אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מעברות הירדן: מעברה לבריאה, מבריאה לעברה


מעברות הירדן: מעברה לבריאה, מבריאה לעברה

מעברות הירדן: מעברה לבריאה, מבריאה לעברה

מַעְבְּרוֹת הירדן: מֵעֶבְרָה לִבְרִיאָה, מִבְּרִיאָה לְעֶבְרָה

יעקב, בברחו מפני לבן, מגלות לגאולה, מחרן לישראל, חוצה את נהר הפרת:

 וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר [הפרת] וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד. (בראשית לא:כא)

 במרחק כמה ימי מסע מחרן, שכנה העיר תפסח, לחופו של הפרת, על דרך אסטרטגית חשובה, שלידה נהגו השיירות לחצות את הנהר.

 בדומה לתפסח, מעבר על הפרת, שבו הודות למים הרדודים ניתן לצלוח ברגל את הנהר מצד אל צד, כך גם מעברות הירדן, המקומות שבהם גובה המים נמוך ואיפשר לעבור את הנהר מחוף אל חוף. דרך אחד המעברים האלה חצה יעקב את הירדן עם בני משפחתו, שם נאבק עם איש ושם שונה שמו מיעקב לישראל:

 וַיָּקָם יעקב בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו, וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.  וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל, וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.  (...). וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, (...)ֹ.  (בראשית לב:כג-כד, לב)

 יעקב, שהשתחרר משעבוד לבן ומאימת עשיו, חצה שני מעברי מים רדודים, על הפרת ביציאתו מחרן ועל הירדן בכניסתו לארץ. בני ישראל, שישתחררו מעבדות מצרים, יחצו בתורם שני מכשולי מים שייבקעו דרך נס, ים סוף ביציאתם והירדן בכניסתם. המקרא כדרכו מביא סיפורי בבואה, גרסות דומות ושונות לאותו מוטיב מרכזי של מים פה ומים שם, מי הבריאה הראשוניים שנבקעו למים עליונים ומים תחתונים, שמים וארץ, כשמנהרה סלולה מקשרת ביניהם, מעמידה את היקום על כנו, קובעת לו גבולות, מחלצת אותו מכלא של סערת תופת (ראו: תקוות חוט השני).

 מעברות הירדן קשורות לרדיפה שבסופה הצלה וישועה גם בסיפור שני המרגלים אשר שולח יהושוע ליריחו כדי לבדוק את הלך הרוחות בעיר. באכסנייתה של רחב, שבה נטו ללון, מתגלית זהותם. מלך יריחו פוקד על רחב להסגיר לידיו את שני הזרים. אך רחב מטעה את שליחי המלך ומספרת להם שהמרגלים כבר יצאו מהעיר, לפני סגירת שעריה לעת ערב (בערי המזרח היה נהוג לנעול את השערים אחרי שקיעת השמש, ולא לאפשר לא כניסה ולא יציאה אחרי מועד זה). המרגלים חבים את הצלתם לתכסיס זה של רחב. שליחי המלך רודפים אחריהם לכיוון הירדן בעוד שזו תשלח אותם לכיוון ההפוך, להתחבא בהרים:

 וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַתִּצְפְּנוֹ, וַתֹּאמֶר: כֵּן, בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים, וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה.  וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁך וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ [כאשר הגיע זמן סגירת שער העיר, עם רדת החשיכה, האנשים יצאו],לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים, רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם, כִּי תַשִּׂיגוּם. וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה, וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג. וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן, עַל הַמַּעְבְּרוֹת, וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי, כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם [אחרי שיצאו הרודפים, סגרו את שער העיר].  (...). וַיֵּלְכוּ [האנשים] וַיָּבֹאוּ הָהָרָה, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים, עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים. וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל  הַדֶּרֶךְ, וְלֹא מָצָאוּ. וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר, וַיַּעַבְרוּ [את הירדן] וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וַיְסַפְּרוּ לו אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם.  וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ: כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ, וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ.  (יהושוע ב:ד-ח, כב-כד)

 מעברות הירדן נזכרות שוב בסיפור הצלת בני ישראל משעבוד מואב, תחת פיקודו של אהוד בן גרא. לאחר שזה הרג לבדו את עגלון, מלך מואב, בארמונו, הוא נמלט ממואב חזרה לישראל ומזעיק את לוחמיו. יחד הם תופסים את מעברות הירדן וחוסמיםאת דרכו של חיל המצב המואבי,  מונעים ממנו להימלט ממערב למזרח, לארץ מוצאו. המואבים בישראל מנועים לא רק ממנוסה אלא גם מאפשרות לקבל סיוע ותגבור, ממואב, מעבר לירדן. אחרי שתופסים ישראל את המעברות, זוהי אם כן שעת הכושר להתקיף ולהכות בחיל המצב המואבי הנמצא במערב הירדן ולהכניעו:

 וַיְהִי בְּבוֹאוֹ [של אהוד בן גרא] וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם.  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רִדְפוּ [עקבו] אַחֲרַי כִּי נָתַן ה' אֶת אֹיְבֵיכֶם, אֶת מוֹאָב, בְּיֶדְכֶם, וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ [תפסו] אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב  [המובילות אל מואב, מול מואב] וְלֹא נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר. (שופטים ג:כז-כח)

 כמו מרגלי יהושוע שירדו מההר (מצפון ליריחו) בדרכם אל מעברות הירדן, כך בני ישראל בפיקודו של אהוד בן גרא יורדים מהר אפרים, גם הם, בדרכם אל מעברות הירדן. על שני המרגלים נאמר: וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר, וַיַּעַבְרוּ [את הירדן] וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (יהושוע ב:כג); על אהוד בן גרא ולוחמיו נאמר: וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר (...), וַיִּלְכְּדוּ אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן (שופטים ג:כז-כח). ולא רק תנועת הירידה מן ההר, סמלית ככל התנועות והתנוחות המתוארות במקרא, שיש בה מהענקת שפע ותשועה ממעל כלפי מטה, מאחדת את שני האירועים. קשרים נוספים מתגלים ביניהם: סיפור המרגלים משמש כפתיח לכיבוש יריחו; סיפור אהוד בן גרא פותח במכות שהיכה מואב את ישראל אשר השתלט על אזורים ממערב לירדן, מול יריחו ועל העיר עצמה (שופטים ג:יג), מפתח הכניסה לארץ. סוף המבצע הופך את המצב על פיו: אהוד בן גרא נועד לחדש את פעלו של יהושוע בן נון, להשיב עטרה ליושנה, בכיבוש חוזר של יריחו, וגם כאן מסתיים הסיפור בניצחון ישראלי מוחץ:

 וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא, כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, כָּל שָׁמֵן וְכָל אִישׁ חָיִל, וְלֹא נִמְלַט אִישׁ. (שופטים ג:כט)

 חיילי מואב השבעים, בריאי בשר כמלכם עגלון, שניתן לדמיינם שרועים, מתים, לחוף הנהר, לאחר שנלכדו במלכודת המוות שטמן להם אהוד בן גרא, מזכירים את חילו של פרעה, מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם (שמות יד:כט-לא), לאחר שהוצף מעבר זה ומעבר זה, בחומות גלי הים שהושב לקדמותו.  על חיל מואב נאמר: וְלֹא נִמְלַט אִישׁ (שופטים ג:כט); על חיל פרעה נאמר: לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד (שמות יד:כח).

 מעברות הירדן משחקות תפקיד דומה בתבוסתו של פולש מציק אחר – מדיין, והפעם גובר עליו ישראל בפיקודו של גדעון בן יואש. לאחר שהמדיינים המבוהלים הותקפו בפתאומיות בלילה, ממערב, מצפון ומדרום, יצא מחנה מדיין כולו במנוסת בהלה ענקית כשאנשי ישראל שבאזור, מהשבטים מנשה, אשר ונפתלי, יוצאים אחריו למרדף. בינתיים הורה גדעון לבני אפרים לרדת מההרים לירדן (כמו מרגלי יריחו וכמו לוחמי אהוד בן גרא) ולתפוס את מעברותיו כדי למנוע מהמדיינים להימלט אל עבר הירדן מזרחה, אל המקום שממנו באו. אנשי אפרים אכן עשו זאת ובמהלך פעילותם המבצעית אף לכדו את שני שרי מדיין – עורב וזאב – והרגום:

 וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר: רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן [חסמו בפניהם את המעברים על המים עד בית ברה וגם את מעברות הירדן], וַיִּצָּעֵק [הוזעקו ונאספו מייד] כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן.  וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב, וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל [אחרי] מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. (שופטים ז:כד-כה)

 בפסוקים אלה טמון מפתח להבנת משמעותם הסמלית של כל עימותי ישראל עם אויביו האליליים, כפי שהם מוצגים במקרא. על בני אפרים לתפוס את המעברים בשטח הביצות והבריכות שיוצרים מפלי המים הנשפכים מהרי אפרים לירדן, באזור בית שאן, עד בֵּית בָּרָה, וכן את מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן. בֵּית בָּרָה הוא בֵּית עֲבָרָה, מלשון מעבר (שמואל ב, יט:יט), גשר המוליך מֵעֲרָבָה (ממדבר, סמל לחורבות תוהו ובוהו) לִבְרִיאָה (לגן פורח, סמל ליקום מיושב, מסודר ומתואם). בֵּית בָּרָה הוא בֵּית הַבְּרִיאָה הַבָּרָה. אך אותו גשר, עֲבָרָה, המוליך מאבל לישועה, עלול להוביל לכיוון ההפוך, משמחה לשואה. תרועות ניצחון וקינות, תהילות ויללות, כרוכות לעתים רבות יחדיו. עֲבָרָה בשינוי תנועות קל הופכת אכן ל-עֶבְרָה  ופירושה הראשוני של מילה זו הוא גאווה ורהב שימיטו אסון וחורבן על המתנשאים, כפי שמוכיח הפסוק הבא (בימינו נשמר רק מובן המילה כ-כעס אולם וילהלם גזניוס במילונו מביא גם, ובצדק, את מובנה המקראי כ-רהב):

 שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב, גֵּא מְאֹד,  גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹוְעֶבְרָתוֹ, לֹא כֵן בַּדָּיו [התפארויותיו הכוזבות אינן אמת, ריקות].  לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב, כֻּלֹּה יְיֵלִיל,  לַאֲשִׁישֵׁי קִיר חֲרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ, אַךְ נְכָאִים [לכן, משום גאוותו, רק הוא, מואב, ייליל על עצמו, כל כולו, יקונן על יסודות העיר קיר חרשת, יבכה על הריסותיה]. (ישעיהו טז:ו-ז) 

 בניגוד ליראי ה', הסרים מרע, העוברים בדרך הישר, בוטחים הַמִּתְעַבְּרִים, המתנשאים, בטחון יתר לא מוצדק בחכמתם, בכישוריהם (משלי יד:ג, טז) - שגעון גדלות שלא יוכיח עצמו בעת מבחן, עוברים כל גבול, עולים על גדותיהם, כגאות הים הגאוותן שהעז למרוד באל הבורא. הַמִּתְעַבְּרִים מחקים  בהתנהגותם את הדגם הקדמון של הים המתרהב (ישעיהו נא:ט-י; איוב כו:יא-יג) וסוטים מדרך הצנעה הסלולה, המומלצת במקרא, שבה היה עליהם לעבור בלי לחרוג (ראו: מגערה (דרך רגיעה) לערגה). החוטאים בעֶבְרָה - בגאווה, ביהירות וברהב (פירושה המקורי של המילה) ייענשו בעֶבְרָה - קצף זעם וחרון (פירושה השני). עברתו של ה' כנגד העמים האליליים, ממשיכי דרכם של תניני הים, נחשיו ורהביו, מופנית נגד ישראל כאשר הוא עושה כמנהגם, אינו בוטח בישועת אלוהיו וממאן ללכת בתורתו:

 וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹהִים עֶלְיוֹן  וְעֵדוֹתָיו [חוקיו] לֹא שָׁמָרוּ. וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם, נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה. וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם,  וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ. שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר, וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל.  וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם [בו שכן בקרב בני אדם]. וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ [ארון הברית נפל לידי הפלישתים], וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר. וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר. (תהילים עח:נו-סח)

 בֵּית בָּרָה כמעט ונהיה אכן בֵּית עֶבְרָה במהלך מלחמת גדעון במדיין. זו עדיין לא הסתיימה והינה עליו לטפל בבני אפרים הרברבנים אשר רבים אתו בחוזקה על כי לא קרא להם להילחם במדיין בתחילת העימות (שופטים:ח). גדעון חוצה את הירדן מזרחה במרדף אחרי שארית צבא מדיין. בני אפרים מביאים לו את ראשי שרי מדיין, זאב ועורב, ובהזדמנות זו מתלוננים על כי לא שיתפם במלחמה. בקראו לשבטים אחרים להילחם אתו, לא להם, העליונים, החזקים והרבים, בעיני עצמם, פגע גדעון בכבודם. קנאת אחים ישנה ומושרשת היטב, עוד מזמן העדפת יעקב את אפרים על פני מנשה בברכת הבנים המפורסמת, פורצת על פני השטח. לגדעון, בן שבט מנשה, קמים יריבים, בני שבט אפרים, מעמו שלו. אך גדעון מוחל על כבודו, בחכמה ובאיפוק, ומפייס את בני אפרים הגאוותנים, העסוקים ברדיפה אחר תהילה אישית שמביאה אותם לידי זעם, קנאה ושנאה. אפרים חוטאים בעֶבְרָה-רהב ובעֶבְרָה-זעם. אך גדעון משכך את חמתם, מכיר בחשיבותם ואף מעצים את מעשיהם ומעניק להם את תואר המנצחים הראשיים ובלבד שיוכל לשמור על אחדות העם ולהמשיך במרדפו הנועז כדי לחסל את כוחו הצבאי של האויב. בהמשך הפשיטה לוכד גדעון את זבח וצלמונע, מלכי מדיין, ומוציאם להורג, כמו בני אפרים שתפסו ולכדו את עורב וזאב, והקבלה זו בין שני המעשים מדגישה את שיתוף הפעולה בין אפרים לגדעון במלחמה נגד מדיין. גדעון הוא ללא כל ספק אדריכל הניצחון הראשי אך יש לציין שפעולתם של בני אפרים סייעה לו במערכה והוכיחה הן את כוחם והן את נאמנותם לאינטרס הלאומי. מותו של עורב לחוף הירדן, כסמל למפלת מדיין, מוזכר בנשימה אחת עם בקיעת ים סוף ומפלת מצרים, בפסוקו הנודע של ישעיהו:

 וְעוֹרֵר [יניף] עָלָיו על אשור ה' צְבָאוֹת שׁוֹט, כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב, וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ [והרימו] בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם [ה' יניף על אשור שוט ויכהו, כמו שהיכה את מדיין בצור עורב, וכמו שהיכה במטהו על הים, כך יניף אותו על אשור ויכהו כמו שהיכה את המצרים] (ישעיהו י:כו)

 ים סוף הבקוע, כמו מעברות הירדן, מנציחים את גזירתו של הים הראשוני, בבראשית, את חצייתו לשני פלגים, שמים וארץ (ראו: אבן בין מים למים, שכם בין כתפיים). הדרך הסלולה המחברת בין מעלה ומטה כמוה כמעבר היבש המחבר בין מזרח למערב. מצביאי ישראל, אהוד וגדעון, שגברו על האויב הזר, סמל לכוחות הטומאה, סביב גבול הירדן, מעברו הזה ומעברו הזה, שעצרו את התפשטותו, מצטיירים כמייצגי האל הבורא שטיהר את ים התוהו ובוהו הטמא. שמותיהם של שרי מדיין, עורב וזאב, שנספו לחוף הירדן, מרמזים לחיות הטרף הכאוטיות והדמוניות שתהפוכנה את היקום לערבה ומדבר אם האלילות תשתלט על תבל (ישעיהו לד:ט-יז). בעבר האחד עובדי האלילים הזובחים לשדים ולתנינים ובעבר השני ישראל הנדרש ללכת אחר האל הבורא. אם יחצו בני ישראל את הגבול וישקעו בפשעי האלילות, אם יהיו הם עצמם זְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף (יחזקאל כב:כז) וזְאֵבֵי עֶרֶב (צפניה ג:ג), ללא חמלה, ללא אחווה, יכום צבאות האויב, זְאֵב עֲרָבוֹת (ירמיהו ה:ו) וזְאֵבֵי עֶרֶב (חבקוק א:ו), טורפים פי כמה (הצירופים זְאֵבֵי עֶרֶב ו-זְאֵב עֲרָבוֹת מדגישים את הקשר בין זאב לעורב). בֵּית בָּרָה, בֵּית הַבְּרִיאָה יהיה בֵּית עֶבְרָה, בֵּית עֲרָבָה. בכרתם את ראשי עורב וזאב, בני אפרים מצטרפים אל מחנה גדעון וגוברים על כוחות השטן, המאיימים גם מחוץ וגם מפנים (בל נשכח שספר שופטים מציג את פלישות האויב לתחום ישראל, חדירת הזוהמה לקרבם, כעונש על הסתאבותם שלהם). בָּרָה פירושו גם בָּרַר, בָּחַר, כמו להדגיש את יכולת הבחירה הניתנת לכל פרט, לכל פלג, לכל עם ותבל כולה לבחור בזוך הבריאה או להיגרר אחר יצריות חשוכה.  בֵּית בָּרָה הוא בֵּית הַבּוֹרֵר, זה אשר מבדיל בין הטוב לבין הרע. 

 תפיסת מעברות הירדן כזכרון שיתוף פעולה בין שבטי ישראל קשורה בימי יפתח, להפך, למלחמת אחים עקובה מדם. יפתח הגלעדי נוחל ניצחון על העמונים שלא רק דיכאו ודרסו את השבטים ממזרח לירדן, אנשי גלעד (ראובן, גד וחצי מנשה), אלא אף חצו את הנהר כדי להילחם בשבטים ממערב לו (יהודה, בנימין ואפרים):

 וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ [בני עמון] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא,  שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד. וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם, וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד. וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' לֵאמֹר:  חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים. (שופטים י:ח-י)

 זקני גלעד מבקשים מיפתח להושיעם מדיכוי בני עמון, אך זה, בטרם יעבור בלית ברירה אל גבולם-תחומם כדי להילחם בהם (שופטים י:לב), שולח שליחים למלכם. יפתח מנסה למנוע שפיכות דמים ולפתור את מצב האיבה הממושך בדרכי שלום, במשא ומתן דיפלומטי עם מלך עמון. זה, כתשובה, דורש שבני ישראל ישיבו לו את השטח בעבר הירדן מהארנון ליבוק שלטענתו גזלו אותו ממנו בדרכם ממצרים. יפתח פותח בנאום היסטורי, ארוך, בהיר וחריף (שופטים יא:יב-כח) שבו נימוקים דתיים, מדיניים ומשפטיים כרוכים יחדיו: דבר ראשון, ישראל כבשו את שטח המריבה מידי האמורי (שֶׁכְּבָשׁוֹ בעיקרו ממואב, במדבר כא:כו, ובחלקו מבעלת בריתה, עמון, יהושוע יג:כה), בלית ברירה, כאשר זה סרב להניח להם לעבור בארצו (שופטים י:יט, הסירוב לתת מעבר הוא, במונחי המקרא, הנחת מכשול בדרך לבריאה-גאולה). דבר שני, ה' אלוהי ישראל הוריש לעמו חבל ארץ זה וכל עם יורש את מה שאלוהיו מוריש לו. דבר שלישי, לישראל זכות קניין על שטח שהיא מחזיקה בו שלוש מאות שנה ללא כל ערעור.

 מלך עמון התעלם מיפתח ומעברו של הלוחם אל תחום האויב היה מבורך:

 וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה', וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה, וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן.  (...). וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם, וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ.  וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  (שופטים יא:כט, לב-לג)

 מלך עמון לא הסיר כאמור את התגרותו, ויפתח הביס את אויבו תבוסה ניצחת והושיע את ישראל. התגרות נוספת ביפתח באה לאחר תום המלחמה, מצד שבט אפרים, והפעם היא מסתיימת במלחמת אחים מרה המעיבה קשות על הניצחון על בני עמון. אפרים, לא רק שלא נרפא מגאוותו ומקנאתו שהתעוררה בזמן גדעון, אלא עוד הוסיף עליה בכפיות טובה, בזעם ובאכזריות. יחסים קשים שוררים בין אפרים ומנשה, שני השבטים יוצאי יוסף. בני אפרים חשים עליונות על בני מנשה וזועמים על עלייתו של יפתח הגלעדי. במקום להודות לו על הצלת העם, הם באים אליו בטענות על שלא שיתף אותם במלחמה ומאיימים על חייו (שם יב:א-ג).

 בתשובתו של יפתח לבני אפרים קיימים קווי דמיון לתשובתו למלך בני עמון: וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא (שופטים יא:כו), שואל יפתח שאלה רטורית את מלך עמון. רוצה לומר: ישראל יושב בחשבון וסביבותיה, בערעור ובסביבותיה ובכל הערים לחוף הארנון כבר תקופה ארוכה, מדוע, אם כן, לא שחררתם אותן במשך כל אותו זמן? ובדומה לכך, אומר יפתח לאפרים: וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם (שם יב:ב), רוצה לומר: קראתי לכם לעזור לי ולעמי, הגלעדים, במאבקנו נגד עמון ולא באתם לסייע לי. דמיון נוסף נמצא בסוף התשובות: וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי (שופטים יא:כז), אומר יפתח למלך עמון;וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי, הַיּוֹם הַזֶּה,לְהִלָּחֶם בִּי (שם יב:ג), שואל הוא את בני אפרים. באמצעות העיצוב הלשוני הדומה, רומז הכתוב להידרדרותם המוסרית של השבטים אשר מתנהגים זה אל זה כאויבים. בני אפרים מתייחסים אל יפתח, נציג הגלעדים, כמו שבני עמון נהגו בהם, ועוד מעט יהיה יפתח עצמו אכזרי, כזר, כלפי אפרים. 

 אפרים עונים ליפתח בחיצי לעג, ביזוי והשפלה. איבת השבטים אינה יודעת שובע. עֶבְרָה (גאווה וזעם) מלבה עֶבְרָה. יפתח שזה עתה נכשל בנדר פאגאני, עובר על איסור הקרבת קרבנות אדם (דברים יח:י) וממית את בתו, נכשל מייד לאחר מכן שנית בניהול הסכסוך עם אפרים, חוטא בחטא הגאווה האלילי (דברים ח:יד) וטובח באחיו, בני עמו. תכסיס תפיסת מעברות הירדן, שיושם עד כה בהצלחה נגד אויב חיצוני מסוכן, מופנה עתה נגד ניצולי שבט משבטי העם, שרידי מלחמת אחים המנסים להימלט, באופן משפיל ואכזרי מאין כמוהו:

 וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם [לפני אפרים/המובילות לאפרים]; וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם: אֶעֱבֹרָה, וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד: הַאֶפְרָתִי אַתָּה?  וַיֹּאמֶר: לֹא.  וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר: סִבֹּלֶת, וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן, וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ, וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן; וַיִּפֹּל, בָּעֵת הַהִיא, מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף. (שופטים יב:ה-ו)

 עברת האדם (רהב, רשע ושנאת אחים) תיענש בעברת אלוהים (חרון וחורבן):

 כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה, שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל [הרשע בוער כאש ושורף/טורף שדה קוצים], וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר [מתפשט בסבך עצי היער], וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן [ועמודי עשן גבוהים מתערבלים, מתפתלים ומתנשאים, רמז אירוני לחטא הגאווה].  בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ [הארץ נאטמת ומחשיכה מהאש, מהעשן ומהאובך, שימו לב לאנגרמה בערה/עברה], וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ, אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ.  וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב, וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ,  אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ.  מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם, וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה, בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. (ישעיהו ט:יז-כ; ראו גם את נבואתו של צפניה הקורא ליום ה' - יוֹם עֶבְרָה, צפניה א:יד-יח)

 יפתח הגלעדי העכיר את הישועה שהושיע את ישראל משעבוד העמונים בהעמקת העֶבְרָה, בטבח בת ואחים. נפשו הקרועה, השסועה, של יפתח הגלעדי, מציל ומאבד, מושיע ומחריב, שבה התגוששו הטוב והרע, שבמונחי המקרא הם רוח ה' ויצריות אלילית, משקפת את השפה העברית שבה שני מחנות מילים, הפוכות ודומות, נלחמים זה בזה במאבק אינסופי: אוֹרָה במְאֵרָה, רֵעוּת ברֹעַ, אַהֲבָה באֵיבָה, יְשׁוּעָה בשׁוֹאָה, אוֹר בעִוָּרוֹן, בְּרִיאָה בעֶבְרָה.

 האם לא נולדו העברית ומילותיה מקרבי הלא מודע החצוי? האם אין מהות העִבְרִיּוּת בהכנעת העֶבְרָה (מאורת נחשים ארסיים עקובים ומתפתלים, ערבות זאבים אורבים לטרף עם ערב) ובהשלטת הבְּרִיאָה (גן עדן נוטף חלב ודבש שבו זאב יגור עם כבש)? האם לא קיוו נביאי ישראל לעידן שבו פֶּתֶן יתן נֹפֶת, צֶפַע יפיק צוּף וזְאֵב יָזוּב אחווה? 

תגיות: 

תגובות

מסתרי הבריאה, סוד העברית

תודה לעושי הלייקים, הממליצים, הקוראים, לאתר אימגו, ומזמינה את המעוניינים בהרחבות להיכנס לבלוג שלי המוזן באופן שוטף בהוספות ועדכונים על השורש עבר וכן על עוד שורשים מקראיים חשובים:

לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה
http://liebermanorna.wordpress.com/

ניתן גם לטעום מספרי שיצא לפני שנה ולקרוא ביקורות עליו באתרים סימניה ונוריתה:
אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

http://simania.co.il/e/4527/0

http://nuritha.co.il/he/node/25107

בקרוב מקווה לפרסם עוד מאמר על שאול בסדרה שפתחתי בה

לדוד וידר

נתקלתי אכן בפסוק הנחמד הזה כאשר כתבתי את המאמר. כאן יש לנו עצה לא להכניס את עצמנו לצרות מיותרות. מי שמתערב בריב שלא שייך לו, עובר להתעבר – עובר למצב של זעם, דומה לאדם שתופס באזניו של כלב, מחפש שהכלב ינשוך אותו. כלב שעובר, מוטב להניח לו לעבור. למה סתם להסתכן.

מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב, עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ. (משלי כו:יז)

הרחבות על הפסוק, במאמר הבא על פי אראל סגל:

http://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99_%D7%9B%D7%95_%D7%99%D7%96

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן