אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יש להבליט את השונה למרות הדומה בהשוואה בין ישראל לדרום אפריקה


Israel and south Africa The Many faces of apartheid edited by ilan pape

Israel and south Africa The Many faces of apartheid edited by ilan pape

ביקורת  על  סקירתה של  עפרה ישועה ליית על הספר 

Israel and south Africa The Many faces of apartheid edited by ilan pape

"האפרטהייד" מהלקסיקון הדרום האפריקאי חדר משיח השמאל הרדיקלי אל שיח השמאל הציוני המתאר באמצעותו  את מערכות החוקים וההתנהלות השונה של המדינה למתנחלים לעומת הפלסטינים תושבי הרשות.

המקראה אותה סוקרת עפרה ישועה ליית בבהירות ובתמציתיות תוך הבאת עקרי הדברים מעלה שיח מעניין, אליו גם מתחברת ישועה ליית, שהיא עצמה פעילה במסגרת פוליטית המצדדת ב"מדינה חילונית ודמוקרטית אחת".

ההיסטוריון החדש , אילן פפה, יוצא בסקירתו ההיסטורית "להתחקות על מרכיבי הציונות: מה מהווה בה תנועה לאומית ועד כמה הפכה לתנועה קולוניאלית. מסקנתו היא שעד 1948 הייתה הציונות       "תנועה לאומית שהשתמשה בכלים קולוניאליים", וכלים אלה חזרו ובאו לידי שימוש  מול הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה אחרי 1967.

ראוי לעמוד מחד על בירור מהותה של ציונות כתנועה לאומית, תוך בירור מהותה הלאומית של המדינה ומהות הדמוקרטיה שלה, אבל בירור זה לא נעשה, אלא כפי שמסבירה ישועה ליית פפה  בוחר לברר את מהות ה"כלים הקולוניאליים" ולכן נוקט במחקר משווה לקבוצות מתנחלים אירופאיות אחרות .

הפרופ' למשפט בינלאומי ופילוסופיה אורן בן דוד משתמש במושג "אפרטהייד הווייתי" המשמש את טענתו אודות "מנטליות האפרטהייד" שגרמה לתנועה הציונית להתנחל בכל רחבי פלסטין   ההיסטורית" .

תפיסה זו מתעלמת מהממד הלאומי באשר בארץ נוצר "עובר עברי" ואף תינוק" ישראלי" שבשל החינוך היהודי ראה את בישראליותו פן של יהדותו, שבפועל דחתה את אלטרנטיבת מדינת הלאום הטריטוריאלית בעלת הלאום האזרחי.(אחזור לאפרטהייד בהמשך בהקשר לראיית עוזי אורנן הכנעני, שהקים את עמותת "אני ישראלי" והשתמש רבות במושג זה).

אולם תפיסת בן  דוד אינה חסרת תובנות מעניינות, כמו  הטענה שבעיניו " צורת המשטר הישראלית  המתחפשת לדמוקרטיה, שאורן יפתחאל הגדיר  כ"אתנוקרטיה", דוחה ומגונה יותר מאפרטהייד שמכריז על קיומו בגלוי". או בהקשר לתודעה הפוליטית הקולקטיבית הוא גורס ש"האנטישמיות בעצמה תגובה גזענית ומעוותת לאפרטהייד הטבוע ביהדות, משרתת את שימור האפרטהייד הישראלי כי היא משחקת לידי המנטליות הקורבנית היהודית".

כותב נוסף הינו ג'ונתן קוק, עיתונאי ובלוגר בריטי,  שתחת הכותרת "שוויון למראית עין בגניבת דעת"  סוקר את  עמדות בית המשפט העליון נגד הניסיונות לפסול רשימות לא ציוניות בבחירות לכנסת (אין זה ניסוח מדויק, באשר הפסילה הייתה נגד מי שאינו מכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית), ורואה בכך "מראית עין" של "שוויון בפני החוק". אולם "אי השוויון בנושא קרקעות ונדל"ן, האפליה הבוטה בתחום התכנון  העירוני, מערכות החינוך השונות והתמיכה הגלויה בכלכלה "יהודית", ופסיקת העליון שאין בנמצא לאום ישראלי, שאינו מבוסס על דת ומוצא אתני מציגים את התמונה האמתית. השיח הישראלי, מסביר קוק לקוראיו, אינו חדל לעסוק "בבעיה הדמוגרפית" המוצגת כ"איום קיומי" על המדינה היהודית".

 יש להוסיף ולציין שהתפיסה הלאומית בישראל "היהודית דמוקרטית",יוצרת בהכרח מלכוד. בניית בסיס ל"מדינה יהודית" מחייב הגירה יהודית מתמשכת ליצירת רוב מובהק יהודי. הגירה זו, כמו גם התביעה להיות ישראל מדינה יהודית, אינה עולה בקנה אחד עם היותה רפובליקה או "דמוקרטיה של כל אזרחיה", ומכאן הכרחיותו של מודל פוליטי קונקרטי להצדקת ייחודה של ישראל בהקשר הלאומי והדמוקרטי.

אמנה בדראן המלמדת מדע המדינה באוניברסיטת אל קודס, עוסקת בחולשת תנועת המחאה הפלסטינית תוך התמקדות במגזר הליברלי הישראלי – יהודי, שאינו תומך בה. היא גורסת שבישראל אמנם יש מחאה נגד הממשלה והכיבוש אך רוב התנועות הישראליות מגדירות עצמן כ"תנועות שלום", בשונה מקבוצות הלבנים בדרום אפריקה ,שהתגייסו לתמיכה בעקרונות השוויון ודחו מכל וכל את רעיון האפרטהייד. מול הצטרפות משמעותית של לבנים, שהצטרפו למאבק באפרטהייד  "השינוי שהליברלים הישראלים מוכנים לספוג הוא קוסמטי בלבד, ומנציח את מערך הכוחות הקיים... הסדר כזה דורש מהפלסטינים להתפשר על כל מה שהוא מעבר לגבולות 1967, לוותר על זכות השיבה, על ירושלים, ועל הריבונות של הישות העתידית שלהם". עוד היא מסבירה ש"לצד קבוצות מחאה קטנות הפועלות בהתארגנויות לא ציוניות או אנטי ציוניות, רק כתריסר ישראלים הצטרפו בעצמם לתנועות השחרור הפלסטינית. השמאל הישראלי קטן מאוד בממדיו וביכולתו להשפיע, אך שרד בשוליים וממשיך לקרוא לפתרון המבוסס על שוויון זכויות ואנטי גזענות".

ניתן לראות בתפיסה זו המצדדת בהצטרפות ישראלים לתנועת השחרור הפלסטינית כחציית קוויים לאומית. בסכסוך לאומי, אזרח העובר  לתמיכה פעילה בצד שני עמו קיים מצב של מלחמה הינו בגדר בוגד, הגם אנומלית ישראל מהבחינה לאומית. הדרישה לחייב את ישראל להכיר בזכות השיבה ולתת למהגרים אליה את זכות ההחלטה אם הם חוזרים אליה אינה יכולה להיות מקובלת באשר לאחר מלחמת העולם השנייה הפליטים לא יכלו כמובן  מאליו לחזור לאזורים מהם גורשו (עם זאת יש לבטל את הזכות של היהודים לקבוע לישראל אם הם יהגרו אליה, במקום שהיא תקבע זאת). זה כמובן לא אמור למנוע מישראל לגלות רגישות הומניטרית לאיחוד משפחות ואף יותר מכך, אך כל זה כפוף לאינטרסים שלה ויכולתה לקלוט אותם.

ישועה ליית מציינת ש"לדעת בדראן רק כמאתיים אקטיביסטים בישראל מזדהים עם עמדת AIC שעל פיה שתי מדינות הן "שלב ביניים" ואילו מדינה אחת חילונית "למען כל אזרחיה" היא שלב שני בפרויקט ארוך טווח".

שיח זה מתעלם מהסוגיה הלאומיות כאילו אינה שחקן פוליטי משמעותי. במציאות של לאום יהודי בתחפושת ישראלית ותחושת קורבניות, מדינה משותפת עם לאום ערבי-פלסטיני החי בפער כלכלי עצום מזה של הרוב, היא מתכון ליצירת ישות בלקנית לא יציבה.

לו היה חינוך לישראליות הייתה זו יכולה להיווצר מסגרת-על של  לאום אזרחי בכל הטריטוריה, אבל תפיסה חינוכית זו מעולם לא התקיימה, אפילו לא בישראל שעד מלחמת ששת הימים!

הלאום האזרחי הישראלי אינו בגדר אופציה מבחינת כותבי המאמרים בקובץ. פעיל זכויות האדם והעיתונאי סטיבן פרידמן "משוכנע כי הניסיון וההיגיון מצביעים על כך  שדווקא מה שנראה "פנטסטי" ו"בלתי אפשרי" הוא הפתרון הריאליסטי היחיד גם במזרח התיכון (אכן לוגיקה במיטבה...-י.ב.), ושמדינה משותפת לישראלים ובפלסטינים על בסיס שוויון אינה "חלום אוטופי" אלא בעצם הדרך היחידה לפתור את הסכסוך. "פתרון שתי המדינות" שווה ערך בעיניו לרעיון ביצוע "רפורמה באפרטהיד", שניסו להציע לאומנים אפריקנים בעלי תודעה ליברלית  יותר זכויות לקבוצה המקופחת, אך שימור העיקרון לריבונות לפי זהות אתנית".

יש להעיר בהקשר זה שהרוב בארץ הוא ישראלי- יהודי  ולא פלסטיני, בעוד שהרוב בדרום אפריקה היו  האפריקאים-השחורים ולא הלבנים. לא ניתן ליישם  השלטון שיושם בדרום אפריקה בארץ כי היחסים הדמוגרפים הינם הפוכים ואם זה אכן יישום מדובר בפלשתיניזציה של ישראל.

היבט נוסף ומעניין למדינה השוויונית ניתן ללמוד ממאמרה של וירג'ינה טילי הסבורה ש" דרישה לזכויות שוות פירושה קבלת ההגמוניה הישראלית כעובדה מוגמרת ודרישה לאזרחות מלאה וזכויות שוות במדינה לא אתנית. במאבק הזה הפלסטינים מהשטחים הכבושים אמורים להצטרף למאבקם של אזרחים פלסטינים בישראל".

תפיסתה של טילי חופנת אפשרות לקבלת הלאום האזרחי הישראלי כפתרון, מה גם שהכרה בריבונות של ישראל בשטחים הינה בעצם "הכרה פרגמטית ביחסי הכוחות שהשתנו באופן בלתי הפיך. המטרה היא לעצור את ההפליה לרעה את מי שנחשבים בה ל"אחרים" שאינם שייכים להגמוניה".

ניתן לעמוד על ההתכתבות מסוימת בגישה זו לגישת עוזי אורנן. נקודת המוצא של אורנן ככנעני  שהיהדות אינה דת ואינה יכולה להיות דת וכי בארץ נוצר לאום עברי, ויותר מאוחר הוא זיהה אותו כישראלי. הוא חפץ שזה יהיה לאום אזרחי פתוח , אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח. מכאן תובן ביקורתו על היהדות (העולה מספרו-ציפורניו של אשמדאי-שמונה פרקים בחילונות) "ה"היבדלות מגויי הארצות" הייתה מאז ומעולם מהותה ותמציתה של היהדות. לא באו כל האיסורים וההגבלות בדת היהודית  אלא כי לשמור  על זרע הקודש פן יתערב בגויי הארצות... אכן בהיותם עדת מיעוט נרדפת בארצות פזורתם הצליחה גישת ההיבדלות  לשמור אותם כקבוצה חברתית מסוג המילאט שונה מסביבתם. האומנם מוצדקת ההיצמדות הגורפת לחוקי היבדלות היום בארצינו?...בייחוד מחריד הרושם כי גם המלחמה הנמרצת שמנהלים גופי שמאל רבים בישראל למען הקמת מדינה פלשתינאית, ולהיפרדות נחרצת "ככל האפשר" בין "ישראלים" ל"פלשתינאים", והתנגדותם הקולנית ל"התנחלות" של יהודים מעבר לקו הירוק נובעים בעיקר מן הרצון לקים "מדינה יהודית", שלא יהיו מעורבים בה יותר מדי לא-יהודים...ובכך הם שווים, באופן עקרוני, ל"מתנחלים", המדברים בפירוש על חיים נפרדים לחלוטין. האמנם עמדה זו מצדיקה בעיני הנוהים אחרי מפלגות השמאל את השארתם של חוקי ההפליה והקיפוח ואת זכויות היתר ליהודים על כנם בלא הפרעה?  אכן לא היה מקום להאשים את ישראל ("הציונות") כמדינה גזענית. עם זאת בדיקת החוקים בישראל מעלה לפנינו  דחליל של אפליה ומפלצת שספק אם היינו מאמינים בקיומה. האמנם זו דמותנו? לא רק בדרום אפריקה הובילו הכוונות הטובות את המדינה לגיהינום...לא תיתכן מדינה המתיימרת  להיקרא בשם דמוקרטיה  ויש בה חוקים המחלקים את האזרחים לשני סוגים", ומכאן ההצעה ל"קבלת חוק פשוט אחד, הוא חוק לביטול האזרחות מכוח שבות והפיכת כל האזרחים לאזרחים מכוח ישיבה או לידה בארץ"(עמ' 105,106, 107).

רן גרשטיין, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וויטווטרסרנד ביוהנסבורג "רואה בישראל מציאות שבה חלוקת הארץ מחדש היא כבר בלתי אפשרית. בעיניו זו מציאות דו לאומית, שבה שתי הקהילות החיות בה נועדו לחיות יחד, והשאלה היא רק: באיזו צורה". כלל לא ברור כיצד תוכל להתגבש מדינה כזו כמדינה יציבה, שלא לדבר כמדינה דמוקרטית ליברלית עבור כל אזרחיה. צידודו בשימוש ב"דמוקרטיה רדיקלית", "תוך דילוג על נושאי הליבה של הסכסוך הישראלי פלסטיני", אינו תורם לרציונל הטיעון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע