אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קורות קצין יהודי באוסטריה האנטישמית


התמונה של יוסף אורן
אהרון אפלפלד / כתר הברזל, הוצאת כנרת זמורה ביתן

אהרון אפלפלד / כתר הברזל, הוצאת כנרת זמורה ביתן

עלילת ספרו החדש של אהרון אפלפלד, "כתר הברזל" (שהופיע זה עתה בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2016, 269 עמ'), מתרחשת בשנות מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שכידוע התלקחה בין השנים 1918-1914, אחרי שלְאוּמָן סֶרְבִּי רצח את נסיך הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ולכן, אף שהעלילה עוסקת בבנה של משפחה יהודית, שבזכות הצטיינותו כמפקד במלחמה זו הוכתר בגבוה מבין אותות הכבוד של הצבא הקיסרי, באות "כוכב הברזל", יצדק הקורא שטרם קרא את הרומאן הזה, אם ישאל: איזה עניין ימצא מישהו בעשור השני של המאה העשרים ואחת בעלילה המספרת לו על אירועים מהעשור השני של המאה הקודמת? 

מאחר שאפלפלד איננו היסטוריון, אלא סופר עברי בן-זמננו, אחזק את שאלתו זו של הקורא בעזרת עובדה מתמיהה יותר: לא רק שאפלפלד הסתפק בסיכום תמציתי של הקרבות שעל הצטיינותו בהם כמפקד קיבל פטר שטיין, גיבור הרומאן, את עיטור "כוכב הברזל" (עמ' 201 ו-241), אלא שדילג בכלל בעלילת הרומאן ואפילו בהבלטה על שנות המלחמה עצמן, שבהן מתו מיליוני חיילים יותר מהמגיפות שפרצו בחפירות הבוציות מאשר מכדורי הרובים של האויב. במקום זאת התעכב אפלפלד בהרחבה על השנה לפני שמלחמת העולם הזו פרצה, שבה היה פטר החניך היהודי היחיד בקורס הקצינים הקיסרי, ועל השנה אחרי שהמלחמה הזו הסתיימה, שבה עלה פטר לבדו לקברים של הוריו ושל אחותו משום שנותר שריד יחיד ממשפחתו (עמ' 263).

קורות פטר בקורס

חלקו הראשון של הרומאן, זה המתאר את השנה שבה היה פטר בקורס הקצינים, עימת אותו לראשונה עם מוצאו הדתי השונה מזה של שאר החניכים. כבר בראיון הראשון נאלץ פטר, שמעולם לא נדרש בעבר להגדיר באופן ישיר כל-כך את אמונתו הדתית, להודיע למפקד "שהוא יהודי, אך יהודי שאינו מקיים את מסורת אבותיו" (עמ' 89). והמפקד שהסיק מהגדרה זו, שפטר הינו "יהודי אתיאיסט", פטר אותו מיד מלהיות נוכח בתפילה הנוצרית בכנסיה המחייבת את הצוערים האחרים. מאחר שהפְּטוֹר מההליכה לכנסיה עם שאר חניכי הקורס, הביך את פטר והבליט אותו כשונה מהם, הצטער שלא הבהיר למפקד כבר בראיון: "אני יהודי, אבל לא אַתֶאיסט", ובו במקום "נשבע בלבו שלא יציין עוד את אמונתו כאַתֶאיסט, אלא יכנה את לאומיותו כיהודי" (עמ' 90). כמו כן החליט להקפיד להבא בקורס "על כל תנועה ועל כל דיבור" שלו.

נאמן להחלטותיו אלה, התייחס פטר ברצינות לאימונים והתבלט בהם בביצוע מושלם של כל תרגיל שחניכי הקורס נדרשו לבצע. המפקדים ציינו לשבח את ביצועיו, אך חניכי הקורס האחרים החלו לרטון, התרחקו ממנו והשמיעו הערות קנטרניות עליו כאשר לא היה בחברתם. אך אחד מהם, הצוער פרנץ ברונר, שנכשל באימונים וכבר חשש מהדחה, לא התאפק והטיח כלפיו בגלוי: "אתה חותר תחת כל אחד מאיתנו. - - - בכל תרגיל אתה מצטיין. - - - ההצטיינות שלך היא ההכשלה של כולנו. בכל מקום שיש יהודי יש הכשלה. - - - התחרות עמך היא תחרות עם השטן" (עמ' 95). על דברי הסתה אנטישמיים וגלויים אלה כבר לא היה פטר מסוגל להבליג והוא חבט באומרם. במשפט שנערך לשניהם, נרשמה לפטר הערה בפנקס הצוער שלו על כך שעשה דין לעצמו, אך הצוער פרנץ ברונר הודח סופית מהקורס על הדברים שאמר לו.

פסק הדין המאוזן הזה לא הרתיע את הצוערים האחרים, ליזום תביעה מאורגנת נגד פטר על אותה אשמה עצמה שהשמיע המודח הראשון מקורס הקצינים, כדי שהקורס שלהם לא יוכתם בסיומו ע"י חניך מצטיין ממוצא יהודי. הפעם התאגדו ארבעה צוערים להעליל על פטר, ששמעו אותו ממלמל גידופים נגד הצבא ונגד בית-הספר לקצינים, אך במשפט עצמו לא היססו לחזור על התרעומת שהשמיע פרנץ ברונר לפניהם: "כל תשעה החודשים שאנו יחד היה פטר שטיין אבן נגף לכולנו. לא איפשר לנו להביא לגילוי את הגנוז בנו, את הטוב שבנו. תמיד היו הישגיו טובים משלנו ובכך האפיל על כולנו. - - ומעולם לא נכשל" (עמ' 147).

רק אחד מהצוערים התייצב במשפט לגונן על פטר, היה זה יוחנן קריגר, שלימים יהפוך לכומר וישמור על הידידות לפטר גם בעתיד. יוחנן לא רק שיבח את פטר על היותו חניך מצטיין בקורס, אלא גם לא נרתע לומר את האמת, שהתלונה הוגשה נגד פטר משום שהוא יהודי: "לא פעם שמעתי (אותם) אומרים: מה עושה יהודי בקורס קצינים". וגם פטר חשף הפעם באופן ברור את מניעיהם של אלה שהעלילו עליו עלילה שהשתמעה ממנה אשמת בגידה במולדת האוסטרית: "אני מניח שהם שונאים אותי משום שאני יהודי" (עמ' 146). פטר אמנם זוכה מכל אשמה גם במשפט הזה, אך מאחר שהמעלילים עליו זוכו מחמת הספק ונשארו בקורס, נותרו בו הרהורי ספק ביחס לערכים שספג מהוריו, שחינכו אותו להרגיש כשווה לכל אזרח אחר באוסטריה ולהיות נאמן למולדת ולצבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

אלמלא פרצה מלחמת העולם כה סמוך לסיום הקורס, ייתכן שפטר היה מספיק לברר עם הוריו את ספקותיו אלה, אך מאחר שחופשתו נקטעה והוא הוזעק לחזור מיד מבית ההורים לבסיס כדי ללחום בחזית, נדחתה השיחה הזו איתם למועד אחר. פטר לא זכה לקיים שיחה זו, כי בשובו מהחזית כבר לא היו הוריו בין החיים. במלחמה התגלה פטר כמפקד מסור ויצירתי בכל חזית שאליה נשלח. ולפיכך החליטו במטה הצבא לעטר אותו בסיום המלחמה בגבוה מבין העיטורים על גבורה בקרב, באות "כוכב הברזל".

האירוע בבית-הקפה זיכר

אף שעלילת הרומאן מצורפת משני חלקים, ורוב פרקי החלק הראשון מספרים, כאמור, על שנת 1913, השנה שבה היה פטר שטיין צוער בקורס הקצינים האוסטרי, נפתחת משום-מה עלילת הספר דווקא בפרק שזמנו הכרונולוגי היה אמור לשלבו בחלק השני של הספר. הפרק הזה, שלא הוצב במקומו על-פי הסדר הכרונולוגי של האירועים, מספר על אירוע שהתרחש לפטר בשנת 1919, כשנה אחרי שמלחמת העולם הזו הסתיימה.

ההסתגלות לחיים האזרחיים לא היתה פשוטה לפטר, אחרי שהשתחרר מהצבא ומצא שנותר יחיד ממשפחתו, ולכן קבע לעצמו הרגל, לשבת בכל יום בבית-הקפה החביב עליו בשכונה – קפה זיכר. בעודו יושב בוקר אחד ליד שולחנו, פנה אליו פתאום אחד מיושביו הקבועים האחרים של בית-הקפה וסיפר לו על רצח שבוצע אמש בשכונתם על-ידי בעל שאשתו בגדה בו (חטא הבגידה מוזכר כניאוף בעמ' 11 וגם בעמ' 46, 73 ו-206). לפטר לא היה עניין באיש ובסיפור הניאוף שסיפר, אך לא משום כך עזב בחופזה את המקום, אלא משום שהשימוש חסר-האחריות במושג "בגידה" על-ידי הרכלן שפנה אליו בבית-הקפה, הזכיר לו, שבקלות-דעת דומה השתמשו נגדו במושג זה גם אותם צוערים, שממניעים אנטישמיים ביקשו להדיחו מקורס הקצינים והעלילו עליו, הצוער המצטיין של הקורס, שאינו נאמן למולדת האוסטרית.

ואכן, בצאתו בחופזה מבית הקפה החל פטר לשחזר במוחו את קורותיו כצוער בקורס הקצינים כדי להסביר לעצמו את הסיבות שחשפו בקלות כזו יהודי מסוגו, שזיקתו ליהדות כה רופפת ומעורפלת משמעות ושנאמנותו המוחלטת לאוסטריה איננה ניתנת להכחשה, לשנאה מצד האוסטרים הנוצריים. את המעבר מפרק מאוחר זה, משנת 1919, לשאר הפרקים בחלק הראשון, שהם כאמור משנת 1913, ניתן להצדיק רק אם מסבירים את הפרקים המספרים את תלאותיו של פטר כצוער יהודי יחיד בקורס הקצינים כפרקי ההיזכרות של פטר אחרי ששמע את המושג בגידה מפי האיש שפנה אליו בקפה זיכר.

זיכרונות נוטים לזרום לא בסדר שהזוכר אותם היה מעדיף שיצופו במוחו. ואכן, אלה צפו ממרתף נפשו של פטר לא רק משנת היותו בקורס הקצינים, אלא גם מזמנים קודמים בחייו, משנות ילדותו ונעוריו. רבים מהזיכרונות הללו, כך התברר לו, קשורים בגילויי אנטישמיות שהיה נוכח בהם. ואמנם נזכר פטר כעת, שבהיותו בן שמונה, הבריח אביו החסון איכר אנטישמי שדרש מהם, היהודים, לעזוב את היער שאליו יצאו לבלות (עמ' 252). הוא גם נזכר, שכנער היה נוכח בעלבון שהטיח אוסטרי בחנותו של שען יהודי בעיר, כשאמר לו ללא כל הצדקה "אתה מרמה כמו כל היהודים" (עמ' 109).

באורח פלא החלו לצוף עתה במוחו של פטר זיכרונות נוספים הקשורים בזהותו היהודית: "בבית היו מדי פעם מדברים על האנטישמיות, אך לא הרבו לדוש בזה". אמנם איש מעובדי החנויות של אביו ואיש מהספקים שהיה בקשרי מסחר איתם לא השמיע באוזניו הערות אנטישמיות, וגם לאמו היו קשרים טובים עם חברותיה מהגימנסיה ועם השכנות הנוצריות, אך לפעמים, נזכר פטר כעת, היו שיכורים עוברים ליד הבית "שרים שירי זימה ולבסוף מחרפים את היהודים, אך איש מהם לא זרק אבן על ביתם". וגם פטר, שלא סבל מהתנכלות אנטישמית בבית הספר ובגימנסיה, מבין כעת, שייתכן כי לא פירש נכון את פניותיו המטרידות של אחד מחבריו בכיתה דווקא אליו עם שאלות "על מנהג יהודי, או על אחד מעיקרי האמונה היהודית, דבר שהיה מביך (אותו) משום שלא ידע את העובדות" (102).

בגידת הדורות ביהדות

ככל שפטר התקדם בליקוט העובדות על מקומה של הזהות היהודית בחייה של משפחתו, נאספו אצלו פרטים מהעבר המעידים שאכן בוצעה בגידה במשפחתו, אך לא כלפי זהותם האוסטרית, אלא כלפי זהותם היהודית. מפרטים אלה התברר לפטר, שבדור הסבים היתה עדיין משפחתו, כל עוד התגוררו כל בניה בכפרי הקרפטים, משפחה יהודית שקיימה אורח-חיים יהודי מסורתי. ודווקא בזכות זאת כיבדו הכפריים את המשפחות היהודיות שהתגוררו בכפר שלהם, ולא התנכלו להן.

פטר גם נזכר שבביקוריו עם אחותו אולה, הבוגרת ממנו בארבע שנים, אצל הסבתא שלהם מצד אימם בכפר, שמעו מפיה, שבעבר ייחדו הסבים משני הדורות הקודמים את אחד מחדרי הבית לקיום "שטיבל", ויהודים מכפרים אחרים היו מגיעים ל"שטיבל" בשבתות ובחגים כדי לקרוא בתורה ולהתפלל במניין (עמ' 114). הסבתא גם הראתה להם את החדר ואת הספרים הקדושים, שכבר שנים אין איש פותח אותם וקורא את הכתוב בהם.

הנאמנות למסורת מבית ההורים בקרפטים נחלשה בדור הבנים של משפחת שטיין. הוריו של פטר, לא התנתקו לחלוטין מהיהדות כבנים אחרים של המשפחה. גם אחרי שעזבו את הכפר בקרפטים כדי ללמוד באחת הערים האוניברסיטאיות של אוסטריה, בחרו, בסיום הלימודים ואחרי נישואיהם, להתגורר ולהתבסס בעיר שנטישת הדת היהודית היתה בה עדיין מתונה, בזכות רב שהפעיל בבית-הכנסת חיי קהילה שהתאימו לרצונן של שלושים המשפחות היהודיות שהתגוררו בעיר הזו.

פטר עדיין זכר שבהיותו ילד נהגה אמו ללכת בימים הנוראים לבית-הכנסת הזה כדי להתפלל, ואביו, שכבר הגדיר את עצמו אז כחילוני, לא מנע ממנה לבצע את הפעולה הזו, שהיתה פולחנית בעיניו, אלא ליווה אותה עד לפתחו של בית-הכנסת, אף שהוא עצמו לא נכנס אליו. וגם אחרי שהקהילה התפוררה במות הרב הישיש, ובאין רב מחליף גם הושבתה התפילה בציבור, המשיכה אמו לקיים בבית תפילת-יחיד בחגי ראש השנה. בהגיע מועדיהם היתה מוציאה מארון הספרים בחדר-השינה את שכיית החמדה שקיבלה מאביה כאשר מלאו לה ארבעים – ספר מחזור עתיק ומעוטר לחגי ראש השנה – "מניחה מטפחת על ראשה" ושוקעת בקריאה בו (עמ' 209).

בשאר ימות השנה התנהל ביתם כבית בורגני טיפוסי של בני המעמד המבוסס מבחינה כלכלית. לגידול הילדים שכרו ההורים את לוסי, צעירה מרובע עני בעיר שלא גילתה עניין בדתה הנוצרית, אך היתה מסורה לילדי המעסיקים שלה, לפטר ולאחותו אולה. מאחר שהכשרות לא נשמרה בבית וגם שום אביזר קודש יהודי לא הוצג בו – לא ספגו פטר ואולה מושג ברור על מוצאה היהודי של משפחתם. תוצאה זו התאימה למגמת הוריהם לחנך אותם כאזרחים אוסטרים בלי להבליט את לאומיותם היהודית, כדי להקל עליהם בהווה להשתלב בבית-הספר הכללי וגם לסייע להם בעתיד להשתלב כבוגרים בעסק המשפחתי.

אי-בהירות בנושא הזהות היהודית בחינוך ילדיהם, ביטאה את הפתרון של ההורים לסוגיה הרגישה הזו: "להורים לא היתה רתיעה מיהדותם. הם לא עשו מאמץ לקיימה ולשומרה, אם גם לא התכחשו לה" (עמ' 262). ואף על פי כן היה בלתי-נמנע ששאלת הזהות היהודית לא תתעורר אצל פטר ואולה, אם כי בעוצמה שונה. בעוד שפטר עסק בספורט והצטיין בלימודים, וכמו אביו לא גילה שום עניין ב"נטל הדורות", הלכה אולה בדרכי האם וגילתה עניין ביהדות. פעם, בעודה רכה בשנים, ביקשה מסבא מאיר, שאז היה עדיין בין החיים, שילמד אותה את האותיות העבריות (עמ' 140). וכנערה, זכר פטר, שאלה פעם אולה את אבא: "מהי יהדות?", והוא השיב לה שיהדות היא אמונה ואורח-חיים, וכאשר הקשתה: "ומה אנחנו?", השיב לה: "שרידים של השבט היהודי העתיק" (עמ' 66). על שאלה זו קיבל פטר פעם תשובה מעט שונה מאמו: "יהודי נשאר יהודי כל עוד לא התנצר" (עמ' 53).

משום כך גם לא השתומם פטר כאשר נודע לו על אלה ממשפחתם שהמירו את דתם כדי לשפר את מעמדם המקצועי והחברתי בחברה הכללית. בין המומרים היו האחות הצעירה של אימו (עמ' 184), ושלוש בנות-הדוד שלה (עמ' 52). לימים נודע לפטר שגם יוסף טאוב, מנהלו בביה"ס התיכון, היה מומר (עמ' 174). משמעות ההתבוללות שפשטה במשפחה נחשפה לפטר רק בהיותו כבר בצבא. עקב פטירתה של אולה ממחלה בדמי ימיה, הגיע צוות החברה קדישא לביתם, הודלקו נרות ונעשו ההכנות לקבורתה. ראש הצוות הדריך את אביו במנהגי האבלות היהודיים ואף על פי כן נראה לפתע האבא הסמכותי של המשפחה נבוך, כאשר לא היה מסוגל לומר קדיש על קבר בתו, ונאלץ להתנצל על כך: "פעם ידעתי את התפילה בעל-פה ולא רק את הקדיש" (33).

האקטואליות של הרומאן

הרומאן "כתר ברזל" מצטרף לספרים קודמים שפירסם אפלפלד, בעיקר בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, על תופעת ההתבוללות בתולדות העם היהודי בעת החדשה. ואף שגם בהם תיאר את התפרקותה של המשפחה היהודית בתהליך תלת-דורי, חידש הפעם בכך שבחר להדגים את הנזק הקשה הזה של ההתבוללות בעזרת משפחה יהודית ממוצעת, משפחה שנטישת המסורת התרחשה בה בהדרגה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ושטרם נפגעה מצורתה הקיצונית יותר של ההתבוללות: ההתנתקות המפורשת מהיהדות על-ידי השתמדות.

ועוד חידוש מבדיל רומאן זה מאחיו על נושא ההתבוללות, בכך שאפלפלד בחר הפעם כדמות מרכזית בעלילה גיבור מסוגו של פטר, פטריוט אמיתי שהתכוון לבטא את נאמנותו למולדת האוסטרית על-ידי שירות כקצין בצבאה, אך מצא שדווקא המערכת הצבאית נגועה באנטישמיות יותר מכל מערכת אחרת בקיסרות האוסטרית. צוערים בני גילו לא היו מעיזים לפעול להדחתו מקורס הקצינים באופן כה גלוי אלמלא ידעו שמפקדיהם יגיבו על יוזמתם זו בסלחנות.

ולכן, אף שסיפור-המעשה ב"כוכב הברזל" צייר בקצב אחיד ומתון את קשריו ההדוקים של פטר עם אחותו ועם הוריו, יגלה קורא, שמתחת לציור הלירי-אידילי הזה מחיי המשפחה, הזרים אפלפלד תיאור דרמטי סוער ושוצף על העתיד העגום שציפה למשפחה מתבוללת כזו באוסטריה האנטישמית. פטר, ששרד יחיד מכל משפחתו בסיום מלחמת העולם הראשונה, ודאי לא שיער שגלגולי משפחתו מאיגְרָא רָמָא לבֵירָא עֲמיקְתָא באוסטריה אינם ממצים את מלוא הנזק של ההתבוללות בתולדות העם היהודי, שהרי לא יכול היה לשער, שתוך שני עשורים נוספים תפרוץ באירופה מלחמה עולמית נוספת, שבה ייעשה ניסיון לבצע השמדה של העם היהודי כולו, מלחמה שהוא עצמו יהיה בה, כנראה, אחד ממְעוּניה או מנרצחיה.

עלילת הרומאן מסתיימת בקבלת-פנים חגיגית שמועצת העיר קיימה לכבודו של פטר שטיין. אמנם על הטקס הוסכם רק אחרי ויכוח שהתנהל בין שועי העיר, אם ראוי לערוך קבלת פנים מכובדת כזו ליהודי, גם אם עוטר באות הגבורה "כוכב הברזל" (עמ' 210), אך בטקס עצמו שיבחו כולם את רב-סרן פטר שטיין כגיבור המולדת (עמ' 255). ניתן לשער מה הרגיש פטר בטקס זה אחרי ששמע יום קודם לכן אוסטרים שקראו לעברו בבית-המרזח: "אוסטריה בלי יהודים" (עמ' 249).

מסיום אירוני זה, על התחדשות האנטישמיות באוסטריה בעוצמה גדולה יותר אחרי מלחמת העולם הראשונה, משתמעת תמיהתו של אפלפלד על כך שגם כיום, כשבעים שנה אחרי מלחמת העולם השנייה ובעוד האנטישמיות מתעצמת ופוקדת באופן גלוי את היהודים ברוב המדינות הנוצריות והמוסלמיות הקיימות בעולם, ישנם יהודים המעדיפים לחיות בפיזור בין העמים, כשהם חשופים במדינותיהם ליחס אנטישמי ולסכנת התבוללות, וזאת בזמן שפתוחה בפניהם האפשרות לשמור על זהותם היהודית בתחומיה של המדינה הריבונית של העם היהודי בארץ-ישראל ולהיות שותפים להגשמה המלאה של החזון הציוני, החזון על כינוס כל היהודים בתוכה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסף אורן