אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מוסדות הידע בישראל


הספרייה הלאומית בירושלים

הספרייה הלאומית בירושלים

ספריות, אקדמיות ומוסדות שימור מורשת - הם גופים של ידע שנוצר, ונצבר בהם, במטרה להנגישו לציבור. דבר זה עומד בבסיס הזיכרון ההיסטורי-אנושי. מוסדות ואירגונים אלה הופכים לרב-משימתיים ועוסקים באופן אינטנסיבי בדיגיטציה שמעלה לאינטרנט את אוצרותיהם. הדבר מנגיש כמויות ידע ומידע עצומות לציבור הרחב. השקיפות והניראות - מזכות את הציבור בנגישות לתכני התרבות שהופכים לנחלת הכלל.         

1. בית הספרים הלאומי (הספריה הלאומית) והספריות הציבוריות

ב-2007 נחקק חוק הספריה הלאומית. החוק קובע את מעמד הספריה בכל הנוגע למעמדה כמשמרת ידע, מידע, מורשת וזכרון לאומי. מעמדה שוּנָה לחברה לתועלת הציבור. הבעלות בידי הממשלה (חצי), האוניברסיטה העברית (רבע) והרבע הנוסף תימסר לגופים שייקבעו. הספריה תעבור מקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם למבנה ייעודי חדש, שהולך ונבנה עבורה בקריית הלאום בגבעת רם בירושלים. זה נבנה על מגרש שהקצתה המדינה. מדובר במבנה גדול, יעודי וייחודי, שיהווה את אחד האייקונים של העוגנים התרבותיים של מדינת ישראל. "קרן –הנדיב" (רוטשילד) תממן את הקמת מבנה הספריה בעלות חצי מיליארד ₪. בספריה כחמישה מיליון פריטי ספרים, מסמכים ואוספים רבים. אלה יאוחסנו בספריה ובמרתפיה המוגנים מכל פגע. חומרי התוכן בספריה יעברו תהליכי דיגיטציה לסייבר והנגשה לציבור הרחב. זה יימשך שנים רבות. צריך להדגיש שכל מו"ל חייב להפקיד בספריה הלאומית שני עותקים של כל ספר חדש, שיוצא לאור בישראל.

תיקון לחוק הספריות הציבוריות
התיקון  מ-2007 לחוק הספריות הציבוריות - שדרג ושפר את מצבן באופן הדרגתי עד 2013 ע"י גידול תהליכי בתיקצובן הממשלתי והמוניציפאלי. זה הפך את הספריות לנגישות לקהל הרחב בשל ביטול דמי המינוי שנגבו מהקוראים בספריות. הדבר הביא לרנסנס ספרייתי בישראל. הוא הביא להפיכת הספריות המשתדרגות למרכזי תרבות, אוריינות ותרבות-רב-תכליתיים לילדים ולמבוגרים. כל זאת תוך קבלת מימון ממקורות מגוונים, כולל מתורמים מחו"ל - יהודים ולא יהודים וכן ממקורות בינלאומיים וישראליים אחרים. בישראל כ-1000 ספריות ציבוריות, שבהן כמיליון קוראים רשומים-פעילים. כן הן מאכלסות כשנים עשר מיליון ספרים. הספריות מואגדות בכ-200 התארגנויות מינהליות. הספריות הולכות ומשתכללות והופכות לשחקן חברתי-קהילתי מתעצם, ששירותיו מבוקשים על ידי יותר ויותר ישראלים בכל הגילים.

2.האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

מקבילה ישראלית למוסדות מחקר מדעי בסיסי אינטר- דיסציפלינארי בתחומי מדעי הטבע-המשפט-החברה והרוח ודיסציפלינות נוספות. האקדמיה העוברת אבולוציה של היפתחות והנגשה תוך יציאה ממגדלי השן - אמורה להעביר ידע ומידע בדיגיטציה לסייבר.

חזקה על פרופ' נילי כהן, כלת ישראל למשפט לשנת 2017 - שהיא הנשיאה החדשה של האקדמיה, שתפעל בכיוון זה. האקדמיה ממוקמת בצמוד למכון ואן ליר (פולנסקי), שאיתו היא משתפת פעולה, וכן בצמוד למועצה להשכלה גבוהה בשכונת רחביה - טלביה בירושלים. האקדמיה פועלת לפי חוק מ-1961 ומתוקצבת בכספי ציבור. חברים בה 115 פרופסורים אמריטוסים, מדענים, חוקרים ומלומדים ישראליים. בשנים האחרונות היא נפתחת יותר ויותר לציבור הרחב כחלק מתהליכי פופולריזציה ודמוקרטיזציה של הידע.
האקדמיה מקיימת מפגשים לציבור בנושאי פעילותה בסדרות כמו: "מהגרים" ו- "מהפכות". האקדמיה מקיימת קשרים עם גופים מקבילים במדינות העולם. היא מייצגת את המדע הישראלי בפורומים, מוסדות וכנסי מדע בינלאומיים - תוך תיאום עם מוסדות המדינה. האקדמיה שהיא מוסד ציבורי מתוקצב חייבת להנגיש את תוצריה לציבור בדיגיטציה בסייבר.

3. האקדמיה ללשון העברית

ב- 1953 נחקק חוק "המוסד העליון לשפה העברית - האקדמיה ללשון העברית".
תפקיד האקדמיה הממוקמת מ- 1959 בתוך קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת-רם בירושלים, הוא לכנוס ולחקור את אוצר הלשון העברית לתקופותיה ולשכבותיה, וכן לכוון את דרכי התפתחות השפה העברית לפי מורשתה וטבעה. הדבר צריך להתבצע בכל תחומי העיון והמעשה וכן באוצר המילים, בדיקדוק, בכתב, בכתיב, בתיעתוק ובשיעתוק.
האקדמיה, כמו גופי ועוגני תרבות אחרים, עוברת תהליכי דיגיטציה והנגשה לציבור הרחב באינטרנט.
הממשלה החליטה ב- 2012 להפוך את האקדמיה לגוף עצמאי ולהקים עבורה מבנן רב- תכליתי מתאים בקריה חדשה לאקדמיה שתמוקם בקריית הלאום בדומה לספריה הלאומית. מתחם זה יכלול גם מוזיאון לשפה העברית, מכוני מחקר וספריה.
האקדמיה היא אייקון תרבות ישראלי שנוסד עוד בימי אליעזר בן יהודה, ביחד עם מזיא וילין.
האקדמיה משמרת, מפתחת ומשדרגת באופן תהליכי את השפה העברית כשפת מורשת וכשפה חיה - שמתעדכנת ומשתדרגת. זה חיוני לפיתוח החברה, התרבות, הכלכלה, הטכנולוגיה ושאר תחומי החיים במדינת ישראל המודרנית.

האקדמיה הוציאה לאור כ- 150 מילונים מקצועיים. היא מוציאה כתבי עת בנושאי השפה העברית. כל אדם רשאי להגיש לאקדמיה שאלה, שאילתה או לבקש בירור בנושאי השפה העברית - ולקבל תשובה רשמית.
חוד החנית של פעילות האקדמיה היא עריכת והכנת המילון ההיסטורי ללשון העברית - פרויקט עתיר מידע כרכים ודיגיטציה שיימשך עוד שנים רבות. תוצרי הפרויקט יועמדו לרשות הציבור, בהיותם אוצר תרבותי לאומי - בדיגיטציה בסייבר.
השפה היא כלי מרכזי לצורך איסוף, צבירת ושימור הידע והנגשתו לציבור. כל זאת תוך שימוש בלשון העברית המתעדכנת באופן מתמיד ברבדיה השונים. זאת כמכנה משותף מנגיש ידע מובן לכולם. השפה צריכה להיות רב-שכבתית, רב-מימדית, חיה ותוססת המתכתבת עם מציאות וזרימת החיים האמיתיים. עדכון ושדרוג מתמיד של השפה הוא כלי מרכזי בהאצת תהליכי פיתוח כלכלי-חברתי ותרבותי.

4. המועצה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה - הוקמה בחקיקה ב-1986

פעולות הנצחת המורשת של האישים כוללות: פעולות הסברה, אירועים, והקמת ותחזוק מוזיאונים, ספריות וארכיונים. הדבר כולל הפצת תכנים בדיגיטציה בסייבר לשם חשיפה לצורך נגישות הציבור המעוניין. למועצה תקציב לביצוע פעולות הנצחה. סדרי העדיפויות להנצחה נקבעים עוד בחייהם, או לאחר פטירתם על ידי קרוביהם. בפועל קיימת עדיפות למימון ההנצחה לא רק מתקציב מועצת ההנצחה. שמעון פרס הנציח עצמו עוד בחייו ב"מרכז פרס לשלום", ביפו.

קיימים נשיאים וראשי ממשלה מנוחים שמונצחים באמצעות ארגוני הנצחה ושימור זיכרון תאגידיים במגזר השלישי או בחקיקה ייחודית. אלה מתקיימים בסדרי גודל רציניים כי הם מאגמים משאבים רבים ממגוון מקורות. מדובר בעיקר במוסדות הנצחה המשלבים ריבוי פונקציות כמו: שימור מורשת, מחקר, הוראה והדרכה והוצאה לאור. מדובר בהנצחות : יצחק בן צבי, דויד בן-גוריון, חיים וייצמן, יצחק רבין, מנחם בגין וחיים הרצוג.

לעומת זאת ישנם כאלה שהנצחתם דלה והעמותות שמטפלות בכך לא מתוקצבות בסבירות הנדרשת מכספי המדינה על ידי המועצה. מדובר בין היתר במשה שרת (שהשאיר כתבים רבים של מורשתו העניפה), גולדה מאיר, לוי אשכול, עזר וייצמן ויצחק שמיר.
צריך לציין שבארה"ב מנציח כל נשיא פורש את מורשתו בספריה המוקמת באותה עיר במדינה בארה"ב שממנה בא. כל הכספים מגיעים מאוצר המדינה וכן מתורמי המגזרים השלישי והעסקי.

5. רשות השידור

בארכיוני רשות השידור ז"ל - הטלוויזיה וקול-ישראל, משומרים תכנים בקלטות קול ותמונה ובטכנולוגיות אנלוגיות שיש לאחזר ובדיגיטציה. הדבר מתעד את תולדות מדינת ישראל בכל תחומי החיים מזה כ-80 שנה. קיים חשש שעם פירוק רשות השידור עלולה ללכת לאיבוד מורשת האודיו-וויז'ואל שהצטברה בארכיונים (מדובר בפס הקול ובפס התמונה של המדינה) בגלל נפילה בין הכיסאות. זאת תוך חשש לכאורה לאי השארת מורשת זו בדיגיטציה בסייבר. הדאגה היא שבסגירה הסופית  של רשות השידור יכול להיווצר וואקום שעלול להביא להיעלמות חומרים רבים ללא שימור מקדים בדיגיטציה בסייבר. זאת תהיה אבידה עצומה לתעוד המורשת התרבותית וההיסטורית הישראלית. יש לדאוג להעביר את האחריות באופן פורמלי לתאגיד השידור הציבורי החדש ("כאן").

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד סנדובסקי