אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עיזבון /עינת גשרי


עיזבון / עינת גשרי, הוצאת אוריון

עיזבון / עינת גשרי, הוצאת אוריון

הספר "עיזבון" הוא רומן נוקב ומטלטל, המאיר דרמה משפחתית מכל צדדיה, נכנס לעומקה ומשתמש לצורך כך בלשון דבורה, שלעתים חבויים בה דימויים רבי משמע שאינם נראים מייד. כל דמות במשפחה זו שאינה משפחה מציגה את יכולותיה הסגנוניות הייחודיות כדי להסביר את הנרטיב שלה. אני מודה שלא נשאבתי מייד אך אט אט, במהלך הספר, הבנתי את ערכו הרב, הספרותי והחוץ ספרותי. ומדוע לא נשאבתי מייד. משום שהמונולוג הראשון הוא זה של האם, שהיא מקור הנפילה הגדולה של המשפחה, ודבריה, התבטאויותיה ואישיותה עוררו בי רתיעה ודחייה. עם זאת, הבחירה של עינת גשרי להציב את המונולוג של האם במקום הראשון היא בחירה נכונה ולכן כדאי מאוד להתמיד בקריאה עד סופו של הספר כדי לראות את התמונה השלמה ולהגיע אל דבריה של הילה, ששמחתי מאוד להכיר אותה. אני, אישית, יצאתי נשכרת מהצלילה הלא קלה לגיהנום הפרטי שיש בו עניין ותועלת רבים לציבור, ולכן אני ממליצה מאוד על הספר. הבת הילה, שסבלה יותר מכולם מהמופרעות של האם ומתוצאותיה, שחייה כילדה וכצעירה היו "מסע הישרדות מתיש", היא בעיניי הדמות הבריאה והשפויה שממנה אפשר לקחת דוגמה להתנהלות נכונה בחיים. הילה היא מודל לשיקום עצמי מתוך הריסות של רוע מצד האם, מורך לב מצד האב ושפלות מצד האח. המונולוג שלה מופיע במקום האחרון ומהווה חתימה לסיפור. ניכרים בו מרירות רבה (ובצדק), קוצר רוח וחוסר רצון לשקוע שוב ושוב בזכרונות המטרידים אך עצם ההתנתקות מעיד על החלמה.

התפקיד המיוחד של הילה

הספר "עיזבון" מכיל ארבעה מונולוגים של בני משפחה לא מתפקדת: האם יעל, האב אורי, הבן הראל והבת הילה. קודמת להם הקדמה קצרה של הבת הילה שמסבירה שהיא זו שלקחה על עצמה את פתיחת הפצע וכתיבת ההסברים של אמה, אביה, אחיה והוסיפה בסוף גם את שלה. הינה ציטוט מדבריה של הילה בהקדמה:

מאז סבתא נעלמה לה (עוד לפני שהתמוטטה ואשפזו אותה בבית חולים פסיכיאטרי), וככה נשארנו לבדנו, אימא ואני. בעצם, ככה התחלתי לשמוע את הצד שלה. אם רציתי ואם לא. נפגשתי עם אבא, ומובן שהייתי חייבת לשמוע גם את הצד שלו. במכונית. לפחות את החלק עד הגירושין. את השאר השלמתי בעצמי. לפני החתונה שלי התברר לי שגם אח שלי מוכרח לשפוך כל מה שהיה לו, על שניהם וקצת גם עלי. לפי מה שקרה אחר כך אני מבינה שהסיפור שלו הוא מין אליבי. מי יודע. גם את הסיפור שלו השלמתי בלעדיו.

ואל תשכחו, גם לי יש מה להגיד.

בלי התנצלות אחת אי-אפשר. לפעמים, כשקיצרתי קצת את החזרות ואת הקללות, השתרבבו לדברים של אימא ושל אבא מילים של הדור שלי. זה לא בכוונה. נסו להבין: זה כמו שהם וגם אחי הגדול עשו דברים לא בכוונה. אין מה לעשות, ככה זה. (עמ' 8).

הילה מביעה את רצונה להשלים את הסיפור, כלומר היא מצרפת, מאחה, מדביקה את השברים של העולם הצולע בו גדלה כמו הבובה הסדוקה והדחויה שעל עטיפת הספר (צילום של עינת גשרי) שגבר ואישה מעליה מפנים לה את הגב וגם מפנים זה לזה את הגב. עינת גשרי היא מורה לאמנות ואמנית בעצמה ואחד מתפקידי האמנות הוא תיקון הכלים השבורים ובריאה מחדש, תוך תשומת לב מרובה לעצמו ולסובב אותו. אחרי הבנה נכונה של מה שקרה, מוטב להשלים עם העבר, להתנתק וללכת הלאה. אין פירוש הדבר שמוכרחים לסלוח לכל אחד וההחלטה של הילה לנתק קשרים עם אנשים מסויימים נובעת מצורך נכון ונחוץ.

האם, האב והאח פונים אל הילה ומסבירים לה איך כל אחד מהם חווה וראה את הדרמה של המשפחה שהתפרקה, שהייתה בעצם מפורקת כבר מההתחלה. הילה היא מעין מנצח על מקהלה בארבעה קולות, היא זו שעורכת את התכלילים. המונולוג של הילה, האחרון ברשימה, שבו הקורא חוזר ופוגש בסגנונה המיוחד שהתוודע אליו בהקדמה, מבהיר את כל הפרשה העגומה ושופך עליה את האור האמיתי. הילה מדברת בפשטות אך דבריה פואטיים, נוקבים ונכנסים אל הלב. הילה היא זו ששומעת את כולם, מקשיבה להם בתשומת לב ומתערבת רק בסוף השיחה, דהיינו לא רק בתפקיד של מנצחת על מקהלה אלא גם בזה של פסיכולוגית. אך פסיכולוגית של עצמה. כי להילה נמאס ובצדק משלושת השחקנים האחרים, הרעים כל כך, של חייה. ובתור שכזו היא מתעלה בתובנתה מעל כולם ומגיעה לראייה הנכונה של קורות המשפחה מאז הפגישה בין האב, לוחם פלמ"ח שנהיה פקיד ממשלתי מצליח לאחר תקופה כחקלאי בקיבוץ לבין האם, שלאחר לא מעט תלאות מקצועיות ממציאה את עצמה כמורה נערצת למדעים בתיכון יוקרתי בירושלים.

פירוש הכותר "עיזבון"

המילה "עיזבון", כותר הספר, פירושה הראשוני הוא כידוע ירושה ואכן בסוף הספר מסתבר שאחיה של הילה גזל ממנה חצי מחלקה בנכסי האם (עזבון האב נגזל עוד קודם בידי אשתו השנייה שנישלה את שני הילדים מהנישואים הראשונים). מן הצדק היה שהילה והראל יתחלקו שווה בשווה ברכוש אך הראל הנוכל גנב מאחותו את מה שהגיע לה. המילה "עיזבון" מרמזת גם על העזובה שבה גדלה הילה, ילדות אומללה עם אמא מתעללת, קרה ודוקרנית. חיי המשפחה עמדו גם בסימן עזיבת האב את אשתו, אך מה שנראה במבט ראשון כמעשה שלא ייעשה מקבל משמעות אחרת בהמשך הספר. יחד עם זאת, כשהאב עזב את האם, הוא עזב גם את בתו שאותה השאיר עם אמה. זאת שסימנה את בעלה כקרבן מפנה עתה את חציה אל בתה. האב הציל סוף סוף את עורו אך האם החליפה קרבן. הילה נעזבה על ידי אמה, אביה ואחיה, כלומר על ידי כל בני משפחתה אך על אף שהייתה ילדה עזובה, נטושה ונבגדת באופן כל כך נחרץ, הצליחה להיחלץ בשלב מאוחר יותר ממלכודת המשפחה המרעילה ובנתה לה חיים שלא לפי המודל הקלוקל. שורש המילה "עיזבון", עזב, מזכיר את רעהו – עצב. עזובה ועצב אפיינו את ילדותה של הילה והמקור לכל הרוע היה מופרעותה של האם שדקרה, התעללה והתאכזרה, כמו העצבונית הדוקרנית ששמה בעציץ מעוצב בסלון, הלא פחות מעוצב, ליד הספה. הפער בין הקנקן ומה שיש בו צועק לכל אורך הספר, המצטיין בהסרת מסכות, ערמות על גבי ערמות כדי להשאיר את הגיבורים עירומים, תרתי משמע.

עיזבון הוא ירושה, נכסים חומריים אך גם מורשת, נכסים רוחניים שמשאיר אמן, סופר, איש רוח, מדינאי דגול או איש חשוב אחר. במקביל, כל משפחה באשר היא, משאירה בעצם עיזבון רוחני, נפשי, מורשת, חותם לציבור מצומצם, לשושלתה שלה. נקודת האור בסופו של הספר היא התחושה של הקורא שהילה הצליחה למרות הכול להתנער מ"עזבון" משפחתה השלילי כל כך ולפתוח בחיים חדשים. כתיבת קובץ ארבע העדויות תרמה כנראה להחלמתה וסייעה לה למתוח קו של השלמה, למרות ספקותיה, עם המזל הרע של הולדתה במשפחה כה זדונית ומזיקה. הילה ספגה את ההפך ממה שהגיע לה, ממה שכל ילד זכותו לקבל - אהבה, חום ודאגה, לפחות, ורצוי גם באווירה של שלווה. הילה קובלת על כך שלא נעשתה אמנית אלא רק מורה לאמנות באמרה "ככה זה אצלי", אבל רוב האנשים לא מגשימים את כל חלומות ילדותם, אחד לאחד, וביניהם גם אלה שגדלו בבית חם ואוהב. ורשימת הישגיה של הילה לא מבוטלת על אף שלא נעשתה אמנית "משפיעה ומובילה", לפי אמות המידה המקובלות בימינו.

הספר כתצלום דור תש"ח, הוריו וילדיו

בנוסף לניתוח מעניין, ממצה וקולע של הדינמיקה המשפחתית הנפסדת, לספר יש חשיבות רבה בתיאור ממקור ראשון של תקופת דור תש"ח: צנע, תלושים, ההקצבות של דב יוסף, התחבורה הציבורית והאוטובוסים של "המקשר", התה הדלוח של שנות החמישים, מיטות הברזל בבתי החולים, ועוד ועוד. שני החלקים הראשונים בספר, לפני המעבר לעולם המחשבים והניידים, מהווים מכרה מידע לכל מרכיבי התקופה ההיא ופורשים לפני הקורא תמונת מצב חיה. מי שמתעניין בהלכי הרוח, בתנועות ובזרמים השונים ששלטו אז בכיפה, או שהשאירו בה את חותמם, ילמד או ירענן את זכרונו בנוגע לפלמ"ח, להגשמה, לנח"ל, לקיבוצים השונים, עשירים ועניים, ליישובי העולים שהפכו לעיירות פיתוח, לשומר הצעיר, לתנועה המאוחדת, ועוד ועוד. אידיאליזם, סוציאליזם, קומוניזם, חלוציות, בורגניות, כל נושאי השיחות של אז באים לידי ביטוי בקורותיהם של יעל ואורי, זוג צברים של דור תש"ח.

ארבעת חלקי הספר

החלק הראשון, יעל, פותח באירוע שנראה על פניו התנהגות לא ראויה של הבעל, אורי. יעל לא מאמינה שלאורי היה אומץ לעזוב אותה (עוד "עיזבון"), היא היפהפיה האקדמאית, ועוד בנסיבות מקוממות במיוחד. לאחר שחזרה מבית החולים, שבר כלי, חולה בסרטן וכרותת שד, מצאה את הדירה ריקה. אורי נעלם עם הבן הראל והשאיר את אשתו לבדה עם הבת הילה. בהמשך הספר ברור לקורא שאורי היה צריך לעשות זאת עוד קודם ולא להישאר נשוי במשך עשרים שנה לאישה לא מתאימה. בני הזוג בזבזו עשרים שנות חיים על קשר כושל שנידון לאסון מהתחלתו. הספר מתעד את קורותיהם של בחור ובחורה שלעולם לא היו צריכים להיפגש ושלעולם לא היו צריכים להקים משפחה. מה שהתחיל במשיכה מסויימת בין בלונדינית נאה ומשכילה לקצין יוצא פלמ"ח, המשיך בהריון לא רצוי כתוצאה מקיום יחסים ראשון וחטוף בג'יפ הלא נוח והסתיים בחתונה לא מוצלחת, בחיים אומללים ומאמללים, ברגש של גועל הדדי, דחייה רגשית וגופנית, וכל זה הסתיים בגירושים ובמותה של האישה מסרטן. אך זו שכמו הייתה הקרבן היא בעצם התליין. סביר להניח שגם לו הייתה נישאת לבחור אחר, התוצאה לא הייתה שונה בהרבה. מקור הרע לא היה באי ההתאמה של בני הזוג אלא באישיותה ההרסנית של יעל שקרוב לוודאי לא הייתה מסוגלת לחיות בשלום עם מי שלא יהיה.

אחרי אזכור עזיבת הבעל אורי, יעל חדת הלשון והבוטה מספרת את סיפור חייה מההתחלה, דהיינו מפגישתה אתו. דוגמה לסגנונה בציטוט הבא:

בסוף אימא שלי באה מתל אביב ואורי הגיע עם רכב מהקיבוץ והסיע אותנו בחזרה. הוא היה מאושר שנולד לו בן. היה לו מאוד חשוב שהילד הראשון שלו יהיה בן וייקרא על שם משהו דבילי מהפלמ"ח, והוא החליט לקרוא לו הראל. לא כל כך אהבתי את השם, ובכלל חשבתי לקרוא לו על שם החבר הקודם שלי, אהבתי האמיתית, זה שנפל במלחמת השחרור, אבל לא היה לי שום סיכוי נגד אורי.

כל הטיפול נפל עלי, כמובן. לאורי ולחברים שלו הייתה מין אמירה שוביניסטית: "כשהוא יבין בכדורגל, יהיה על מה לדבר איתו." קצת הבנתי אותו: לתינוק הייתה הבעה של איש זקן, מבט רציני של מישהו שסבל כל החיים שלו ויודע שהחיים הם חרא.

את התינוק הכניסו ישר לבית הילדים, כי ככה עשו אז עם כל התינוקות מיד אחרי הלידה. באותם הזמנים נהגו להיניק את התינוקות בשעות קבועות, וזה היה מראה משונה: שורה של נשים יושבות עם ציץ מידלדל בחוץ ואיזה קופיף תלוי עליהן. (עמ' 24).

ליעל יש מין תחושה נוראית שבגלל נישואיה החיים שלה, כדבריה, הלכו קיבינימט. חלומה להיות רופאה נעלם. אך בעלה אורי לא נשאר חייב ובחלק השני - אורי - הוא מטיל את האשמה על יעל הכעסנית והגאוותנית, רודפת ריב ומדון, אמזונה אימתנית וזללנית, טורפת מזון בתאוות קודש, עלוקה מוצצת דם שהפילה עליו את חיתתה גם כששכבה במצב אנוש בבית חולים. זאת ועוד, יעל היפה שכה משכה את אורי בהתחלה, מעוררת בו גועל, ותיאורי הזיעה, שניגרת מגופה ומעלה צחנה בחדרון שבו גרו, מעוררים חלחלה בקורא. יעל טענה שאורי הדיף ריח רע וציפורניו הלא גזוזות שרטו אותה ועוד ועוד. סגנונו של אורי דומה בתחילה לזה של יעל, לשון דבורה ובוטה מתובלת בציניות ובהומור שחור. חלקו בספר פותח כך:

מה את מדברת, הילה! זה לא היה ככה. היא נדבקה אלי כמו פרונקל מכאיב. עשרים שנה לקח לי עד שהצלחתי להסיר אותה מהחיים שלי, ועדיין נשארו ממנה שיירים שילוו אותי בסיוטים שלי עד סוף ימי.

אין ספק שהיינו הזוג היפה והמצליח של ירושלים: אקדמאית משכילה, מורה בתיכון יוקרתי, ומנכ"ל של משרד ממשלתי. צברים, בוגרי תנועות נוער עם עבר חלוצי בהתיישבות העובדת. בדיוק מה שנקרא "מלח הארץ".

אבל, זה היה רק כלפי חוץ. במציאות הרי אף אחד אינו יודע מה קורה. בטח שלא החברים, או התלמידים שלה – שאותם אהבה יותר מאשר את הילדים שלנו, שהיו עצמה ובשרה. אולי אימא שלה ידעה קצת, וכמובן הילדים שנולדו לנו. (עמ' 57).

סגנון דיבורו של אורי משתנה מעט מהרגע שבו הוא מספר על התקופה שאחרי עזיבתו את יעל. אופן הדיבור שלו נעשה יותר ויותר קליל ומבודח וההומור פחות שחור, כמו השתחרר מהשפעתה המרעילה של אשתו. אך בעת ובעונה אחת הוא נחשף כאדם די שטחי, חלש אופי, נסחף באירועי החיים וחסר ביטחון עצמי. אורי הוא שוביניסט מחפיץ נשים וחסר יכולת לאהוב אהבה עמוקה. יש בו צורך מתמיד להרשים את הסביבה וחשוב לו לנצל את מנעמי החיים עד תום. קצין הפלמ"ח הנועז, שלחם לצידו של דודו מהשיר, מתגלה בחייו הפרטיים כמוג לב. באותו הקשר יש לציין שהפער בין החיים הצבוריים לפרטיים נשמר גם אצל יעל שהייתה מורה מעולה לתלמידיה בבתי הספר היוקרתיים בירושלים אך אמא רעה ומפלצתית לבתה שלה, עצמה ובשרה.

את קלילות סגנונו של האב מותח הבן הראל עד לרמה של מופע סטנד אפ מצחיק, משעשע ושנון. אך מבעד להתחכמויות, בחלק השלישי – הראל – מצטיירת דמות של נצלן, בטלן, תחמן, רמאי, שקרן ובוגד. שלא כאביו רב הפעלים שתרם למדינה, הראל משולל כל מוטיבציה מקצועית. דוגמה לסגנונו של הראל:

אהובה הייתה אלמנה מסודרת כלכלית שאיבדה את בעלה המבוסס טרם זמנו עקב מחלת הסרטן. שמחתי בה - והיא בי, אשכנזי משכיל, איש ספר ושיחה. אהובה טופפה על עקביה באיפור מלא ובבגדים אחול שלוקי שנקנו במיטב כספי משפחתה בעלת החושים העסקיים המפותחים. היא הייתה מרופדת היטב מכל הצדדים, מכונית חדשה ומפנקת, בית מזרחי מסודר עם נטייה קלה לעכשוויות מערבית. (עמ' 139).

הראל מתייחס לאנשים ונשים כחפצים. כדי להמחיש את השקפת עולמו ולתרץ בתירוצים קלוקלים את נישול אחותו מהירושה, הוא נוהג להשתמש בסלנג. חביב עליו ביחוד הביטוי "כל העולם ואחותו הצולעת" שמתחת לקלילותו המצחיקה מסתיר בדרך אירונית את האמת העצובה: הראל הוא בעיני עצמו כל העולם ואחותו, הילה, היא בינתיים בובה שקופה, סדוקה וצולעת.

החלק הרביעי והאחרון – הילה – שופך אור על מצבה הטרגי של הילדה הרגישה שנידונה על ידי אם סדיסטית להיזרק לקור בחדר המדרגות רק משום שהלכה לבית שימוש בלילה כשלא יכלה יותר להתאפק, שברחה לוואדי הקר בגשם בלילה כדי להימלט מאימת אמה, שסרבה ללכת לבית הספר שגם בו לא מצאה מפלט והתחבאה בעליית הגג העזובה והלא נוחה, כמו אחד החפצים הדחויים שנזרקו לשם. החלק הרביעי של הספר לא מותיר שום מקום לספק בדבר אשמתה של יעל האכזרית והמניפולטיבית.

מהמצב חסר התקווה הזה ובניגוד לכל הציפיות, הילה דווקא צמחה, גילתה אומץ לב והגשימה עצמה ביחוד במישור האישי אך גם במישור המקצועי שבו גילתה דבקות ועקשנות. היא ממשיכה לחיות חיים חיוביים ויצירתיים, אך הצלקת נשארה. כך מסתיים הספר:

עברו שש שנים מאז.

יותר לא הייתה יעל שתצרח עלי בטלפון, או חבריה שיתקשרו ויסבירו לי איזו בת נוראית אני. היא הופיעה לי רק בחלומות, כמעט כל לילה, אבל בבוקר קמתי והבנתי שזה לא כבר לא. פעם היו לי שלושה אחים. את השניים הקטנים אפילו לא הייתי מזהה לו הייתי רואה אותם ברחוב. בימים ההם הייתה לי משפחה גדולה ומורחבת, אבל לא יכולתי לסלוח להם על תמיכתם בהראל באותם ימים שחורים. נשארו רק עודד והילדים שלנו שבגרו, גדלו והפכו לאנשים מקסימים בזכות עצמם.

האם הגעתי להשלמה? אין לדעת.

האם בכלל זה אפשרי? (עמ' 217).

רומן מפתח

עינת גשרי נולדה בסוף שנות החמישים בשכונת בית הכרם בירושלים. היא למדה צילום ואמנות ובעלת תואר שני בחינוך לאמנות ותואר שני נוסף מהמחלקה ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר אילן. נושא התזה שלה הוא "הפלמ"ח בראי הצילום". במסגרת עבודתה זו זכתה בכמה מלגות הצטיינות. כיום היא מלמדת אמנות ועיצוב בתיכון בקיבוץ גבעת ברנר ומרצה במכללת אחווה. מלבד הוראה ולימודים (משלימה תואר שלישי), עינת גשרי גם מצלמת ומאיירת אך בעיקר מציירת. היא מתגוררת בתל אביב, נשואה ואם לשניים. מהפרטים הביוגרפיים האלה שמסכם דף הספר ניתן ללמוד שדמותה של הילה מהספר "עיזבון" קיבלה השראה מדמותה של המחברת עצמה, עינת גשרי.

אביה של עינת גשרי היה יהודה אילן (בוטלר) שנולד ב-1925 בחיפה, הצטרף לחטיבה מגוייסת של הפלמ"ח בקיבוץ חפצי בה ב-1946 והיה ממקימי קיבוץ בארי באותה שנה. במלחמת העצמאות נלחם במסגרת הגדוד השלישי של חטיבת יפתח כחייל קרבי וכקצין חינוך. השתתף בקרבות לשחרור העיר צפת. לאחר סיום המלחמה שרת בחטיבה שבע ועם סיום השירות שב לקיבוץ בארי. במלחמת ששת הימים ובמלחמת כיפור שימש קצין חינוך של פיקוד דרום בדרגת סגן-אלוף וחיבר דפי קרב לחיילים. בשנת 1956 עבר לירושלים וניהל את מרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה שם היה אחראי על מגוון פעילויות, כמו חידון התנ"ך העולמי, טקס הענקת פרס ישראל ופסטיבל הזמר העברי. כמו כן שימש כיו"ר הוועדה לחגיגות יום העצמאות. נפטר בירושלים ב-1996 לאחר מחלה קשה והשאיר שלושה בנים, בת ונכדים. מהפרטים הביוגרפיים האלה שמסכם דף מרכז מידע פלמ"ח ניתן ללמוד שדמותו של אורי אורן מהספר קיבלה השראה מדמותו של יהודה אילן.

 

תגובות

עיזבון

תודה רבה, נורית. תודה רבה, ציפי לוין, שמחה שאהבת את הביקורת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן