אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קוראים לו מלך - ההצגה


התמונה של חיים ספטי
רישום

רישום

אפתח בתקציר העלילה, למען קוראי המאמר, שטרם צפו בהצגה:

עירוני, תושב רמת-גן, ששמו דוד (או, בכינויו ה"גלותי": "דוּוִיק") (השחקן- אבי גרייניק), בן 40 ורווק, הסובל מפיגור קל, שירש מהוריו דירה וחנות, מתקשה לשרוד בעיר, מאחר שלקוחותיו מנצלים את היותו בעל פיגור קל, אינם משלמים את חובותיהם וחלקם אף גונבים מהחנות. על פי עצה שקיבל, הוא מבקש להתקבל לקיבוץ. הוא מתכוון להגיע לקיבוץ מסוים, אך, בדרכו לקיבוץ זה, הוא רואה פרות של קיבוץ שכן, מוקסם מהן ומחליט לבקש להתקבל לקיבוץ זה. שלושה מחברי הקיבוץ, הגזבר, מנחם (איתי פולישוק), מרכֵּז הרפת, אהרון (דני גבע) ועובד המוסך, זיתוני (יוסי צברי) נתקלים בו בכניסתו לקיבוץ. המצב הכספי בקיבוץ בכי רע, והגזבר, ששמע כי לקיבוץ שכן אמור להגיע עירוני בעל רכוש, מבין שמדובר בדוד, ולמרות ששלושתם מבינים, על פי התנהגותו המוזרה עד מאד של דוד, כי הוא "לא בסדר", הגזבר לוחץ עליהם לקבל את דעתו שיש לקבל את דוד לקיבוץ תמורת הדירה והחנות שהוא ימסור לקיבוץ, וזאת מחמת המצב הכלכלי הקשה של הקיבוץ. דוד מופיע בפני אסיפת החברים של הקיבוץ ומתקבל כחבר. לפי בקשתו הוא עובד כרפתן, והופך לקורבן לאינספור מעשי לעג ומהתלות שמהתלים בו שלושת החברים, כאשר המובילים בכך הם אהרון ומנחם, וזיתוני נגרר אחריהם. מדי פעם הוא מנסה לעצור בעדם, אך ללא הועיל. במקרה אחד, אהרון ומנחם משכנעים את דוד לרקוד על חלקת אדמה בוצית (זיתוני מזהיר אותם מפני הסכנה הכרוכה בכך , אך הם  מתעלמים מאזהרתו), ודוד, הרוקד כמתבקש ממנו, מחליק ונפגע קשה ברגלו.

דבורה (נתי קלוגר), אשתו של אהרון, מטיחה באהרון ובמנחם דברים קשים מחמת פגיעותיהם בדוד, במהתלותיהם וביתר מעשיהם, אך ללא הועיל. שלושת החברים לוחצים על דוד להכיר צעירה שחרחורת , והוא מסרב שוב ושוב, אך לבסוף משתכנע. בין דוד לצעירה, רחל (יעל בוטון), מתפתחת אהבה נוגעת ללב, והם מתחתנים. נולד להם בן, ושלושת החברים מציעים לדוד ורחל, בעוד מהתלה פרי מוחותיהם ה"יצירתיים", לקרוא לו בשם "מלך", תוך אטימות לסבל שהם עלולים לגרום לו עקב שם חריג ויומרני זה. כעבור חמש שנים, מלמד אהרון את דוד לנהוג בטרקטור, וכדי לתת לו רישיון, הוא דורש ממנו לעשות נסיעת מבחן. מנחם מציע לתת לדוד טרקטור תקין מבחינה מכנית, אך אהרון חושש שדוד יגרום נזק לטרקטור, ונותן לו טרקטור שהתגלו בו תקלות לאחרונה, שטרם תוקנו. דוד עולה לטרקטור ורחל מצטרפת אליו, וכעבור זמן קצר מתברר שדוד אינו מצליח לשלוט בטרקטור, מחמת התקלות החמורות. שלושת החברים מנסים להורות לו כיצד לנהוג כדי למנוע אסון, אך בסופו של דבר הטרקטור מתהפך, ודוד ורחל נהרגים מיד. אהרון דורש מזיתוני להביא את הטרקטור התקין, והשלושה מחליפים את הטרקטורים זה בזה, כדי להימנע מהאשמה פלילית, ואכן לא מוגשים נגדם כתבי אישום לאחר חקירתם במשטרה, למרות הסתירות שמתגלות בעדויותיהם.

דבורה ואהרון מאמצים את מלך ומגדלים אותו כבן לתפארת. 19 שנים לאחר מכן, מלך, שהפך בינתיים לטייס קרב, נתקל במקרה בזיתוני, שעזב לפני שנים רבות את הקיבוץ והפך לבעל תשובה ("חוזר בתשובה") ולמשגיח כשרות בבסיס שבו שרת מלך. זיתוני מזהה שמדובר במלך מהקיבוץ, ומספר לו את האמת על אביו ועל חייו בקיבוץ ועל נסיבות מותם האמתיות של הוריו, שהוסתרו ממנו. מלך (ויקטור סבג בהצגה שראיתי; בתפקיד זה משחק לסירוגין רועי ויינברג) מגיע לקיבוץ, מתעמת עם אמו המאמצת, דבורה ועם אביו המאמץ, אהרון. מגיע גם זיתוני, שמספר לאהרון ולמנחם הנדהמים, שהוא רואה בתאונת הטרקטור "רצח" ומתכוון להסגיר את עצמו למשטרה, והוא קורא להם להצטרף אליו בכוונתו זו. הם מסרבים, ומתפתח עימות קשה בינם לבינו , שבו מעורבת גם דבורה, שגם היא, כמו מלך, לא ידעה עד אז את האמת על תאונת הטרקטור. המחזה מסתיים באי-הכרעה בעניין רעיון ההסגרה. עד כאן תקציר העלילה.

ההצגה מעלה נושא אוניברסלי- היחס לאדם החריג בַּחברה, במקרה זה- דוד, הסובל מפיגור קל. דוד הופך לקורבן קבוע לסוגים שונים של יחס מביש כלפיו- החל בהיטפלויות אליו עקב התנהגותו החריגה, בדרך של הפיכתו לאובייקט למעשי ודיבורי היתול מתמידים, המשך בניצולו, בדרך של שיבוצו בכל גיוסי החברים לעבודות שמחוץ לעבודתו העיקרית כרפתן (בשעה שיתר החברים משובצים רק לחלק מהגיוסים), וכלה באטימות כלפיו, עד למדרגה של חוסר אנושיות, דבר שהתבטא בכך שאהרון, מרכז הרפת, אינו מאשר לו חופשה של יום אחד על מנת לקחת מדירתו, שאת תמורת מכירתה מסר לקיבוץ, חפצים היקרים לו (ובפרט תמונות של הוריו ואחותו ז"ל וקרובי משפחתו), דבר שגרם לדוד לעצב עמוק שנמשך ימים רבים, לאחר שהתברר לו שקונה הדירה השליך מהדירה את התמונות. האטימות מתבטאת בכך שאהרון לא העלה כלל על דעתו את הצורך של דוד לקחת חפצים היקרים לו, וכשדבורה הטיחה זאת בפניו, הוא המום. דוד, כך משתמע, הוא בעיניו לא ממש אדם בעל רגשות. לדעתי, ניתן לראות בפרשת התמונות שהושלכו, שברור שכללו תמונות מ"הגולה", רעיון סמלי לכך שבחברה הישראלית בכלל ובחברה הקיבוצית בפרט, לפני עשרות שנים ואף לפני קום המדינה, רווחה ההשקפה שעל העולים החדשים לנטוש את עברם ולהתבונן רק אל העתיד, אל יצירת "הישראלי החדש" (ראו הפִּסקה בנושא זה, על "שלילת הגלות", בהמשך).

ההיטפלות לדוד מתבצעת על-ידי שלוש דמויות, שלושה מבין חברי הקיבוץ- אהרון, מנחם וזיתוני, כאמור לעיל. הרוח החיה בהיטפלויות אלה הם אהרון ומנחם, כאשר זיתוני נגרר אחריהם. כמה פעמים ניסה לעצור בעדם, אך נאלץ לחדול מכך, כאשר הוא מבין שאהרון ומנחם עלולים להיטפל אליו, בהיותו צעיר ממוצא תימני, שאינו נחשב לחלק אורגני מהחברה בקיבוץ (בשלב מאוחר יותר בהצגה, שנים רבות לאחר שאירעו אירועי ההיטפלויות לדוד, הוא מכנה אותם "אדוני הארץ" – "אתם הייתם אדוני הארץ"). גם הוא, מבחינה זו, חריג, והוא מבין שהוא עלול להפוך קורבן להיטפלויותיהם, במקום דוד, אם יחדלו להיטפל לדוד. זיתוני הוא דמות אנושית, בעלת יחס אנושי לדוד בעומק לבו. הדמות האנושית העיקרית במחזה היא דבורה, אשתו של אהרון ואמו המאמצת של מלך, כאמור לעיל. היא עושה ככל יכולתה למען דוד, מתייחסת אליו ביחס אוהד ואנושי ומתעמתת עם בעלה ועם מנחם, מטיחה בבעלה דברים קשים על כך שלא אישר לדוד יום חופשה, כאמור, ומטיחה במנחם על ניצולו את דוד, אך אינה מצליחה להשפיע עליהם לחדול ממעשיהם המבישים כלפי דוד. היא אף מאיימת על אהרון, שהיטפלותו לדוד עלולה לפגוע במערכת היחסים ביניהם כבעל ואישה, ובעימות שמתעורר בין מלך לאהרון, היא עומדת לצדו של מלך.

זהו מחזה שכמעט כל הדמויות בו חוות חוויות טרגיות (ולפיכך ניתן, לדעתי, להגדירו כטרגדיה): מלך, שניזון מסיפוריו של זיתוני, שלא ידע על המאמצים המרובים שעשתה דבורה כדי למנוע את הפגיעות השונות באביו של מלך ואף במלך (בנוסף למאמציה למנוע את הפגיעות בדוד, היא ניסתה להביא לביטול הבחירה בשם "מלך", שהציעו אהרון ומנחם להורי התינוק, מתוך כוונה להתל וללעוג גם לתינוק שאך זה נולד, ומאוחר יותר הביאה לביטול הבחירה בו, כתינוק, ל"חגיגת הביכורים" בקיבוץ, כ"תינוק ביכורים", לאחר שנוכחה בחרדתה של אמו, שתינוקה נלקח ממנה לצורך החגיגות), סבור שאמו המאמצת נתנה יד, בשתיקה אמנם, לפגיעות השונות באביו ומתייחס אליה ביחס עוין שמכאיב לה מאד, בבואו לקיבוץ על מנת לאמת את הסיפורים ששמע מזיתוני ולבוא חשבון עם מי שפגעו באביו וגרמו, אמנם בשגגה, למות אביו ואמו. מלך אף מתייסר ומייסר את אמו על כך שבסיפורים בנוסח סיפורי אגדות יפים ("פעם היֹה היה..."), שסיפרה לו בילדותו הרכה על הוריו, היא הסתירה ממנו את האמת על אביו בעל הפיגור הקל ועל היחס המביש של אהרון ומנחם כלפיו, בשעה שכוונתה הייתה טובה- להגן על נפשו הרכה. דבורה, שבנה המאומץ (לא ברור האם הוא אומץ באופן רשמי, או רק גודל על-ידי דבורה ואהרון), שהיא אוהבת מאד, עוין אותה עקב מה ששמע מזיתוני, חוֹוָה חוויה טראגית, ומנסה להבהיר למלך שטעות בידו, ושהיא עשתה ככל יכולתה על מנת להגן על אביו ועל נפשו שלו, ובנוסף לכך, היא חווה חוויה טרגית כשמתברר לה שבעלה גרם למותם של רחל ודוד; רחל ודוד, ששילמו בחייהם על מעלליהם של אהרון ומנחם, אף הם דמויות טרגיות; אהרון, שגרם למותם של רחל ודוד, סובל  מרגשות אשמה וצועק מתוך שינה מחמת סיוטים (ויש להניח, שרגשות אשמה אלה הן שהניעו אותו לאמץ, או לגדל, את מלך); זיתוני סובל מייסורי מצפון ומבקש למרק את מצפונו על-ידי נכונותו להסגיר את עצמו ודרישתו מאהרון וממנחם להצטרף אליו בנכונותו זו; מלך הופך לדמות טרגית עקב האמת ששמע מזיתוני על היותם של אביו ואמו בעלי פיגור, על הפגיעות השונות שפגעו אהרון ומנחם (בהיגררותו של זיתוני) באביו ובמקצת גם באמו ואף בו, כשהציעו להוריו את שמו, ועל מותם הטראגי של הוריו בתאונת הטרקטור. העניין אינו מניח לו והוא נכנס לעימות קשה עם הוריו המאמצים ואף מבהיר לאהרון שכל אהבתו אליו, אל מלך, כאב מאמץ, בגידולו המסור, אינם יכולים לעמוד כנגד  חטאיו כלפי אביו הביולוגי וכלפי אמו, ולבטלם כאילו לא היו.

בעניין השם שהוצע לרחל ודוד עבור תינוקם, על-ידי אהרון ומנחם, אוסיף שהשם הוצע על-ידם, ללא ספק, מתוך כוונה אירונית, שנועדה להלעיג עליו, על התינוק, בלשון סגי נהור, מתוך מחשבה שאף הוא כאביו, יהיה בעל פיגור קל, ובוודאי לא אדם נישא ורם כמלך (הסברו של אהרון לדבורה, שכשם שיש שם "מלכה" לבנות, כך יכול להיות גם שם "מלך" לבנים, נשמע כתירוץ, שנאמר על מנת להרגיע את דבורה מִזַעֲמָהּ עליו). בפרשת לקיחתו של התינוק מלך ל"חגיגת הביכורים", אוסיף, שאהרון מתגלה באטימותו לרגשותיהם של רחל ודוד גם כאשר הוא לוקח מהם את התינוק. איננו רואים בהצגה את מעמד לקיחת התינוק, אלא מבינים, במעמד ההכנות לחגיגות הביכורים, שהתינוק נלקח מרחל ודוד על-ידי אהרון בניגוד לרצונם, וזאת לפי תגובות החרדה הניכרות של רחל, במעמד ההכנות לחגיגות, מחמת זאת שתינוקה נלקח ממנה, ואני מבינים שתגובות חרדה אלה היו גם במעמד לקיחת התינוק ממנה, תגובות שנתקלו באטימותו של אהרון לחרדה זו. שוב, כמו לגבי יחסו לדוד, גם מיחסו לרחל עולה שהוא לא ראה אותה כאדם בעל רגשות, מחמת הפיגור הסביבתי שממנו סבלה.

זהו, אפוא, מחזה טראגי, פסימי וקודר ביסודו, המציג בפנינו את הצדדים המכוערים והמבישים שבהתנהגותם של רבים מבני האדם כלפי האדם החריג (בהצגה שלפנינו- אהרון ומנחם ולקוחותיו של דוד בעת היותו בעיר), אך, יחד עם זאת, יש במחזה "נקודות אור", בעיקר בדמותה של דבורה, הדמות האנושית ביותר במחזה, בעלת החמלה והאהדה לדוד, ובמידה מסוימת גם בדמותו של זיתוני, בעל המצפון. אמנם, התנהגותם של אהרון ומנחם כלפי דוד לא נבעה מרוע ומרשעות לשמם, אלא מתוך רצון להשתעשע מהמהתלות שהיתלו בו ומהלעג שלעגו לו, אך, ביסודו של דבר, רצון זה התבסס על אטימות וחוסר אנושיות כלפיו כאדם.

בנוסף לנושא האוניברסלי שהוצג עד כה במאמר זה, יש במחזה גם יסודות ישראליים ספציפיים. היסוד הראשון: המחזה, בפרק הראשון שלו (הגעתו של דוד לקיבוץ והפגיעות למיניהן שפגעו בו אהרון ומנחם בעיקר, עד למותו הטראגי ביחד עם רחל), כך מובן לפי סימנים רבים, בין היתר גילו של מלך, 24 שנים, מתייחס לתקופה שהייתה בחברה הישראלית לפני עשרות שנים, שבהן חברי הקיבוצים נחשבו ל"מלח הארץ", למעולים שבבני הנוער ובצעירים, לבעלי האידיאולוגיות הציוניות המובהקים ביותר והמסירות ללא גבול לעם ולמדינה, שמתוכם צמחו מיטב הלוחמים בצה"ל, ביחידות המובחרות ובפיקוד הצבאי. לא בכדי אומר-זועק זיתוני כלפי אהרון ומנחם את המשפט "אתם הייתם אדוני הארץ", בניסיונו להסביר מדוע הוא, צעיר ממוצא תימני, שלא חש כחלק אורגני מהחברה האשכנזית שסביבו, שבניה נחשבו, לפחות בעיניו, ל"אדוני הארץ", לא יכול היה לעמוד כנגדם בכל תוקף כדי למנוע מהם מלפגוע בדוד.

היסוד השני: מהמחזה עולה גם הבעיה העדתית, אמנם לא במפורש, אלא במרומז (זיתוני, שלפי שמו הינו ממוצא מזרחי - כשחקן אף נבחר יוסי צברי, בעל החזות המובהקת של יהודי ממוצא תימני - אינו מרגיש כחלק אורגני מחברי הקיבוץ, שלפי חזותם של דבורה ואהרון ומנחם הינם אשכנזים. כמו כן, אולי גם עצם העובדה שחברי הקיבוץ קוראים לו בשם משפחתו, האופייני כשם מזרחי, זיתוני, בשעה שהם קוראים זה לזה בשמותיהם הפרטיים, אף היא מלמדת על הבעיה העדתית). בהקשר זה, ראוי לציין, שבאופן אירוני מסתבר  שגם דוד, הקורבן מחמת חריגותו, נגוע בגזענות (שבה "האחר" הוא, למעשה, סוג של "קורבן" מחמת מוצאו). כאשר אהרון ומנחם מנסים לשכנע אותו להכיר את רחל ומראים לו תמונה שלה, הוא מסרב בעקשנות רבה וחוזר ואומר שהיא "כושית" (כמובן, כוונתו היא שהיא "שחרחורת", כפי שאומר לו אהרון, ולא "כושית" במובן של אפריקאית), ובהמשך מסתבר שהדבר שהפריע לו זה לא שהוא אינו אוהב נשים שחרחרות, אלא ש"אף אחד במשפחה שלי לא התחתן עם כושית" (הציטוט- על-פי הזיכרון, שלושה ימים לאחר שצפיתי בהצגה), ובכך חושף פן גזעני של משפחות אשכנזיות רבות, שבניהם ובנותיהם אינם מתחתנים עם מזרחיים, בוודאי לפני עשרות שנים, ולצערנו אף כיום, אם כי במידה פחותה בהרבה, ושהוא נגוע בגזענות זו. זהו רעיון יפה, אולי אף מבריק, של המחזאית (סביון ליברכט), אשר שׂמה משפט מְקרבן זה בפיו של הקורבן העיקרי שבמחזה.

היסוד השלישי: נושא שלילת הגלות. בקיבוצים של אותם ימים רחוקים, כמו בחברה הישראלית בכלל, רווחה ההשקפה שהגלות היא שלילית ומבישה, וזאת כחלק מהמאמצים ליצור בארץ את "הישראלי החדש"- הגאה, האמיץ והלוחם ללא חת, השרירי והשזוף, איש עבודת האדמה, איש הטבע והכרת הארץ במסעות ובטיולים לאורכה ולרוחבה וכו' וכו', היפוכו של "היהודי הגלותי", כפי שנתפש אז בציבור הישראלי. דוד, בעת הצגת מועמדותו בפני חברי הקיבוץ באסיפת החברים, מצטט את "מגילת הקיבוץ", הכוללת בין היתר את המילים "חרפת הגלות". הוא, על אף פיגורו הקל, מבין את משמעות המילים ומנסה להתחמק מלומר את המילה "חרפת", מאחר - כך אנו מבינים – שהוריו ואחותו ז"ל חיו בגלות, עד עלותם לארץ, והוא אינו רוצה לפגוע בזכרם. הוא אף מציין את מוצא הוריו בעיר שהינה בגולה. גם כינויו האשכנזי ("דוּוִיק", כאמור לעיל), שבו הוא הציג את עצמו בפני מנחם ואהרון בבואו לקיבוץ לראשונה, וגם שמה האשכנזי המובהק של אחותו (הניה) הינם "גלותיים", וזאת בחברה הישראלית דאז, שרבים מחבריה בחרו לעברת את שמותיהם, כחלק מרעיון שלילת הגלות ויצירת "הישראלי החדש". אהרון ומנחם מסתייגים, כבר בהיכרותם הראשונה עמו, מכינויו בעל הצליל ה"גלותי" ואומרים לו שעליו להיקרא "דוד", אך כאשר דוד מציג את עצמו בפני רחל, הוא, אמנם, מציג את עצמו כ"דוד", אך מוסיף, שהיא יכולה לקרוא לו "דוויק", והיא, אמנם, מציגה את עצמה כ"רחל", אך מוסיפה, שהוא יכול לקרוא לה "רשל" (שמה ה"גלותי", שעוברת ל"רחל", כנראה לא  מרצונה החופשי המלא - כלומר תחת שכנוע כבד ואולי אף תחת לחץ מסוים, כפי שארע, לעתים, באותם זמנים - כך משתמע מכך שהיא מבקשת מדוד לקרוא לה "רשל", בתגובה לבקשתו לקרוא לו "דוויק").

מהבחינה הזו, של שלושת היסודות הנ"ל, המחזה נאמן לתקופה שלפני עשרות שנים, שאותה הוא מתאר, ודבר זה עומד לזכותה של המחזאית, שניסתה, ובהצלחה, לשחזר את רוח התקופה.

המחזה כתוב בכישרון. המחזאית מגלה יכולת יפה ביצירת דרמה המְלוּוָה בעימותים לכל אורך המחזה- עימותים בין דבורה לאהרון ולמנחם, בין מלך לדבורה ולאהרון ובין זיתוני לאהרון ומנחם. גם סצנות ההיתול והלעג כלפי דוד, עם כל העצב שהן משרות על הצופים (כך היה לפחות לגבי, ואני סבור שגם לגבי רבים אחרים), כתובות בכישרון. המחזה כתוב בכישרון גם בכמה סצנות מכמירות לב שבו, כגון הסצנה שבה מנסה דבורה להסביר לדוד שעליו להתנגד לדרישות ממנו מצד המהתלים בו להיות "ראשון". בסצנה זו, מופיע דוד בביתה של דבורה כאשר על ראשו מונח זר של עלי צמח משוננים. דבורה שואלת אותו לפשר הדבר, והוא מספר לה שכך ביקשו ממנו הרפתנים (ובראשם - כך מובן לנו - אהרון, מרכֵּז הרפת), כי, לדבריהם, מדובר בניסוי שנועד לבדוק האם בזכות זאת שהפרות יראו אותו עם זר עלי הצמח, תנובת החלב שלהן תגדל, והוא נבחר להיות הראשון בניסוי, ושאם הניסוי יצליח, גם הרפתנים האחרים יניחו לראשיהם זרים כאלה. דבורה מבינה מיד מה שדוד לא הבין, מחמת הפיגור הקל שממנו הוא סובל, שזו עוד מהתלה שמהתלים בו אהרון וחבריו הרפתנים, מסירה את הזר מעל ראשו ומנחה אותו שלהבא יסרב בתקיפות להיות הראשון ב"ניסויים", ושיאמר לאחרים "בתקיפות" ש"הם יהיו הראשונים". לעניין זר עלי הצמח המשוננים, אציין שזכור לי מלימודי "המלט" בתיכון, שנאמר לנו על-ידי המורה, שזר הפרחים שהניחה אופליה על ראשה לקראת התאבדותה, פורש על-ידי אחד הפרשנים כמרמז על זר הקוצים שהניחו הרומאים על ראשו של ישוע בדרכו להיצלב. פירוש זה, אפשר לתת גם במקרה שלפנינו, ואף ביתר תוקף, שכן, להבדיל מזר הפרחים שב"המלט", בהצגה שלפנינו ניתן לראות בבירור שעלי הצמח משוננים, ומבחינה זו, אכן מזכירים, במידה מסוימת, זר קוצים, באופן מובהק הרבה יותר מאשר זר פרחים. אינני יודע האם המחזאית התכוונה לרמוז להקבלה לסיפור ישוע, אך הפירוש אפשרי, שכן בשלושת המקרים (של ישוע, של אופליה ושל דוד), מדובר בדמויות טרגיות, שסופן מוות טרגי. כמו כן, היותם של עלי הצמח משוננים מלמדת, לדעתי, שהמחזאית הגיעה לרעיון של האֶרְמֵז (אלוזיה) לזר הקוצים שבסיפור ישוע מֵעַצְמָה, מבלי להיזקק ל"תיווכו" של שקספיר או של פרשנו שהעלה את פירושו הנ"ל. גם סופו ה"פתוח" של המחזה, שאין בו הכרעה בעניין רעיון ההסגרה העצמית של שלושת החברים, נראה לי נכון, שכן זוהי סיטואציה קשה ביותר להכרעה על-ידי הדמויות הנוגעות בדבר (אהרון ומנחם), ומוטב שהסיטואציה תישאר כבלתי פתורה, בבחינת נושא המועבר לצופים למחשבה. יצוין גם, שהביקורת העולה מן המחזה אינה רק על חברי הקיבוץ, אלא גם על העירונים, לקוחותיו של דוד. רבים בעיר, כמו בקיבוץ, נגועים ביחס המביש כלפי דוד החריג, אם כי באופנים שונים. סדנא דארעא חד הוא.

יחד עם זאת, המחזה, לדעתי, אינו חף מליקויים. הליקוי הראשון, בעיניי, הוא בחירתה של המחזאית לתאר את מלך כנער ש"רץ הכי מהר, קפץ הכי גבוה", כלומר המצטיין בספורט שבין הנערים וכמי שהפך לטייס קרב, כלומר המצוין שבחיילים. אמנם, אין מניעה לתאר אותו כך, אך עדיף היה, לדעתי, שהוא יתואר כנער וכחייל "רגיל", וזאת מהסיבה הפשוטה שתיאורו כמצוין שבנערים ובחיילים הוא, בעיניי, אמצעי זול, במידה מסוימת, על מנת ליצור אהדה בקרב הצופים כלפי מלך, ומבחינה אמנותית יש בכך פגם. תיאור גיבורים כ"יפים" (במובן הרחב של המילה, כלומר כמוצלחים במיוחד), אופייני לספרות רומנטית ולספרות ולאמנות זולה בכלל (וראו, למשל, סדרות טלוויזיה מסוימות, חסרות כל ערך אמנותי, שבהן הגיבורות הן נשים שכולן צעירות ויפהפיות והגיבורים הם גברים שכולם צעירים ויפהפיים), ואינו התיאור הנכון יותר, מבחינה אמנותית, בספרות ובאמנות איכותיים. אין בכך הכרח, מבחינת המחזה, שמלך יהיה המוצלח ביותר, ודי בכך כדי שזה לא יהיה כך.

הליקוי השני, בעיניי, הוא חזרתו בתשובה (בעברית תקנית: היהפכותו לבעל תשובה, או: היותו בעל תשובה) של זיתוני. אמנם, הדבר אינו נאמר במפורש, אך עלול להיווצר הרושם אצל הצופים כאילו ביקורתו החריפה (חריפה מדי) של זיתוני כלפי אהרון ומנחם ובמקצת (שהרי הוא רק נגרר אחריהם) גם כלפי עצמו (הוא מכנה את פרשת תאונת הטרקטור כ"רצח", למרות שברור לחלוטין שזו הייתה תאונה מחרידה שאיש לא התכוון שהיא תתרחש, הגם שאהרון תרם, שלא במתכוון, להתרחשותה, בכך שנתן לדוד את הטרקטור הלא תקין) וכאילו חרטתו העמוקה והכנה על היגררותו אחריהם בפגיעותיהם בדוד, נובעות מכך שהוא הפך לבעל תשובה. המחזאית הנבונה הייתה אמורה להיות ערה לעניין זה, ולהימנע מיצירת רושם זה. ביקורת חריפה על עוול וחרטה עמוקה וכנה אינם נחלתם של בעלי תשובה ואנשים דתיים בכלל דווקא, אלא, לא פחות, גם נחלתם של אנשים חילוניים. מבלי משים (אני מקווה שמבלי משים, ואם זה במודע ובמכוון, רע הדבר שבעתיים, בעיניי) תרמה המחזאית תרומה לא נכונה ולא רצויה לטענתם של אנשים דתיים רבים כאילו המוסר והמצפון הינם נחלתם הבלעדית וכאילו החילוניות ריקה מערכים. לעניין זה יש לציין, כדוגמא מובהקת, את משל העגלה המלאה והעגלה הריקה, שבה רמז "החזון איש" בפני בן-גוריון כאילו העגלה המלאה [בערכים] היא דימוי לדתיוּת וכאילו העגלה הריקה [מערכים] היא דימוי לחילוניוּת, ועורר עליו את זעמו של בן-גוריון, שהשיב לו בטיעונים יפים ונכוחים על היותה של החילוניות בעלת ערכים נעלים וחשובים, כגון החלוציות ויישוב הארץ ובניינה. אציין גם שיתכן שבאמצעות חזרתו בתשובה של זיתוני, התכוונה המחזאית לרמוז שייסורי המצפון שלו גרמו לחזרתו בתשובה. בעיניי, גם כוונה זו, אם אכן הייתה, איננה רעיון מוצלח. אדם יכול להתייסר בייסורי מצפון ולהתמודד עמם בכלים חילוניים (כגון ההגות החילונית הענפה בנושא זה ועוד ועוד כלים) וללא חזרה בתשובה. חזרה בתשובה אינה הפתרון האידיאלי לייסורי מצפון, ולדעתי, אסור שתיראה כך. הרעיון שחזרה בתשובה היא הפתרון האידיאלי לייסורי מצפון נובע מגישה דתית מובהקת, שלא צריכה להיות לה אחיזה בלבה של מחזאית חילונית (לפי הידוע לי, סביון ליברכט הינה חילונית). אילו היה מדובר במחזאית דתיה ובעלת תפיסת עולם דתית- ניחא, ניתן היה להבין זאת, שכן זהו עולם המושגים שלה, אך מה למחזאית חילונית ולרעיון זה, אם, אכן, הוא שהנחה את ליברכט?! האם חטאה, חלילה, ליברכט, ברצון למצוא חן בעיני הדתיים? אני רוצה להאמין ומקווה מאד שלא, אלא שהיא פשוט שקלה לתוּמה שיקולי יצירה כפי שנראו בעיניה, מבלי להיות מודעת לְמָה שאפשר להבין מהם.

למרות שני פגמים אלה, בעיניי, המחזה הינו, לדעתי, מחזה טוב מאד, הכתוב בכישרון, כאמור לעיל. גם הבימוי הינו, לדעתי, טוב מאד. כנקודה הראויה במיוחד לציון, מבחינת הבימוי (אלא אם מדובר בהנחיה של המחזאית - המחזה הכתוב אינו לנגד עיניי), אציין שבסצנת תאונת הטרקטור, בשלב שבו מבינים אהרון, מנחם וזיתוני שהמצב מעורר דאגה ואסון עומד להתרחש, שלושתם צועקים אל דוד (ואהרון אף מסמן בכף ידו תנועה שמסמנת כיבוי המנוע) ומנסים להנחותו כיצד עליו לנהוג על מנת שתימנע תאונה, אך דבריו של זיתוני אינם נשמעים. שפתיו נעות, אך קול אינו יוצא מהן. זהו, בעיניי, רעיון בימויי מבריק- זיתוני כל-כך שרוי בחשש ובחרדה שמא הוא יהפוך לקורבן, במקום דוד, למהתלותיהם וליתר מעלליהם של אהרון ומנחם, עד שהוא אינו מעז לצעוק לידם בקול לעבר דוד על מנת שהתאונה הצפויה תימנע, ורק שפתיו נעות,  ואולי צעקותיו שאינן נשמעות מרמזות על כך שהוא צעק רק בלבו, ושפתיו הנעות (מבלי שקול יוצא מהן) נועדו להמחיש זאת.

המשחק של כל השחקנים יפה מאד. אציין במיוחד את אבי גרייניק, המגלם את דמותו של דוד, הממלא היטב תפקיד לא קל של אדם הסובל מפיגור קל וכן את נתי קלוגר, המגלמת את דמותה של דבורה הרגישה והאנושית וכן את יעל בוטון, המגלמת את דמותה של רחל, הסובלת מפיגור סביבתי והמאוהבת בדוד, באופן אמין מאד, באופן המעורר תחושה של תוֹם, בחן כובש ובשמחת חיים.

התפאורה (אורנה סמורגונסקי) נכונה ומתאימה לתקופה שבה מתרחש המחזה, לפני עשרות שנים בקיבוץ- הריהוט בדירתם של דבורה ואהרון הינו צנוע (שולחן עץ פשוט וכסאות עץ פשוטים וללא ריפוד), והשביל היורד מחלקה המוגבה של הבמה אל דירתם של דבורה ואהרון, שבה גדל מרבית חייו מלך, נראה לי סמלי, ומסמל את רוח המחזה, שעיקרו המורדות של יחס מחפיר מבחינה אנושית והתנהגות מבישה ואטימות של מנחם ואהרון כלפי דוד (בעיקר), כלפי רחל וכלפי מלך התינוק. בהקשר זה אוסיף, שדבריו של דוד על כך ש"הם" (הרפתנים; לא רק "הוא", אהרון) שכנעו אותו לשים על ראשו את הזר, וכמו כן דבריו של דוד לרחל, לאחר ההצגה שהציגו בפני חברי הקיבוץ של שתי סצנות מהסרט "סאלח שבתי", כי חברי הקיבוץ צחקו עליהם (אמנם, רחל אינה מקבלת את דבריו ומפרשת את צחוקם של חברי הקיבוץ כסימן להנאתם מההצגה, אך נראה שדוד הוא הצודק, שכן בסצנות שהציגו רחל ודוד לא היה כל דבר מצחיק, ונראה שאכן חברי הקיבוץ צחקו עליהם), כל אלה מלמדים שחברי הקיבוץ היו שותפים, אמנם במידה פחותה בהרבה מאשר אהרון ומנחם, ביחס המביש כלפי דוד (בעיקר) ורחל.

לסיכום אומר, שזוהי הצגה נוגעת ללב ומעוררת מחשבה על יחסנו לחריגים שבתוכנו, הצגה הכתובה היטב והמשחזרת את רוח התקופה, הצגה המשוחקת היטב ושהתפאורה בה נכונה והולמת את התקופה, ואני ממליץ מאד לצפות בה.

ההצגה היא של תיאטרון בית ליסין

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חיים ספטי