אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האמת על מצבה של סיפורת המקור שלנו


התמונה של יוסף אורן
חנות ספרים בלפקושה, ניקוסיה, קפריסין (צילום: מירב גולן)

חנות ספרים בלפקושה, ניקוסיה, קפריסין (צילום: מירב גולן)

הסיכומים המסורתיים בראשי-השנה האחרונים על מצב סיפורת המקור היו מדכדכים מאוד. וכדי להעלים עובדה מרה זו המציאו עורכי המוספים הספרותיים פתרונות שונים להעלים מהקוראים את מצבה האמיתי של הסיפורת העברית בעת הזאת. במקום סיכום ההישגים בסיום השנה, שילבו עוד קודם לכן, במהלך השנה, אחד מהתחליפים הבאים: יזמו משאל סופרים על יצירת הביכורים שלהם, הזמינו סופרים להמליץ על ספר של כותב אחר, הדפיסו קטעים מספרים שיופיעו במהלך השנה החדשה, פירסמו קטעי-סיפורת על נושא רב-עוֹנָתי כלשהו (הטבע, הילדות, האהבה), וגם יזמו משאל של כותבים ישראליים המתגוררים בחו"ל על כתיבה בשפה העברית בניכר.

תחליפים אלה יצרו הרגשת שפע וערך שלא תאמו את מצבה המציאותי של סיפורת המקור, וחמור מכך – הם העלימו את העובדה המרה, שמזה למעלה מעשור גם הידועים מבין סופרי הדור שיחררו לפרסום יצירות בינוניות עד גרועות, לא בהשוואה ליצירות המופת של הטובים מבין סופרי התחייה והעליות, אלא בהשוואה להישגי עצמם בספרים שפירסמו בעבר.

יעידו על כך הרומאנים המביכים שהוסיפו הסופרים הללו בשנים האחרונות למדפם האישי: רומאן אַלִּים ומבעית כמו "שתיים דובים" של מאיר שלו, רומאן אוֹפֶּרָאִי מאולץ כמו "ניצבת" של א"ב יהושע, רומאן מעורפל-מטרה כמו "הבשורה על-פי יהודה" של עמוס עוז, רומאן לַהֲטוּטי-סְטֶנְדַפּיסטי כמו "סוס אחד נכנס לבר" של דוד גרוסמן, רומאן בוסר דו-עלילתי כמו "כְּאֵב" של צרויה שלו, רומאן תומך נראטיב-פלסטיני כמו "גדר חיה" של דורית רביניאן, ורומאן שְׁטוּתִי ומייגע כמו "המִקְוֶה האחרון בסיביר" של אשכול נבו. ספריהם של ותיקים אלה לא נבדלו הרבה באיכותם מספריהם הדיסטופיים וזורעי-יאוש של כותבים בתחילת דרכם, החל מ"אצבעות של פסנתרן" של יהלי סובול ועד "השלישי" של ישי שריד.  

מציאות ספרותית כזו, שבה סופרים שהתמודדו בעבר עם משימות כתיבה מאתגרות, אם בנושאים ואם בדרכי הכתיבה, שהניבו ספרים אשר הפכו אותם לסופרים מוערכים, מנכיחים את עצמם כיום כסופרים שעודם פעילים באמצעות פירסום ספר חדש מדי שנתיים-שלוש גם אם אינו עומד ברף הדרישות הגבוה שהציבו לעצמם לפני שנים – מציאות כזו מצמיחה גם כותבים חדשים שמזדרזים לפרסם ספרי ביכורים בוסריים כשהם מסתמכים על מהפכים פשטניים בחיי הגיבורים בהשפעת פיענוח סודות משפחתיים שלא ידעו על קיומם קודם לכן.

עמרי הרצוג, מבקר הספרות החרוץ והמוכשר של עיתון "הארץ", ביטא בסיכום הבא את יאושו מרמת הספרים שמטילים עליו לכתוב עליהם במוסף "ספרים", ואגב כך הוסיף מאפיינים נוספים של ספרי הכותבים החדשים: "אני קורא ספרי ביכורים ישראליים לא מעטים, ונדמה כי נוצקו בתבנית אחת, המעידה יותר מכל על הקיפאון ועל הקיבעון של הספרות הישראלית החדשה ושלל הוצאות הספרים שמופקדות עליה: הם נדרשים ל"מסחריות", ולפיכך מחקים בסרבול את סגנון הכתיבה של אשכול נבו, או של אמיר גוטפרוינד – דרמות חנפות ועתירות רגש, מעוכלות יתר על המידה, שעוסקות במשבר משפחתי בשילוב של עודפות מטאפורית וכובד ראש יומרני" ("ספרים" מיום 16.10.2015).

אך לא רק הרציפות הבלתי-מַפְרה בין המשמרות תרמה למצב העגום הזה של סיפורת המקור, אלא גם נזקם של גלים הרסניים שפקדו אותה וערערו את יסודותיה כספרות לאומית יהודית-ציונית. מאחר שגלים אלה, שראשיתם בהשפעת תוצאותיה של מלחמת יום-הכיפורים על החלשת העמידוּת הרעיונית של הסופרים, העמיסו בשיאם, אחרי רצף האינתיפאדות, על מדפי הסיפורת שלנו ספרים מביכים בתוכנם הרעיוני וּבְדַלוּת ערכם הספרותי, כדאי להציג אותם בקצרה: הגל הדֶפיטיסטי, שבעיקרו הוא מבטא את תמיכת השמאל הפוליטי בנסיגה מחלקים מכריעים בחזון הציוני בהווה, למען סיכוי לא-מובטח להשיג שלום עם המתנגדים במזרח-התיכון לקיומה של מדינת לאום יהודית בארץ-ישראל בעתיד. הגל הדיסטופי, שבמהותו מבטא יאוש קיומי מההווה על-ידי המחשת עתיד מחריד: אַלּים, שרירותי ומטיל אימה. הגל האסקפיסטי, שברוח הפוסט-מודרניזם מגלה נטייה דֶקַדֶנְטית, המערערת על נורמות ועל ערכים תובעניים בשם זכותו של הפרט לממש את הנאותיו הפרטיות בשלמותן, וכל עוד אינן פליליות גם ללא כל הגבלות. 

גלים כאלה מניבים לבסוף סיפורת רדודה וממוסחרת הנכתבת על-ידי כותבים שזחיחות-דעת, עצְלוּת ולֵאוּת משתלטים עליהם כשהם מתיישבים לממש את ייעודם בחיים – לספק לקורא העברי במיטב הניסוח את העמוקים ברגשות ואת המקוריות במחשבות על גורלו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, על מצוקת זהותו בהווה ועל התרומה המובטחת של חזונו היהודי-ציוני להישרדותו בעתיד.

סיפורת ממוסחרת נאמנה לתכונתה – היא מפרסמת יריעות-סיפור נחותות בשפתן הדיבורית, במורכבותן המבנית ובעומקן המחשבתי, שהרי נועדו מראש לבדֵר את הקוראים, ולא נכתבו כדי להעשיר את דמיונם וכדי להנביט בהם רצון להגשים שאיפות אישיות וחברתיות גבוהות מאלה שהיו להם לפני שנטלו ספר ליד. כאשר סיפורת ממוסחרת כזו משתלטת על ספרות לאומית היא מרחיקה ממדפיה את מאגר קוראיה הטבעי, קוראים שהעברית היא שפת אימם וגם שפת ערכיהם, והללו פונים לחפש מענה לרעבונם הרוחני  בסיפורת המתורגמת מהעולם האוניברסלי עם אלף הגוונים של הבליו.

זו היא, בתמצית, האמת על מצבה הנוכחי של סיפורת המקור העברית. 

תגובות

הי מירב

איזו תמונה יפה ודווקא בקפריסין... אם הסלון החמים והמזמין הזה באווירתו, בריהוטו ובספריו הוא חלק מדירה קטנה, הייתי מוכנה להסתגר שם לחודשי הקיץ ולא לצאת!

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן