אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האישה בזהב / אן-מארי אוקונור


התמונה של עדינה בר-אל
האישה בזהב / אן-מארי אוקונור

אן-מארי אוקונור, האישה בזהב, פן- ידיעות ספרים, 2013, הסיפור המופלא מאחורי יצירת המופת של גוסטב קלימט. דיוקן אדלה בלוך באואר

"האישה בזהב" ונשות וינה, עיר מוזהבת שהועם זהבה

על הספר: אן-מארי אוקונור, האישה בזהב, פן- ידיעות ספרים, 2013

במינכן, בביתו של קורנליוס גורליט, בנו של אספן אמנות והיסטוריון גרמני, נמצאו כאלף וחמש מאות יצירות אמנות. כעכבר השוכב על דינריו "שמר" גורליט במשך עשרות שנים על רכוש יהודי, ששוויו מוערך במיליארד אירו.

איך הגיעו ציורים אלו ואחרים לידי הנאצים? התשובה, תוך כדי פירוט דרכי פעולה, נמצאת בספר זה.

הספר מתמקד במשפחה יהודית, משפחת בלוך-באואר, ובאמצעותה אנו מתוודעים לחיים בווינה של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים  ועד סופה, כאשר נקודת השבר היא כמובן עליית הנאציזם והשתלטותו.

חוט השדרה של הספר הוא גורלו של הציור "האישה בזהב", דיוקנה של אדלה בלוך-באואר פרי מכחולו של גוסטב קלימט. אולם חוט שדרה זה נעלם לעתים, באשר הספר גדוש בפרטים ופרטי פרטים. עשרות דמויות וגורלותיהן מוצגות בו – הן של יהודים שנפגעו ע"י הנאצים, הן של נאצים  והן של אמנים רבים, יהודים ולא יהודים. הספר הוא פרי מחקר של עיתונאית שנתקלה בתביעה, שנתבעה אוסטריה להשיב את הציור לבני משפחתה של מריה אלטמן, יהודיה קשישה תושבת לוס-אנג'לס, אחייניתה של אדלה בלוך-באואר. כל הפרטים שמביאה אן-מארי אוקונור, מחברת הספר, חשובים ביותר ותורמים להעשרת המידע ההיסטורי. אולם מצד שני, הקריאה אינה קולחת כקריאה ברומן. הכתיבה עם הקפיצות מדמות לדמות, מן העבר להווה, לסקירת ביוגרפיות ושושלות יוחסין, מבלבלת לעתים. אבל, כאמור, יש בכך חשיבות.

ניתן לומר שווינה היא הגיבורה של הספר. בשלהי המאה התשע-עשרה ועד המאה העשרים. יותר נכון – גורל וינה היהודית בדגש על אוצרות האמנות שהוחרמו מהיהודים. אמנות מקשרת בדרך זו או אחרת בין יהודים לנאצים. חלקו הראשון של הספר מתאר את המתרחש בווינה בתקופת הזהב שלה ולאחר מכן כאשר כוחות החושך פלשו אליה. היא מצטיירת כבירת אמנות עם מוזיאונים וגלריות, על זרמי האמנות שצמחו בה, ביניהם המודרניסטים שיסדו את  ה"זצסיון", שדגלו בשחרור מכבלי מוסכמות העבר. בתחילה התנגדו להם, ולאחר המלחמה עלה ערך יצירותיהם, כמו אלו של קלימט, והן נחשבו כאוצר שלא יסולא בפז, עד כי אוסטריה מסרבת לוותר עליהן ולהשיבן לצאצאי האמנים או לבעליהן החוקיים.

יש קפיצות רבות בזמן. כמעט כל דמות שנזכרת זוכה בספר לסקירה ביוגרפית, החל משושלת היוחסין שלה בעבר, דרך ההווה דאז ועד גורלה ברבות הימים.  יש בספר מידע רב על אישים שונים, החל מציירים כגון קלימט, קוקושקה ואחרים; המשך ביהודים עשירים שוחרי אמנות וכלה בדמויות מעניינות, שידועות לנו מהקשרים אחרים, ואשר מספרים לנו על קורותיהן בווינה באותה תקופה. ביניהן: פרויד, ברונו בטלהיים, הדי למאר. ידידה של אדלה, שטפן צווייג, ברח לברזיל ושם כתב ספר על וינה הזוהרת שלהם – "העולם של אתמול". המלחין ריכרד שטראוס שוכנע לכהן כנשיא תזמורת הרייך והלחין את ההמנון למשחקים האולימפיים בברלין בקיץ 1936. מצד שני, על  מארק טוויין מסופר, שהוא עבר עם משפחתו לווינה ב- 1897 עקב משבר משפחתי. הוא פגש בווינה יהודים, התיידד עמם וציין במכתב שכתב לידידו הכומר, שהיהודים הם "גזע מופלא – המופלא ביותר שיצר העולם אי פעם, אני מניח." טוויין פרסם מסה בעיתונות תחת הכותרת "בנוגע ליהודים" , ובה ציין את השנאה המרושעת וחסרת הבסיס כלפי "אזרחים שקטים, טובים ושומרי חוק".

מתוך שלל הדמויות בולטות במקביל שתי משפחות: בלוך-באואר היהודיה וגוסטב קלימט וצאצאיו מנשים שונות. יש תיאור נרחב של תולדותיו וגורל נכסיו של פרדידנד באואר, בעלה של אדלה, אשר הזמין אצל קלימט את ציור דיוקן רעייתו. זאת בהתאם לנוהג בווינה, שבעלים הזמינו את דיוקנאות נשותיהם כדי להפגין את ממונם ומעמדם. ציור של קלימט עלה אז כארבעת אלפים קרונות, כרבע ממחיר אחוזה בכפר... אגב, בספר עולה שאלה אם אדלה היתה מאהבתו של קלימט. אחייניתה רמזה לכך, אך סירבה להודות בכך בפה מלא. קלימט הוליד כמה צאצאים מנשים שונות, וגם הם מוזכרים במקומות שונים בספר. אחד מהם, גוסטב אוציקי, היה במאי סרטי תעמולה נאציים.

יש הרחבה בתיאור דמויות של נאצים. בראש ובראשונה היטלר המתוסכל, שהממסד האמנותי בווינה זלזל ביכולתו כצייר, והוא נכשל במבחן הקבלה לאקדמיה לאמנות. דבר זה התפרש אחר-כך כסיבה לנקמתו באמנים היהודים. דוגמא מעניינת היא הנאצי פליקס לנדאו, שהיה בווינה מפקד בגסטפו ואחראי בין השאר להחרמת חפצי ערך בביתם של מריה ובעלה פריץ אלטמן. ויותר מזה, הוא נכנס להתגורר בביתם, והיה בעצם "סוהר" שלהם. לימים עבר לנדאו לגליציה והתגורר בדרוהוביץ. הוא הוא אותו נאצי שכפה על ברונו שולץ – הסופר והצייר היהודי – לצייר בחדר בנו ציורי קיר. ידוע סיפור גורלו המר, באשר לנדאו ירה באקראי ברופא שיניים יהודי שהיה "יהודי החסות" של קצין האס-אס קארל גינטר. וזה האחרון ירה למוות בברונו שולץ ואמר ללנדאו: "אתה הרגת את היהודי שלי, ואני הרגתי את שלך." הכותבת אוקונר מנסה למצוא קשר בין הדברים, בציינה שמריה אלטמן אהבה לשמוע את סיפורי האחים גרים בילדותה, וגם הנאצי לנדאו אהב אותם סיפורים...

מעניינת ביותר היא גלריית נשות וינה היהודיות, על אורח חייהן ועל יחסן לאמנות ואמנים, וכמובן גם לגברים בכלל ולבעליהן בפרט. בראש ובראשונה אדלה, "האישה בזהב", אשר הפכה מאשת חברה נוצצת לסוציאליסטית, לאחר שעברה תהליך של רכישת השכלה תוך כדי למידה עצמית; ברטה צוקרקנדל, עיתונאית שניהלה סלון של אמנים ואינטלקטואלים ואצלה נפגשו כולם; ד"ר גרטרוד בין, רופאת הילדים הראשונה בווינה; אמילי פלגה, מעצבת שמלות אשר שחררה נשים מן המחוך. דמות צבעונית במיוחד היא אלמה מהלר, ידידתה הטובה של אדלה עוד מלפני נישואיה למלחין. מסתבר שגם היא היתה בעלת כישרון מוסיקלי ושאפה להיות מלחינה. אולם גוסטב מהלר הודיע לה במכתב לפני נישואיהם: "בעל ואישה ששניהם מלחינים: איך את מדמיינת לעצמך את זה? [...] את יכולה להעלות על הדעת כמה מגוחך זה ייראה?  [...] אם, בזמן שתצטרכי להתפנות לחובות הבית או להביא לי דבר מה שאצטרך בדחיפות [...] אם ברגע כזה תנוח עליך 'השראה': מה אז? מרגע זה ואילך יש לך רק עיסוק אחד – לדאוג לאושרי. את מוכרחה להקדיש לי את כל כולך ללא תנאי, לכרוך את עתידך, בכל המובנים, בצרכיי הפנימיים, ולא לשאוף לשום תמורה מלבד אהבתי." ואכן, אלמה קיבלה את הדין בוויתור על הקדשת חייה למוסיקה. אולם בניגוד לאמור במכתב זה, היא הקדישה מזמנה ומאהבתה גם לגברים אחרים...

הספר מספר על "פתרונות" שמצאו יהודים לעת קשה זו. מצד אחד היו התאבדויות, מצד שני נאבקו לשרוד. אחת הדרכים: נשים נישאו נישואים פיקטיביים לרווקים הומוסקסואליים, שהיו בעלי מראה "ארי", וכך הצליחו לעזוב את אוסטריה.

לסיום, אי אפשר שלא להשוות ספר זה לספרו של   אדמונד דה-ואל, "הארנבת עם עיני הענבר", שתיאר את קורות משפחת אפרוסי האמידה באמצעות מעקב אחר אוצר הנצקה, 264 פסלונים יפניים מיניאטוריים. גם כאן עלול לטעון מי שיטען, שעצם תיאור משפחה עשירה אינו משקף שכבות אחרות בעם היהודי. אולם בשני הספרים מתוארים האנטישמיות על שורשיה העמוקים והגורל היהודי, דווקא באמצעות משפחה בעלת נכסים לשלוחותיה.

כמו הנצקה שחזרה למשפחה היהודית בסופו של דבר, כך גם הציור הגיע לבסוף, לאחר מאבק משפטי מסובך, למשפחתה של אדלה בלוך-באואר.

הפרק האחרון של הספר סוקר את המאבק להחזרת הרכוש למשפחה, בעיקר את דיוקנה של אדלה "האישה בזהב". אחייניתה, מריה אלטמן – בעת היותה אלמנה כבת שמונים באמריקה - גייסה עורך דין, נכד של חברתה. עורך הדין הצעיר, רנדול שנברג, ניהל מערכה בת שמונה שנים. כל התהליך מפורט לפרטי פרטים, וכמו בחלקים קודמים של הספר, הדמויות הנזכרות זוכות לפירוט רב, כולל אילן היוחסין המשפחתי. ואפילו אשת עורך הדין זכתה לכך.

רון לאודר התגייס לעזרה כמייסד וכיושב ראש של הוועדה להשבת יצירות אמנות מטעם הקונגרס היהודי העולמי. בסופו של דבר זכתה המשפחה (לא לפני שהיו בתוכה חילוקי דעות וריבים), ורון לאודר רכש מידה את הציור "האישה בזהב" תמורת 135 מיליון דולר. אגב, משפחתה של מריה אלטמן שילמה לעורך הדין ארבעים אחוזים מערך הרכוש שהוחזר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינה בר-אל