אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אישוליים / אלי שמואלי


אישוליים / אלי שמואלי

אישוליים / אלי שמואלי, הוצאת פרדס

אלי שמואלי, סופר ומשורר,  נולד (1977) וגדל בירושלים, על קו התפר שבין הקטמונים לשכונת קטמון הישנה. במהלך השנים עבד לפרנסתו בעבודות דחק מזדמנות, אליהן נשלח על-ידי חברות כוח-אדם. הרומן אישוליים מבוסס על חוויותיו מהתקופה בה עבד כקלדן מיקודים במרכז המיון של דואר ישראל. בירושלים של שנות התשעים. למד יותר מעשור באוניברסיטה העברית, והוא בעל תואר ראשון בפסיכוביולוגיה ותואר שני בהצטיינות בנוירוביולוגיה. כמו-כן בילה שלוש שנים בלימודי פילוסופיה של המדע ומטאפיסיקה במסגרת תואר שני ושנתיים נוספות בלימודי דוקטורט במחלקה לפסיכולוגיה, ממנו פרש כדי להתמסר לכתיבה. שירים ומאמרים פרי עטו הופיעו מעל במות שונות, בהן "ביטאון שירה", "בגלל", עיתון "הארץ" ואתר "שיחה מקומית". כיום עוסק בכתיבת רומנים ושירה, ומוציא את מחייתו מכתיבת הצעות מחקר מדעיות עבור מדענים מרחבי העולם, לצורך מימון מחקריהם מקרנות ממשלתיות. הוא מגדיר עצמו "לבלר". אישוליים הוא ספרו הראשון. (מתוך דף יחסי הציבור של הספר), זכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים לשנת 2015.

את הספר הזה צריך לקרוא פעמיים כיוון שקריאה ראשונה עלולה להחמיץ נקודה חשובה בסיפור, אם לא את עוקצו. בקריאה ראשונה נוצר הרושם שנושא הספר הוא אי שייכותו, בדידותו ואומללותו של המספר, צעיר ירושלמי בן 26 ששמו יהושוע, שמחפש לשווא ישועה. ורושם זה הוא כמובן נכון. יהושוע לא סיים את הצבא ולא את לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה ומתפרנס בקושי מעבודות דחק. עבודתו הנוכחית היא קלדנות מיקודים בדואר במשמרת לילה, "מקום לאנשים שלא שייכים לשום דבר" (עמ' 140). משכורתו זעומה והוא משלם בסופרמרקטים, כל פעם בחנות אחרת, בצ'קים בלי כיסוי. הוא גר במחסן עלוב וכשהוא טורח לנקות אותו, הוא מגלה את הזוהמה והעובש שהצטברו שכבות שכבות. גם העיר ירושלים ותושביה נראים לו עלובים וראויים לרחמים ולבוז, ממש כמוהו, למעט כמה בחורות יפהפיות שהן מחוץ לתחום השגתו. המתח הבטחוני והמלחמה המאיימת שאכן באה משקפים גם הם את נפשו השסועה של יהושוע שאיננה יודעת מנוח.

ליהושוע אין חברים של ממש. הוא לא מסוגל ליצור קשרים ומרגיש דחוי ופגום. את זמנו החופשי הוא מעביר בכתיבה בפנקס, בקריאת ספרים מהספרייה, בעישון אובססיבי, בשתיית בירה בפאבים ובלטישת עיניים אל עבר בחורות. הוא יוצר לעצמו מעין ספרייה פורנוגרפית כדי לדפדף ולהשתמש בה לפנטזיות המין שלו ו"להביא אותה ביד". הוא חולם על שדיים וירכיים אבל ישבנים בראש מעייניו. כשבחורה מתרחקת, הוא רואה ישבן מתרחק. יהושוע מחפש מין ואהבה. הוא מחפיץ בחורות באופן סדרתי (כמה מהן גם מחפיצות אותו) אבל בעת ובעונה אחת הוא כמה לחילוף רגשות ועורג להתביית על אחת שתהיה רק שלו. גם ליחסי ידידות הוא רעב: היא באמת נראתה מאושרת. שלווה.  שמחתי בשבילה. צעדתי אל התחנה שלי, לאט. שמחתי גם בשבילי, הייתי שותף סוד, הרגשתי שאני מכיר מישהו, את תקווה, שמכירה אותי בחזרה. חשתי אדם, ונתקפתי התרגשות קטנה. (עמ' 70).

רעבו של יהושוע לא יודע שובע: הבדידות היא צרחה קבועה שמהדהדת בתוך ראשך. לעיתים קרובות הרגשתי אותה מכה ברקות, כמו קליע מזגזג שנלכד בתוך משוריין. לפעמים זה היה שקט יותר – זמזום של זבוב שנכלא בצנצנת אטומה. היא תמיד מחפשת ואף פעם לא מוצאת – נתיב בריחה, אל החיים שבחוץ. הרגשתי שאיני מסוגל להכיל את זה בתוכי. את הכמיהה להתרפקות. לרכות. לנוכחות. לקול הבא אליך מן החוץ. הרעב מבעבע בעורקים כמו חומצה, מבקש לפרוץ מבעד לעיניים, להימלט מתוך העור. זה תקף בכל פעם שראיתי אישה, כשהסתכלתי בישבן, בשדיים החלביים שבתוך המחשוף, וגם כשלא היתה סביבי אף-אחת – די היה שאדמיין אשה כדי שזה ינהם בתוכי. (עמ' 8).

בתיאור כל הסבל הזה זרועים משחקי מילים, כפל משמעויות ודימויים, המשוועים לפענוח. סוף הספר וקריאה שנייה שלו מגלים שמתחת לרושם הראשון (והנכון, כמובן) של בחור בודד ודחוי מסתתר סוד שמאיר את כל העלילה באור חדש. רמזים רבים מובילים לעבר גילויו אם כי נראה שהמספר עצמו מעדיף להסתובב סביבו סחור סחור, אם לא להתכחש. פתרון הכמו חידה טמון בבדיחה שיהושוע השנון מספר כל פעם, כמו נהנה לחזור על ההלצה, כדי להסביר מדוע לא סיים את הצבא. הוא אומר שהשתחרר באמצע השירות בגלל "בעיות בתפקוד המיני".  וכשהצד השני תוהה ומצפה, הוא מוסיף ואומר: "נשבר לי הזין" (עמ' 149, 240). אך את משחק המילים הזה יש להבין, למרבית הפליאה, פשוטו כמשמעו. ליהושוע יש באמת ליקויים בתפקוד המיני ונשבר לו באמת הזין. כבר בתחילת הספר יש דימוי מרומז שלו, של הזין של יהושוע, למסמר זכוכית (שימו לב לכפל המשמעות המאפיין את הפסקה, שניתן למצוא גם במקומות רבים אחרים בספר): זה היה משפיל מאוד, ומדכא, אבל בעיקר, זה היה מעייף. לדבר אתן, לפנות אליהן, להגיע אליהן. זה היה מסמר של זכוכית  ואתה היית צריך לתקוע אותו בבטון מזוין. לדפוק עליו ושייכנס, ובלי לחתוך את היד. אסור בכוח ואסור חלש, וגם אסור לחשוב יותר מדי כי אם תתחיל לחשוב על זה אתה תבין מיד שזה בכלל לא אפשרי. העניין הוא שלא שמורה לך הזכות לוותר. זה חזק ממך. זהו כל יצר קיומם של החיים שמפעפע מבעד לגופך, גועש ופורץ אל העולם, דרך הנפש הפקוקה שלך. (עמ' 31-32).   

יהושוע סובב סחור סחור (איש שוליים), נוגע, מועך וצובט בישבן (מכאן גם האובססיה סביבו), כדי להרוויח זמן, כדי להשהות את הרגע שבו יהיה עליו להתעמת עם פחדיו ולהתמודד עם ה"לא אפשרי". וכשמגיע מבחן האמת, הוא נמלט ואז, כתוצאה, נמלטים ממנו. יהושוע נדחה על ידי בנות רבות, אמת, אך כשהוא לא נדחה, הבעייה נמצאת בו עצמו. סטודנטית לאדריכלות ששמה תפארת נותנת לו את ההזדמנות לאבד באמצעותה סוף סוף את בתוליו. אחרי שלב ההקדמות יהושוע "עושה הפסקה" בתירוץ כלשהו (הוא חייב לשתות, "צמא"). ואחר כך חששותיו התאמתו ותפארת כבר הבינה שמשהו לא בסדר ושהוא שבר את זה (עמ' 155). הבחורה לא מעוניינת להיכנס לבירורים ואומרת לו שכדאי שילך כיוון שהשותף שלה לדירה חוזר עוד מעט. גם עם סינתיה, הבחורה החדשה שמגיעה לעבוד בדואר ושאתה יש ליהושוע קשר משמעותי יותר, הוא מפסיק את ההתעלסות, כשהיא מזמינה אותו לביתה, מתוך פחד ההתמודדות וממציא לעצמו תירוצים (הבטן שלו התערבלה מהחשש שסינתיה רוצה לעצור ומתכוננת לסרב ואז היה מוכרח לשירותים, "לחרבן", עמ' 227).  הפעם הוא עצמו העדיף ללכת מתוך תקווה שהיחסים בינו לבת הזוג יתאחו ויעמיקו בעתיד, אך בנסיבות אלה, למה שהבחורות תסתפקנה "בזמזום של זבוב במקום בעוקץ של דבורה" (עמ' 157). כשיחסיו של יהושוע עם סינתיה מתקדמים, הוא ממתין בחשש לרגע שבו היא תגלה שהוא "זבוב בין הדבורים" (עמ'  246). וסינתיה אכן מגלה ומסלקת את הזבוב (רמז לבאות בעמ' 238). כשיהושוע מגיע שוב לחדרה, נסיון ההתקרבות יסתיים גם הוא בכך שהיא אומרת לו שעליו ללכת כי אמא שלה צריכה להגיע (עמ' 267).  הבעייה של יהושוע היא שהוא נתקף בהלה ופחד ואז "מפסיק באמצע", כמו שהפסיק באמצע את הצבא והאוניברסיטה. ופגם זה, נכות זו (הבחורה הנכה שהוא פוגש בבית חולים היא גם שיקוף סמלי של עצמו), מותירה אותו בודד, עלולה לגרום לו להחטיא את חייו ואף מוליכה אותו תדיר למחשבות אובדניות, להפסיק גם אותם באמצע, בנפילה אל תהום או בתלייה. חייו של הבחור תלויים באיבוד בתוליו. הרמזים לתלייה מהווים דוגמה נוספת למשחקי המילים רבי המשמעות בספר: יהושוע עובד בחדר שקוף, "תלוי בתוך אולם" (עמ' 6). הוא עצמו דומה לחדר: "אבל אז קראתי מה שכתבתי. מצאתי שם אחד תלוי בין שמים וארץ, נע ונד, שיש משהו פשוט מאוד, כל-כך פשוט, שמסביר את הכל, אבל האחד הזה לא יודע אותו, הוא יושב על ספה מלוכלכת בקומת מרתף של שיכון ומתייסר בחיפוש אחריו, כי אף-אחד לא יאמר לו איפה הוא". (עמ' 134). ובתום הביקור אצל האמא שלו:"הייתי כבד לי מדי, ואיך אהיה קליל מספיק להיתלות מצוואר של אישה". (עמ' 257).

הליקוי המיני מעכיר את חייו של יהושוע. הוא לא רק מרגיש בתוך בית כלא אלא גם מתמקד בפרטי כיעורו של העולם (המורכב מחלודה, גרוטאות, צמחים נבולים, קוצים ומדבר שממה) ושל תושביו (שמנים, כרסתנים, מקומטים, רופסים וזולגים). הגועל שהוא חש כלפי הבחורה בכיסא הגלגלים הוא הגועל שהוא חש כלפי עצמו: נשענתי על עץ אורן והקאתי. הייתי סחוט, הייתי רקוב, הייתי מחליא. הירכיים הקטנות, המנוונות שלה, הגעילו אותי. ריח החיתולים המתקתק באולם. העולם כולו החליא אותי. (עמ' 54). גם אם ייגע ביהושוע משהו טוב מהחוץ, הוא יהפוך אותו על פניו: מאחורי התחנה שכנה מאפיית בית-קפה קטנה, עלו ממנה ניחוחות קפה טרי וקרואסון חמאה חם, ריחות של בוקר. הם עוררו בי גועל, היה בהם את הריח של החיים, של אנשים שנולדו ושימותו מבלי לדעת שזה קרה להם, אנשים שלחיות זה המקצוע שלהם, שיכולים לעשות את זה בעיניים עצומות. שעושים את זה בעיניים עצומות. (עמ' 9). יהושוע אינו יכול לעשות את זה, לא בעיניים עצומות ולא בעיניים פקוחות. הוא לא יודע איך להניח את עצמו. מועקת קיום מטאפיסית, נכון, אבל גם עניין של תנוחה. ולא, יהושוע אינו גיי בארון, ותובנה זו, אם יש ספק, נמסרת גם היא לקורא בתחכום רב בעזרת האפיזודה באוטובוס המצחין שבה חרדי, מדיף ניחוח שום, מוצא ביהושוע מושא תאווה.

מקוריותו של הספר היא ברמזים שהוא מפזר לקורא כדי שילקט אותם ויבין מהם את מחלת הגבריות של יהושוע. כי למספר עצמו לא בא לדבר על זה, כמו לסינתיה (עמ' 267), שאחרי כמה נסיונות שיחה כושלים, שרק מגבירים את המתח, מעדיפה לוותר ולפנות לעבר בחור אחר. העמימות האופפת את מקור התנוונות גבריותו של המספר אף כבדה יותר מזו המסתירה את הבעייה. ורק מתעבה והולכת. יהושוע זקוק לריפוי עקב תאונה שקרתה לו בילדותו, או עקב תאונת ילדותו כל כולה,  או אולי תאונה שקרתה בינקותו או קודם לכך, תאונה שהכניסה אותו לעצבות, נואשות ופחד, נטעה בו רגשי אשמה כבדים ומטרידים ונטלה ממנו את היכולת לחיות את חייו באופן מספק. קניית נעלים חדשות, בילדות ובהווה, לא משפרת את ההתנהלות, לא מסלקת את העצבות, מה גם שבאופן תמידי אחת מהנעליים נכתמת, נקרעת, נטרפת. ולא די גם בתרופה לחיזוק הגבריות שמהווים ספריו של קונדרה.

כבר בגיל שש או שבע עצבותו של הילד יהושוע ניכרת לעין בחנות שבה קונים לו נעליים חדשות (עמ' 38-40). קרוב לוודאי שהוא בא ממשפחה לא מתפקדת. האם ניתן להסיק מסקנות מדגם המשפחה השכנה, הגרה ממול, שמורכבת מאב מאיים, שיכור ומופרע, מאם כנועה, מבת ומבן (גם ליהושוע אם, אב ואחות)? אביו של יהושוע מופיע בספר ברפרוף רק פעם אחת, בחנות הנעליים, אך האם אינו מתגלם באמצעותן של דמויות אחרות, כמו למשל, האחראי לסקס שופ, אליו נקלע יהושוע? ואולי הוא דווקא סמל לחיפושיו של יהושוע אחרי מטפל? או שניהם יחד?  ומי מגלמות הנשים המבוגרות, המאשימות, שמפילות ארצה את יהושוע או את הלמברטה שלו, כפילתו, לאחר שטרח לשפץ אותה ולהקימה לתחייה? הלמברטה עשויה "מעטה פח חלוד" (עמ' 208), ובהתאם, יהושוע, שבחורות מציצות בו כמו היה "פגר מכונית שעברה תאונה" (עמ' 19), עשוי "מעטה פח מקומט" (עמ' 157). אך ללמברטה יש גם שם של אישה, ויולטה. קריאת הפרק המוקדש לביקור של יהושוע אצל אמו מגלה נקודות דמיון לא מעטות בין חייהם של האם והבן, השקועים בשינה ארוכה בימים, בקפה, בסיגריות, בקריאת ספרים ובהזנחה גדולה. התמונה הסופית שבה נקלע יהושוע לבית זונות מקבילה לתמונה אחרת, קודמת, שבה הוא נקלע לסקס שופ, ממשיכה ומפתחת אותה. על האיש בסקס שופ, שנראה "שילוב של בית מרקחת וחנות צעצועים", יהושוע אומר: "החזרתי לו התבוננות, שאולי הייתה בה גם איזו פליאה, משום שתהיתי מה איש כזה עושה כאן, מה הוא אומר לבת שלו שהוא עושה כאן, מה הבת שלו אומרת לחברה שלה שהוא עושה כאן." (עמ' 96). על האשה בבית הזונות, שלידה הוא מרגיש קצת כמו "אצל אחות בקופת- חולים" (עמ' 284), הוא אומר: "היא ניסתה לחייך ולא הצליחה, החיוך התקמט לכאב. שני אנשים עירומים שיכולים היו להיות אמא ובן עמדו באמצע חדר ריק ליד מיטה וניסו לגעת זה בזה". (עמ' 285). הרוסיה המבוגרת, שנאלצת לעסוק בזנות, האם ריפאה את יהושוע ממחלת בתוליו הממארת, האם שימשה לו כאם וכאחות, האם סייעה לו לפקוח את עיניו ולהביט באומץ על חרדותיו. נראה שיהושוע מעדיף להמשיך להונות את עצמו, "ובכל זאת יצא שתמיד הסתתרתי מפני איזו אמת פנימית מרשיעה" (עמ' 100).

המסתורין סביב עברו ועתידו של יהושוע, משחק המחבואים שהוא משחק עם עצמו, גורם לקורא להפוך לבלש בשירותו של סבא פרויד שבספר זה לובש דמות של בידואי מבוגר, אחד ממארחיו, בתשלום כמובן, בחושה בסיני, לבוש גלביה לבנה, ראשו מלופף בצעיף לבן: "הרגשתי מטופל. הרגשתי שהגעתי. שהוא הפסיכיאטר כאן." אך עד מהרה מתאיידת ההרגשה הטובה, מתאיינת כלא הייתה: "הבנתי שהוא לא המטפל שלי שם, ושאולי אף-אחד הוא לא הפסיכיאטר, שאין אחד כזה להתנחם בו, הוא לא קיים". (עמ' 107).

 

קישור לריאיון של אלי שמואלי עם נועה לקס באתר של  נילי דגן:

http://www.nillydagan.com/%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%...

 

ועוד על ספרות ושפה, סביב המקרא, בתוכו ומחוצה לו, מוזמנים לבלוג של הכותבת: לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה

https://liebermanorna.wordpress.com/

 

תגובות

לציפי לוין

תודה רבה ציפי על התגובה. שמחתי מאוד שאהבת את הביקורת.

בנוגע לביקורת על "אישוליים"

תודה נורית, תודה אופיר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן