אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פולין ישראל: כלים שלובים


ציור של יאן מטייקו. פולין מקבלת את הנצרות.

ציור של יאן מטייקו. פולין מקבלת את הנצרות.

חוטים שזורים, בהתייחס להיסטוריה הלאומית היהודית-ישראלית מחד גיסא ולהיסטוריה הלאומית הפולנית מאידך גיסא. יחסי והשפעות הגומלין המודעים ושאינם מודעים - הולכים וגוברים במאות ה- 20-21  ומגיעים לדרמת השיא בימינו. זה קורה בין השאר בהקשר הישראלי שמצוי על פרשת דרכים שבו צריכה ישראל לבחור בין שתי חלופות ממשל: תואמת ירוסלב קצ'ינסקי הלאומן הפולני מחד לבין תואמת דונלד טוסק הלאומי-דמוקרט-ליברלי מאידך (מותג השמאל אינו רלוונטי בישראל ויש למצבו מחדש תוך התייחסות ל"חכמת-ההמונים").

מבוא

קיים דימיון בין תופעות התפתחות התרבויות, המורשות ומהלכי ההיסטוריה שעברו פולין וישראל. שתי האומות חוו תהליכים מחזוריים של גדולה ושפל, ניצחונות ומפלות, וכן כשלים והצלחות. מדובר גם בקטסטרופות והשפלות מלחמתיות, בהפסדי עצמאויות וריבונויות ופוסט טראומות אישיות וקולקטיביות קשות. מרכיבים אלה הפכו למעצבי הזיכרונות והחוויות הקולקטיביים הקמאיים של העמים. זה משפיע באופן רגשי על ספקטרום תפיסות הזהויות הלאומיות ו/או הלאומניות שלהם. כן משפיע הדבר על  מכלול תפיסות התופעות המאפיינות והייחודית לכל אחד משני העמים. הדבר משפיע על התנהלות העמים על רצפים מחזוריים ותהליכיים ביחס לדילמות מפתח. בעיקר בהתייחס לרצפים של לאומיות-לאומנות.
בשני העמים מתקיים דגש חזק על דילמות ההגדרה של מרכיבי "הזהות הלאומית העצמית". זה מבוסס על תרבויות ודתות לאומיות. עובדתית, ההתייחסות הלאומית ל"צדק חברתי" אוניברסלי פחות דומיננטית בשני העמים.

ההיסטוריה

העם היהודי על 12 שבטיו התעצב בעיקר בטווחי הזמן של 2000 השנים שלפני הספירה. באותו עידן זכה לשתי ריבונויות - בימי הבית הראשון והשני. יישות זו התעצבה תוך מלחמות רבות עם עמים קטנים אזוריים וכן עם מעצמות כמו: מצריים, בבל ואשור. חלה גם הפרדה לשתי יישויות מדיניות ותרבותיות שונות: ישראל ויהודה. בראשית האלף הראשון לספירה האזרחית פגו שתי הריבונויות וגם האוטונומיות החלקיות שהתקיימו בהיסטוריה הישראלית-יהודית. זה הסתיים במרד בר-כוכבא. היהודים עברו באופן תהליכי לפאזה של עם גולה ונודד למשך תקופה שהתארכה לכ-2000 שנים. הדבר הגיע לסיום עקרוני אם כי לא מעשי, עם חידוש הריבונות בתום המנדט הבריטי בא"י. היהודים בפולין הגיעו ממגוון מקורות וזרמים יהודיים. לא הייתה ביניהם אחידות. הם התעצבו בכור ההיתוך הפולני. פולין הפכה להביטט (בית הגידול וההתרבות הדמוגרפית המשמעותיים ביותר של העם היהודי בעולם). בפולין היה חי ריכוז היהודים הגדול או השני בגודלו בעולם עד השמדתו בשואה. השואה  בפולין ובאירופה החישה את חזרת העם היהודי לריבונות.

פולין החלה להתעצב כמדינת לאום סלבית-קתולית דוברת פולנית מראשית האלף השני לספירה. זה היה כרוך במלחמות רבות, שבמהלכן שילמו רבים בחייהם. בשנת 1385הוקמה פולין היגלונית, כתוצאה מאיחוד פולין וליטא שהיו ישויות מדיניות קתוליות. הוקמה שושלת מלוכה שלטונית משותפת לשני העמים. זה החזיק מעמד עד 1572. תקופה זאת פתחה את פולין לרב תרבותיות. הדבר בא לידי ביטוי בהימצאם של מיעוטים לאומיים גדולים וקטנים בתחומיה. הוקמה גם האוניברסיטה היגלונית ההיסטורית בקרקוב שרמתה הייתה גבוהה. באותה תקופה נפתחה פולין גם ליהודים, שהוערכו  כתורמים לפיתוחה ולשגשוגה של פולין.

היהודים הגיעו לפולין מזרמים ומוצאים שונים. ההטרוגניות והמגוון היהודי היו גדולים. הפלורליזם נשמר בקרב היהודים. חלק מהיהודים (כמו גם הפולנים) היגרו למדינות אחרות ובעיקר לצפון אמריקה ולדרומה, וכן לאוסטרליה. הדבר התרחש מהמאה ה-19. מוצאם של יהודי פולין היה מגוון: מגרמניה, ממגורשי ספרד ופורטוגל, כוזרים מגוירים, שבטים סלביים מגוירים, קראים ועוד. התקיימו גם קשרים הדוקים עם הקיבוץ היהודי הגדול במרוקו (יש גם סימוכין לד.נ.א. דומה). פולין הגדולה היהודית כללה את מדינות "ועד ארבע ארצות היהודי" שאיגד את פולין, אוקראינה, בלרוס (רוסיה הלבנה) וליטא. ברצוני לציין שבין יהודי ארבע הארצות התקיימו שידוכים למטרות חיתונים כדי לגוון  ולהשביח את הגנטיקה היהודית.

האיחוד הפולני–ליטאי הניב אימפריה עצומה ששלטה על טריטוריות גדולות שבהן ישבו עמים רבים. הדבר הביא לשינוי דמוגרפי גדול בפולין, שהפכה למדינה רב-תרבותית. בפולין דאז הייתה אוכלוסיית רוב פולני אך גם קבוצות מיעוטים גדולות ומגוונות. אלה היוו עד כשליש מאוכלוסיית האימפריה. תהליך זה הפך את פולין מהומוגנית להטרוגנית ופלורליסטית ושינה את ציביונה. הדבר הפך אותה להטרוגנית בדומה לאימפריה האוסטרו–הונגרית, שהייתה רב אתנית ורב לאומית. בני העמים שהגיעו והתערו בפולין ישבו בה דורות. הדבר השתנה עם הפיכת פולין להומוגנית קיצונית לאחר מלחמת ההעולם השניה. בפולין דאז היו בין היתר (חוץ מיהודים) גם: ליטאים, אוקראינים, בלרוסים, פרוסים, רוסים, גרמנים, הונגרים, אוסטרים, צ'כים, סלובקים, קשובים דוברי גרמנית, צוענים, קוזאקים, כוזרים וטורקמנים. כל אלה נכללו באימפריה המשולבת הפולנית-ליטאית שהשתרעה בשיאה בין הימים הבלטי והשחור. זה יצר את מיתוס "פולין הגדולה בין הימים הבלטי והשחור". בהמשך ההיסטוריה התחבב המיתוס על מנהיגים כמו: פילסודסקי  (בין שתי מלחמות העולם) ולכאורה על קצינסקי (בן זמננו), שעליהם עוד ידובר במאמר זה. (בישראל, הסיסמא הלאומנית המקבילה היא: "ארץ ישראל השלמה מהפרת והחידקל ועד הנילוס").

בשנת 1505 הייתה פולין בין הראשונות שהקימו פרלמנט (סיים), המהווה שלב חשוב בדרך לדמוקרטיה. יוצגו בו בעיקר האצילים הבינוניים (השלאכטה הפולנית) וגם האצילים האוליגרכיים. אלה התגוששו אחד עם השני. הסיים היה רשות שיצרה איזונים ובלמים מינימליים מול המלוכה. בשנת 1791 כוננה פולין חוקה, והייתה השנייה בכך לאחר ארצות הברית. (זה לא עזר לה להתגבר על תקופות החלוקות ואובדני הריבונות שפקדו אותה מ-1772). פולין הייתה נתונה היסטורית להשפעות גומלין מיוחדות כולל תרבותיות עם ארה"ב (מהיווסדה של ארה"ב) וכן עם בריטניה וצרפת. זה נמשך עד היום.

תופעה היסטורית חשובה בפולין במאה השמונה-עשרה הייתה הופעת תנועת משיחיות  השקר היהודית של יעקב פרנק. איש זה היה ממשיך דרכו של משיח השקר שבתאי צבי (שצאן מרעיתו השבתאי המתאסלם  הפך ל"דונמה" בטורקיה מאה שנה קודם לכן). משיחיות השקר של יעקב פרנק הסתיימה בהתנצרותו לקתוליות לאחר ויכוח תיאולוגי במנזר המדונה השחורה בצ'נסטוחובה. גם כ-2000  איש מצאן מרעיתו התנצרו וחותנו עם בני האצולה הפולנית - שמאז דם יהודי זורם בעורקיה.

מ-1772 בתקופה שהרפובליקה הפולנית הראשונה החלה להתפוגג, ניכנסה פולין לתקופות קשות. זה כלל על ציר הזמן ההיסטורי חלוקות, מלחמות עולם ואף שילטון סובייטי. החלוקות היו בין מעצמות התקופה: רוסיה, פרוסיה ואוסטרו-הונגריה. היו גם איי אוטונומיה זמניים, שכללו את "דוכסות-ורשה", את "אוטונומיית רפובליקת קרקוב " ואת "פולין הקונגרסאית". בלודג' שבפולין הקונגרסאית התפתח מרכז תעשיית טקסטיל אדירה. זאת עקב מעמד איזור סחר חופשי שניתן מול רוסיה. אחד משלשת גדולי תעשייני הטקסטיל ועשיר טייקון, היה היהודי ישראל פוזנננסקי, שהפך ל"מלך הכותנה" הפולני. שני התעשיינים הגדולים הנוספים היו גרמנים. פוזננסקי היה יוצא דופן כטייקון תעשיה יצרני יהודי. הוא היה בעל מעמד כלכלי חשוב מאד בפולין. הוא העסיק יהודים רבים. הוא לא היה פעיל בענייני ציבור יהודיים כגביר.

מצב חוסר הריבונות הפולנית הסתיים בתום מלחמת העולם הראשונה בהסכמי ורסאיי.
צריך לציין שבין שתי מלחמות העולם זכתה פולין לתקופת עצמאות קצרה. זו הוגדרה כ"רפובליקה הפולנית השנייה", שבה גם באו לידי ביטוי עיצוביה ההיסטוריים הבעייתיים. התהפכות גלגל המזל ההיסטורי בסיום הרפובליקות הראשונה והשנייה - השאיר את צלקותיו ואת הטראומות המוטבעות בעם הפולני עד ימינו. זה דומה להשפעת הגלויות והשואה על נפש היהודים.

פולין חזרה לריבונות מלאה בזמננו רק ב-1990. הדבר קרה עם פירוק ברית המועצות. העבר המתואר והמנותח במאמר זה מהדהד במגמות שמתקיימות בדרכי התנהלותה, המדיניות והפוליטיות של פולין, גם בימינו אלה. זה דומה להדהוד העבר בישראל העכשווית, הפוסט טראומטית. זאת כתוצאה מגלגולי ההיסטוריה היהודית בכלל והשואה בפרט. בימינו  מתחזקים בישראל הטראומות והמשקעים באופן תהליכי. זאת  לאחר חלוף דור התקומה הצברי-ישראלי שהדחיק אותם כדי להקים מדינה.
טראומת רציחתו של יצחק רבין ב-1995 היוותה את קו פרשת המים שבין הישראליות לבין החזרה ליהודיות עם מאפייני גלותיות מסתגרת. תהליך זה מועצם ע"י בנימין נתניהו. מסקנות מאמר זה בהמשכו נגזרות גם מכך.

בתקופת ה"רפובליקה הפולנית הראשונה", ובתקופות החלוקות שלאחריה, עד הקמת ה"רפובליקה הפולנית השנייה", גדלה אוכלוסיית יהדות פולין בקצב מהיר. זרם גדול של יהודים היגר בקצב גובר אל העולם החדש. יעדי ההגירה המרכזיים היו ארה"ב, קנדה, ארגנטינה, אוסטרליה ועוד. ב-1924 החלה עלייה רביעית מפולין לישראל. זו הייתה עלייה יהודית פולנית בעלת ציביון ציוני (הייתה זו עלייה של יהודי מעמד הביניים, שברחו מגזירות כלכליות של שר האוצר הפולני גרייבסקי. הם התיישבו בעיקר בתל-אביב והשפיעו רבות על התפתחותה כעיר בורגנית של מעמדות הביניים). בעלייה החמישית, מ-1933 עד 1939, היה רוב פולני למרות תדמיתה ה"ייקית". (ב-1956 החלה 'עליית גומולקה' מפולין לישראל).

בפולין של ארבע ארצות בשנים 1918-1939 (הרפובליקה השניה) חיו כ-שלשה וחצי מיליון יהודים. אלה התפלגו לכשלושה חלקים: כשליש ציוני בספקטרום שבין "השומר-הצעיר", הציונות הכללית  ובית"ר; כשליש חרדי - "מתנגדים" מול "חסידים"; וכשליש בונדיסטים אתאיסטים שהגדירו עצמם כיהודים עמיים דוברי יידיש עם זהות לאומית יהודית.
היהודים למגזריהם יוצגו בסיעת המיעוטים בפרלמנט הפולני, שהיה מרכז הכוח הפוליטי בפולין (זאת עד שינוי האיזון החוקתי לכיוון נשיאותי-אוטוריטרי לקראת תום תקופת פילסודסקי).
בפרלמנט הפולני הייתה סיעת מיעוטים גדולה שייצגה גם יהודים וגם מיעוטים אחרים, ששיעורם הכולל באוכלוסיה היה כשליש. בראש סיעת כלל המיעוטים עמד יצחק גרינבאום היהודי. לאחר מלה"ע השניה – עלה  גרינבאום לישראל והפך לשר הפנים הראשון בממשלת בן גוריון.
בפרלמנט הפולני ברפובליקה השנייה, התקיימו שתי גישות מנוגדות, המגדירות את פולין כבעלת שתי יישויות מתעמתות גם בעצם ימינו אלה. מדובר מחד גיסא, בגישת לאומיות דמוקרטית קפיטליסטית של מעמדות הביניים. גישה זו כללה את תפיסת פולין כמדינת הלאום ההומוגנית של העם הפולני. (רק בתום מלחמת העולם השנייה, ברפובליקה השלישית, התהוותה בפועל ההומוגניות הפולנית). הגישה הזאת הייתה גם פרו צרפתית, בריטית ואמריקאית אך גם אהדה שיתוף פעולה עם הרוסים. מנהיגה האידיאולוגי של אסכולה זו, שהייתה קרויה "אנדקית", היה הוגה הדעות (שהיה מנהיג המפלגה הדמוקרטית-הלאומית) רומן דמובסקי. 
מאידך גיסא, ובניגודיות מוחלטת, התקיימה גישה לאומנית אוטריטרית שדגלה בכלכלה קפיטליסטית פופוליסטית, שבמרכזה פולניות לאומנית. זאת בגבולות וטריטוריות נרחבים, המכילים ריבוי קבוצות אתניות. גישה זו דגלה באוריינטציה פרו-גרמנית. מנהיג גישה זו  היה הגנרל האוטוריטרי יוזף פילסודסקי שמוצאו ליטאי. הוא כיהן כמנהיג פולין בפועל ללא הגדרת תפקיד חד משמעית. הוא עמד בראש מפלגה לאומנית מעין פשיסטית על סף האנטישמיות, בשם "סאנציה".

למעשה, הספקטרום הפוליטי בפולין השתרע לא בין ימין לשמאל לפי הדיכוטומיה השגרתית, אלא בין לאומיות ללאומנות (ונשאלת השאלה הריטורית האם לא כך קורה כיום במדינת ישראל?). המציאות האמורה התפתחה כתוצאה מתהליכי האבולוציה שעיצבו את המורשת ההיסטורית הפולנית.
למעשה, יש לציין שהיו שתי תקופות קצרות ומוגדרות, שונות במהותן ובציביונן, שבהן חוותה פולין סוגים של אחדות לאומית. אחת מהן הייתה תקופת הממשלה הפולנית הגולה  בבריטניה במהלך מלחמת העולם השניה. בראש ממשלה זו עמד הגנראל שיקורסקי. לפקודתה עמדה הארמיה הפולנית הכלל לאומית "קריובה". זאת הייתה תקופת אחדות לאומית מול הנאצים. אלה פירקו את פולין וסיפחו חלקים ממנה ישירות לגרמניה, תוך נישול פולנים באופן מתוכנן מרכושם למען איכלוס גרמנים כמנוף לשינויים דמוגרפיים במה שהוגדר "מרחב מחיה" גרמני. כיבוש פולין על ידם גרם למותם של לפחות שישה מיליון פולנים, שמחציתם היו יהודים. הממשלה הגולה עודדה במעשה ושלא במעשה הצלת יהודים ע"י פולנים חסידי אומות העולם בפולין הכבושה, שבכך סיכנו עצמם. היא גם שלחה את השליח יאן קרסקי (שברח מפולין), אל נשיא ארה"ב רוזוולט במהלך המלחמה. זאת כדי להעיד לפניו על השואה שקרסקי היה עד לה בזמן אמיתי על אדמת פולין, אשר הנאצים הגרמנים הפכו אותה  למרכז ההשמדות הנאציות. ענף של הארמיה קריובה שכונה "צבא-אנדרס" הגיע לא"י המנדטורית בשנת 1943. שירתו בו יהודים רבים, כולל מנחם בגין. הם השתלבו בכוחות הבריטיים במזרח התיכון ופעלו בזירות האזוריות.  לאחר מכן הועברו דרך הים התיכון להילחם בנאצים באירופה. צבא אנדרס, שהתמקם בא"י, מנה עם כל המצורפים הלוגיסטיים  כ-140,000 איש מול יישוב יהודי של כ-400,000 נפש. הסיפור המדהים הזה ממחיש את קיומו ההיסטורי של מצב "הכלים השלובים" בין שני העמים. בתקופת שהות "צבא-אנדרס" בא"י נוצרו גם קשרים בין פולנים והתנועה הלאומית של ערביי א"י, והוועד הערבי העליון בא"י. דבר זה מסביר את פתיחת השגרירות הפולנית ברמאללה והכרתה במדינה הפלסטינית שעוד לא קמה בפועל.

תקופה קצרה נוספת שבה התקיימה מעין אחדות לאומית פולנית הייתה תקופת שילטון תנועת השחרור הכלל פולנית מהסובייטים "סולידריות". זאת במנהיגות הנשיא הנבחר לך ולנסה, חתן פרס נובל לשלום. ולנסה היה בן חסותו של תומכו האפיפיור הפולני יוחנן פאולוס השני (קארל יוזף ווטילה מקרקוב, שהיה פרו-יהודי). ולנסה הסתייע גם במסדר הישועי חונך היציבות השילטונית. הוא כיהן  כנשיא בין השנים 1990-1995. סולידריות הייתה תנועה בדגש חברתי של איגודים מקצועיים. זאת הייתה תופעה חריגה בהיסטוריה הפולנית, בה דומיננטית האוריינטציה הקפיטליסטית. הצלחת סולידריות נבעה מהצורך לכונן ולייצב משטר חליפי למשטר בני החסות הקומוניסטים-סובייטיים. לך ולנסה לא נבחר לקדנציה נוספת. הרפובליקה הפולנית השלישית הוקמה עם קריסת בריה"מ. צריך להזכיר שקריסת בריה"מ החלה בזכות השתחררות פולין מבריה"מ. פולין הוגדרה כלבנה הראשונה שהוצאה מ"חומת" בריה"מ וגרמה לתהליך התמוטטותה. זה קרה בזכות שילוב יכולות העם הפולני עם מנהיגות הנשיא הרוסי מיכאיל גורבצ'וב. פולין המשוחררת מבריה"מ החלה לשוב בהדרגה אל דפוסי הרפובליקה הפולנית השנייה שבין שתי מלחמות העולם. זה כולל שתי מפלגות מנוגדות בתכלית המובילות בימינו את הפוליטיקה הפולנית. (ונשאלת השאלה הריטורית: האם נלמדו לקחי נואלות ונמהרות ה"רפובליקה-השנייה" על ידי ה"רפובליקה-השלישית"? או שספירלת הד.נ.א ההיסטורי-הפולני או הישראלי הדטרמיניסטי יותר חזקה מהכל?).

מחד גיסא, מדיניות ירוסלב קצ'ינסקי העומד כיום בראש מפלגת "חוק וצדק" תואמת את מדיניות יוזף פילסודסקי. אצל שניהם מתקיים חוסר הגדרת תפקיד מדוייק ופורמלי (פילסודסקי הנהיג ועיצב את פולין ברפובליקה השניה, תוך מאבק עם רומן דמובסקי האנדקי). קצי'נסקי מוביל כיום קפיטליזם פופוליסטי המיטיב עם העם בסגנון מנחם בגין בישראל שלאחר מהפך 1977. קצ'ינסקי מכעיס את פוטין על ידי תמיכתו באוקראינים במלחמתם עם הרוסים. קצ'ינסקי דוחף באיחוד האירופאי, ביחד עם גרמניה, לעיצומים כלכליים נגד רוסיה. הוא דואג להצבת נשק בליסטי אמריקאי שובר שיוויון על אדמת פולין, כנראה גם משיקולי שיתופי פעולה כלכליים עם ארה"ב. בכך הוא פוגע באינטרסים אסטרטגיים של רוסיה ומנהיגה ולדימיר פוטין. בנוסף, הוא מצביע על הרוסים בנושא תאונת המטוס בה נהרג אחיו התאום, הנשיא לך קצ'ינסקי בסמולנסק שברוסיה ב-2010. התאונה אירעה ביום הזיכרון של השנה השבעים לטבח האליטה הפולנית ביער קאטין במלחמת העולם השנייה על ידי הסובייטים (מדובר בנרטיב התאונה כמאתחל מצב פוליטי בפולין העכשווית, עם רמיזות  גם לאחריות דונלד טוסק). ברוח ה"מנטור הוירטואלי ההיסטורי" יוז'ף פילסודסקי – העביר קצ'ינסקי לאחרונה חוק לחיסול בית המשפט העליון הפולני על ידי הכפפת הרשות השופטת לשר המשפטים וביטול עקרון הפרדת הרשויות. רק בהתנגדות העם הפולני לגזירה, על ידי יציאת מיליוני פולנים דמוקרטיים אל הרחובות, נבלם המהלך המפחיד. (זאת דוגמא חשובה לישראלים שגם במדינתם מגמות דומות בהקשרים חוקתיים ובנושאי שחיתויות). בנוסף, גם איומי האיחוד האירופאי (שפולין חברה בו) , כי יופעלו נגדה עיצומים קשים - גרמה לנשיא אנדזיי דודה, בן חסותו של קצ'ינסקי עד לאחרונה, לא להישמע לו, ולא לחתום על אישרור החוק לפי סמכויותיו. 

צריך להדגיש שחברות פולין באיחוד האירופאי ביחד עם חברותה בנאטו  ויחסיה המיוחדים עם ארה"ב, הם רכיבי מפתח בביטחונה הלאומי. למרות זאת קורא קצ'ינסקי תיגר על האיחוד האירופאי באי הסכמתו, ביחד עם "גוש וישגארד" באיחוד האירופאי (פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה) לקבלת מכסות מהגרים. כן פועל גוש זה להגברה לכאורה של שיתופי פעולה עם כוחות לאומניים מקצינים בגרמניה (יורשי פרנץ יוזף שטראוס ואחרים - הרוצים בבידול מהאיחוד האירופאי ומנאטו  תוך הגעה לאופציה גרעינית עצמאית). לבנימין נתניהו יחסים מתהדקים עם גוש לאומני מקצין זה בראשות ויקטור אורבן ההונגרי. (אורבן הוא ממשיך דרכו ההיסטורי של אדמירל הורטי - השליט הפרו-נאצי ההונגרי במלה"ע השניה). צריך לציין שגוש וישגארד האמור יתכנס בהזמנת נתניהו בשנה הבאה בישראל במסגרת כינוסו השנתי.

מאידך גיסא, באופוזיציה לקצ'ינסקי כיום, מכהנת מפלגת "המצע האזרחי" לאחר שכיהנה שמונה שנים בשלטון. (ראש הממשלה בעבר מטעם המפלגה הזו היה דונלד טוסק והנשיא היה קומורובסקי). מנהיג האופוזיציה ה'וירטואלי' הוא ראש הממשלה בדימוס דונאלד טוסק. מצע המפלגה, תפיסותיה, ערכיה ודרכה ממשיכים את רוח התנועה האנדקית בראשות רומן דמובסקי בפולין של הרפובליקה השנייה. מדובר בקפיטליזם עכשווי של כלכלת שוק ניאו ליברלית (עד כדי ליברטנית) ברוח פורום דאבוס. (ברכיב זה קיימת תאימות עם  בנימין נתניהו). מדובר גם בשמירת עקרונות הדמוקרטיה, החוקה, זכויות האדם והאזרח, ושלטון החוק. הכל - ללא שימת דגש על שמירת וחיזוק זכויות חברתיות (כמו בישראל העכשווית(. טוסק בניגוד לקצינ'סקי הוא פרו-אירופאי ועומד כיום בראש המועצה האירופאית. תפקידו היום הוא "נשיא האיחוד האירופאי". יש להניח שהוא אינו מחבב את גוש וישגארד.
טוסק בניגוד לקצ'ינסקי, מבין שחברות באיחוד האירופאי, בנאטו, ושימור היחסים המיוחדים עם ארה"ב כנותנת החסות לפולין לאחר נפילת ברה"מ, מהווים נכסים אסטרטגיים לביטחון הלאומי הפולני שיש לשמור עליהם מכל משמר. מצופה שכך יחשוב כל פטריוט פולני. תובנת גישת טוסק (כדמובסקי) היא שאין למתוח את החבל עם רוסיה על ידי פגיעה באינטרסים האסטרטגיים שלה. למעשה, בפולין ההומוגנית של אחרי מלחמת העולם השנייה, שגבולותיה הוזזו ואוכלוסיות המיעוטים בה הועברו למדינות אחרות, בעוד שפולנים עברו טרנספר אליה – הוגשם חזונו האנדקי של רומן דמובסקי.
לזכר יהדות פולין שהוכחדה על ידי הנאצים וששארית הפליטה שלה עזבה את פולין, הקימה ממשלת פולין (ללא מעורבות יהודית) מוזיאון בוורשה שמספר את הנרטיב הפולני על "אלף שנות יהדות פולין".

מסקנות

ישראל ופולין העכשוויות דומות. הציבור הפולני מאס ב"סולידריות" ובמפלגת "המצע-האזרחי". הציבור הישראלי מאס גם במפלגות המרכז וגם ב"שמאל" שהיה בשלטון מ-1933, ביישוב היהודי שלפני הקמת מדינת ישראל. השמאל אינו בשלטון במשך רובן של ארבעים השנים שעברו מאז מהפך 1977. מותג השמאל הפך כתוצאה מתעמולת ביבי מאז 1996 ל"סמול" דמוני מפחיד. המותג ניזוק קשות כתוצאה מ"התנקשות" שמהותה הינדוס תודעת המון כוזבת (תהליך כזה מתואר בסיפרו של צ'סלב מילוש הפולני).
צריך להבין שמפא"י ו"העבודה" בעברן לא היו מפלגות "שמאל" בסגנון אירופאי. הן היו בבסיסן מפלגות ציוניות לאומיות-ממלכתיות, שמדגישות היבטי ביטחון. הדבר היה כרוך בסגנון ה'ביטחוניסטי' של דוד בן גוריון. נוספו לו רכיבים ליברליים ועיסוק בזכויות אדם מתקופת לוי אשכול ואילך. זה כולל מנהיגויות אישים כמו גולדה מאיר, יגאל אלון, יצחק רבין ואהוד ברק.
מנהיגות ה"מחנה-הציוני" והפרופיל שלו בהיותו מפלגת האופוזיציה הגדולה ב-2017 בראשות המשולש אבי גבאי, יצחק הרצוג וציפי ליבני - דומה למדי למפלגת המצע האזרחי  הלאומית-דמוקרטית הפולנית כיום. כדאי להתאמץ ולשתף פעולה עם מפלגות ומנהיגים בעלי מאפיינים דומים כמו "כולנו", "יש-עתיד" ואחרים. היות שהמותג "שמאל" (הן בהשראת תעמולת ביבי והן בהשראת  תהליכים היסטוריים) - איבד את יכולתו להיבחר - יש להבין שרק אופוזיציה ממותגת מחדש עם מאפיינים לאומיים, שתתייצב מול לאומנות הליכוד והבית היהודי (במתכונתם העכשווית) – תביא להרחבת התמיכה בה. בנימין נתניהו, שעבר מלאומיות ללאומנות ריטורית  -  מתחרה בבנט, הממותג כלאומני כיום. אך צריך לציין שבנט עשוי לעבור למשבצת הלאומית. בכך קשורים גם שינויי אוריינטציות מזגזגות לכיוונים מתהפכים (ראה - נוני מוזס מחד ו"ישראל-היום" מאידך). התשובה ללאומנות היא רק לאומיות-פטריוטית ולא שמאל סוציאליסטי. (מר"צ יכולה להישאר במשבצת ה"שמאל").
רוב הישראלים-היהודים (ונראה לי שגם הערבים), כמו הפולנים - אוהבים לאומיות, ביטחון וקפיטליזם. צריך להזכיר שגם בתקופה הקומוניסטית לא הצליחו הסובייטים להכניע את המחוייבות הפולנית לקניין פרטי. בפולין לא הוקמו קולחוזים וסובחוזים קולקטיביים במקום חלקות האיכרים הפרטיים.
כלכלה באוריינטציה חברתית מעניינת את הישראלים, כמו את הפולנים, בעצימות נמוכה.
זאת המציאות הלא נעימה ואיתה צריך להתמודד. מוטיבים שכן צריך להדגיש הם ערכים של צמיחה ופיתוח. אלה מובלים על ידי שיתופי פעולה בין "ברית-היצרנים", העסקים הקטנים,  מעמדות הביניים, החברה האזרחית, קידום נושאי סביבה, צרכנות, תשתיות ושירותים חברתיים. מדובר גם בקרנות פיתוח רב דורי בר קיימא נוסח גייטס ובאפט. כן נוגע הדבר לפעילות האיגודים המקצועיים. מדובר גם בהמשך פיתוח של כלכלת השירותים ההייטקית  שהיא קטר הצמיחה הישראלי האולטימטיבי. כלכלת הסייבר מתאימה ביותר לאופי הלאומי הישראלי.
כל האלמנטים שצויינו לעיל מנוגדים לתפיסת הון הסיבוב. ערכים אלה מנוגדים מהותית  לדרכי פעולת הקואליציה השולטת כיום בישראל. זאת מורכבת מתפיסות דת לאומנית משיחית של המתנחלים, וכן מתפיסות דת חרדית שמרנית ואנכרוניסטית. בישראל מתקיימת ביורוקרטיה שמרנית שרמת המינהל התקין ושילטון החוק בה אינם מספקים. מדובר בגישות הנובעות מתפיסות הון סיבוב לא יצרני וספקולטיבי. הדבר כולל בנקים ואירגונים מוסדיים  לגילגול מניפולטיבי של כספי הביטחון הסוציאלי של העובדים. קואליציה זאת היא בעלת תפיסות כלכליות ניאו ליברליות לא חברתיות ולא יצרניות. זאת למרות הצהרותיה הכביכול "חברתיות".

צריך לזכור ולהזכיר כי "התנועה הציונית הכללית" במנהיגות הרצל וממשיכיו הייתה בורגנית ויצרנית במהותה וכמעט ללא דגש לאומי (הלאומיות של הציונות הכללית הייתה מתונה וסובלנית). תנועה זו נמחקה הן כתנועה במדינת ישראל והן מייצוגה בכנסת (כפי שקרה בהמשך לד"ש, שינוי, ו-קדימה). גם ארלוזורוב שנרצח ב-1933 לא היה בדיוק סוציאליסט. בהמשך ניצחו כוחות פסבדו חברתיים  כמו רפ"י בהנהגת דויד בן גוריון שפרש ממפא"י. יוצאי רפ"י מבית היוצר של דויד בן גוריון, שמוצאו היה פולני ושהיה במנהיגותו "תואם" פילסודסקי - פרשו ממפא"י ב-1965. רובם חזרו ל"עבודה" בהקמתה ב-1968 (המשבר היה גם תוצאת ארועי 'עסק-הביש', מבצע-סיני ודימונה).

חלק מאנשי רפ"י שהקימו את "הרשימה הממלכתית-לעם" בנו את הגשר שעליו עברו חלק מהמפא"יניקים ואנשי ארץ ישראל השלמה לליכוד שהוקם ב- 1973. זה כלל את חירות, ליברלים (ציונים כלליים) וסיעת "לעם". דבר זה איפשר את יצירת התלכיד שאיפשר את  התחזקות הימין הלאומי דאז עד שתפס את השלטון ב-1977. הליכוד במנהיגות  בגין היה לאומי (אנדקי) אך ביבי הפך אותו באופן תהליכי טקטי מלאומי (אנדקי) ללאומני משיחי.
דבר זה מסכן דמוקרטיה ושואף לאוטריטריות בסגנונות פילסודסקי וקצ'ינסקי .
בעבר, במאבקים הפנימיים ב"שמאל" המזוייף, שנתפס ככזה כתוצאה מניתוח אידיאולוגי, ניצחו תמיד "הממלכתיים" את "החברתיים". שמעון פרס, יוצא פולין, ממשיך דרכו של דויד בן גוריון הוא היחיד בעולם שזכה בתואר "רוח פורום דאבוס" בשוויץ. הוא קיבל זאת בזכות היותו מוביל אידיאי של תפיסת הקפיטליזם הניאו ליברלי. מדובר בכלכלת השוק הגלובלית על סף הליברטניות (בזה הוא דומה לדונאלד טוסק הפולני). בכך לא היה הבדל מהותי בינו לביבי נתניהו.

בפוליטיקה הגלויה והפופוליסטית, הרוב הוא עניין של סמנטיקה, סגנון ומעט מהות. הכל בעין המתבונן ותוך תלות בכושרו לאבחן שיזורים תהליכיים סמויים והתחככויות ספירליות של כוחות ניגודיים. כל זאת מבלי להיות שבוי בקונספציות דוגמטיות. השימוש במונחים ובדוגמאות חוצי תרבויות עשוי לסייע בזיהוי עקרונות וקווים מנחים במדיניות שלעיתים היא מזגזגת, ומשתנה על רצפי הזמנים. תובנה של מדיניות מושפעת מ"תפיסת-תופעות" סובייקטיבית. היא מושפעת גם ממשקעים קמאיים השונים עד מאד מאדם לאדם וממנהיג למנהיג.

לסיכום

המאמר מביא חומר למחשבה בהקשר של תובנות היסטוריות ועכשוויות שעשויות להוות בסיס לניתוחים מעמיקים. חשוב לפרוץ אל מחוץ לפרדיגמות הקונוונציונאליות. השאלה המרכזית היא איך בונים בישראל ובפולין קואליציות נגדיות לקואליציות השולטות כיום. אלה אמורות להיות לאומיות ודמוקרטיות. הן אמורות לדאוג באופן כן ולא מניפולטיבי לביטחון הלאומי בשתי המדינות תוך שימור וקידום הדמוקרטיות. בפולין שובר הסטטוס-קוו בקונסטלציה הפוליטית הקיימת יכול להיות הנשיא דודה שהשתחרר מפטרונות קצ'ינסקי רק לאחרונה.(מדובר באדם דתי-קתולי,שיש לכאורה להניח שאולי מושפע מישועים ,כמו לך ולנסה) בישראל אני מהמר על בנט.

תגובות

כמה תהיות

כתבה מעניינת, כמה תהיות.
פילסודסקי לא היה אנטישמי, נהפוך הוא.
לא כל ימין הוא לאומני כמו שלא כל שמאל הוא קומוניסטי.

הסקירה היסטורית היתה טובה ,החלק האחרון ישראל כיום קשקוש

תודה רבה על הסקירה היסטורית המעניינת והמקיפה במסגרת של כתבה אחת.
הניתוח של ישראל בימינו,שגוי לחלוטין ומיצג בעצם דעה פרטית מזווית של שמאל משיחי (בהקבלה לכתבה כמו שהכותב קרא למתנחלים).
הסיבה לכישלון השוואה לימינו היא נקודת מוצא פוליטית מוטית לצד הקיצון פלוס התעלמות ממעשי האויב והשפעה שלו על החברה בישראל.
שוב תודה לכותב ואשמח לקרוא כתבות נוספות שתכתוב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד סנדובסקי