרדה של השחורים והלבנים בארה"ב ובכך חלק על קינג, שהטיף למען אינטגרציה גזעית. מתנגד ויריב רעיוני נוסף היה סטוקלי קרמייקל , שטען כי התרבות האפריקאית אמריקאית היא ייחודית וכי רעיון האינטגרציה של קינג יפגע ביחוד זה.

מלקולם X (1925-1965) נולד באומהה, נברסקה, כמלקולם ליטל והיה ידוע גם כאל חאג' מאליק אל-שאבאז, איש דת ופעיל זכויות אדם, שהירבה לתקוף בבוטות את האמריקאים על העוולות שעשו כנגד השחורים. נחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר במאה ה20.

 

מלקולם X

ב"אוטוביוגרפיה" שכתב, הסביר מדוע "ה-'X' המוסלמי סימל את השם האפריקאי האמיתי שלעולם לא אוכל לדעת אותו. עבורי, ה-'X' שלי החליף את השם של אדון העבדים 'ליטל', שאיזשהו שטן תכול עיניים ששמו ליטל כפה על אבות אבותיי מצד אבי." ביושבו בכלא על התפרצויות לבתי לבנים עשירים, בסביבות 19522, הוא התאסלם והפך חבר ב"אומת האסלם". כשנה לאחר שעזב את הארגון, ב1965,הוא נרצח ע"י חברי הארגון, שעה שנשא נאום בניו יורק .

מרתין לותר קינג שלח מברק תנחומים לבטי שאבאז, אשתו של מלקולם X ,בו הביע את צערו לגבי "הרצח המזעזע והטרגי של בעלך ...בעוד שלא תמיד ראינו עין בעין את הדרכים לפתור את בעיות הגזע, תמיד הרגשתי חיבה עמוקה למלקולם וחשתי שהייתה לו יכולת גדולה לשים את אצבעו על קיומה ושורשה של הבעיה. הוא היה נואם רהוט מנקודת השקפתו ואף אחד לא יכול להטיל ספק בכך שמלקולם גילה עניין רב בבעיות שפניהן אנו עומדים כגזע". 

אומת האסלאם (Nation of Islam, NOI)

הוא ארגון אמריקאי, דתי -מוסלמי, חברתי ופוליטי, שמטרתו המוצהרת היא שיפור מצבם הכללי של השחורים בארה"ב. הארגון נוסד ב1930 ,בדטרויט, על ידי וואלס מוחמד. מרכז הארגון נמצא כיום בשיקגו.

אחת האמונות המקוריות של הארגון הייתה, שמערכת החינוך הציבורית לתלמידים שחורים (שהייתה נפרדת מזאת של הלבנים) מעוותת, מתוך כוונה לשמר את עליונות הגזע הלבן. בהתאם לכך הקים הארגון מוסדות חינוך עצמאיים, ברוח האסלאם. לטענת הארגון, האדם הלבן הינו שטן.

הרקע להקמת "אומת האיסלם" היה השפל הכלכלי הגדול שפרץ ב1929 והאפליה הגזעית. התנועה שאפה להקים מדינה שחורה נפרדת על אדמת ארה"ב. הכוונה להתנתק מהתרבות הלבנה הובילה לאימוץ הערבית כשפה הרשמית של חברי התנועה. התנועה פעלה, מאותה מטרה, להגברת ההפרדה הגזעית, בין היתר באמצעות איסור נישואי תערובת וצמצום פעילויות משותפות למינימום האפשרי.

בנובמבר 1961,הוקמה באלבני, ג'ורג'יה,"תנועת אלבני", שמטרתה היתה להלחם בדרך בלתי אלימה כנגד כל תופעה של סגרגציה בעיר ולעורר את תשומת הלב הלאומית. לתנועה הצטרפו אלפי אנשים,כולל קינג והSCLC.

בעת ביקורו של קינג בעיר,ב15 בדצמבר 1961, הוא נעצר יחד עם מפגינים בלתי אלימים אחרים. הוא התנגד לשחרור בערבות, עד שהעיר תסכים להעניק ויתורים. בסופו של דבר,העיר לא עמדה בהבטחתה וקינג עזב.הוא חזר ביוני 1962 ונידון ל45 ימי מעצר או קנס של 178$.קינג בחר במעצר,אלא שמפקד המשטרה פעל באופן דיסקרטי ,לגייס את הכסף ולהביא לשחרורו בערבות.

אחרי כמעט שנה של פעילות בלתי אלימה, התוצאות לא נראו והתנועה החלה להתפורר. קינג הואשם ע"י העיתונות הארצית במפלה, שגם הביאה להעמקת הקרע בין ה SCLC לארגונים הקיצוניים יותר, שדרשו פעילות אקטיבית ואפקטיבית-ואם צריך, גם אלימה... אחרי הכשלון באלבני, קינג בחר להיות מעורב רק בפעילויות שהוא יזם ולא להגרר לפעילויות שיזמו אחרים.

באפריל 1963, החל קינג במסע נגד הסגרגציה ואי הצדק הכלכלי, בבירמינגהם, אלבמה . המפגינים לא נהגו באלימות, אך השתמשו בשיטות פרובוקטיביות, למשל, התישבו באופן מופגן, במקומות ציבוריים בהם נאסר על שחורים לשהות. קינג רצה לגרום למעצרים המוניים, כדי להגיע לכותרות הארציות ולהכריח את השלטונות לנהל מו"מ. אלא שההפגנות לא עוררו את ההדים הציבוריים המצופים ואז, ג'יימס בייבל, אחד מעוזריו של קינג, החליט לגייס למסע גם ילדים וצעירים. "הניוזוויק" כינה זאת בשם " מסע הצלב של הילדים". המשטרה השתמשה בזרנוקי מיים ובכלבים כנגד המפגינים, כולל הילדים, מה שעורר את העיתונות ואת דעת הקהל לטובת המפגינים. גם תמיכת הקהילה השחורה במפגינים, הלכה וגברה.

בין המפגינים היו כאלו שנהגו באלימות נגד המשטרה, שהחזירה באותו המטבע. קינג זכה לביקורות קשות על שהוא מסכן חיי ילדים. אלא שבסופו של יום, "המסע" היה הצלחה-הרבה יותר מקומות נפתחו בפני השחורים, פקידים שהפעילו את הסגרגציה, התפטרו והמוניטין הארצי של קינג קיבל דחיפה רצינית.

קינג נעצר בתחילת "המסע". היה זה מעצרו ה13, מתוך 29. מתוך הכלא הוא הפיץ את "המכתב מכלא בירמינגהם" בו דרש מהשלטונות לחולל שינויים חברתיים בדרך חוקית. בנוסף, מתח ביקורת על הלבנים שאינם משמיעים קול כדי לתבוע את השינויים החברתיים הנחוצים עבור השחורים. 

ואז החלו ההכנות לקראת "המצעד לוושינגטון למען ג'ובים וחירות" . ארגון ה SCLC היה אחד מ6 אירגונים מרכזיים למען זכויות אדם ,שהכינו את המצעד.

הנשיא קנדי התנגד לקיום המצעד, מתוך חשש שהוא יפגע בחקיקה למען השחורים. קינג נטה לקבל את עמדתו של הנשיא ולשנות את מטרות המצעד, אלא שהתעקשותם של המארגנים לקיימו, הובילה להחלטתם של הנשיא ושל אחיו, רוברט, התובע הכללי של ארה"ב, לסייע בכל דרך להצלחתו. הנשיא חשש שמספר המשתתפים לא יגיע ל100,000 ולכן החל לעודד כנסיות נוספות וארגוני עובדים, להשתתף בו. 

המטרה הראשונית היתה לעורר בלב ליבה של הבירה האמריקאית, במקום בו מתקבלות ההחלטות, את העניין בתנאי חייהם הנוראיים של השחורים בדרום ארה"ב ולהאשים את השלטונות באי הגנה על חייהם וזכויותיהם של הפועלים השחורים והתומכים בזכויות אדם. אלא שמתוך רצון בכל זאת, לרצות את קנדי, הטון הונמך, מה שגרם לקבוצות כמו "אומת האיסלם" לאסור על חבריהן לקחת בו חלק.

הדרישות שהושמעו במהלך המצעד: להפסיק את הסגרגציה בבה"ס הציבוריים, ליזום חקיקה משמעותית בתחום זכויות האדם, כולל חוק שיאסור על אפליה גזעית בקבלה למקומות עבודה, הגנה על פעילים למען זכויות אדם מפני האלימות המשטרתית, שכר ממוצע של 2$/שעה עבור כל העובדים.

המצעד שיצא לדרך ב28 באוגוסט 1963 היה הצלחה גדולה-השתתפו בו יותר מרבע מיליון בני אדם, ממיעוטים שונים, לא רק שחורים. לא מעטים היו הלבנים, בכלל היהודים, שלקחו בו חלק. שיאו היה ליד האנדרטה לזכר לינקולן, משחרר העבדים -1865, שם נשא קינג את נאומו "יש לי חלום

נראה שההתיחסויות ל"חלום" בנאום, היו תוספת ספונטאנטית של קינג (שלא הופיעו בגרסה המקורית שהכין ), בהשפעתה של הזמרת מהליה ג'קסון, שעמדה לידו ולחשה לו –במהלך הנאום-לדבר על "החלום". 

"אֲנִי שָׂמֵחִ לְהִצְטָרֵף אֲלֵיכֶם הַיּוֹם, בַּמֶּה שֶׁיֵּרָשֵׁם בְּדִּבְרֵי הַיָּמִים כִּגְדֹּלַת הָהַפְגָּנוֹת לְמַעַן הָחֹפֶשׁ בְּתוֹלְדוֹת אֻמָּתֵנוּ. לִפְנֵי שְׁנֵי יוֹבְלוֹת, אֲמֶרִיקָאִי דָּגוּל, אֲשֶׁר בְּצִלּוֹ נֶחֱסֶה כַּיּוֹם, חָתַם עַל דִּבֵּר הַדְּרוֹר. דִּבֵּר זֶה הוּא מַשּׂוּאַת אוֹר שֶׁל תִּקְוָה לְמִילְיוֹנֵי שְׁחוֹרִים, עֲבָדִים אֲשֶׁר נִכְווּ בְּכִיב מְשַׁוֵּעַ שֶׁל עָוֶל. שַׁחַר חָדָשׁ הִפְצִיעַ לְאֵחֵר לֵיל תַּלְאוּבוֹת שֶׁל שֶׁבִי.

ברַם, שְׁנֵי יוֹבְלוֹת מְאֻחָר יוֹתֵר, הַשָּׁחוֹר עוֹדוֹ חַף-חֹפֶשׁ. שְׁנֵי יוֹבְלוֹת מְאֻחָר יוֹתֵר, הַשָּׁחוֹר עוֹדוֹ בְּעַצְבוּת כְּרוּכַת נָכוּת, כָּבוּל בַּאֲזִיקֵי הַפְרָדָה גִּזְעִית וּבְשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל אַפְלָיָה. שְׁנֵי יוֹבְלוֹת מְאֻחָר יוֹתֵר, חַי הַשָּׁחוֹר בְּאִי שֶׁל עֹנִי מֻקָּף אוֹקְיָנוֹס שֶׁל גֵּאוּת חָמְרִית. שְׁנֵי יוֹבְלוֹת מְאֻחָר יוֹתֵר, הַשָּׁחוֹר עוֹדוֹ נָמֵק בְּמִּקְצֹעַ הַחֶבְרָה הָאֲמֶרִיקָאִית, וּמוֹצֵא עָצְמוֹ בְּגָלוּת בְּתוֹכְכֵי אַרְצוֹ. וְכָךְ, בָּאנוּ לְכָאן הַיּוֹם כְּדֵי לְהֵכְבִּיר מַצָּב מַחְפִּיר זֶה.

הִגַּעְנוּ בִּתְבוּנָה אֶל בִּירַת אֻמָּתֵנוּ כְּדֵי לִגְבּוֹת אֶת הַחוֹב. עֵת מְעַצְּבֵי אֻמָּתֵנוּ חָרְטוּ אֶת הַחֻקָּה הַמְפֹאֶרֶת וְאֶת הַצְהָרַת הָעַצְמָאוּת, הֵם חַתְמוּ אֲמָנַת הַבְטָחָה לְכָל אֲמֶרִיקָאִי. אֲמָנָה הַמַּבְטִיחָה מוֹרֶשֶׁת לְכָל אִישׁ, כֵּן, שָׁחוֹר כַּלָּבָן, יֻבְטַח מִכָּחַשׁ זְכֻיּוֹת חַיָּיו, חֹפֶשׁ וְאִשְׁרוּר הָאֹשֶר. בָּרוּר כַּיּוֹם כִּי אֲמֶרִיקָה כָּשְׁלָה בְּמוֹרַשְׁתָּהּ כָל עוֹד הַדָּבָר נוֹגֵעַ לְאֶזְרְחֵיהָ הַצִּבְעוֹנִים. בִּמְקוֹם כִּבּוּד קְדֻשַּׁת הָהַבְטָחָה, הֵסֵבָה אֲמֶרִיקָה לְתוֹשָבֵיהָ הַשְּׁחוֹרִים הַמְחָאָה גְּרוּעָה, הַמְחָאָה שֶׁהֻחְזְרָה בְּהֶעָרָה: "נָא לִפְנוֹת לַמּוֹשֵׁךְ.

אַךְ לֹא נוּכַל הָאָמֵן כִּי בַּנְק הַצֶּדֶק פָּשַׁט אֶת הָרֶגֶל. לֹא נוּכַל הָאָמֵן כִּי אֵין דֵּי מַטְמוֹן בְּטִמָיוֹן הִזְדַּמְנֻיּוֹתֶיהָ שֶׁל אֻמָּה זוֹ. בָּאנוּ לִפְדוֹת הַמְחָאָה זוֹ, הַמְחָאָה אֲשֶׁר תַּבְטִיחַ אֶת הַשָּׂגַת הָחֹפֶשׁ וּבִטְחוֹנוֹ שֶׁל הַצֶּדֶק. בָּאנוּ גַּם אֶל זַרְקוֹר מְקֻדָּשׁ זֶה לְהַזְכִּיר לְאֲמֶרִיקָה זֵרוּז מָזוֹר עַתָּה. אֵין זוֹ הָעֵת לַחֲבֹר אֶל מוֹתְרוֹת צִנּוּן, אוֹ נְטִילַת גּלוּלוֹת הַרְגָּעָה. עַתָּה הָעֵת לְאַמֵּת הַבְטָחָה שֶׁל דֶּמוֹקְרַטְיָה. עַתָּה הָעֵת בָּהּ נַמְרִיא מִמַּאפֵּלְיַת עֵמֶק עָכוֹר שֶׁל אַפְלָיָה, אֶל נְתִיב זֹהַר-שֶׁמֶש שֶׁל * צֶדֶק גִּזְעִי. עַתָּה הָעֵת בָּהּ תַּמְרִיא אֻמָּתֵנוּ מֵחוֹלוֹתָיו הַנּוֹדְדִים שֶׁל אִי-צֶדֶק גִּזְעָנִי אֶל סַלְעָה הַמּוּצָק שֶׁל הָאַחֲוָה. עַתָּה הָעֵת לְחוֹלֵל צֶדֶק אֲמִתִּי לְכֹל בְּנֵי אֱלֹהַּ."

וּבְעֵת נִצְעַד, כַּמוּבְטַח, תָּמִיד נִצְעַד קָדִימָה. לֹא נִסֹּב לְאָחוֹר. יֵשׁ הַשּׁוֹאֲלִים לִקְּדֻשַּׁת זְכֻיּוֹת הָאֶזְרָח, "מָתַי יְרַצּוּנוּ?" לְעוֹלָם לֹא נִתְרַצֶּה כֹּל עוֹד הַשָּׁחוֹר הוּא קָרְבָּן פְּחָדִים שֶׁאֵין לְהַעָלוֹתָם עַל דַּל שְׂפָתַיִם, בִּמְדִינִיוּת שֶׁל אַכְזְרִיּוּת. לְעוֹלָם לֹא נִתְרַצֶּה כִּל עוֹד גּוּפוֹתֵינוּ כְּבֵדוֹת מִלֵּאוּת שֶׁל סֵבֶל, כֹּל עוֹד לֹא נוּכַל שְׂכוֹר חֶדֶר בְּאַכְסַנְיָה עַל כְּבִישׁ מָהִיר, אוֹ מָלוֹן בָּעִיר. לֹא נִתְרַצֶּה כֹּל עוֹד הַשָּׁחוֹר נָע מִגֶּטוֹ צַר אֶל סוּגַר רְחַב יָדַיִים. לְעוֹלָם לֹא נִתְרַצֶּה כֹּל עוֹד טַפֵּנוּ חָשׂוּף וּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי שָׁדוּד אֶל מוּל תַּמְרוּרֵי מְרוֹרִים: "לִלְבָנִים בִּלְבַד". לֹא נִתְרַצֶּה כֹּל עוֹד הַשָּׁחוֹר בְּמִיסִיסִיפִּי אֵינוֹ יָכוֹל לִבְחוֹר, וְהַשָּׁחוֹר בִּנְיוּ-יוֹרְק מַאֲמִין כִּי אֵין לוֹ עֲבוּר מִי לִבְחוֹר. לֹא, לֹא נִתְרַצֶּה כֹּל עוֹד צֶדֶק לֹא יִטּוֹף כְּמַיִם, וּזְכוּיוֹת כָּאֲפִיקִים בְּעֹז."

לֹא אוּכַל שְׁכוֹחַ כִּי מְתִים מִכֶּם יוֹצְאֵי בָּתֵּי מִשְׁפָּט וּמִשְׂפָּח. מְתִים מִכֶּם הִגִּיעוּ הֲלוֹם הַיְשֵׁר מִתָּאֵי בּוֹר כֶּלֶא צַר. מְתִים מִכֶּם הִגִּיעוּ הֲלוֹם מְקַרְפִּפֵי חִפּוּשׂ הֲלוּמֵי סַעַר, רְדִיפָה וּמְסוּחְרָרֵי רוּחוֹת שֶׁל מְדִינִיּוּת אַכְזָרִית. אַתֶּם, חֲיָלָיו הַוָּתִיקִים שֶׁל סֵבֶל יוֹצֵר, הַמְּשִׁיכוּ לִפְעוֹל בֶּאֱמוּנָה שֶׁאֵין בָּהּ גּוֹלֵל עַל הַגּוֹאֵל.

סוֹבוּ מִיסִיסִיפִּי, שׁוּבוּ אַלַבַּמָה, אֶל קֶרוֹלַיְנָה הַדְּרוֹמִית הַדְּרִימוּ, אֶל ג'וֹרְגִ'יָה חִזְרוּ, וְאֶל לוּאִיזְיַנָה זוּזוּ. אֶל שְׁכוּנוֹת הָעֹנִי וְהַגֶּטָאוֹת שֶׁבְּעָרֵינוּ הַצְּפוֹנִיּוֹת, עוֹד נֵדַע כִּי יֵשׁ סִכּוּי לְשִׁנּוּי.

בַּל נִתְפַּלֵּשׁ בְּמַעֲמָקֵי יֵאוּשׁ. הַיּוֹם יְדִידָי אוֹמָר לָכֶם זֹאת – גַּם אִם נִתְמוֹדֵד מוּל קְשָׁיֵי הַיּוֹם אוֹ הַמָּחָר, יֵשׁ בִּי עֲדַיִן חָזוֹן הַמֻּשְׁרָשׁ בָּחֲלוֹם הָאֲמֶרִיקָאִי.

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם כִּי יוֹם אֶחָד תַּעֲלֶה וְתָּבוֹא אֶמוּנָה עֲמֻקָּה: "אָנוּ אוֹחֲזִים בְּאֱמֶת צְרוּפָה כִּי כֹּל הָאָדָם נִבְרָא שָׁוֶה.

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם, כִּי יוֹם יָבוֹא וְעַל פִּסְגוֹתֶיהָ הָאֲדֻמּוֹת שֶׁל ג'וֹרְגִ'יָה, הֵן צֶאֱצָאֵי הָעֲבָדִים וְהֵן צֶאֱצָאֵי הָאֲדוֹנִים יוּכְלוּ שֶׁבֶת אַחִים גַּם יַחַד וְאֶל שֻׁלְחָן אֶחָד הַסֵב.

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם, כִּי יוֹם יָבוֹא וּמְדִינַת מִיסִיסִיפִּי, הַנּוֹטֶפֶת זֵעַת אִי צֶדֶק וּבְאִישַׁת אֵשׁ שֶׁל עֹשֶׁק, תָּמִיר אֵלֶּה לִנְוֵה חֹפֶשׁ וָצֶדֶק.

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם כִּי אַרְבַּעַת יְלָדַי הָרַכִּים, יִחְיוּ יוֹם אֶחָד בְּאֻמָּה בָּהּ אֵין אָדָם נִשְׁפַּט עַל פִּי צֶבַע עוֹרוֹ אֶלָּא עַל פִּי תּוֹחֶלֶת תְּכוּנוֹתָיו.יֵשׁ בִּי חֲלוֹם הַיּוֹם!

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם כִּי יוֹם יָבוֹא וְאֵיבַת אַלַבַּמָה עַל גִּזְעָנוּתָהּ הָאַכְזָרִית, עֵת מוֹשְׁלָהּ טוֹפֵף בֶּלַּע בִּשְׂפָתָיו, שֶׁל חֲצִיצָה וְהַפְרָדָה – שָׁם בְּאַלַבַּמָה, יוֹם יָבוֹא וְטַף שָׁחוֹר, יְלָדִים וִיְלָדוֹת שְׁלוּבֵי יָדַיִם עִם טַף לָבָן, כָּאַחִים וַאֲחָיוֹת. יֵשׁ בִּי חֲלוֹם הַיּוֹם!

יֵשׁ בִּי חֲלוֹם כִּי יוֹם יָבוֹא וְכֹל בִּקְעָה תָּרוֹם, וְכֹל הַר וָגֶבַע צֶדֶק יְמוֹגֵגוּ. הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר יְהִי וְכָרֵי הָרֹעַ יָרִיעוּ יֹשֶׁר. וּתְהִלַּת אֱלֹהַּ הִלּוּלַת כֹּל בָּשָׂר, עֵין כֹּל תֶּחֱזֶה בָּהּ.

זוֹ תִּקְוָתֵנוּ. זוֹ אֱמוּנָתֵנוּ עִמָּהּ אָשׁוּב דָּרוֹמָה. עִם אֱמוּנָה זוֹ נוּכַל חָצֹב מְאָשְׁיוֹת יֵאוּשׁ – אֶבֶן שֶׁל תִּקְוָה. עִם אֱמוּנָה זוֹ נָגֹל נִגּוּן גָּעוּל שֶׁל אֻמָּתֵנוּ אֶל נֶגֶן מֶגֶד שֶׁל אַחֲוָה. עִם אֱמוּנָה זוֹ נוּכַל עֲבֹד יַחְדָּיו, שְׂאֵת תְּפִּילָה בְּצַוְתָּא וּמַאֲבָק בִּמְחֻבָּק. אֶל כֶּלֶא, שְׁכֶם אֶחָד לִצְעוֹד, וְאֶל חֵרוּת בְּחַבְרוּתָא חֲבֹר וְהַעְפֵּל, יוֹדְעִים אָנוּ כִּי יוֹם יַנְחֶנּוּ חֹפֶשׁ.

זה יִהְיֶה הַיּוֹם, זֶה יִהְיֶה הַיּוֹם עֵת כֹּל יַלְדֵי הָאֵל יוּכְלוּ שׁוֹרֵר מַשְׁמָעוּת חֲדָשָׁה "אַרְצִי תְּהִי, אֶרֶץ מֶתֶק חֹפֶשׁ לַזֹּאת אָשִׁיר. אֶרֶץ בָּהּ אֲבוֹתַי מֵתוּ, אֶרֶץ גַּאֲוַת הַבָּאִים בָּהּ, מִכֹּל הַר, פַּעֲמוֹנֵי חֹפֶשׁ!

וְאִם אֲמֶרִיקָה אֲמוּרָה לִהְיוֹת אֻמָּה גְּדוֹלָה, הַכֹּל אֱמֶת יְהִי. וְאָז פַּעֲמוֹנֵי חֹפֶשׁ יַעֲצִימוּ מִפְּסָגוֹת נְיוּ-הֶמפְּשֶׁר. זוּגֵי חוֹרִין מֵהַרְרֵי נְיוּ-יוֹרְק הַמַּעְצִימִים. יַפְעִים הַחֹפֶשׁ מִנִּשְׁפֵּי הָאֶלְגֵיִני בְּפֶּנְסִילְוֵינְיָה. יַפְעִים הַחֹפֶשׁ מְכִּפּוֹת הַשֶּׁלֶג שֶׁל סַלְעֵי קוֹלוֹרַדוֹ. יַפְעִים הָחֹפֶשׁ מְעִקּוּל צוּקֵי קֶלִיפוֹרְנִיָה. וְלֹא רַק זֹאת. תְּנוּ לַחֹפֶשׁ לְהַדְהֵד מֵאַבְנֵי גּוֹרְדֵי ג'וֹרְגִ'יָה. עִנְבָּל הַדְּרוֹר מִמִּצְפּוֹר הָרֵי טֶנֶסִי. מְצִילוֹת חֵרוּת מֵעַל כֹּל תְּלְלֵי מִיסִיסִיפִּי – מִמּוֹרְדוֹת כֹּל הַר.

תְּנוּ לַחֹפֶשׁ לִפְעוֹם. וּבִקְרוֹת זֹאת, עֵת נַתִּיר לַחֹפֶשׁ לִפְעוֹם – עֵת נַתִּיר לַחוֹרִין לִפְעוֹם מִכֹּל מוֹשָׁב וּכְפָר, מִכֹּל מְדִינָה וְעִיר, אֲזַי נוּכַל זָרֵז הַיּוֹם בּוֹ כֹּל יַלְדֵי הָאֵל – שְׁחוֹרִים כְּלְבַנִים, יְהוּדִים וְגוֹיִם, פְּרוֹטֶסְטַנְטִים וְקָתוֹלִים – יָדַיִם אָז יַחֲבֹקוּ וְאֶת מִלּוֹת הַתְּפִלָּה הַשְּׁחוֹרָה הַנּוֹשָׁנָה יְשׁוֹרֵרוּ: "חֹפֶשׁ בָּאָנוּ! חֹפֶשׁ בָּאָנוּ! נוֹדֶה לְאֱלֹהַּ מִכֹּל גָּבֹהַּ, הַחֹפֶשׁ בָּאָנוּ."

 

המצעד ובעיקר נאומו של קינג,העמידו את נושא הגזענות כלפי השחורים , בלב העניין הציבורי וסייעו בחקיקת "Civil Rights Act of 1964/ חוק זכויות האזרח 1964". 

העותק המקורי של הנאום,שהודפס במכונת כתיבה וכלל הערות שוליים בכתב ידו של קינג,התגלה ב1984,אצל ג'ורג' רבלינג,המאמן השחור הראשון של נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת איווה. רבלינג,שהיה בן 26 , עת עמד לצד הפודיום עליו נשא קינג את הנאום , ניגש אליו בתום הדברים וביקש את הדף ועליו הנאום המודפס...  

נראה שניתן לתרגם את חלומו של קינג כחלום על "חברה אמריקאית עיוורת צבעים", חברה שכעיוורת צבעים לא תוכל להבדיל בין שחורים ,לבנים או אנשים מצבעים אחרים ולכן כולם יהנו מאותן זכויות ללא יוצא מן הכלל...

עם בחירתו של אובמה לנשיאות ב2008 ו2012,ניתן לציין מעין סגירת מעגל והגשמת החלום,כאשר החברה האמריקאית התנהגה כעיוורת צבעים באותו שבריר של שבריר השניה בו בחרה בנשיא שאינו ב100% לבן...

 

 קינג הפך לאדם הצעיר ביותר –עד תקופתו - שקיבל את פרס נובל לשלום -בן 35. הפרס ניתן לו "על הובלת התנגדות לא אלימה במאבק כנגד אפליה גזעית בארה"ב ". את כספי הפרס,54,000$ (השווים היום בערך פי 55), תרם לתנועה למען זכויות האזרח.

בנאום קבלת הפרס, הדגיש קינג את עיקרי אמונתו : "אני מאמין שאמת ללא נשק ואהבה ללא גבולות יגידו את המילה האחרונה, לכן הצדק גם אם מובס זמנית, יהיה חזק יותר מרשע שניצח" .

במרץ 1965, אירגנו קינג, הSCLC וארגוני זכויות אדם מקומיים באלבמה, מצעד מסלמה אל מונטגומרי, בירת המדינה. מטרתם היתה לעורר את דעת הקהל להפרת זכותם של השחורים להרשם להצביע-המשטרה אסרה את השחורים שבאו להרשם להצבעה ובנוסף, המשיכו השלטונות לנקוט באפליה כלכלית כנגד השחורים.

ב7/3/1965,עת התקרבו 600 הצועדים מסלמה , אל מונטגומרי,הם נתקלו בשוטרים שנשלחו ע"י השריף המקומי והתנהלו באלימות רבה ,תוך הדיפת הצועדים חזרה לסלמה. השוטרים , השתמשו גם בגז מדמיע ופצעו 17 מפגינים.תמונות קשות של אלימות השוטרים , נראו על מסכי הטלויזיה בכל רחבי ארה"ב.הארוע כונה "יום ראשון העקוב מדם " ("Bloody Sundayy") .

יומיים אחר כך, ב9 במרץ, הוביל קינג 2500 מפגינים אל מקום הארוע, כדי לקיים טקס דתי קצר ולאחריו חזרו חזרה לסלמה. אלא שבערב, התקיפו אנשי "הקו-קלוקס-קלאן" 3  כמרים לבנים שהשתתפו בארוע, אחד הכמרים מת מפצעיו בביה"ח במונטגומרי, אחרי שביה"ח בסלמה סירב לטפל בו...

ב24/3/1965 הגיעו אלפי מפגינים אל מונטגומרי, אלבמה, משהתקבל היתר של ביה"מ לקיים את המצעד. אל המפגינים הצטרפו אמנים אמריקאיים רבים וכולם חנו במקום ללילה. למחרת, צעדו כ25,000 מפגינים ,אל עבר בניין המימשל המקומי וקינג נשא דרשה שכונתה "עד מתי, עוד מעט"- "המטרה אליה אנו חותרים היא חברה שנמצאת בשלום עם עצמה, חברה שיכולה לחיות עם מצפונה... אני יודע שאתם שואלים עד מתי נמתין? אני באתי לומר לכם באחר צהריים זה, כי למרות הרגעים הקשים, השעות המתסכלות, זה יקרה עוד מעט" ...

לאחר הנאום, ניסו הפעילים להגיש עצומה למושל אלבמה, אך לא הורשו להכנס לבניין המימשל.

שלושת המצעדים מסלמה למונטגומרי, השתייכו לאותה מערכה בלתי אלימה שיזם קינג והביאה להטיית מאזן הכוחות הפוליטי לטובת זכויות האדם והארגונים לשוויון זכויות. התמונות הקשות שנפוצו באמצעות המדיה לכל בית בארה"ב, בהם נראו שוטרי אלבמה נוקטים באלימות קיצונית כנגד המפגינים, תורגמו ליצירת זיקה בין הסגרגציה לבין הטרור הגזעני בחסות המדינה, המופנה בעיקר כנגד שחורים (ומיעוטים אחרים). כתוצאה מהלחץ הציבורי, הזמין הנשיא לינדון ג'ונסון את מושל אלבמה, ג'ורג' וולאס, לדון איתו על שינוי מדיניותה של אלבמה בנושא זכויות אדם ובסופו של דבר, גם גובש חוק זכות ההצבעה.

ב1966 החליטו קינג והפעילים האחרים למען זכויות השחורים, להעביר את הפעילות לצפון ארה"ב והתרכזו בשיקגו, שם דרשו לקבל גם משפחות של שחורים לפרויקטים של הדיור הציבורי. אלא שההפגנות עוררו התנגדות חריפה מצד התושבים המקומיים, שתקפו את המפגינים בנשק קר והשליכו לעברם חפצים. אי היכולת לרסן את האלימות, הובילה את קינג להחלטה להפסיק את המחאה.

קינג נאלץ עתה להתמודד גם עם טענות מתנגדיו מבית, שטענו כי הגזענות האמריקאית עמוקה יותר מהשתקפותה בחוק או בחוקה וכי ביטול תקנות או חוקים מפלים, לא ימגר את שורשי האפליה.

מעתה, החל קינג לקשור את כל הכוחות הפועלים במערכת הפוליטית האמריקאית, לכדי מקשה אחת: הקפיטאליזם, הניצול הכלכלי, הגזענות, מערכת קשרי החוץ של ארה"ב, בה ראה קינג סוג של אימפריאליזם מודרני. וכדי שארה"ב תוכל לממש את הדמוקראטיה שלה ולהגן על זכויות כל אזרחיה, עליה לשנות גישה כלפי מרכיבים אלו. הוא כבר לא היה מנהיג של תנועה שדרשה רפורמה, כי אם מהפכן שיצא חוצץ גם כנגד הגופים הליברליים בארה"ב.

בנאום שנשא את השם "מעבר לוייטנאם : זמן לשבור את השתיקה" ,יצא קינג נגד המעורבות האמריקאית בדרום מזרח אסיה –דוגמה מובהקת בעיניו לאימפריאליזם האמריקאי המודרני וטען , שארה"ב מתכוונת לכבוש את וייטנאם ולהפוך אותה למושבת חסות. בנוסף,קשר בין הכיבוש /האימפריאליזם והאפליה הגזעית:"אנו חייבים לנוע מאי-החלטה לפעולה, אנו חייבים למצוא דרכים חדשות ולדבר על שלום בוייאטנם וצדק ברחבי העולם המתפתח - עולם שגובל בדלתנו. אם לא נפעל אנו ניגרר במורד מסדרון הזמן הארוך,האפל והמבייש , ששמור לאלו שהחזיקו בכוח בלי חמלה, עוצמה ללא מוסר וחוזק-יד ללא ראות " ...

היה זה אחד מנאומיו היותר שנויים במחלוקת של קינג ומעתה והלאה , הוא כבר לא עמד במרכז הקונצנזוס האמריקאי , אלא אדרבא, סומן כמצוי בשוליים היותר רדיקאליים של החברה.

רבים מתומכיו של קינג מקרב האזרחים, מנהיגי ארגוני פועלים ואנשי הרוח הלבנים שלא הזדהו עם עמדותיו הרדיקאליות, ניתקו איתו קשר ואף כתבו כנגדו באופן אישי באמצעי תקשורת מרכזיים. המגזין "לייף" תיאר את הנאום "הסתה דמגוגית שנשמעת כאילו נכתבה עבור רדיו האנוי" וה"וושינגטון פוסט" כתב כי קינג צמצם את התועלת שבו "עבור המטרה שלמענה פעל, המולדת שלו ואנשיו".פעולות המחאה של קינג נגד מלחמת וייאטנם  נעשו תכופות יותר וכללו דפוסי מחאה ששימשו את המפגינים כנגד האפליה. ב25 במרץ 1967 הוביל קינג מצעד מחאה כנגד המלחמה, בשיקגו. ב15 באפריל השתתף קינג בצעדה של 400,000 איש שהתנגדו למלחמה, שיצאה מהסנטראל פארק אל עבר בניין האו"מ,בניו יורק.

ב16 באפריל 1967 ,נשא קינג את נאומו המפורסם הנ"ל,עליו זכה ב1970,אחרי הרצחו, בפרס הגראמי על "האלבום הטוב ביותר של המילה המדוברת" ("""Best Spoken Word Album) השמור לנאומים מוקלטים‏ :"...באמונה זו נוכל להחיש את בואו של היום בו נוכל בכל העולם לשלב ידיים ולשיר את שיר הגוספל של השחורים "חופשי סוף סוף, השבח לאל הגדול אנחנו חופשיים סוף-סוף" .באמונה זו אנחנו נשיר אז ואנחנו מתכוננים לשיר אותו היום. וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ,לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני לא אלמד עוד מלחמה" ...

בתחילה, נרתע הציבור השחור מלהצטרף לתנועת המחאה נגד המלחמה, משום שראה בנשיא ג'ונסון, רפורמטור שיכול להוביל לשינוי המיוחל במצב זכויות האדם. אך התמשכות המלחמה וההתנגדות לגיוס החובה, שהשפיע במיוחד על קהילות מוחלשות חברתית, הביאו בסופו של דבר, גם את הציבור הזה, למחות כנגד מלחמת וייטנאם - לעתים, בקבוצות בהם פעלו שחורים בלבד ולעיתים, לצד קבוצות מחאה "לבנות" או כלל-אמריקאיות.

"המערכה למען העניים" היתה המאבק הציבורי האחרון שניהל קינג. המחאה קרמה עור וגידים בראשית 1968 והיא כוונה לאפליה וחוסר צדק על בסיס כלכלי, ללא קשר לגזע או צבע עור. קינג יצא למסע גיוס תמיכה ברחבי ארה"ב, על מנת לזכות בתמיכתם של העניים בני כל הגזעים. על פי הסקר הדמוגראפי שנערך ב1960,התברר כי 30 מיליון אמריקאים חיו מתחת לקו העוני. הנשיא ג'ונסון שניסה ליצור קמפיין למלחמה בעוני, נאלץ לזנוח את הרעיון כמעט לחלוטין, משום שארה"ב היתה שקועה עד צוואר במלחמת וייטנאם.

באמצעות המערכה למען העניים, ניסה קינג להבליט את בעיית העוני במישור הכלל לאומי. הוא ניסה להביא לפתרון כלל אמריקאי שיכלול חבילת סיוע ובה הבטחת תעסוקה, הבטחת הכנסה ופרויקטים של דיור לבעלי הכנסות נמוכות. לשם השגת מטרות אלו, יזם קינג מצעד של אמריקאים "עניים", אל וושינגטון הבירה, על מנת ליצור לחץ פוליטי על מקבלי ההחלטות ולחדד את הצורך הדחוף בפתרון : "אנחנו נבוא בעגלות רתומות לפרדות, כלי רכב ישנים וכל כלי תחבורה שאנשים יכולים להשיג. אנשים יבואו לוושינגטון ויישבו במרכז הרחוב אם יש צורך ויאמרו "אנחנו פה, אנחנו עניים, אין לנו כסף, אתם הבאתם אותנו לכך... ואנו באנו לכאן ונישאר עד שתעשו משהו בעניין""...

"המערכה" התקבלה בביקורת רבה, גם בקרב מקורביו של קינג, שסברו כי מטרותיה מעומעמות ובלתי מציאותיות וכי בסופו של דבר, היא תביא לפגיעה נוספת בעניים ובשחורים (שרבים מהם השתייכו לקבוצת "העניים").

לא מעט יהודים תמכו בקינג ובפעילותו למען שיוויון זכויות. הבולט ביניהם היה כנראה הרב השל. ב-1967, ב"מכתב לידיד אנטי-ציוני", כתב קינג שהאנטי-ציונות אינה אלא אנטישמיות בתחפושת: 

 "בארצות המערב שוב אין זה פופולארי לתת פומבי לשנאת היהודים. כיוון שכך, האנטישמי מחפש תמיד צורות, דרכים ובמות חדשות לטפטף בהן את רעלו. לכן, הוא שוב איננו שונא יהודים. הוא בסך הכול אנטי-ציוני. אבל, ידידי [...] אין מקום לטעות. כאשר אנשים מטיחים האשמות בציונות – מטרתם האמיתית היא – היהודים".

ובמכתב אחר כתב :"לעולם לא נוכל לשכוח שכל מה שעשה היטלר בגרמניה היה 'חוקי' וכל מה שעשו לוחמי החופש ההונגרים היה 'בלתי חוקי'. בגרמניה של היטלר היה זה 'בלתי-חוקי' לתת עזרה ועידוד ליהודי. אבל אני בטוח שאילו חייתי בגרמניה בעת ההיא, הייתי עוזר לאחיי היהודים ומעודדם אף-על-פי שהיה בכך משום עבירה על החוק".

ב29 במרץ 1968, הגיע קינג לממפיס, טנסי כדי להצטרף למחאת פועלי התברואה השחורים של העיר, ששבתו כבר כ3 שבועות במטרה לשפר את תנאי העסקתם ולהשוותם לאלו של פועלי התברואה הלבנים. הוא התאכסן בחדר 306 במוטל "לוריין". ב3 באפריל נשא קינג את הנאום "הייתי על פסגת ההר" ("I've Been to the Mountaintopp") בכנסייה השחורה "מסון טמפל". אפשר-ברטרוספקט-להתייחס לנאום, כנאום נבואי :

"אני לא יודע מה יקרה עכשיו, ימים קשים עומדים לבוא. אבל לי זה לא משנה, אני הייתי על פסגת ההר ולא אכפת לי. כמו כל אחד אני רוצה לחיות חיים ארוכים, אריכות ימים חשובה היא, אבל אני לא מודאג בעניין זה עכשיו, אני רק רוצה לעשות את דבר האלוהים והוא הרשה לי לעלות על פסגת ההר. משם ראיתי את הארץ המובטחת, ייתכן ולא אגיע לשם איתכם, אבל אני רוצה שתדעו שאנחנו נגיע לארץ המובטחת. אני כל כך מאושר הלילה, דבר איננו מדאיג אותי, איש איננו מפחיד אותי, עיניי חזו בתפארת בואו של האל... רק כאשר חשוך מספיק, יכול אדם לראות את הכוכבים."

ב4 באפריל,1968, בשעה 18:01 נורה מרטין לותר קינג בעת שעמד על מרפסת הקומה השנייה של המוטל. הכדור פגע בו בלחי הימנית, שבר את הלסת ונע עד שנעצר בכתפו. אברנטי, אחד מחבריו למאבק של קינג, שהיה בחדר בעת האירוע, יצא בריצה אל המרפסת עם השמע היריה ומצא את קינג שכוב על הרצפה מתבוסס בדמו. ההתנקשות יצרה מהומה רבתי במלון, לוריין ביילי אשתו של בעל המלון, יצאה במרוצה לחצר וכשראתה את גופתו של קינג, התמוטטה ומתה מהתקף לב‏. קינג נלקח לבית החולים "סנט ג'וזף ",שם נקבע מותו בשעה 19:055.

ממול ל"מוטל לוריין" ובסמוך לבית הארחה בו שהה הרוצח, עמדה תחנה לכיבוי אש, בה הוצבו שוטרים שעקבו אחרי קינג. לאחר השמע הירייה, יצאו השוטרים למקום האירוע והיו הראשונים לתת עזרה לקינג הגוסס מפצעיו.

ה FBI איתר עדי ראיה לאירוע בבית הארחה ואת כלי הנשק ששימש את הרוצח. החוקרים הצליחו לבסוף לזהות את החשוד ברצח-האסיר הנמלט (מכלא במיזורי) ג'יימס ארל ריי, גזען לבן, שנעצר ב-8 ביוני 1968, בנמל התעופה "הית'רו", לונדון, כשניסה לעזוב את בריטניה עם דרכון קנדי מזויף , על שם רמון ג'ורג' סנייד. ריי הוסגר במהירות למדינת טנסי והואשם ברצח מרטין לותר קינג. הוא הודה ברצח ב10 במרץ 1969 (אך הכחיש את ההודאה לאחר 3ימים). בעצת פרקליטו, הודה ריי במהלך המשפט, כי הוא הרוצח. ההודאה הצילה את ריי מגזר דין מוות ונגזרו עליו 99 שנות מאסר. 

מאז החליף ריי מספר עורכי דין במאמץ לבטל את הרשעתו וגם מסר מספר גרסאות מעורפלות בנוגע לחלקו ברצח-טען כי לא הוא ירה בקינג, אלא היה מעורב ברצח באופן לא ישיר, כשלטענתו בראש הקנוניה לרצוח את קינג, עמד אדם ששמו "ראול" .

סימני השאלה סביב הרצח היו רבים, במיוחד לנוכח העובדה שסוכנויות פדראליות לא ראו בעין יפה את פעילותו של קינג והיה ידוע שהן עוקבות אחריו.

היו שטענו שפידל קסטרו עמד מאחורי הרצח, מתוך רצון שהוא יעורר מלחמת גזעים בתוך ארה"ב. אחרים טענו , שהמאפיה עמדה מאחורי הקשר. או הובר וה FBI.

ב1977 בעקבות פגישה בין דקסטר סקוט קינג, בנו של מרטין לותר קינג וריי הוא הביע תמיכה פומבית בדרישתו של ריי למשפט חוזר. ב1979 תבעה קורטה סקוט קינג את לויד ג'וארס בבית משפט אזרחי, על חלקו לכאורה ברצח קינג. ג'וארס טען שקיבל 100,000$ כדי לרצוח את קינג. חבר המושבעים מצא שג'וארס ,"קונספירטורים אלמונים" וכן "סוכנויות ממשלתיות", היו חלק מהמזימה לרצוח את קינג‏. ב2000 ניהל משרד המשפטים האמריקאי חקירה על טענותיו של ג'וארס, אך לא נמצאו ראיות התומכות בטענות הקונספירציה.

בספטמבר 1976 מינה בית הנבחרים האמריקני, ועדה לחקירת מותם של 2 האחים קנדי ושל קינג, בראשות חבר הקונגרס לואיס סטוקס מאוהיו. הוועדה כללה 8 מחברי בית הנבחרים וחולקה ל2 תת-ועדות, כאשר האחת חקרה את רצח קנדי והשנייה את רציחתו של קינג. דו"ח הוועדה פורסם ב29 במרץ 1979. נמצא כי קינג נרצח מיריה אחת מרובהו של ג'יימס ארל ריי. בנוסף נקבע שקיימת "אפשרות" שהרצח בוצע כתוצאה מקשר פלילי, מבלי שסוכנות פדרלית כלשהיא היתה מעורבת  בכך‏.

ריי נפטר ב23 באפריל ,1998 , בגיל 70 בבית הסוהר בעיקבות סיבוך של מחלת ההיפטטיטיס C ממנה סבל.

הרצח הוביל לגל של מהומות ברחבי ארה"ב, שהקיפו 110 ערים שונות (ובאופן אירוני ביטאו כיוון המנוגד לתפיסת עולמו  הבלתי אלימה של קינג).
 קינג הפך סמל גם להישגי השחורים במאבקם לשינוי אזרחי, אך גם לאינטגרציה בין שחורים ללבנים. 

הוא הותיר מורשת של רפורמה שהוגשמה רק באופן חלקי ושזכתה לתמיכתן של קבוצות רבות בחברה האמריקאית . קינג תבע את מימושו –בדרך בלתי אלימה – של האתוס הליברלי והדמוקרטי עליו נבנתה הרפובליקה, לתועלת החברה האמריקאית כולה, כולל השחורים שההיסטוריה האמריקאית שלהם רצופה במעשי עוול, מצוקה, רדיפות, סבל... ב-1983, קבע הקונגרס האמריקני את יום הולדתו של קינג כחג לאומי.  

מומלץ להאזין לקולו האדיר של קינג :

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הדה רכניץ