אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על כמה מספרי ליבוביץ


ישעיהו ליבוביץ עם תלמידיו בתיכון בית הכרם (כיום התיכון ליד האוניברסיטה), מתוך: ויקיפדיה

ישעיהו ליבוביץ עם תלמידיו בתיכון בית הכרם (כיום התיכון ליד האוניברסיטה), מתוך: ויקיפדיה

חלק א

אמונתו של הרמב"ם - משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 1980.

ויכוחים על אמונה ופילוסופיה - משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 2006.

עד כה קראתי ספרים רבים מאת פרופ' ישעיהו לייבוביץ, כולל כל ספרי ה"שיחות" עבי הכרס שפורסמו לאחר מותו. גם את שני הספרים המדוברים כאן כבר קראתי בעבר, אלא שחזרתי אליהם בשנית עכשיו. אל הראשון חזרתי בעקבות הפניה שקיבלתי בדף הסקירות שלי, ואל השני בעקבות ויכוח שניהלתי עם מישהו. כן, מתברר שהגותו של לייבוביץ עדיין חיה ובועטת.

הספר הראשון, אמונתו של הרמב"ם, מהווה סיכום קל ויפה של תפיסתו של הרמב"ם את מושג האלוהים. כמעט כל החצי הראשון של הספר עוסק בעיקר בארבעת הפרקים הראשונים של "הלכות יסודי תורה" שבמשנה תורה, שם הרמב"ם מפרט מהי תפיסת האל הנכונה, אחד ויחיד, ממציא כל הנמצאים (להבדיל מבורא!) ועוד.

אני שמחתי במיוחד להיתקל פה שוב במשפט האלמותי של הרמב"ם – "אין תכלית האמת אלא שידע שהיא אמת". אני זוכר שקראתי זאת בנעוריי, גם כן בתיווך של לייבוביץ, והמשפט הזה עשה עליי רושם רב. בכל אופן כאן לייבוביץ מטעים גם את המשכו: "והתורה אמת, ותכלית ידיעתה – לעשותה".

כמו כן, לייבוביץ סובר שמשמעות המילה "אמת" כאן היא אלוהים, שהרי הרמב"ם מצטט – "ה' אלוהים אמת". ואולם אני חושב שקריאה כזו אינה הכרחית, שכן הרמב"ם גם כן אומר – "קבל האמת ממי שאמרה", וכאן בוודאי אין הכוונה שהאמת היא אלוהים היהודי.

זהו מאפיין בולט בכתיבתו של לייבוביץ בכלל, וכן בספר זה – הוא מכניס את האידיאולוגיה והתפיסה שלו לתוך הדברים. אולי בכל כתיבה זה כך, אך אצלו זה בולט יותר. וכך אלוהיו של הרמב"ם דומה שתי טיפות מים לאלוהיו של לייבוביץ עצמו. ושוב, אולי באמת יש כאן דמיון אמיתי, אבל ניכרת גם התערבותו של לייבוביץ בדברים.

ומהי תפיסתו של לייבוביץ? הדברים ידועים – הבחנה מרכזית בין עשיית התורה לשמה ובין שלא לשמה, כלומר תוך עירוב מניעים זרים, כגון הרצון להרוויח משהו מן התפילה. אלא עשייה לשמה משמעה לעשות את הדברים מתוך הכרעה עצמית, רצונית, ולעשות כי כך ציוונו. וכמובן, יש עוד הרבה תפיסות משנה בצד תפיסה מרכזית זו.

בכל אופן, חציו השני של הספר עוסק בעניינים נוספים, אך ניכרת התמקדות מיוחדת בנושא הבחירה וההשגחה, להן מוקדשים שלושה פרקים. לפי הרמב"ם, מסביר לייבוביץ, השגחה כללית היא פשוט חוקי הטבע, ואילו השגחה פרטית גם היא אינה אלא פעולתו של המושגח ולא של המשגיח. ובכל זאת, בתוך עמדה דטרמניסטית זו הרמב"ם אומר שלאדם גם יש יכולת בחירה במעשיו. כיצד הדברים משתלבים זה בזה? זו אחת השאלות שנשארו סתומות בעיניי עד עכשיו, הן באופן כללי והן בתפיסתו של הרמב"ם עצמו.

הספר השני, ויכוחים על אמונה ופילוסופיה, הוא רצף שיחות שערך פרופ' אבי רביצקי עם לייבוביץ ובהן הוא שואל אותו על דעותיו, במגוון תחומים. הפלוס המרכזי כאן הוא שבכל נושא רביצקי מעמת את לייבוביץ עם תפיסה מתחרה, חלופית. ובאמת, במקרים רבים תפיסותיו של לייבוביץ נראות לא מבוססות מספיק, ולפחות לא מוכרחות.

ניתן אולי ללמוד על אופי הגותו של לייבוביץ כבר מצורת ההבעה. זו – חדה וחותכת. יש בדבר זה יתרון בכך שהגותו של לייבוביץ היא בעקבות כך נהירה מאוד, פשוטה מאוד להבנה, לפחות להבנה ראשונית. אך מצד שני יש בה חסרון בכך שנראה שהיא מפספסת את המורכבות שבדברים.

הנה, למשל, נושא אחד – הנושא שבגללו פניתי לקריאה חוזרת של הספר: לייבוביץ טוען כי יכול להיות לאדם רק ערך אחד, הוא הערך העליון שלו, מכיוון שכאשר שני ערכים יתנגשו זה בזה תיאלץ לבחור באחד מהם, ואז יתברר השני כלל אינו ערך עבורך. אבל רביצקי שואל ובצדק – מדוע לא יתכן סט של ערכים, שאמנם רק אחד מהם הוא ערך עליון, אבל גם האחרים קיימים? כאן לייבוביץ פשוט חוזר על עמדתו. חזרות רבות, אגב – גם זה מאפיין בולט של הגותו של לייבוביץ.

בהתאם לתפיסה זו, לייבוביץ סבור כי הומניסט חייב להיות קוסמופוליט, אנרכיסט, פציפיסט ואתיאיסט. אך רביצקי מאתגר אותו וחולק עליו לגבי כל אחד מהאפיונים האלה. למשל, האם לא יתכן הומניסט דתי? עובדתית, אנו יודעים שקיימים אנשים כאלה, ואפילו רבים, אבל זה לא משנה את השאלה העקרונית. אבל גם אותה ניתן לפתור, קודם כל, בהמשך לעקרון שהזכרתי קודם, על-ידי כך שנאמר שייתכן כי ערך האלוהים הוא העליון, אך מתחתיו יתכן ערך נוסף שהוא מרכזיות האדם. אך ניתן להציע גם הצעות נוספות. למשל, שהבריאה בצלם היא רעיון דתי. או, למשל, וזה רעיון שלי, כי גם אם אלוהים הוא המרכז, הרי האדם הוא שקולט אותו, ובלי האדם הקולט יתבטל – עבורו לפחות – כל מושג אלוהים, ומכאן מרכזיותו של האדם.

נושא אחר הוא טעמי המצוות, והוא מובא בשיחה האחרונה. לפי לייבוביץ על האדם לקבל את קיום המצוות מתוך הכרע דעת נטול אינטרסים. ואולם הרמב"ם, שלייבוביץ מנסה ללכת בדרכו, מקדיש פרקים רבים בספרו "מורה הנבוכים" להסבר טעמן של המצוות, כך שנראה שבכל זאת יש קיום גם לתועלת שבהן. לייבוביץ מנסה לענות לפי דרכו, אך השאלה לדעתי עומדת, ועיינו שם.

לסיכום, הגותו של לייבוביץ בהחלט ראויה להיכרות ושני ספרים אלה עושים זאת בצורה ידידותית מאוד והייתי אומר אף נפלאה. אלה ספרים צנומים, של כ-100 עמודים כל אחד, המהווים תמליל של שידורי האוניברסיטה המשודרת הרדיו, ואפשר למצוא אותם ברשת הן בצורה כתובה[1], והן כקובצי שמע.[2]

חלק ב

ועתה אציג שני ספרים נוספים:

גוף ונפש - הבעיה הפסיכו-פיזית, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1982.

נפש ומוח, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.

(יסודות הבעיה הפסיכופיזית, ירושלים: הוצאת מכון ון ליר, 1974.)

יסוד מרכזי בהגותו של ישעיהו ליבוביץ היא בעיית הגוף והנפש, אותה כינה "הבעיה הפסיכו-פיזית". יצאו לפחות שלושה ספרים שלו בנושא זה, אך מתוכם קראתי רק שניים ועליהם אדבר.

הספר הראשון, יסודות הבעיה הפסיכופיזית הוא כנראה הנרחב ביותר, אך אותו טרם קראתי ואני מקווה להשלים את החסר. אלא שבעקבותיו (כנראה, כאמור לא בדקתי את המקור הזה) יצא ספר פופולארי יותר, במסגרת הוצאת האוניברסיטה המשודרת, שנקרא גוף ונפש – הבעיה הפסיכו-פיזית, ובספר זה הוא מרצה את עיקרי ממצאיו.

הבעיה עצמה היא פשוטה: ידועות לנו מספר עובדות. ראשית, כי ישנה המציאות הפיזית, הכוללת את כל מערכות הגוף המפעילות אותו. שנית, כי קיימת אף מציאות פסיכית, נפשית, הכוללת תפיסה ותודעה, וזו אינה יכולה להיגזר מתוך המציאות הפיזית. לפחות עד היום לא הצליחו לעשות זאת. שלישית, כי שתי המערכות האלו בעצם אינן מתיישבות זו עם זו, והן מערכות נפרדות ומובדלות. ורביעית, שידוע לנו שלמעשה הן כן משפיעות זו על זו בהשפעה דו-סטרית. כלומר, הן הנפש משפיעה על הגוף והן הגוף משפיע על הנפש.

כאן ליבוביץ מונה וממפה מספר שיטות שעלו לאורך ההיסטוריה שמנסות להסביר את ההשפעה הזו, כל אחת בדרכה. זה אולי עיקר הישגו של ליבוביץ, אבל אני חושב כי רוב קוראיו לא בדיוק זוכרים את השיטות השונות, ובמובן מסוים אלה אף הנתונים הפחות חשובים. מה שבעיקר זוכרים ממנו זה את עצם העלאת השאלה.

הרוצה יבדוק את המונחים הבאים: אינראקציוניזם (קיום יחסי גומלין בין הפיזי לפסיכי), פראלליזם (התאמה – ולא סיבה – בין האירועים המוחיים והנפשיים), אפיפנומליזם ומטריאליזם (מוניזם בו רק היש הפיזי קיים. בראשון בגרסה הרכה הפיזי מפיק את הפסיכי, אך אין הפסיכי משפיע על הפיזי, ובגרסה הקיצונית הפסיכי הוא אשליה שמייצר הפיזי. גישות שנפוצו במאה ה-19.), וזהותיות (הפיזי והפסיכי הם היינו-הך. וכאן הפסיכולוגים נתלים בשפינוזה).

הנה למשל, שמעתי בשיעור מוקלט של הרב אורי שרקי, כי לדעתו זהו הספר הכי חשוב של ליבוביץ. למעשה, הוא אומר כי זה הספר היחיד החשוב של ליבוביץ וכי רק למענו טוב שבא לעולם, אך כאן אני חושב שהוא מפריז שלא לצורך.

אותי בעיקר מעניין, כיצד צד זה בהגותו משתלב עם שאר הגותו? איני בטוח שיש לי תשובה טובה לשאלה הזו, אך רעיון אחד יש, והוא שבכך הוא ממשיך את הגות הרמב"ם מורו, שדיבר רבות על אפשרות הבחירה הנתונה לאדם, וזאת למרות שבצד אחר של הגותו העולם דטרמיניסטי, ובאופן זה הוא מסביר גם את ההשגחה הכללית. גם אצל ליבוביץ מתחייב שיהיה מרחב חופשי בו מתקבלות ההחלטות וההכרעות.

מכאן אעבור לספר השני, נפש ומוח, שפורסם אחרי מותו. כאן כל הדברים האלה באים אף ביתר קיצור, שכן עיקר הספר הוא תמלול של הרצאה שנשא ליבוביץ בנושא, ואפשר לקרוא את הדברים בשעה קלה. לאחר מכן באה תגובה מאת דניאל כהנמן, לימים חתן פרס נובל, שבעיקר מתייחס לצד הפסיכולוגי של הדברים. לאחר מכן מופיעה תגובתו של ליבוביץ, שטוען שלא ניתן לעשות לדברים רדוקציה לפסיכולוגיה בלבד. לבסוף בא מאמר מאת ד"ר יורם יובל, פסיכולוג ונכדו של ליבוביץ, שגם הוא מתמקד בעיקר בצד הפסיכולוגי.

היתרון היחסי שבספר זה, אם כך, לעומת הקודם, הוא שכאן אפשר לקבל את תמצית הדברים ביתר קיצור, וכן ניתן לקבל הרחבות שונות על הנושא, אף על פי שכאן דעתי היא כדעת ליבוביץ, שהרדוקציה הפסיכולוגית המוצעת קצת מפספסת את הנקודה.

המתחרה העיקרית של התפיסה הדואליסטית של ליבוביץ היא התפיסה המוניסטית, כלומר זו הסוברת שהמציאות לא מורכבת משני יסודות נבדלים, אלא מיסוד אחד בלבד. המייצג הפילוסופי המובהק ביותר אולי של תפיסה זו הוא שפינוזה, שאני הולך בימים אלה לסדרת שיעורים עליו. והנה, גם אצל שפינוזה, אמנם יש עצם אחד בלבד, שהוא "אלוהים, או הטבע", אך לעצם זה יש אינסוף תארים, שמתוכם אנו קולטים רק שניים, והם: ההתפשטות, כלומר המציאות הפיזית, המרחבית; והמחשבה, שהיא המציאות הרוחנית. אפשר לראות, אם כן, כי גם אצל שפינוזה התפיסה הדואליסטית מתגנבת בדלת האחורית. אף על פי, כמובן, שבחשבון אחרון, אלו רק תארי העצם, בעוד העצם עצמו הוא אחד.[3]

בכל אופן, כיום התפיסה המוניסטית השלטת היא התפיסה המטריאליסטית החילונית (או אם תרצו, הפרלליזם שהזכרנו), והיא אכן מסבירה את כל התופעות הנפשיות כביטוי של החומר, של המתחולל בתוככי המוח. לפחות היא שואפת לעשות זאת, בעוד למעשה עוד ארוכה הדרך, ולמשל בכל הנוגע לשאלה כיצד נוצרת התודעה – אין לנו עדיין תשובה מספקת ואף לא קצה חוט (ואף כי גם על זה עובדים, ובימים האחרונים קראתי מאמר על חוקר ישראלי, ניר להב, שעושה את עבודת הדוקטוראט שלו בדיוק על נושא זה – קישור בהערה[4]).

נספח

לסיום, אם בספרים קצרים מאת לייבוביץ אנו עוסקים, אפשר להזכיר ספרים נוספים.

הראשון הוא "הערות לפרשיות השבוע", שמופיע כולו גם כן באתר לייבוביץ. טרם קראתי אותו, אבל כנראה אעשה זאת בקרוב.

השני הוא "שיחות על פרקי אבות", שקראתי לפני זמן רב, אך אני זוכר אותו כספר מצוין. במיוחד יש שם דיון ארוך ומפורט על האיסור לעשות את התורה קרדום לחפור בה, בדברים הרלוונטיים מאוד לימינו.

לבסוף, בימים האחרונים הקשבתי לסדרת שיחות נוספת של ליבוביץ, על "חמישה ספרי אמונה", שאף יצאה כספר. ליבוביץ מתייחס לספר בראשית – בעיקר לדמותו של אברהם, לספר איוב, קהלת, מורה נבוכים ומסילת ישרים. בכולם הוא מוצא הפרדה בין אמונה לשמה ושלא לשמה, שהיא אבן יסוד במשנתו. שיחות מעניינות, כדאי להקשיב.[5]

שורה תחתונה: ספרים נפלאים.




[3] אך ראו הערתו של ליבוביץ (שמתקשרת גם למה שאמרתי קודם על השייכות למשנת ליבוביץ):
"על המובאה מדברי שפינתה יש להוסיף, לפחות, את הדברים הבאים: "החלטתה של הנפש והכרעתו של הגוף הן בטבען כולן בבת אחת, או יותר נכון הן אותו דבר אחד. אלא שאנו מעלים עליו את השם 'החלטה' (Decretum) באשר הוא מתבחן מבחינת תואר המחשבה ומתגלה על ידו; ואת השם: 'הכרעה' (determinatio) באשר הוא מתבחן מתוך בחינת תואר ההתפשטות ומתחייב מתוך חוקי מנוחה ותנועה". הפגם שבדבר הזה הוא שעדיין השאלה במקומה עומדת: למה אנו משיגים באותו עצם אחד שני תארים שאין דמיון ואין קשר ביניהם?" (נפש ומוח, עמ' 35. ומפנה לאתיקה ג:ב).

תגובות

ליבוביץ והרמב"ם-השוני

נראה לי שאתה נסחף מדי לגבי הקירבה שבין אמונתו של הרמב"ם למשנתו של ליבוביץ
אני רוצה להציע לך מאמר לקריאה :
שם המאמר : האם קיימים יסודות רמב"מיים בפילוסופיה של ליבוביץ ?
כותב המאמר: פרופסור אברהם נוריאל ז"ל

תודה

תודה על התגובה. לפחות ליבוביץ חשב שהוא הולך בדרכו של הרמב"ם ולזה התייחסתי. האם כך באמת עשה? על כך באמת חלוקות הדעות.
אחפש את המאמר שהפנית אליו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חגי הופר