אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מרגריט דיראס: הסוסים הקטנים של טרקיניה


מרגריט  דיראס

מרגרט דיראס 4 באפריל עד 3 למרץ 1996/ רשיון Creative Commons Attribution 3.0 Unported

האטרוסקים הופיעו באיטליה במאה התשיעית לפנה"ס, לא ברור מאין, ושלטו בצפונה ובמרכזה במשך כחמש מאות שנה. הם הקימו בתי קברות מחוץ לחומות הערים אשר עוצבו כהעתק הבתים והרחובות שבהם חיו הקבורים בהם. בקברים הושמו גם החפצים שיהיו נחוצים להם בחיים שאחרי המוות.

טרקיניה העתיקה, לא רחוקה מהים הטירני, הייתה עיר אטרוסקית משגשגת. מול עיר החיים, ניצבה עיר המתים. את שרידיה אפשר לראות באתר ארכיאולוגי המורכב מעיר קברים, המפורסמת בציורי הקיר המרהיבים שלה, וממקדש שאת גמלונו עיטר תבליט של זוג סוסים מכונפים מטֶּרָה קוֹטָה("אדמה אפויה"). התבליט, הנחשב לאחד המוצגים היותר אופייניים של האמנות האטרוסקית, נמצא כיום במוזיאון הארכיאולוגי של העיר טרקיניה, השוכן בארמון מימי הביניים. הסוסים הקטנים של טרקיניה. יצירת מופת העולה בעידונה על האמנות ההלניסטית שממנה היא מושפעת, לדעת מומחים.או אולי הכוונה ברומן היא לציור קיר של איש רוכב על סוס שמעטר את קירות אחד הקברים, החצובים בסלע, כפי שמראה עטיפת הספר הצרפתי?

אם  כך ואם כך, כותר ספרה של דיראס תרם לפרסום האתר שמדריכי התיירות מציינים לפעמים שאפשר לוותר עליו: לחובבי היסטוריה וארכיאולוגיה בלבד. ועתה גם לחובבי ספרות.

זוהי גם השאלה המנקרת במוחה של שרה, כפילתה של מרגריט דיראס ברומן. האם להצטרף לבעלה ז'אק בסוף חופשתם ולבקר בטרקיניה. הסכמתה לטיול כמוה כאמירת כן להמשך זוגיותם המפרפרת. זהו מה שנקרא "רומן מפתח". מאחורי בעלה של הגיבורה הראשית, שרה, מסתתר בעלה השני של מרגריט דיראס, הסופר דיוניס מסקולו. בנם הקטן של הזוג ברומן, שאינו ננקב בשמו, הוא ז'אן מסקולו, במציאות. דיראס ומסקולו נישאו בשנת 1947 ונפרדו בשנת 1956.

הרומן מוקדש לג'ינטה ואליו, הזוג השני ברומן שבו הם מכונים ג'ינה ולודי. מאחורי דמויות אלה ניתן לזהות זוג מפורסם בתולדות התרבות האיטלקית: הסופר אליו ויטוריני, שהרומן הידוע ביותר שלו הוא "שיחה בסיציליה", ואשתו ג'ינה וריסקו. ויטוריני ודיראס היו חברים בלב ובנפש והודות לו, עורך ראשי, בין היתר, בהוצאת אינאודי בטורינו, תורגמה דיראס לאיטלקית. יש לציין שסגנונה של דיראס הושפע רבות מזה של ויטוריני.

סיפור אהבתם של אליו ויטוריני וג'ינה וריסקו מיוחד במינו. סיפוריו הראשונים של ויטוריני, בתחילת דרכו, מתפרסמים בכתב העת "סולריה" בפירנצה. עורכו של כתב העת, ג'יאנסירו פֶרָטָה, מכניס את ויטוריני אל זירת הספרות האיטלקית ומעסיק אותו כמזכיר מערכת כתב העת. כך מגשים ויטוריני את חלומו לגור בפירנצה. בשנת 1932, בעת חופשת קיץ, מציג פרטה בפני אליו ויטוריני את בת זוגו דאז, ג'ינטה וריסקו. יכול להיות שפרטה הצטער על כך מאוחר יותר. אליו וג'ינטה מתאהבים זה בזה ממבט ראשון. אלא שאהבתם לא ממומשת מייד. ג'ינטה נישאת לפרטה. אליו כבר נשוי, למריה רוזה קואזימודו, ואב לילד. מריה רוזה היא אחותו של המשורר סלבטורה קואזימודו שבשנת 1959, תשע שנים לפני מותו, יזכה בפרס הנובל לספרות. כעבור שנתיים אף יוולד לאליו ולמריה רוזה בן שני. רק בשנת 1943 מממשים אליו וג'ינטה את אהבתם, עוזבים כל אחד את בן זוגו ועוברים לגור ביחד במילנו. הם יחיו יחד עד מותו של אליו בשנת 1963. שלושה ימים לפני מותו נושא אליו את בת זוגו לאישה, באופן רשמי. ב-1978, עם מותה של ג'ינטה, מועברת גופתו של אליו, לפי רצונו, מבית הקברות המונומנטלי במילנו, לאחוזת הקבר המשפחתית שבה קבורה ג'ינטה בעיר מולדתה, קונקורֶדְזו.

על אהבתם של אליו וג'ינטה אמרה דיראס שהיא הייתה עזה ומפחידה, מוחשית בכל רגע, מורגשת ומוחלטת, אבסולוטית, מפחידה כי אילצה אותך להאמין באהבה.

אהבה ומוות הם נושאי רומן המפתח "הסוסים הקטנים של טרקיניה". חבורת אינטלקטואלים קטנה, שני זוגות ורווקה, מבלים חופשת קיץ בכפר מבודד באיטליה, בין הרים לים. אין זה הקיץ הראשון שהם מבלים במקום הזה, שמלא בריק. משום מה הם חוזרים לכאן כל קיץ. אין הרבה מה לעשות במקום הנידח, בסוף סופו של כביש, מול מעגן סירות קטן, מלבד ללכת לים, לקרוא, לפטפט, לשחק כדורת, ללכת לנשפי הריקודים משני עברי הנהר הנשפך לים, לחכות לרוח ולגשם, לשתות ביטר קמפרי. דיאנה, רווקה מנוסה, צורכת האלכוהול הכבדה ביותר ברומן, בחרה מרצון לחיות לבד. הזוגות, שרה וז'אק, לודי וג'ינה, מתקוטטים לעתים תכופות, בנושאים שונים. שרה מסכימה בסוף הרומן להצטרף לטיול לטרקיניה. ג'ינה לא מעוניינת להצטרף לנסיעה לניו יורק עם בעלה. גם נושא הבגידות עולה על הפרק. שרה וז'אק מנהלים מעין נישואים פתוחים שלא עושים אותם מאושרים במיוחד. לודי וג'ינה, על אף הפיתויים, דוגלים בנאמנות. למרות מריבותיהם האינסופיות, דומה שאהבתם איתנה. בעל חנות המכולת בכפר מספר אף הוא על פרשת יחסיו המפותלת והמסוכסכת עם אשתו המנוחה ועל הבחירות שעשה בחייו.

החום כבד, שריפה מאיימת פורצת בהרים, נשפי הריקודים מבוטלים לזמן מה משום האבל שירד על עיירת הנופש הקטנה. חבלן צעיר נהרג כשעלה על מוקש, מהמלחמה האחרונה. הוריו הקשישים אספו את שברי גופו בעשר אצבעותיהם לתוך ארגז סבון שנתן להם בעל המכולת. האם מסרבת לחתום על אישור קבורה. וכך יושבים ההורים האבלים ליד הארגז, בראש ההר. ג'ינה מבקרת אותם בקביעות ומביאה להם מתבשיליה. כומר האזור מנסה להשפיע על האם לחתום על האישור ולחזור, עם בעלה, לביתה.

מותו הטרגי של החבלן הצעיר מגביר את חששותיה של שרה לבנה הקטן. המטפלת אינה משגיחה עליו כראוי והוא עלול לסבול מהחום, לטבוע בנהר או בים. היא אף עלולה להכות אותו. המקום מזכיר לשרה את ימי ילדותה ליד נהר אחר, אקזוטי, תקופה שבה איבדה את אחיה הצעיר והאהוב שאת מקומו ממלא כעת בנה. למקרא ההקבלה בין התקופות, הקורא שואל את עצמו האם שרה נהנית מבחירה חופשית בחייה או האם היא כבולה לתבנית חוזרת ומשוחזרת. את תפקיד האם המתעללת משחקת בדמיונה הפעם המטפלת (ביחסי המטפלת ומעסיקיה נרמזים גם במידת מה יחסי קולוניאליסטים ומקומיים). המאהב האקזוטי מופיע ברומן הזה בדמות צרפתי עשיר ונינוח, איש העולם הרחב, בעל סירת מנוע מהירה שמצטרף אל החבורה למרות שונותו הרבה. אין הוא אינטלקטואלי כמותם ואין הוא מדבר ושולט בשפה כמותם. היחסים בין בעל סירת המירוץ ובין החבורה אמביוולנטיים למדי. שרה מתפתית לחיזוריו של האיש אשר הנהר משתקף בעיניו אך ככל הנראה זאת תהיה הרפתקת נופש קצרה. האם נשפי הריקודים מעברו השני של הנהר מוצלחים יותר? יש לשער שלא כי שרה מחליטה לא לבוא לפגישה שקבע לה בעל סירת המירוץ ברחבת הריקודים שעבר לנהר.

בין הדיאלוגים הארוכים של הדמויות, החוזרים משהו על עצמם, כמו נוסחות ריטואליות, ריקות מתוכן, מגיחים קטעים מהותיים על רדיפתה של שרה אחרי אידיאל אבסולוטי שפעם היא אוחזת בו ופעם הוא נשמט ממנה.

דיאלוגים בנליים, התפלספויות מתוחכמות, מילים ישירות ופוגעות, התעלמות מכוונת משאלות ספציפיות, זהו גם רומן על כוחה של השפה ושימושיה השונים שעושים או לא עושים בה הגיבורים.

מפעם לפעם משתחרר הסגנון מסד הדקדוק וקובע מבנים מקוריים משלו, מה שתרם מן הסתם לטביעת המושג "סגנון דיראסייני". רומן מעניין ועמוק לאוהבי דיראס העלול לשעמם ולאכזב את הרחוקים ממנה או אף את אלה שאהבו ספרים אחרים שלה.

לא תורגם לעברית.

Marguerite Duras, Les Petits Chevaux de Tarquinia, Gallimard, 1953

התרגום לאנגלית:

MarueriteDuras, The Little Horses of Tarquinia, Dorrance Publishing, 2009

תגובות

מעניין

http://yanshoofemet.tumblr.com

מרגריט דוראס

מעורר סקרנות לקרא את הספר.

על ספרות צרפתית

מוזמנים לבקר בבלוג שלי שבו יש, תחת הכותרת אינטרמצו, עוד מאמרים על ספרות צרפתית: לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה

https://liebermanorna.wordpress.com/2015/06/06/%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%9E%D7%A6%D7%95-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%91-%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%9C/

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן