אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מכתבים מאוחרים / איליה בר זאב - כשהגעגוע והזיכרון נועדים יחדיו


התמונה של דוד אדלר
מכתבים מאוחרים / איליה בר זאב - כשהגעגוע והזיכרון נועדים יחדיו

מכתבים מאוחרים/איליה בר זאב (קשב 2014)

ספר שיריו של איליה בר זאב "מכתבים מאוחרים" הוא ספר מרתק. למרות שאני קורא איטי מאוד, גמעתי אותו בחטף אחד. אך זה לא הצריך מאמץ הירואי, כי לספר מבנה ייחודי: הוא כולל קטעי מכתבים שקבל איליה כילד חוץ בקיבוץ גינוסר מאמו (בירושלים) ומאביו (ששירת בבריגדה היהודית) בין השנים 1943-1946 בהיותו לערך בן 8 ל-11, ובצדם את המענה השירי, המאוחר, לכל אחד מהמכתבים האלה וכן תמונות רבות מתקופת ילדותו. כל אלה פורשים תמונה ביוגרפית, גם אם לא סדורה ומלאה, השזורה בתקופה קשה וסוערת. זו תמונה מאוד אנושית, מאוד חשופה וכנה המעוררת אצל הקורא הרבה אמפטיה: קודם כל לילד ולמשורר המשיב להוריו באיחור של כמעט 70 שנה. האמפטיה לאמו ולאביו היא "מורכבת" יותר (אם אשתמש בלשונו של איליה בתגובה לאמירה של אמו, שתובא בהמשך). מורכבות זו, נובעת גם מיחסו רב הפנים של איליה למכתבים המשקפים את יחסו לאמו, לאביו, (וגם לסדרי העולם), כאשר רגשותיו של הילד דאז ומבטו של המשורר דהיום משמשים בהם בערבוביה. פה ושם נבזקת בשירים אירוניה (העושה רק טוב לשירים), כשמאחוריה ביקורת, גם אם מרוככת ועקיפה, כלפי הוריו. כל אלה וכישרונו הפואטי של איליה, שניכר גם בשני ספריו הקודמים, עושים את הספר הזה למעשה-אמנות פואטי בעל משמעות, למרות שלעיתים מועטות הוא לוקה באמירות לקוניות.

זה ספרו השלישי של איליה, היוצא בהוצאת "קשב", בשלוש-ארבע השנים האחרונות, לאחר ספר ביכוריו "מעל קווי המתח" (2010) ו"טיסה נגד השעון" (2012). מה דוחף את איליה איש אדמה, חינוך וספורט, יליד 1935, לכתיבה כה נמרצת? קרה המקרה שלאחר שקראתי, באחת הבמות, הגיגים, מליציים יותר ופחות, "מלומדים" יותר ופחות, על "מה פירוש עבורך להיות משורר" נתקלתי באחד משיריו בשורה "אני מתגעגע מקצועי – גם כיום" ותהיתי אם אין זו תשובתו הסמויה של בר זאב לשאלה עליה לא נשאל. הגעגוע. הגעגוע לירושלים כשהוא בגינוסר והגעגוע לגינוסר כשהוא בירושלים וכך תמיד. לעולם. אך זה נשמע יפה ופשטני מדי. נראה שלא רק געגועים אלא גם הזיכרונות המכרסמים ואינם מרפים, והרצון לתעד אותם, דוחפים את אליה בכתיבתו ובהוצאתה לאור.

כשהחילותי בקריאת הספר לא התכוונתי לכתוב עליו. כבר כתבתי על ספרו הראשון ("משורר בשל נולד. הלידה מאוחרת") ושם הדגשתי את ייחודו של איליה, שלא כתב כלל שירה או פרוזה שבעים שנה ויותר, גם בנוף המשוררים שפרסום שירתם התאחר ותהיתי "איך כישרון כזה נובט וצץ פתאום כאילו משום מקום?". אך הספר עורר אצלי במפתיע את בלוטות כתיבת הביקורת. תהיתי אם הסיבה לכך היא האמפטיה לספר ולמחברו (אף כי מעולם לא פגשתי את אליה והיכרותנו מסתכמת במיילים שאנו מחליפים) או אולי הקשר הרגשי לתקופה הקשה הזאת. אני צעיר אמנם מאיליה בעשר שנים, עשר שנים קריטיות שבהן איליה חווה שתי מלחמות ומהפכים שאני לא יכולתי לחוות אותם בהתרחשותם. אך בכל זאת יכולתי לחוש כילד, בהדי התקופה ובשובלים שהשאירה מאחוריה. זאת ועוד, בדמדומי מלחמת העצמאות איליה עבר לגור עם משפחתו משכונת מחניים לשולי שכונת קטמון (תמונה משנת 1948, ברחוב הגדוד העברי, כלולה בספר), לא הרחק מהמקום שבו התגוררתי אני בילדותי, נעוריי ובחרותי. ייתכן שגם עובדה זו תרמה ל"מעורבותי" הרגשית. אך חשוב להדגיש, אין זה ספר תיעודי-ביוגרפי. כך למשל, ניתן ללמוד מאחד המכתבים שאביו בא לחופשה בארץ באוגוסט 1944, אך אין לביקור הזה, מסיבותיו של המחבר, כל הד בתגובותיו.

המתח בין התיעודי לפואטי מתקיים בשלושת ספריו. כבר בספרו הראשון כלל המחבר מכתב ששלח, בהיותו בן 10 למטפלת שלו בקיבוץ, שהובא כמעט כלשונו. במאמרי הקודם בקרתי אותו על כך, כי לא מצאתי בו, ובתיעוד לקוני נוסף שהביא, ערך-מוסף אומנותי או פואטי שהצדיק את הכללתם. המבנה הנוכחי של מכתב, כשמולו ניצבת תגובת-שיר, מהווה, אם כן, פתרון הולם לשילוב של הביוגראפי עם הפואטי. האותנטיות של המכתבים ניכרת, גם בשפה ("תלמיד חרוץ", לא רק במובן של שקדן, אלא של תלמיד טוב, "פרונקולים" ועוד) וגם במצוקות העיתים. אם הביטוי "מכמיר לב" לא היה טחון עד דק, לא היה מתאים ממנו לתארם. בעקר את מכתבי האם. היא קרועה בין רצונה להתאחד עם בנה או לבקרו לעיתים קרובות יותר לבין קשייה, הכלכליים, הפיזיים, הנפשיים. עבודתה "במטבח לחיילים אנגלים" הייתה כפי הנראה, קשה ומתישה. גם הדירה לא הייתה מקום להתכבד בו ("נגררים בבית רובינשטיין אל חדר פינתי עלוב,/ שירותים בחצר, מטבחון").

איליה בתגובותיו לעולם אינו מעצים את הקשיים, אינו מוסיף אפילו קיסם למדורת המלודרמה. לעיתים נדמה שהוא אפילו מנמיך את הלהבה, מסתייג ממילים שאולי אין להן כיסוי הולם במעשים, אם לנקוט לשון המעטה. כך למשל הוא פותח את אחד משיריו "'מוכנה לנסוע אליך אפילו באמצע הלילה' -/ משפט מורכב, שב מדי פעם". ובתגובה ל"...אולי תהיה אפשרות שנהיה יחד עם אבא'לה, הרי הכל אפשרי" הוא מגיב: "אפשרות להיפגש עם/ אבא'לה?// אשמח להכירו". כך גם בשיר אחר בתגובה ל"...ונשוחח בינינו על הכל" הוא כותב: "על מה נשוחח בדיוק?". אך שלא יובן אחרת, מבנה הספר מלמד שהספר לא רק מוקדש, אלא גם נכתב לזכר הוריו ולהנצחתם. יש ביקורת לא מעטה, אך יש גם אהבה רבה, מוסווית ברובה.

לעיתים לא ברור אם המענה הוא של הילד, של המשורר, או שזו תובנה שהבשילה במעלה הדרך, בדיעבד. למשל הסקפטיות לגבי האמירות החוזרות ונשנות במכתבים שהנה המלחמה תסתיים והכול יהיה טוב ("מלחמות לא מסתיימות. באות הפוגות, מפליאות/ לעשות במקום אחר" ו-"ומלחמות מזן ישן אל זן חדש").  לעיתים המענה נודד למחוזות אחרים. כך למשל איזכור "האחד במאי, חג הפועלים" באחד המכתבים מביא לשיר משׂא תוכחה חברתי על ימינו אלה ("בדרומה של עיר לבנה -/ עבדים ללא קולר/ בצוארם"). כך גם איזכור "הדגל" באחד מהמכתבים מביא בשיר "דגלים?" לפרץ של זיכרונות אסוציאטיביים, החל מ"סיסמאות אדומות בקירות האבן" (עת היה חבר בבנק"י, ברית הנוער הקומוניסטי) עד לימים אלה בהם הוא טייל מתמיד ב"מכון אבשלום".

לעיתים המענה הוא עם דגש פואטי, כאשר בתגובה ל"... שותל ירקות ובטח לא שוכח להשקות אותם" הוא כותב "מים רבים מהלכים סביבי -/איני זוכר אם שכחתי/ להשקות". לעיתים המענה מכיל אמירות חכמות: "יפה איטליה,/ לא תמיד תואם המגף את מידת הרגל". או אמירות אישיות ישירות "אני מגדל ענבי מאכל ושונא גרמנים"

אך לעיתים התגובות לוקות בלקוניות לא פואטית. למשל את שיר התגובה ל"צחקנו מהאשה הפטפטנית שקשקשה לך בדרך" הוא מתחיל ב"ימימה טשרנוביץ* היא כנראה 'האשה שקשקשה'". טוב עושה איליה כשהוא מעיר ומרחיב בהערות שוליים, כפי שהוא עושה כאן, עניינים ביוגרפים שונים. כך הוא עושה גם כאן בשולי העמוד "*ימימה טשרנוביץ-אבידר ...., סופרת ילדים...." בו הוא מפרט את פועלה, גם בהקשר לקיבוצו, גינוסר. אך לעניות דעתי שורה זו עצמה הייתה צריכה להיכלל בהערת השוליים ולא בשיר.

אך איליה הוא משורר מחונן ואיכותי לא בשל מטען זיכרונותיו. כוחו, כפי שניכר בספריו הקודמים, אך מוצא את ביטויו גם בספר זה, הנו בעיקר בתיאורי הטבע. הרי את הטבע הזה תיארו משוררים לאין ספור ואין זה עניין של מה בכך להפתיע, לחדש, לחרוג מהבנאליות. ואיליה מצליח בכך מאוד, וזה אחד מהחשובים שבמרכיבי סוד כוחו הפואטי. למשל באחד משיריו היפים: "לאן את ממהרת?" הוא כותב בפשטות מהלכת קסם "חלומות מתחככים/ בְּשַׁלְוַת גלים חרישיים בחופי/ הכנרת-/ נרתעים ונסוגים אחור". כמי ששואב את השראתו, כדבריו, מטיולים בשבילי ארצנו, תיאוריו ציוריים, מאופקים, אמינים והכי חשוב בעיני, נקיים ממטפורות מזויפות וצורמות.

למרות מבנהו הייחודי, אין הספר הזה עומד לעצמו. שלושת ספריו מהווים קורפוס אחד לא רק של געגוע אלא גם של תיעוד וזיכרון. וכך השיר הפותח וכן השיר הסוגר את ספרו לקוחים מספרו הקודם. בנוסף, יש לא מעט "התכתבויות" בין ספריו. אין זה מפתיע הואיל וגם בספרי שיריו הקודמים היו התייחסויות ביוגרפיות מרובות. כך למשל סוף השיר "מוכנה לנסוע אליך אפילו באמצע הלילה" בספרו הנוכחי: "בתים נוגעים בבתים, אדם באדם, רומסים זה את זה.// פגשתי את דוב'לה בבית רובינשטיין בשכונת מחניים*./ איש זקן - //עיניו טובות כשהיו" מתכתבים עם שירו "חשבון פשוט" ב"מעל קווי המתח", שם הוא כותב "סלאמס חרדי מוחק/ את מראות העבר" וכן "רק דובלה משוטט עדיין בין שברי ביתו,/ לא מוצא את ילדותו". בהערת שוליים בספרו הנוכחי הוא מוסיף "* שכונת מחניים בירושלים מול בית העלמין סנהדריה, בקצה בר-אילן של היום". וזה הזכיר לי ששכונת מחניים נעלמה זה עשורים רבים מהלקסיקון. אם כך לא רק בני אדם, לא רק זנים, גם שכונות נבלעות, נכחדות, נמוגות (אפילו מבלי להיהרס). זו רק דוגמה אחת מני רבות. כך גם דמויות נוספות (למשל אברמ'לה חפץ הפלמחניק שנקבר ביום הקמת המדינה בבית הקברות סנהדריה, סמוך לביתו, ומנגד הצמד אילקה ואביבה), נופים (לא רק הכנרת, זה מובן וברור, אלא גם הארבל וצלו), מקומות (בית הקברות סנהדריה, קולנוע עדן) מופיעים בספריו שוב ושוב כי אולי אין הם מרפים ממנו. חלקם געגוע. חלקם זיכרון. ולעיתים השניים האלה נועדים יחדיו.

מאחר וגעגועים וזיכרונות רק מתעצמים עם השנים, אני חש שמפעלו השירי-תיעודי של איליה בר זאב לא הגיע עדיין למיצויו המלא ומצפה בסקרנות לספרו הבא.

*ספרו של דוד אדלר "סקיצות לתמונה בלתי שלמה", בהוצאת "אבן חושן", זכה בפרס רמת גן לספרות תשע"ג, בקטגורית שירת ביכורים.

המאמר פורסם ב"עיתון 77" - גיליון 377, יולי-אוגוסט, 2014.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד אדלר