אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איריס בוקר של השיכון


איריס בוקר של השיכון

שרון סטון. By Roland Godefroy adapted by Blofeld [GFDL (http://www.gnu.org/copyleft/fdl.html), CC-BY-SA-3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/) or CC BY 2.5 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.5)], via Wikimedia Commons

על קובץ הסיפורים "שרון סטון של השיכון"/איריס בוקר

 איריס בוקר מציגה את עצמה כך: "נולדתי בעפולה התפתחתי בתל אביב, בגרתי בוורסאי, יועצת תקשורת במקצועי, אמא לדוריאן, ילד אוטיסט, פעילה למען זכויות האוטיסטים בישראל ופייסבוקרית מדופלמת."

את ספרה היא מציגה כך: "שרון סטון של השיכון" הוא קובץ סיפורים שכתבתי, כמאה במספר, על השכונה שלנו בגבעת המורה, העלייה לארץ וסיפורים על תוניס.

הסיפורים נכתבו כמו מסע שערכתי אל עברי ועברם של הוריי.

מילדותי בשכונה בדירות הצפופות, דרך עולם מתובל במסורת, בריחות של אוכל, בשדים ורוחות וכלה בפנטזיה ומציאות, המשלבות בתוכן קולות של נשים שחולמות על עתיד טוב יותר.

"עפולה ווורסאי" היה שמו המקורי של הספר, אבל התאהבתי באחת הדמויות שיצרתי, "שרון סטון של השיכון". היא, בסיפור אחד, גרמה לי להבין את העולם שחייתי בו, שהיה כל כך רחוק מהזוהר של שרון סטון ומהבלונד המלכותי שלה.

"שרון סטון של השיכון" יצרה עבור עצמה עולם חלופי שאפשר לה לחיות את הקיום העצוב שלה, במיטת נוער בחדר קטן בשכונה רועשת, מחפשת מפלט, מחפשת אהבה, מחפשת חמלה ומפנטזת עתיד.

ספר מודפס בכריכה רכה עם מאה סיפורים, מכיל כמאתיים עמודים.

"שרון סטון של השיכון" הוא ספרי השני, אחרי "כרוניקה של נישואין מתים", שיצא לאור בזכות התמיכה שלכם."

עד כאן דבריה של המחברת. קובץ הסיפורים "שרון סטון של השיכון" מכיל, כאמור, כמאה סיפורים מאוד קצרים – לא עומדים על יותר מעמוד וחצי, שני עמודים, ובודדים על שלושה. רובם הם מה שנקרא סיפורים מן החיים או כמו מן החיים, ומאופיינים במימד טרגי או דרמטי, בחלקם הומוריסטיים, וכולם חדי מבט ושנונים. הסיפורים כתובים לרוב בלשון דבורה, המשחזרת לעתים את שפת הדמויות ומתובלת בביטוייהן השגורים. הספר, רובו ככולו, טלטל/ריגש/ריתק/ בידר אותי לא מעט, גרם לי לחשוב עוד ועוד, ואני ממליצה עליו בחום לחובבי הז'אנר.

בהקדמה מודה המחברת לחבריה, המלאכים המנקים בעדינות את הפיח המצטבר לה על הכנפיים כדי שתוכל להמשיך לעוף. נגד זוהמת החיים נאבקים הרבה מגיבורי הספר שהביוב הזורם בלב הכפר בו גרים חלק מהם משמש בו כדימוי לעמל, ליגע, לתסכול, לעצב ולרוע הממלאים את קיומם/קיומנו.  בסיפור הראשון, "הכובסות", בעל הנופך הפולקלוריסטי, כמו לא מעט אחרים, נותן המשפט הראשון את הטון:

בשעה שחוזרות הכובסות מהנהר אל הכפר, סוחבות על ראשן סלים קלועים מלאים בכביסה נקייה, מנסות להימנע משבילי הצחנה היוצאים מהכפר, שהשקיעה צובעת בצבעי זהב, יתחילו הפתיליות לשרוק וקוסקוס יעלה לשולחן המשפחה (עמ' 13, כל ההדגשות בציטוטים הן שלי, א.ל.).

מפלט מעבודות הבית המפרכות, כביסה, בישול וניקוי בלי הרף, פורקן פיזי של ממש, מוצאות הכובסות  שידיהן אדומות בתינוי אהבה פנטזמטי עם שדים בבגדים לבנים. כולן יחד וכל אחת והשד שלה. בשעת רצון זו, שעת דמדומים שבה הבגדים בסל כבר נקיים והקוסקוס מתבשל על האש הבוערת, צובעות הכובסות/מבשלות את הצחנה בזהב והופכות מפועלות קשות יום לנשים:

בדממה נכנסים השדים, כובשים פינה ועוד פינה, בדמיונן של המבשלות, והן מתרחקות אתם אל מקומות אחרים. במקומות האחרים, הן פושטות את בגדי עמל יומן, עוטות על גופן בגדים נקיים, נועלות נעלי זהב וגופן מריח ריחות של תשוקה (עמ' 13).

כשהקוסקוס יהיה מוכן, תיצקנה הנשים עליו מעט שמן, תזקופנה את גבן ותישענה על קירות המטבח המפוייחים. ואז יילכו השדים לדרכם תוך הבטחה שיבואו למחרת.בסרט הזה הכובסות הן המלהקות, הבמאיות והשחקניות.

את "בנותיהן" של הכובסות בכפר הקטן בתוניס פוגש הקורא בסיפור "חיות בסרט" בדמות הנערות העובדות במפעל בעפולה. המקום, הזמן, הגיל והרקע שונים, אך המצב דומה. החיים החדגוניים והלא מספקים, שלא מבחירה, מולידים פנטזמות וחלומות, המעניקים מעין פיצוי ומאפשרים להמשיך הלאה ולשאת בעול. ובמקרה של הנערות הצעירות, הכול עדיין פתוח ויש תקווה לשינוי. המספרת וחברותיה, חמדה, תהילה ורוחה, מתאפרות, מתלבשות ונועלות נעלי עקב כדי לנסוע כל שבת בקו 3 לראות סרט אמריקאי מהסוג הרומנטי. באוטובוס אל הקולנוע הן צוחקות ורועשות, אבל בסופו, לקראת הפגישה המחודשת עם המציאות, הן תמיד בוכות ובדרך חזרה המספרת מבקשת להאריך את זמן המקסם:

אז עוברת לי ברגע מחשבה על העבודה מחר במפעל, ועל הנבלה הזאת עדינה שממררת לי את החיים במפעל. אני חושבת על החדר שלי עם אחותי דניאלה ואחותי נירה שבקושי יש לנו מקום לזוז, ואח שלי מירו שישן בכלל בפינת אוכל כי אין לנו מקום, וצריך להיכנס בשקט לא להעיר אותו.

על הכול אני חושבת. אני יודעת שגם חמדה, תהילה ורוחה חושבות ככה, אבל אנחנו בשקט שלנו, כל אחת עם החלומות שלה.

אני יודעת שלי זה יקרה יום אחד. אני יודעת שיבוא לי המזל ואני אסע לחוץ לארץ, ויהיה לי בעל אמריקאי ומכונית כזאת, והרבה הרבה כסף וילדים יפים. (עמ' 57).

ואז, כשתהיה עשירה, המספרת תבוא לקחת את חברותיה אליה, בשם אחוות הנשים שהיו כולן בסירה אחת.

התשוקה להידמות לשחקני קולנוע, המזוהים הם עצמם עם התפקיד שהם מגלמים, מגיעה לשיא בסיפור "שרון סטון של השיכון". בחורה מעפולה נותנת הודאה לשוטרת מלול בה היא מספרת למה ואיך רצחה את אהובהּ. שרון סטון מעפולה עשתה כמו שרון סטון מהסרט, אבל עם סכין כי לא היה לה דוקרן קרח. האם הגרסה שהיא מוסרת לשוטרת מלול היא אמינה? תשובה ניתן אולי למצוא בסיפור "עמוס" (עמ' 98).

להיות שרון סטון, בריז'יט ברדו, עפרה חזה (לא, לא ירדנה), לאחות את הקרע בין הגוף לנפש, להפוך סירחון לניחוח, להימלט מהגורל שמקום הלידה דן אותך אליו, להתמרד נגד עקרון ה"מכתוב" שקולותיהם השמרנים של  הדוגלים בו כובלים ומקבעים, לשנות תנאי חיים, להיות מישהי מעוררת תשומת לב והערצה. אך יש, אירוניה של הגורל, שדווקא מי שעשה את זה, צנח ממרומים אל מותו. שתי גישות שונות מתגלות בתגובותיהן של האחיות אורלי ואילנית למותו הטרגי של הזמר זוהר ארגוב בגיל  32   בסיפור "כשזוהר מת":

"אורלי, אני לא בוכה על זוהר. על עצמי אני בוכה, שהוא, זוהר היה בשבילי אחד שהחלום שלו התגשם. הוא היה פועל בניין, אורלי, ואחר כך נהייה זמר מפורסם. אני גם רציתי, אורלי. רציתי שאני אעבוד במפעל ויום אחד יגלו אותי, ואני אשיר במועדונים, אבל אף אחד לא בא. לזוהר כן באו, אז אני אמרתי לעצמי שהחלום שלי יחיה בזוהר. אני ראיתי אותו, ושמעתי אותו ואמרתי לו בלב שלי ׳זוהר תחיה בשביל שנינו. אתה תהיה על הגובה. תשיר, תהיה מפורסם, יהיה לך הרבה כסף׳. עכשיו שהוא מת, לאן ילכו החלומות שלי? מי יסחוב אותי על הגב שלו? מי?"

"אילנית", אמרתי לה והתכופפתי להרים עוד קרטון, "את יודעת, זה לא הוא היה אשם, זה בגלל שהוא היה חלום של הרבה אנשים, אז אולי היה לו קשה, לסחוב את כולם על הגב שלו. היה איש פשוט, אולי היה עדיף לו להישאר פועל בניין, אילנית".

"מה פתאום אורלי? מה פתאום?", אילנית אמרה, "עדיף לו ככה שהוא חי ומת ולא כמונו". (עמ' 31-32).

בלי זוהר, אילנית הלא חיה והלא מתה, תצטרך לגעת בחיים באופן אחר, ואולי דווקא מותו של האליל ידרבן אותה להיכנס אליהם דרך הדלת הראשית באופן בלתי אמצעי. כך מצאתי את עצמי מנסה לנחש את המשכם של כמה סיפורים. האם סימה מהסיפור השני הנקרא באירוניה "מנחם" תמצא עוז בנפשה לעזוב את בעלה? זהו סיפור ריאליסטי, חשוף, ישיר, בלי הרבה התחכמויות, ובזה כוחו:

"סימה באמת הצחקת אותי הבוקר. חשבתי לרגע שאת רצינית, אבל איך את יכולה להיות רצינית? מה תעשי בלעדיי סימה? את כלום! שאני לקחתי אותך מההורים שלך וגידלתי אותך ונתתי לך בית. מי היה מסתכל עלייך, סימה? מי? תסתכלי על הצורה שלך, שמנה, מוזנחת. תגידי תודה שאני לא עוזב אותך. מי היה לוקח אותך, סימה?" (עמ' 15).

התשובות שהשיב הבעל קודם – אצלנו לא מתגרשים, תסבלי כמו כולם – לא מנעו מסימה להמשיך לעמוד על שלה. רק הנימוק האחרון, האישי, הבלתי נסבל  – את כלום – הכריע אותה ואז נסתתמו טענותיה. זהו אחד הסיפורים החזקים והמחניקים ביותר בעיניי בקובץ משום ישירותו החשופה וסיומו במעין מבוי סתום. אישה נוספת בשם זהה, בסיפור "סימה" (עמ' 111), נתקלת באותם טיעוני שווא ובאותו ביחס משפיל מצד בעלה משה שמטרתם היא למנוע ממנה כל עצמאות.

חזקה מאוד וכתובה באירוניה מרה היא גם סדרת הסיפורים המפוזרים בקובץ העוסקת בהתעללות מינית בילדות. בסיפור "פרויד" (עמ' 125) ילדה קטנה מואשמת בפתיינות על ידי אם מכחישה ואב חורג שולח ידיים ונשלחת על ידו אל פסיכולוג, "מבין", סוטה כמוהו - מן הפח אל הפחת וחוזר חלילה. הסיפור "דינה מזדיינת באיטלקית" (עמ' 142) ממחיש את עורמתו השטנית של אב אנס שגם לו לא היה מת במפתיע מוקדם יחסית לגילו, לא היה כנראה בא על עונשו. ההרס הנפשי של הילדות המנוצלות שפיתחו נטיות אובדניות בא לידי ביטוי עז בסיפורים "לוליטה" (עמ' 155) ו"בס"ד" (עמ' 234). מספר יודע כול חושף בכמה מילים אך בפרטי פרטים את מזימות המתעללים המבוגרים, קצין יפה תואר או דוד דתי, תוך הבנה וחמלה אין קץ למצבם הלא אפשרי של הקורבנות הקטנים.

מקום רב תופסים בקובץ סיפורים על נשים בוגרות שחיפושן אחר אהבה כל כך נואש עד שהן מבלבלות בינה לבין מין, בין נפש לבין גוף. העז מביניהם הוא "הצריף של סוריאה" (עמ' 70) שבו אישה בודדה וענייה, היודעת להלך רק בצדדים, הגרה ברחוב של הנשמות שאלוהים עזב, מביאה גברים לצריפה כדי לגנוב אהבה שמפעם מספיקה לה ליום ופעם, אם שפר עליה מזלה והצליחה לגנוב יותר, לכמה ימים. הכפר מכנה אותה בכינויי גנאי ומתייחס אליה כאל זונה. רק המספרת חומלת עליה ומבינה לנפשה, מסבירה מה הם המניעים הנסתרים להתנהגות אובדנית זו, נותנת לה זכות להשמיע את קולה.

גם גברים מנוצלים ומוחפצים על ידי נשים ערמומיות ומניפולטיביות נמצאים בין דפי הקובץ, כגון  בני מהסיפור "מתתי קצת" (עמ' 108) שאינו מאוהב אך אינו מסוגל לחתוך את הקשר הלא קשר התלותי שנמשך כבר שנתיים משום שלוש מילים הנאמרות לו אחרי שביצע את תפקידו ולפני שהוא נשלח לביתו, "כי בשלוש מילים היא הופכת אותי, לרגע קטן, לאלוהים" (עמ' 109). ועוד כמה גברים מאוהבים ומאוכזבים משמשים משקל נגד להמון הנשים המושפלות.

השפעתם ההרסנית של הורים עריצים באה לידי ביטוי בסיפורים "כבוד בת מלך" (עמ' 120) ו"השפן הקטן" (עמ' 134). בסיפור הראשון אב החושב עצמו מלך מונע מבתו לצאת עם חברות, להתלבש כמוהן, לחיות חיי נערה ככל הנערות. כמה שהוא סוגר עליה יותר, עבודה במפעל וחזרה הביתה לעזור לאמא במטבח, חלומותיה הולכים יותר ויותר רחוק, עד שבסוף:

יום אחד הוא ימות. יום אחד אני אצא לרחוב עם חצאית מיני ואיפור, אשים בושם, אלך לקבר שלו, ושם על הקבר, אספר לו הכול... עם מי הזדיינתי ואיך. אני אשב על האבן כל שבוע, כדי שימות עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. (עמ' 121).

בסיפור השני, "השפן הקטן", עוברת רקפת, שאביה הכריח אותה ללמוד אקורדיון ואמה אילצה אותה להיות מנגנת בגני ילדים, תהליך התקוממות דומה עד להתפרצות:

 

הבטתי בילדים, וראיתי מלא אבא שלי קטנים ואימא שלי קטנות, שנוהמים לי "תנגני, תנגני, תנגני!".

קמתי מהכיסא, לקחתי את האקורדיון לחצר, דפקתי אותו פעם ועוד פעם ועוד פעם ליד המגלשה עד שנשבר, ואז קפצתי עליו קרעתי אותו וזרקתי אותו לארגז החול.

"רקפת לא מנגנת יותר", אמרתי לילדים, "רקפת לא מנגנת יותר. לא מנגנת. לא מנגנת. לא מנגנת." (עמ' 136) .

יש גם הורים מבינים, הפועלים בהתאם לצרכי ילדיהם. נוגע ללב במיוחד הוא הסיפור האוטוביוגרפי על תחושותיה של אם, אמילי, ברגע בלתי נשכח בחייה בו מאשר לה הרופא את חששותיה בנוגע לבנה הקטן המאובחן כאוטיסט ("דוריאן", עמ' 65). לאחר דיאלוג פורמלי עם הרופא, מופיע הדיאלוג הרגשי עם בנה ועם עצמה:

אחרי שהיא תצא, היא תשב במכונית, בחנייה של בית החולים ותנסה לבכות. היא תנסה להבין, היא תחשוב על פתרונות שאין. רגע לאחר מכן היא תסתכל על המלאך הזה שיושב מאחוריה ברכב, מכרסם עוגייה מחייך ומאושר.

"אולי", היא תגיד, "ילד שלי, אולי עדיף בעולם עצוב כזה. העולם שלך נראה מושלם. אולי במקום להוציא אותך לעולם שלנו, אימא תיכנס לעולם שלך. להיות אתך, ללמוד הכול, לראות כמוך. לשמוע כמוך".

"העולם", היא תאמר לעצמה, "מלא באוטיסטים מבחירה. כאלה שבחרו לא לטבול יד בביוב הזורם של העולם הזה, והוא מלא באנשים שמציירים ביד מוכשרת עולם שבו לתמימות יש עוד מקום". (עמ' 66).

דבריה אלה של אמילי עולים בקנה אחד עם השקפת החיים של המחברת, כפי שהיא מתגלית בקובץ הסיפורים כולו, השואפת להתנקות מהפיח, להפוך צחנה לזהב, קללה לברכה, בכל האמצעים העומדים לרשותה. על אישה כזאת ייקל להבין את בנה שמלכתחילה מפנה גב לסחי ומאוס השוחים מסביב, מתעלם מהם ומתכנס לפי שעה בעולם משל עצמו.

כמו כן שולחים דבריה אלה של אמילי לסיפור אחר, "וואחיד" (עמ' 22), שבו התקופה, הרקע, הגיל, האמצעים והתנאים שונים, אך תגובת האם לעובדה הזאת שהילד לא מדבר, ויחסה לבנה המיוחד, שבשבילו היא מנסה ועושה כל מה שביכולתה לעשות, דומה. הילד וואחיד מקשיב לאמו פורטונה, מחייך לה, עוזר לה בכביסה ורץ אליה כשהיא קוראת לו, רק אותה הוא שומע, ופורטונה יודעת שהוא משוחח עם העננים, הפרחים והציפורים. פורטונה אינה מסכימה עם קביעתו של הרופא שהילד מפגר. גם בעלה והרב, כל אחד בדרכו, מקבלים את אבחונו של הרופא, הבעל, בפסקנות, בקור, והרב, בעידון, בהתחשבות, אבל גזר הדין הוא אחד. פורטונה לעומתם לא מאמצת אותו כי היא יודעת שהוא לא נכון. ההסבר של עושת הכשפים, עיישה, שאליה הלכה בלי ידיעת בעלה, מתאים לה יותר: כל ילד שנולד, בא אליו השד שלו, היצר הרע. כשיגדל, או ישתלט על השד או השד ישתלט עליו. אבל לבן של פורטונה, אין שד. כשרק יצא, חיכו לו מלאכים ששומרים עליו מאז ולא נתנו לשד לבוא אליו. ומאז פורטונה רואה את בנה מוקף מלאכים מגינים.

גם פורטונה היא חלק מהם. האם היא המלאך של בנה. בסיפורים "וואחיד" ו"דוריאן", הנקראים שניהם בשם הילד המיוחד, הקשר בינו לבין האם הוא אותו קשר של אהבה, הבנה והזדהות. ובמאמר מוסגר, אוסיף שבמסגרת מחקרי על הסופר דאגלס קנדי שלו הקדשתי את מאמרי הקודם, נתקלתי בדבריו המרגשים על בנו  מקס שאובחן כאוטיסט בילדותו וטופל בשיטת Lovaas. מקס קנדי לומד כיום באוניברסיטה, גר עם חברה ונוסע לטיולים בעולם, באופן כמעט עצמאי.

סיפורים קלילים יותר הם עלילות הקוגרית המפתה, שפעם נקראת רחל ופעם נקראת נטע, אותה אדרת בשינוי גברת. בסיפור הראשון, "ערב גבינות ויין" (עמ' 18) מעמיד הצעיר מחיצה בינו לבין חברתה של אמו על אף שהוא חושק בה. דומה שהמאוהבת לא מוותרת ומתכננת את התקיפה הבאה, על אף הרגשתה שהיא פטתית. בסיפור השני, "פעם אחרונה לגמרי" (עמ' 158), נפגש הצעיר עם האישה בפאב ומלווה אותה למיטתה בלי שום עכבות. הרגשת הפטתיות של נטע הולכת ומתגברת כשהיא מביטה במראה ומנהלת אתה שיחת נפש בעוד הצעיר ישן שנת ישרים ועוד מעט יתעורר ויבקש נס קפה ועוגיה.

 

הרבה סיפורים ממחישים רגע דרמטי בחיי הדמויות או מצלמים ביעף חיים שלמים. כדי להפיג את המתח, משולבים בהם סיפורים הומוריסטיים, ביניהם סיפורים מצחיקים-עצובים שמקורם בדמיון יצירתי (כמו זה המתרחש בשמים, ליד אלוהים ומלאכיו, "הפסנתר של ליונל", עמ' 67), סיפורים שהם כמו מערכונים כתובים המביאים אותה בהפוכה (כמו המטופלת המנחשת את חלומו של הפסיכולוג, "בועז שלי", עמ' 42) וסיפורים דמויי בדיחות (כמו, למשל, פגישתם של הרצל הנוטה לחזיונות וגברת הרשקוביץ הכפייתית בחדר ההמתנה של ד"ר פרויד, "הרצל", עמ' 191). חלומות מסייעים לשרוד והומור מציל חיים.

ספרה של איריס בוקר מקים לתחייה עולם שלם שמככבים בו הרבה מזרחיים וגם לא מעט אשכנזים -בתוספת עוד כמה דמויות לא משוייכות, על מה שמבדיל ביניהם ועל מה שמשותף להם, דמויות תוססות, צבעוניות ונלחמות או לאות, לבושות שחורים וכנועות, ואני נכנסתי לתוכו בשקיקה, עוד ועוד. כושליראבק, איזה כישוף עשה לי.

כותבת המאמר, אורנה ליברמן, היא מחברת ספר העיון "שפת  התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה" שיצא בהוצאת סלע ספרים, 2013, זמין גם במהדורה אלקטרונית בהוצאות "מנדלי" וב"עברית", ומנהלת הבלוג "לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה" liebermanorna.wordpress.com/

איריס בוקר

תגובות

קנית הספר

היכן ניתן לרכוש את הספר?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן