אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התנאים האפשריים לרב תרבותיות בישראל


משפט, מיעוט וסכסוך לאומי, עורכים: ראיף זריק ואילן סבן, 2017, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן בת"א, 478 עמ'

משפט, מיעוט וסכסוך לאומי, עורכים: ראיף זריק ואילן סבן, 2017, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן בת"א, 478 עמ'

ביקורת ראשונה על מאמרי המקראה בעריכת: ראיף זריק ואילן סבן: משפט, מיעוט וסכסוך לאומי, 2017, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן בת"א, 478 עמ'

מקראה חובקת 15 מאמרים המחולקים ל: פתח דבר, רב שיח בעקבות ספריו האחרונים של חיים גנז: ציונות שוויונית ותיאוריה פוליטית לעם היהודי ומאמרים נוספים, בהם על האפרטהיד, דמוקרטיה אתנית, צדק וגם "העלמות המשפט וההיסטוריה בקביעת הבעלות על אדמות הנגב", שחשיבותו נעוצה באקטואלית חיינו המפריכה  את  היות ישראל דמוקרטיה-ליברלית, מה גם, שמעולם לא הייתה למרות חביבות המושג על השמאל הציוני בביקורתו את הימין  על ההדרה והגזענות שלו.

נושאי המאמרים, כמו גם עומקם מחייבים התייחסות ארוכה, ולכן החלטתי להקדיש מאמרי זה למאמרה של גילה שטופלר, "המיעוט הערבי, המיעוט החרדי והתאוריה הרב תרבותית במדינה יהודית ודמוקרטית".

המחברת, פרופסור במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, משכילה. ראשית, היא עומדת על חולשת הרב תרבותיות גם ביחס לישראל, תוך הצבעה חדה ואמפירית על השונות בהשוואה של החרדים לעומת הערבים ביחס לרוב. נקודה שניה, שאינה מספיק מפותחת במאמרה, היא סיבת חולשת הליברליזם בישראל, המחייבת יתר העמקה, הגם שהיא מתייחסת לאתניות המאפיינת את ישראל בהיותה דמוקרטיה אתנית ( או אף אתנוקרטיה) ולא ליברלית.

בבהירות היא פורסת את ביקורתה על הרב תרבותיות בהסבירה "ראשית , אצביע על שלוש בעיות בתאוריה הרב תרבותית הליברלית, העשויות להסביר את האופן המוטעה שבו מתבצעת ההשוואה בין המיעוט הערבי למיעוט החרדי בישראל. הבעיה הראשונה היא שהתאוריה הרב תרבותית מבוססת על ההנחה שהמדינה נשוא הדיון הרב -תרבותי היא מדינה בעלת מבנה ליברלי דמוקרטי יציב וחזק, והיא אינה מספקת כלים תיאורטיים  להתמודדות עם תביעותיהם של מיעוטים במדינות דוגמת ישראל, שבהן המבנה המשטר- חוקתי הוא מבנה ליברלי חלש"(עמ' 12).

אולם לא רק שאין בישראל חוקה פורמלית ושלטון החוק, אלא שמתקיימות בה פגיעות מהותיות מכדי לייחס לה ליברליזם כלשהו. בתחום הכלכלי קיימתי שליטת התאגידים ויחסי הון שלטון ולפעמים גם עיתון מונעים התקיימות  כלכלה חופשית של יזמים פרטיים, כלומר ההיבט הכלכלי של הליברליזם.

בתחום האישות, חוסר האפשרות להינשא בנישואין אזרחיים הינו דבר שלא ניתן לעלות על הדעת בכל מדינה מערבית שהיא. כשמדובר בזכויות פוליטיות, מתקיימת האבחנה בין סוגי אזרחים בישראל, כפי שניתן ללמוד ממחקרים אמפיריים על אי שוויון האזרחים הערבים, כולל הדרוזים המשרתים בצבא (העומדים בתנאי הסיסמה המדירה והמתחכמת "בלי נאמנות אין אזרחות", שכשעצמה אינה  קבילה  בשיח הליברלי).

עוד לא  נאמרה מילה על האבחנה הקיימת בין אזרחות מתוקף ישיבה (ועל מי היא חלה) לבין אזרחות מתוקף שבות (ועל מי היא החלה) והסטאטוס של אזרחיה, כך ש"השלוליות הליברליות" הקיימות ("דמוקרטיה עם כתמים" בשפת בני נויברגרָ העומד דווקא עלָ מה שהכתמים אינם מכסים) אינן מעידות דווקא על "ימה ליברלית", אלא על סוג אחר של תרבות פוליטית.

הבעיה השנייה, ששטופלר מציינת הינה "שתאוריה הרב תרבותית אינה מספקת מסגרת תאורטית הולמת  לבחינת היקף הזכויות  שעל המדינה להעניק למיעוט לא ליברלי חזק כמו המיעוט החרדי" (עמ' 13). לשם כך היא טוענת ובצדק  ש"הנטייה להתמקד במישור התביעות להכרה, בלי להביא בחשבון את המצב של כל מיעוט במישור החלוקה מחדש ובמישור ההשתתפות הפוליטית, גם היא תורמת להשוואה המוטעית בין המיעוט הערבי למיעוט החרדי" (שם), כלומר מדובר בהשוואה בין מיעוטים (שאינם שווים) הנמצאים בסטאטוס שונה ביחס לזהות המדינה, המשטר והכוח הפוליטי במערכת המפלגתית.

המחברת בוחרת לבדוק משפטית ועובדתית את מצב כל אחד משני המיעוטים בשלושה מישורים: הכרה, חלוקה מחדש והשתתפות פוליטית בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

נקודה חשובה שהיא מעלה בדיון זה היא הסוגיה "עד כמה מעמד המיעוט ותביעותיו עולים בקנה אחד עם הזכויות לחירות ולשוויון של המיעוט עצמו, של המיעוט שבתוך המיעוט, של שאר האוכלוסייה של קבוצות מיעוט אחרות, כן יש לבחון עד כמה תביעות המיעוט עלולות לפגוע באינטרסים של המדינה ובשימורה  של מסגרת ליברלית שהיא ערובה להבטחת זכותם של כלל חברי  החברה לחירות ושוויון" (עמ' 13-14).

הדיון  ניפתח בביקורת על אידיאל האזרחות השווה של התיאוריה הליברלית בשל טענת הרב תרבויות ש"יצירת מודל אחיד של אזרחות המבוסס על קבוצת הרוב, שאינו מכיר בייחודן התרבותי של קבוצות המיעוט ואינו מספק להן את הכלים לשמור על ייחוד זה, גורמת דווקא להפליה של קבוצות המיעוט (ובהערת שוליים ובצדק היא מביאה את ביקורת צ'נדראן קוקתאס על קמילקה על כך שאין צורך בזכויות תרבותיות שאף מזיקות, שכן חופש ההתאגדות מספיק להגנתן, כמו גם את ביקורת בריאן ברי על  מתן משקל יתר לזכות לתרבות הפוגע בזכות לשוויון)".

מכאן הדרישה להוספת דרישות פרטיקולריות לחברי קבוצת המיעוט "שמטרתן לאפשר לקיים את דרך חייהם המיוחדת, הנובעת מתרבותם, מתוך הנחה שרק כך יושג שיווין אמיתי בין כל אזרחי המדינה" (עמ' 14).

בהערת שוליים היא מביאה הגדרת התרבות לפי קמילקה לאמור: "תרבות היא יותר משפה והיסטוריה משותפת, תרבות "מעניקה לחבריה דרך חיים בעלת משמעות בכל קשת הפעילות האנושית: החברה, החינוך, הדת, הבידור והכלכלה- המקיפה את תחומי החיים הציבוריים והפרטיים כאחד" (עמ' 15).

מושג התרבות הוא מושג חופן כל, אבל בכל זאת ראוי לשאול, מדוע אין יכולה המדינה הליברלית לאפשר ליחיד כמו גם לקבוצות לקבל את זכויותיהם? לחיות את אורח חייהם הרצוי?

אקדים ואציין שדומה שהבעיה הינה העקרונית ומצויה בחריפותה במפגש בין המדינה המודרנית שנוצרה ע"י הקולוניאליזים לחברה המסורתית הילידית . כך בין  אזרחי ניו זילנד שהינם צאצאי מהגרים לבין המאורים, כמו בין צאצאי אזרחי ארצות הברית שהיגרו אליה מאז המאה ה-17 לבין השבטים האינדיאנים הילידיים.

ההכרה בזכויות הקולקטיביות של הילידים על שטחיהם יכולה להתקיים במסגרת מדינה ליברלית המכירה בזכויות הקניין  הגם שנקבעו בשיטות מסורתיות, וגם ההכרה בשפת דיבור או חינוך יכולה להיות במסגרת ההכרה בשפות המדינה, שהרי לא מחויבת להיות שפת לאומית אחת בלבד (כמו למשל שוויץ).

בעוד קמילקה גורס שמחירות האדם לעצב את חייו כראות עיניו עולה, שתרבויות המיעוט צריכות  מסגרת  שתגן עליהן מפני השחתתן ע"י הרוב הדומיננטי, מתנגדים טיילור ומרגלית והלברטל  "לדגש ששם קמילקה על האוטונומיה האישית ורואים בתרבות בסיס לזהות. לדידם , ההצדקה  להענקת זכויות רב תרבותיות, מבוססת על כך שבהעדר כבוד לתרבויות מיעוט מצד תרבות הרוב לא יוכלו חברי קבוצת המיעוט לגבש את זהותם ולממש את עצמם"(עמ' 15).

נגד זאת אקח לדוגמא את מצב הבדואים בנגב. מדיניות ממשלות ישראל היא לרכזם על שטח עירוני קטן מיישוביהם הלא מוכרים. בישובים הקיימים, שהם עיירות ,למעט העיר רהט, אין כמעט  שטחי סחר, אין בכלל שטחי תעשיה כמו גם מרכזי בידור ותרבות .

עפ"י גישה רב תרבותית היה צריך להמשיך לקיים את בתי הספר הכושלים  בשפת  הלימוד הערבית , כשאחוז המסיימים והמצליחים בבגרויות הוא הנמוך ביותר בארץ. נוסף על כך יש לציין שהבדואיים יכולים לשאת מספר נשים (גם אם טכנית הם מתגרשים), מה שפוגע עוד יותר במעמדם הנחות של הנשים הבדואיות בחברה הזו.

היש להגן את ערכי חברה המסורתית הילידית ככזו?! דומה שדווקא לגישה הליברלית כמו גם הרפובליקאית (הנסבה על טוב משותף) יש מענה נכון לזכויות האינדבידואלים המוחלשים בחברה זו.

מגישה ליברלית נגזרת הכרה בזכויות הקניין של הבדואים ,כמו גם אפשרותם  לחיות בצורת הישוב המקובלת והרצויה להם (בשל "כבוד האדם"- הליברלי), שהרי כיום  שכניהם (הישראלים- יהודים) בוחרים את צורת  חייהם הרצויה להם ב: מושבים, קיבוצים או חוות בודדים.

מגישה רפובליקאית (שהיסטורית מעוגנת  באידיאולוגיה הכנענית) הייתה עולה דרישה שהילדים ילמדו בבתי ספר ישראלים, כמו כל הישראלים האחרים. אמנם מגישה ליברלית, ניתן לקבל דרישת הורים למעמד משמעותי  של השפה הערבית בחינוך, אבל אין היא אמורה להיות ע"ח המעמד הדומיננטי של העברית,  הכה החיונית לכלל האזרחים מבחינת ניעותם הסוציו- כלכלית.

 בשיטתיות, מבהירה שטופלר את טיפולוגית המיעוטים: מיעוטים ילדים, מיעוטים לאומיים ומיעוטים דתיים, כשקריטריון נוסף הינו מועד ההשתלבות במדינה (לפני או אחרי הקמתה) ומידת ההסכמה לכך.

היא מציינת ש"על פי גישתו של קמילקה רחבות הזכויות המגיעות למיעוטים לאומיים ישנים מאלה המגיעות למיעוטים דתיים ישנים, כי רק הראשונים אולצו לחיות, על כורחם, בתחומי  מדינה שהוקמה בניגוד לדעתם ושלא בטובתם" (עמ' 15.)

קמילקה מונה שלושה סוגים של זכויות, שמיעוטים עשויים להיות זכאים להן:  זכויות לשלטון עצמי (אוטונומיה), זכויות לייצוג מיוחד וזכויות פולי-אתניות, שיאפשרו להם להשתלב בחברה הכללית מבלי לאבד את תרבותם וייחודם.

נוסף על הבחנה זו, מביאה המחברת האבחנה בין מיעוטים ליברלים למיעוטים שאינם ליברלים וכותבת הדברים הבאים בהקשר זה: "בעוד שמיעוטים ליברליים מזדהים עם עקרונותיה של המדינה הליברל- דמוקרטית אך מבקשים ממנה הכרה באינטרסים התרבותיים הייחודיים להם  וסיוע בשימור תרבותם, מיעוטים שאינם ליברליים אינם מאמינים בעקרונות ליברליים, תרבותם ואורח חייהם - שאותה הם מבקשים מהמדינה לטפח - כוללים נהגים המנוגדים לתפיסה הליברלית כגון התייחסות מפלה כלפי חברים מסוימים בקבוצה או שלילת חירויות מחברים בקבוצה. קמילקה מכנה נהגים  מעין אלה "מגבלות פנימיות". לגישתו, ככלל, המדינה הליברלית אינה צריכה לתמוך בהטלות מגבלות פנימיות על חברי הקבוצה. עם זאת, קמילקה סבור כי המדינה אינה רשאית לפעול בדרכי כפייה נגד קבוצת המיעוט לשם הסרת המגבלות הפנימיות, למעט מקרים קיצוניים. לדידו, אף כי ברור  שמגבלות פנימיות כאלה אינן מתיישבות עם המחויבות הליברלית לשמירה על זכויותיהם של כל הפרטים בחברה. החברה הליברלית אינה מוסמכת לאכוף את דעותיה הליברליות על מיעוטים לא ליברליים החיים בה, אלא במקרים של הפרת זכויות אדם שיטתית ובוטה  כגון עבדות, רצח או עינויים וגירושים המונים"(עמ' 17).

 בצדק מביאה המחברת את הביקורת הפמיניסטית שניתן לתארה כ"פמניזם ליברלי"  המבקרת את הגישה הרב תרבותית בשל המשקל הרב שהיא נותנת לחזקים בקרב המיעוט לעומת החלשים בו :נשים, ילדים,  הומוסקסואלים, ´שאותם נהוג לכנות  המיעוט בתוך המיעוט"(עמ' 17.לדוגמא ניתן להצביע למשל על חסידות גור ,בה קיימת השגחה על האינטימיות של הזוגות והאופק התרבותי של האישה, עד כדי טרור  ועבירות פליליות. כמו כן בעניין זה יש להצביע על תנועת נבחרות- נשים חרדיות לייצוג, שוויון וקול ומחאת " לא נבחרות – לא בוחרות" שהוקמה ע"י אסתי שושן שפרסמה  מאמר בעיתון הארץ "שלי, הפקרת אותנו", הארץ מיום 31.3.17).

גילה שטופלר הצועדת במסלול ידוע מראש, ממשיכה בטיעוניה ומבקשת "לטעון כי  על אף עושרה התאורטי של התיאוריה הרב תרבותית הליברלית, כפי שפותחה על ידי קמילקה, היא חסרה  את הכלים לבחינת מעמדם ותביעותיהם  של מיעוטים במדינות בעלות מבנה ליברלי חלש, ואינה נותנת מסגרת תיאורטית מספקת לקביעת היקף הזכויות שעל המדינה לתת למיעוט לא ליברלי חזק המערער על המסגרת  הליברלית"(עמ' 17).

נקודת המוצא הינה אם כן   שהתיאוריה הרב תרבותית אינה מספקת כלים תאורטיים  לדיון בשאלות רב תרבותיות  המתעוררות במדינות בעלות מבנה ליברלי חלש. בנקודה זו מזכירה המחברת התייחסות  קמילקה לכישלון היחסי של החלת הרב תרבותיות הליברלי במזרח אירופה בעיקר ודיונו לראשונה בשאלת תנאי הפתיחה לשיפור סיכויי הצלחת הרב תרבותיות הליברלית באופן ספציפי.

 קימילקה מונה שני תנאים מצטברים להצלחה זו. התנאי הראשון הוא שבאותה  מדינה תהינה הגנות ראויות על זכויות האדם (סוגיה בעייתית בישראל חסרת החוקה, מגילת זכויות אדם, ותפיסה אתנוקרטית ברורה תוך אפליית מיעוטיה) והוא תלוי בשני גורמים: קיומן של הגנות משפטיות חזקות על זכויות האדם במדינה הנדונה, וקיומו של קונצנזוס בתוך קבוצות המיעוט סביב ערכים דמוקרטים ליברלים (שבעיתים גם ביחס הרוב אל המיעוטים).

התנאי השני הינו " דה-ביטחוניזציה" של יחסי הרוב והמיעוט, כשביטחוניציזה של יחסי רוב ומיעוט קיימת במקומות בהם הרוב מרגיש שהמיעוט מאיים על ביטחונו האישי, בין בשל היותו חלק מקבוצה אתנית השולטת במדינת אויב סמוכה  או בשל היותו חלק מקבוצה אתנית המתגוררת בחלקה במדינה השכנה. במצבים כאלה, יחסי הרוב עם המיעוט אינם נתפסים על ידי הרוב כחלק מתהליך הדמוקרטי הרגיל אלא כעניין של ביטחון המדינה, שמצדיק להגביל את ההגנות הדמוקרטיות הרגילות על קיום המדינה.

 קמילקה מוצא שבמזרח אירופה לאחר נפילת הקומוניזם לא התקיימו התנאים של הגנה חזקה על זכויות אדם ודה –ביטחוניזציה, מה שמחייב הערה, שישראל דומה למזרח אירופה. למעשה עיצוב התרבות הפוליטית בה הושפע ממזרח אירופה, שהיוותה את המאגר לעליות ולאליטות שעיצבו אותה. יתר על כן, לאחר מלחמת העצמאות הוחל עד שנת 1966 ממשל צבאי על ערבי ישראל  שהיה חסר הצדקה פוליטית לאחר מספר שנים, וועדה קבעה שאין לו הצדקה ביטחונות אלא שהיו סיבות כלכליות שהביאו להמשכו.

אם נעבור מהמודל התיאורטי לאפשרות היישום האפירי, מסבירה המחברת ש"בהתבסס על ניתוחו של קימלקה אפשר לומר שמדינה היא  בעלת משטר שאינו מתאים להחלתה של רב תרבותיות כשהמבנה המשטר חוקתי שלה  אינו דמוקרטי ליברלי (כמו- ישראל-י.ב.) או....( שהוא) חלש שאינו מקיים את שני התנאים המצטברים שנמנו לעיל או אחד מהם.

קמילקה גורס שבמדינות  מעין אלה יש לנקוט החלה הדרגתית של רב תרבותיות ליברלית, שתלווה בביסוס ובחיזוק  שני התנאים האמורים, באופן שישמור את האיזון  הנכון בין זכיות המיעוטים לבין דרישות של יציבות מדינתית", ובהחלשת טענתו,  "הוא   מכיר בכך שנכון לעת הזו אין בנמצא תיאוריה ניתנת ליישום של החלה הדרגתית של רב תרבותיות ליברלית במדינות שאינן דמוקרטיות ליברליות חזקות"(עמ' 19).

טענה אחרונה זו מתחברת לטענת המשפטנית " שישראל היא מדינה שבה המבנה המשטרי -חוקתי  הוא מבנה ליברלי חלש שאינו מקיים את שתי התנאים שזוהו על ידי קימילקה כתנאים מוקדים להחלת הרב תרבותיות הליברלית"(עמ' 20).

יחס עוין מצד חברי קהילת המיעוט למסגרת הליברלית עשוי להשפיע הן על יחסם לפרטים שמחוץ לקהילה והן על יציבות המסגרת הליברלית כולה, מסבירה המחברת ומוסיפה לכך שהתיאוריה הרב תרבותית אינה רגישה לבעיה זו ובמידה רבה מתעלמת מממנה.

עקב אכילס בגישת קימילקה היא "הציפיה הליברלית "  "שלפיה קיומן של קהילות לא ליברליות בתוך מסגרת ליברלית יביא לכך שהן תעבורנה תהליך של ליברליזציה ותאמצנה  ערכים ליברלים"(שם), - טענה הנמצאת על בסיס רעוע, מה גם שניתן להביא דוגמאות לדיכוי מיעוטים בתוך המיעוטים, כשדווקא למיעוט שבמיעוט יש פוטנציאל לאמץ תפיסה ליברלית, כמו למשל ההתארגנויות החברתיות ואף ניסיונן הפוליטי  של נשים חרדיות להקים מפלגה חרדית נשית, בשל מניעת השתתפותן במפלגות החרדיות כאגודת ישראל וש"ס.

 שטופלר מוסיפה וטוענת ש"הציפיה הליברלית" של קמילקה היא אופטימית מדי ואף אם היא עשויה להתממש לגבי חלק מהמיעוטים הלא ליברליים החיים במשטר ליברלי חזק, אין היא יכולה לשמש תשובה מספקת להשתלבות מיעוטים לא ליברליים חזקים במשטר ליברלי חלש, והיא גם תמהה כיצד תוכל הציפיה הליברלית להתממש, כשלדעת קימילקה אין להתערב במנהגיהן של קהילות מיעוט ישנות, אלא רק במקרים קיצונים במיוחד.

ביחס למיעוט  היא טוענת ש"מידת ההשפעה של המיעוט הלא ליברלי  על יציבות המסגרת הליברלית תלויה בארבעה גורמים: גודל המיעוט, מידת מחויבותו להשפיע על אופייה הליברלי של המסגרת המדינתית , מידת הימצאותם של חברי קהילת המיעוט בעמדות כוח במוסדות המדינה והמבנה החוקתי – משטרי של המדינה. לטענתי, ככל שהשפעת המיעוט גדולה יותר כך קטנה יותר התאמת התאוריה הרב תרבותית הליברלית לדיון בזכויותיו של מיעוט זה"(עמ' 21).

טענה אחרונה זו מתקשרת לטענת  מני מאוטנר, שהמאבק  העיקרי על אופיו של המרכז מתנהל בין הקבוצה היהודית החילונית המבקשת לשמר את אופייה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית, לבין  חלקים בקבוצה היהודית הדתית המבקשת להשליט בישראל את ההלכה היהודית(מאוטנר, משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת, עמ' 275).

בכך מאידך מתכתב מאוטנר עם תפיסת  אמנון רובינשטיין, אלכס יעקובסון  ושלמה אבינרי המוצאים יסוד דמוקרטי ליברלי בישראל טרם הפכה לכובש מאז מלחמת ששת הימים. תפיסה זו מתעלמת מאי היות ישראל דמוקרטיה ליברלית מאז הקמתה, כפי שניתן לגזור מ: חוק השבות והאזרחות, קיומם של מוסדות אקסטריטוריאליים סמי ממשלתיים בה, הממשל הצבאי על ערבי ישראל והפקעת האדמות ההמונית לשם "יהודי", ולא לשם "פיתוח הארץ", כמו גם העדרה של חוקה ומגילת זכויות אזרח.

המחברת מצביעה על עוגנים לאופייה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, מבלי להצביע על הבעייתיות בתפיסה זו. הרי עפ"י  החלטת האו"ם מה-29.11.47  נקבע במפורש שתקום דמוקרטיה תחוקתית לצד המדינה הערבית הדמוקרטיה התחוקתית (ומעצם האיחוד הכלכלי ניתן היה לעלות גם אפשרות של מדינת לאום לשתי קהילות). זאת ועוד, בהכרזת העצמאות מעצם הקביעה שיתקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה  בלי הבדל דת גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון לשון  חינוך ותרבות..." (וללא ציון הבדל לאום), עולה לכאורה תפיסת דמוקרטיה ליברלית רב תרבותית ולא בהכרח תפיסת מדינת לאום יהודית שהיא דמוקרטית.

אמנם העיגון של ישראל  כמדינה יהודית דמוקרטית נעשה לראשונה בחוק יסוד הכנסת בהקשר לשלילת  ההשתתפות בבחירות של רשימה שבמטרותיה או מעשיה קיימת " שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית"(שטופלר עמ' 27), פסילה גורפת מדי עד כדי שלילת הלגיטימיות של רשימה השואפת לנרמל את ישראל כמדינת לאום אזרחי של אזרחיה הישראלים, כפי שניתן לגזור מעתירת חברי עמותת " אני ישראלי", שתביעתם להכרה בלאומם הישראלי נדחתה ע"י בית המשפט והותקפה ע"י הפרקליטות בטענה שהיא "חותרת תחת יסוד המדינה".

לזכות המחברת יאמר שהיא ערה לבעייתיות הגדרה זו שבמשמעות היבטה הלאומי "הגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית משמעותה שישראל מגדירה עצמה כמדינה השייכת בראש וראשונה ללאום היהודי(מי נכלל בו?-י.ב) ולא לכלל אזרחיה. הגדרה זו הביאה את סמוחה לטעון שהדמוקרטיה השוררת  בישראל היא אתנית"(עמ' 27-28.)

נקודה נוספת שהיא מעלה בעקבות  קימילקה, שהסכסוך בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי- פלסטיני מביא "לתופעת ה"ביטחוניציזה" של יחסי הרוב והמיעוט... במשך כל שנות קיומה של המדינה נתפס  המיעוט הערבי כאיום ביטחוני, יחסיו עם הרוב היהודי סובלים מ"ביטחוניצזיה" והדבר מביא לפגיעה בזכויותיו, מה שמהווה מכשול להשתתת דמוקרטיה רב תרבותית", ומתוך התכתבות עם הערתי הקודמת על שלילת הלגיטימציה לתפיסת לאום ישראלי היא מציינת שמנקודת מבט הרב תרבותיות ליברלית," הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובעיקר האיסור  החוקתי על דרכי פעולה בדרכים  דמוקרטיות לשינוי ההגדרה, כקבוע בחוק יסוד: הכנסת, הם פסולים אף אם מידה מסוימת של  "ביטחוניזציה עשויה להיות מוצדקת בנסיבות מסוימות וכשלב מעבר"(עמ' 29).

בעוד אופייה של ישראל כדמוקרטיה אתנית יהודית פוגע במעמד המיעוט הערבי אך לא רק שאינו פוגע בזה של החרדים (שעוניים נובע במידה רבה מדרך חייהם לעומת הפליית והדרת הערבים). "יתרה מזו: מיסוד הדת היהודית האורתודוכסית במדינה חשוב למיעוט החרדי לא רק ברמה הסימבולית אלא אף נותן בידיו כוח משמעותי...שליטתם של דיינים חרדים בענייני  הנישואין והגירושין של יהודים בישראל. חוק שיפוט בתי הדין הרבניים קובע כי  כלל ענייני הנישואין והגירושין של יהודים בישראל יערכו בבתי דין רבניים, על פי דין תורה. רוב הדיינים ...הם חרדים, ובבית  הרבני הגדול- הערכאה הגבוהה ביותר...- שליטתם של הדיינים החרדים מוחלטת"(שם). בצדק היא קובעת ש"מצב זה, שבו דיינים, חרדים ברובם, מוסמכים  על פי דין לכפות את התפיסות  התרבותיות המפלות של קהילת המיעוט החרדית על בנות ( ובני) קהילת הרוב בסוגיה שהיא כה מרכזית לחייו של כל אדם, הוא מצב שספק אם יש לו אח ורע ביחסים בין קהילות מיעוט לקהילות רוב במדינות דמוקרטיות"(עמ' 30).

מבחינת מהות הדמוקרטיה היא מצביעה בעקבות דון יחיא על  הדמוקרטיה של ההסדרה( כלומר  הקונצנזיונלית) המתקיימת בהקשר הדתי, בשל התקבלות ההכרעות עם המפלגות החרדיות בתהליך של הידברות בין האליטות הפוליטיות של הקבוצות השונות, כש"לעומת זאת בל הנוגע ליחסי הרוב היהודי עם המיעוט הערבי, לא מופעלים אמצעים של פוליטיקה  הסדרית, ודאי לא פוליטיקה  של הכרעה בה הכוח נתון בידי המיעוט. האמצעים הננקטים משקפים  דווקא פוליטיקה של הרחקה ומתבטאים הן בהרחקה של מפלגות ערביות מהקואליציה  ומהממשלה ( למעט היותם גוש חוסם בתקופת ממשלת בין השנייה-י.ב) , והן בהפליית המיעוט הערבי בהקצאת משאבים והן באוטונומיה מוגבלת מאוד בתחום החינוך (בהשוואה לאוטונומיה החרדית)"(עמ' 35, בהמשך היא מציינת שהחרדים נהנים משני העולמות: גם כמיעוט הזקוק להגנה וגם ככזה השולט בממסד הדתי שאליו כפופים  כלל אזרחי ישראל היהודים, עמ' 36).

מכאן יש להבין את מסמכי החזון הערביים, המבטאים למעשה  את תפיסה  הדמוקרטיה ההסדרית שברציונל שלה, מזכירה את תביעות המיעוטים הלא- פולניים בפולין שבין שתי מלחמות העולם (כמו היהודים האוקראינים והגרמנים), באשר אז פולין הייתה מדינה  ("דמוקרטיה")- אתנית לאומנית.

סוגיה מעניינת  כשלעצמה היא סוגית "ההכרה". ביחס אליה גורסת המחברת ש" לכאורה ממה שנאמר עד כה  היה אפשר לסבור שממד ההכרה הוא הממד היחיד שבו  המצב של המיעוט החרדי וזה של המיעוט הערבי אכן דומים. שני המיעוטים הללו סובלים מדעות קדומות ומדימוי ירוד בחברה, שניהם מואשמים בהיותם אנטי ציונים, אנטי ליברלים ואנטי מודרניים"(עמ' 41).

 אך שטופלר ממהרת להבהיר ש"המיעוט החרדי הוא חלק בלתי ניפרד מהרוב היהודי ואילו המיעוט הערבי אינו חלק מהרוב היהודי ואף נתפס כמאיים עליו ועל המדינה היהודית"(עמ' 42), ומכאן שרק לכאורה, היעדר כבוד או אי הכרת הרוב במיעוט הינם זהים כלפי שני המיעוטים הללו, והמחברת משכילה להצביע על דוגמא לשוני ביחס לשני המיעוטים, כמו למשל פטור החרדים (לעומת הערבים) מלימודי ליבה (עמ' 44).

סיפא זו מעידה שהאזרחות הישראלית היא בגדר קליפה דקה על הזהויות האתניות- דתיות, ומכאן שישראל היא לכאורה מדינה דמוקרטית ולמעשה אתנוקרטיה, או כתמים שעליהם יש דמוקרטיה.

סיכום:

מהשוואה בין החרדים לערבים עולה שקווי הדמיון שטחיים, בעוד שהשוני בולט ויש לבחון  את המצב המשפטי והעובדתי בשלושת הממדים הבאים: ממד ההשתתפות הפוליטית, ממד החלוקה מחדש וממד ההכרה.

ביחס לשאלה, באלו תנאים יש לראות תביעות של מיעוט כצודקות, גורסת המחברת שיש לשוב "לרציונליים שבסיסי התיאוריה הרב תרבותית  הליברלית- אולם עלינו לנתח את צדקת תביעותיו של המיעוט באופן המאפשר  לנו להתחשב הן בחולשות המשטר הליברלי והן ביכולת המיעוט להוסיף ולערערו. תאוריית הרב תרבותיות הליברלית נועדה  לקדם את הזכות לחירות ואת הזכות לשוויון של חברי הקבוצה התרבותית הנדונה... כל קבוצות המיעוט התרבותית זכאיות לשוויון כללי המובטח לכולם מכוח הזכות  של כלל האזרחים לשוויון (הרובד הראשון של השוויון). נוסף על כך, "קבוצות מיעוט  מסוימות זכאיות לרובד  השני של השוויון- התאמות תרבותיות- כדי שחבריהן יוכלו להינות מתרבותם באופן שווה ולהשתלב באופן שוויוני  בחברה".

כאן מביאה שטופלר את תרומתה לדיון בסוגיה: "עם זאת, חשוב לשים לב שהנחת המוצא של הרב תרבותיות הליברלית- שלפיה המדינה היא ליברלית המחויבת לשמור ולקדם את החירות והשוויון של כלל יחיד החברה...אינה מתקיימת במדינה בעלת מבנה ליברלי חלש כמו ישראל. יתרה מזו: חולשת  המבנה הליברלי עשויה להשפיע בדרכים שונות  ואף מנוגדות על מידות השוויון והחירות שמהן נהנים מיעוטים שונים בה, כפי שהוכיחה  ההשוואה  בין המיעוט הערבי למיעוט החרדי .." (עמ' 47).

הגם תרומת המחברת לשיח הציבורי, אין היא נותנת דעתה על העדרה של ליבה רפובליקנית בישראל, ודמיון השיח הרב תרבותי כיום לשיח אודות המילטים מהתקופה העותאמנית.

היא מצדדת במסלול שאינו רפובליקני בשל טענתה שהחינוך הערבי שיאפשר לימוד הזהות הלאומית והתרבותית יגביר את החירות ואת האפשרות להינות ממנה  ואת הזכות לשוויון וגם  טוענת שיש לאפשר ציון הנכבה מאחר והאיסור על כך עלול לגרום ל"תחושות חמורות לא פחות של ניכור ועוינות  ולעודד צמיחת גורמים בדלנים"( עמ' 50), מה שנכון אולי כשלעצמו.

 אבל ראוי לביקורת הבאה: א. חוק (איסור) ציון הנכבה אינו חוק רפובליקאי אלא חוק אתני- לאומי יהודי. ב. תפיסה רפובליקאית יכולה לצמחו רק מלאום אזרחי, אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח, שייווצר תוך כדי תהליך פיוס פנימי בין הישראלים היהודים והערבים. ג. ליבה שאינה רפובליקאית לא תאחה את שסעי היסוד בישראל לשבטיה ומרכיביה, וגישה ליברלית כשל עצמה אינה מספקת לשם כך.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע