אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

להצמיח שורשים / לאה ליפינר - גם קורצ'אק החליק על הקרח


התמונה של עדינה בר-אל
להצמיח שורשים/לאה ליפינר

להצמיח שורשים/לאה ליפינר

 איך אפשר לבלוע בכל בוקר שמן דגים? על פי הצעתו של קורצ'אק לחניכיו בבית הילדים: "היינו סותמים את האף, שלא נרגיש בריח. בפיו של כל אחד מהילדים הוא [קורצ'אק] הניח לחם ישן שהומלח, ואז בלענו את כף השמן מבלי שנרגיש בטעמו."

קטע זה הוא מתוך זיכרונותיו של שלמה נדל, שהיה חניך בבית ביתומים של קורצ'אק במשך שמונה שנים, מאז היותו בן שבע ועד גיל חמש-עשרה. אז, בשנת 1935, היה עליו לעזוב להוותו את הבית, ככל הבוגרים, כדי שיוכלו להיקלט בו ילדים צעירים. הספר נותן תמונה מלאה של חיי היום-יום בבית היתומים על כל פרטיהם, מההשכמה בבוקר ועד "ההשכבה" בלילה, בה קורצ'אק וסטפה משמשים כהורים לכל דבר, המיטיבים את השמיכה על ילד ישן, ויושבים ליד ילד בעת סיוטי לילה.

יתרונו של הספר, שהוא מציג את פעילותו של הבית ברחוב קרוכמלנה על כל גווניה, לא רק החינוכיים. רבות סופר על קורצ'אק, סטפה והמדריכים. אך היו עוד דמויות שעבדו בבית היתומים והפעילו אותו כמכונה משומנת היטב. דמויות אלו לא זכו, לדעתי, לחשיפה עד כה. ביניהם: הכובסת, שתי המבשלות בעלות אותו שם - "לוניה", ובעיקר זוג פולני חשוך ילדים, אב הבית פיוטר זלבסקי ורעייתו. פיוטר היה אחראי על תחזוקת המבנה ותיקן את כל הדרוש תיקון. הוא גם סיפק פחם לדוד החימום המרכזי, שהיה במרתף. בחצר הבית היה לו בית מלאכה. נדל מעיד שהוא חבר אליו בבית המלאכה לשעות רבות, ולמד ממנו מיומנויות שונות. פיוטר עזר לילדים להכין לקראת ל"ג בעומר חיצים, קשתות ולוחות מטרה. רעייתו היתה אחראית על ניקיון הבית, ונעזרה בחניכים. בעת המלחמה, כאשר הועבר בית היתומים לגטו, הביע זלבסקי את רצונו לעבור עמם, למרות היותו פולני. כעונש על כך הוא נחקר ועונה ע"י הגסטפו, ונפטר לאחר מכן. כך שילם פיוטר זלבסקי בחייו על נאמנותו לקורצ'אק ולילדים.

בין קורצ'אק לסטפה

על יאנוש קורצ'אק ניתן ללמוד מן הספר פרטים נוספים לאלו הידועים לנו – משנתו החינוכית ומסירותו לילדי בית היתומים. בין השאר מספר נדל מה יעץ קורצ'אק לילדים שסבלו מההצקות של הגויים בדרך אל בית הספר וממנו, כיצד הוא טיפל בילד מוכה ירח שהילך בשנתו ועוד. אחד הפרטים המעניינים הוא: כרופא טיפל קורצ'אק גם בילדי עניים מחוץ לבית היתומים, וסירב לקבל תמורה. יתר על כן – הוא הפנה אותם עם מרשמים לבית מרקחת מסוים, ושילם מכיסו עבור התרופות למטופליו אלו.

נדל מגדיר את קורצ'אק וסטפה כזוג הורים, כאשר האב רך וקשוב, ואילו האם מקפידה על קלה כחמורה, שומרת על הבית וגבולותיו מבפנים ומבחוץ לבל יימוט.

דמותה של סטפה מצטיירת כאן במלואה, על יתרונותיה וחסרונותיה, מנקודת מבטו של חניך רגיש ונבון. מצד אחד היא היתה הסמכות הקשוחה בבית, ששומרת על כל הכללים בלי לזוז מהם כחוט השערה. וזאת בניגוד לקורצ'אק שלעתים העלים עין או בחר להשתובב עם הילדים, ופעם אפילו יעץ להם "לסחוב" לפני טיול לילי אוכל מן המחסן. אולם יחד עם קשיחותה של סטפה, לא נעלמו מעיני שלמה אהבתה לילדים ורגישותה. הפן החמור שלה והבלתי מתפשר מתבטא באירוע שנדל זוכר בכעס עד היום: באחד מימי השבוע הגיעה דודתו מרחוק, יחפה, לאחר קשיים רבים, לבקרו בבית היתומים; אך סטפה אסרה עליה את הכניסה לחצר, כי הביקורים נועדו רק לימי שבת . מצד שני, כאשר אחד החניכים ניגן להפליא בכינור, ניתן היה לראותה מוחה דמעה. היא הכירה את הילדים היטב, ולמרות התנהגותה הקשוחה טיפחה את כישוריהם האינדיווידואליים. שלמה, לדוגמא, היה בעל תבונת כפיים והצליח לתקן כל דבר. סטפה בחרה בו להיות אחראי על כל הצעצועים, לתקנם ולהיות מדריך המשחקייה. היא אפילו לקחה אותו עמה לחנות בוורשה, כדי לייעץ לה לגבי קניית מכשיר מסוים עבור בית הילדים. מה רבה היתה גאוותו על שהיא זיהתה את חוש האחריות שלו, ומינתה אותו להיות שליח הדואר, להביא מכתבים וחבילות מרחבי ורשה לבית היתומים. אגב, שלמה הצעיר הצטיין גם בצילום. הוא צילם תמונות בבית היתומים, והצליח לשמור עליהן במשך כל השנים, גם כאשר נמלט בעת המלחמה מפולין לרוסיה, ועד הגיעו לארץ.

חיי יום יום

הפנימייה של קורצ'אק שימשה כבית לחניכים במלוא מובן המילה. בבוקר הם יצאו ממנו לבית הספר, לא לפני שקיבלו ארוחה מזינה. ועוד שתי חובות היו להם: התעמלות בוקר ושתיית שמן דגים, כנזכר לעיל. סטפה העמידה סלסלה עם כריכים ליד גרם המדרגות, וכל ילד לקח לעצמו כריך לארוחת עשר. "גיליתי במהרה שכאן, בבית היתומים, אהיה תמיד שבע." מעיד שלמה. הוא עצמו למד ב"שבסובסקי", בית ספר ממלכתי פולני לילדי יהודים, בו לא למדו ביום שבת, אלא בראשון.

וכמו בכל בית, למרות שהיו בו מעל מאה ילדים, חגגו יום הולדת אישי לכל אחד ואחד! בבוקר יום ההולדת זכה הילד לשקית ממתקים ועוגות. עבור מי שלא ידע את תאריך הולדתו, חיפש קורצ'אק ומצא מידע זה.

שלמה נדל מעיד ומרחיב על אופן פעילותו של בית המשפט של הילדים, על התורנויות, העבודות, הפרסים (גלויות מצוירות) והעונשים (נקודות שנרשמו לחובתם).

בכל שבת בבוקר קראו את עיתון הילדים שנכתב שם, וקראו גם מתוך ה"מאלי פשגלונד", עיתונו של קורצ'אק בעל התפוצה הארצית.  נדל מספר על האופן בו נחגגו החגים היהודיים בבית היתומים. הוא

מפרט משחקי חצר, ביניהם כדורגל. ומי תרם לבית היתומים כדורגל אמיתי? היה זה הובר, נשיא ארצות הברית, בכבודו ובעצמו. נדל מונה את משחקי הקיץ ומשחקי החורף. בין השאר הוא מספר, שגם קורצ'אק החליק עמם על הקרח, למרות חוסר מיומנותו, והצטרף לצחוקם כאשר נפל. 

חינוך בלתי פורמלי

הילדים בבית קורצ'אק זכו להעשרה תרבותית, דבר שנמנע מילדים עניים אחרים ברחבי ורשה.

 המוסיקה תפסה מקום ניכר. מסתבר שהיה בבית פסנתר כנף. אגב, עבודתו הראשונה של שלמה היתה להסיר את האבק מעל פסנתר זה. פעם בשבוע הגיעה מורה לפסנתר אל הבית, וכל מי שרצה למד נגינה. המדריך פאביאן הקים תזמורת  מנדולינות, אותן נידבו לילדים אנשים מן הקהילה היהודית. המורה לזמרה, מאשה אברמוב, הקימה מקהלה. רדיו ופטיפון - שמוקמו בחדרון קטן בין אולם השינה של הבנים לבין אולם השינה של הבנות - הנעימו את זמנם של הילדים לפני השינה. ההעשרה הספרותית ניתנה על ידי קורצ'אק, שקרא בפניהם מסיפוריו ומשיריו. בנוסף לכך ניתן היה לשאול ספרים מן הספרייה שהיתה בבית, ומנתה מאות ספרים. הם עסקו באקטואליה באמצעות עיתונים ושיחות עם קורצ'אק. מלאכת היד התבטאה אצל הבנות בתפירה – גברת סבה לייזרוביץ' לימדה את הבנות לתפור במתפרה. שם הוכנו גם התחפושות לפורים. היה בבית היתומים גם חוג לעבודה בעץ ולגילופו. מי שהדריך בהתנדבות את החניכים בחוג זה היה איגור נברלי, מזכירו של קורצ'אק,  (ולימים מחליפו כעורך של "מאלי פשגלונד" – ע.ב).

הילדים קיבלו העשרה גם מחוץ לכותלי בית היתומים. קורצ'אק וסטפה פנו לפרנסי הקהילה היהודית, ואלו אפשרו ביקורים בתערוכות שונות במוזיאונים, בקרקס, בתיאטרון. בעלי בתי קולנוע יהודיים, לדוגמא, תרמו 20 כרטיסים בכל שבוע לחניכי בית היתומים. 

ולסיום, משהו על אופן הכתיבה. בדרך כלל, בספרי זיכרונות או בספרות יפה, כאשר הדמות הראשית היא ילד דובר בלשון "אני", ניתן למצוא את נקודת הראות הכפולה, כאשר רוב התיאורים הם בעיני ילד, ופה ושם מתחמקים להם משפט או פסקה המסגירים שהדובר הוא מבוגר ממרחק של זמן. ואילו בספר זה ברוב רובם של התיאורים ניכר שהם ממרחק של זמן, עם מטה-קוגניציה של המספר. נדל הוא עד-היסטוריון, הבוחן את מה שעבר עליו בילדותו בפרספקטיבה.

לדוגמא: בהתייחסו לתורנויות שמילאו החניכים ושיתופם במטלות בבית, כתב נדל: "בדרך זו חונכנו באווירה שבה שום עבודה אינה מביישת את בעליה. למדנו שאדם בעל ערך כשהוא תורם לחברה, שאין מקום לפרזיטיות ושיש להוקיע אותה מתוכנו. לא אגזים אם אומר, כמעט בוודאות, שרוב חניכיו של קורצ'אק גדלו להיות אנשים בעלי מוסר עבודה גבוה."

הסיבה לכך היא, כנראה, ששלמה נדל הרבה לספר את סיפורו האישי בפני קהלים של ילדים ומבוגרים. ובמשך השנים הוא לקח על עצמו, במודע או שלא במודע,  גם את תפקיד המחנך והמסביר, המלמד איזה מטען ערכי וכללי חיים קיבלו החניכים בבית קורצ'אק.  

בסיכומו של דבר, הספר מכיל מידע רב ומפורט מנקודת ראותו של חניך על המתרחש בין כתלי בית היתומים, ובכך יתרונו הגדול. 

תגובות

יאנוש קורצ'ק היה איש גדול

היכן ניתן לרכוש את הספר ?

תגובת המחברת

לעדינה שלום,
שמחתי לקרוא את התיאור והניתוח של הספר תוך הדגשת האיכויות שלו.
עם זאת הצטערתי מאד לגלות שלא מצאת לנכון לציין את שם המחברת - לאה ליפינר.
סגנון הכתיבה, בחירות התוכן וההדגשים, הדימויים והתובנות הפדגוגיות הם שלי ושלי בלבד. מסיבות ספרותיות שמתי אותם בפי הילד שלמה המספר את סיפורו.
ומובן מאליו שלא ניתן להגיע לתובנות פדגוגיות, ללא כלים ניסיון או השכלה פרמלית בתחום החינוך.
אינני סופרת צללים והספר לא היה נכתב כמו שנכתב אלמלא נכתב על ידי .
בכבוד רב,
המחברת

מרגש

בתור מורה ומחנכת בישראל, שנים רבות אני קוראת חומרים על איש החינוך הנפלא הזה יאנוש קורצ'ק. בכל פעם אני נפעמת מחדש כאילו היתה זו הפעם הראשונה בה נחשפתי לפריט המידע אותו קראתי.
אני מנסה בכל כוחי ללכת אחרי המורשת שהוא הותיר אחריו בהתייחסותי לתלמידי ולמקצוע ההוראה שהוא לצערי אינו מוערך מספיק בישראל של שנת 2014 וזאת למרות כל התוכניות והפרוייקטים כמו "אופק חדש".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינה בר-אל