אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ללכת עמו קרי: האם ביטוי שכוח יכול להפוך שכיח?


ללכת עמו קרי: האם ביטוי שכוח יכול להפוך שכיח?

ללכת עמו קרי: האם ביטוי שכוח יכול להפוך שכיח?

במקרא מופיע הביטוי הייחודי ללכת עמו קֶרִי בפרק כו בספר ויקרא, בחלק התוכחות אחרי חלק הברכות, שבע פעמים:

וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [תלכו נגדי בעוינות], וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי, וְיָסַפְתִּי [אוסיף] עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם [המכה תהיה כבדה פי שבעה מהחטא. זאת היא כאן, בפס' כא, האזהרה השלישית. הראשונה מובעת בפס' יד והשנייה בפס' יח כך שככול שיילך וייגבר מרד העם, מרד כפול - הבוז למצוות אלוהים והבוז למכות שיטיל עליו כעונש, כן תוכפל עוצמתן של המכות אשר תילבשנה פנים רבות ומרות].  וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם, וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם, וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם, וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם.  וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי [לא תיקחו מוסר, לא תתקנו דרכיכם], וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִיוְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי, וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי, שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם [מכות/ענשים כבדים פי שבעה מהחטאים].  וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב, נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם, וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם, וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב.  (...). וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִיוְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי, וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי, שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם [הייסורים יהיו כבדים פי שבעה מהחטאים]. וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. (...). וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲו‍ֹנָם, בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם, וְאַף בַּעֲו‍ֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ [אלה מכם שיישארו בחיים, יירקבו בעוונם בארצות אויבכם וגם בעוונות אבותיהם יירקבו].  וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲו‍ֹנָם וְאֶת עֲו‍ֹן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי, וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִיאַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי, וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל, וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם [אך אם יתוודו על עוונותיהם ועל עוונות אבותיהם, על הבגידה שבגדו בי ועל דרך המרי נגדי שבה הלכו עד שגם אני הלכתי נגדם במרי והבאתי אותם לארץ אויביהם, ואם ייכנע אז לבם האטום והקשה ואז יקבלו את העונש על עוונם].  וְזָכַרְתִּי [אז אזכור] אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. (ויקרא כו:כא-כה, כז-כט,לט-מב)

קרי, מהשורש קרי/ה, קרה, לקרות, שפירושו כאן הוא לפגוש/לפגוע, דהיינו, לפגוש במובן העוין של המילה, ללכת נגד, להתנגד ל-, לקרוא תגר על, להתעמת עם, להילחם ב-. פירוש השם קרי, שמופיע אגב רק בביטוי השלם "ללכת עמו קרי", ולא באופן עצמאי, הוא אם כן מפגש עוין, התעמתות, קרב.

קרי מהדהד אכן את קור הברזל והנחושת, את קור החרב שהאויב מריק/מוציא/שולף מתערה:

וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. (ויקרא כו:יט)

וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.  (שם שם:לג)

בפרקנו מקושרת המילה קרי לא רק לפועל להריק כי אם גם לתואר הפועל לריק:

(...) וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. (שם שם:טז)

וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. (שם שם: כ)

לריק. לשווא, לחינם. תחת תואר הפועל, לָרִיק, מהדהד השם, רִיק, אַיִן, אפס. ממחלות גוף ונפש, מיבול שיזרעו ישראל אך ייהנו ממנו לא הם כי אם אויביהם, משמים אטומים שלא יורידו גשם ומאדמה קשיחה שלא תצמיח דבר, החורבן ילך, יתגבר ויתפשט. ישראל הקשה לבו, לב ערל, מרד באלוהים, שמים וארץ יתקשו אף הם והבריאה כולה תתקומם נגד המורדים. העונש ידמה לחטא. אָוֶן דומה ל-אַיִן, קְרִי דומה ל-רִיק. כשם שאָוֶן (עָווֹן) מוביל אל אַיִן (רִיק), כך גם קְרִי (אָוֶן/עָווֹן) מוביל לרִיק (אַיִן). במילים אחרות, האָוֶן הוא לאַיִן מה שקְרִי הוא לרִיק.

הביטוי וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי בפסוק כד מקבל שינוי בפסוק כח שכמו מוסיף לו יתר אלימות, קפיצה בדרגת הקרשנדו: וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי.

מפס' כד: וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי     

אל פס' כח: וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי

בביטוי וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי בפס' כד, חמת הזעם של אלוהים מתבטאת באופן רמוז יותר במילת הקישור אף שמהדהדת את הצירופים השמניים חרון אף או חֳרִי אף. למשל:

וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה.  וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם  אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  (... ). וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה.  וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה.  (דברים כט:כג-כד, כו-כז)

הדמיון בין קרי ו-חרי בולט. קרי בא מהשורש ק.ר.י, חרי בא מהשורש ח.ר.י. קוף ו-חית הם עיצורים דומים, חכיים, דהיינו, שניהם נחסמים בעת הגייתם בחיך האחורי.

אומר הנביא יחזקאל בתארו את אנשי ירושלים המושחתת אשר טימאו בחטאתיהם את בית המקדש:

בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי.  (יחזקאל מג:ח)

רק קיר הפריד בין פסלי האלילים שהוכנסו לחצרות בית המקדש לבין הבית עצמו. הטומאה הגיעה אל לב הקדושה. בני ישראל חיללו את קיר החיבור בין חול לקודש. קיר הקרבה בין ישראל לאלוהים הפך לקיר של התרחקות וניתוק. לחומת הפרדה.

בביטוי וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי בפסוק כח נעלמה מילת הקישור אף, אך החֵמָה פורצת באופן גלוי: בַּחֲמַת קֶרִי.

קרי קרוב אל חרי. חרי מהשורש ח.ר.י/ח.ר.ה,  שבא מאכדית, ופירושו הוא שרף, בער, היה חם, חרה/חרך. חמת קרי היא, אם כן, חֵמָה כפולה. לא רק קירות כי אם גם חומות. חומות וקירות, קירות וחומות. נפילת החומות היא חלק מהעונשים שיבואו כגמול לחטאים:

וְהֵצַר לְךָ [האויב ישים עליך מצור] בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת [נפילת] חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ, וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ. (דברים כח:נב, קטע הקללות המופיע כאן קרוב מאוד בתכנו לקטע הקללות בפרקנו, כו, בספר ויקרא)

חומות הגנה שהוקמו בחום אהבת אלוהים ניתצו אכן בחמת זעם, ישיבת בטח הפכה לטבח:

הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע [הטביע השחית] את יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו; וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה [הרבה אצל בת יהודה קינה ויללה] (...). זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ, נִאֵר [מאס, דחה] מִקְדָּשׁוֹ, הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ; קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית ה', כְּיוֹם מוֹעֵד [האויבים הרימו קולם בבית המקדש כקול השמחה שהיו שומעים בו בחגים]. חָשַׁב [תכנן בקפדנות] ה' לְהַשְׁחִית, חוֹמַת בַּת צִיּוֹן נָטָה קָו [נטה את חבל המידה כדי להרוס את החומה בשיטתיות], לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ [לא הפסיק מלהרוס]; וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה [הטביע, השקיע באבל את קיר המגן לפני החומה ואת החומה עצמה], יַחְדָּו אֻמְלָלוּ [הקיר והחומה, שניהם, חרבו ואבלו].  (איכה ב:ה, ז-ח)

האויב האלילי, שהוא יד אלוהים, לפי תפיסת המקרא, המשיך את מה שישראל התחילו בו, את הקריעה הטמאה שקרעו בברית הקדושה, והפך את ירושלים לתל חרבות. קרי, עוינות לאלוהים, מוביל אל איבוד כל היקר, אל ריק. כל המוגן, הטוב, השמח והיפה - היקר, הפך לאין, אפס ותוהו – לריק.

הביטוי הייחודי ללכת עמו קֶרִי מופיע כאמור במקרא בפרק כו בספר ויקרא, ורק שם.  ובעברית של ימינו אף אחד לא משתמש בו. האמנם? כותרת מאמר משעשעת "לא ללכת קרי עם ג'ון קרי" שמצאתי על גבי הרשת מראה שהוא לא נשכח לגמרי. האם ביטוי שכוח יכול להפוך שכיח?

תגיות: 

תגובות

עוד על קרי

המעוניינים בעוד, מוזמנים לבלוג
לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה

https://liebermanorna.wordpress.com/

לשון המקרא

כותבת המאמר פרסמה את הספר "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", הוצאת סלע, זמין בחנויות וגם בגרסה אלקטרונית באתר "מנדלי" או באתר "עברית". קישורית לבלוג:
https://liebermanorna.wordpress.com/2013/01/18/%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%A1-1-%D7%9C%D7%9B%D7%9C-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%99%D7%A9-%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%9C-%D7%A0%D7%99%D7%92%D7%95%D7%93%D7%99/

העוין והעדין

תוך כדי קריאה חוזרת של המאמר, קפץ לעיניי הניגוד בין השורש עינ שממנו עוין לשורש עדן שממנו עדן (גן עדן). הקרי, העוינות, ההתנגדות לאלוהים, לפי תפיסת המקרא, הביאו לגירוש מגן העדן. וכל אלה ממשיכים לגרום להיעלמות היקר והעדין, החיים המענגים, להפלת חומות ההגנה המגנות על הגן (גן/ענג/עדן), להשתלטות הריק והאין, כל פעם מחדש. וזאת לפי תפיסת המקרא.

תיקון

השורש עינ שממנו עוין לשורש עדנ שממנו עדן (גן עדן).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן