אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרהורים על שנת ה-69 לעצמאות


שנה למדינת ישראל, ה'תש"ט-1949, עיצוב: יוחנן סימון

שנה למדינת ישראל, ה'תש"ט-1949, עיצוב: יוחנן סימון

רוגל אלפר כותב במאמרו "מלחמת האזרחים היא בלתי נמנעת" (הארץ מיום 30.4.17) על  מלחמת אזרחים כזו, באשר לשיטתו "הציבור הישראלי מתחלק לשני מחנות שאין ביניהם מכנה משותף. המספחים דורשים להמשיך בכיבוש, לספח את השטחים, למנוע מתושביהם הפלסטינים שוויון אזרחי ולחזק את הצביון היהודי של המדינה על חשבון צביונה הדמוקרטי. החזון שלהם הוא אפרטהייד, פשיזם ואלוהים. הדמוקרטים דורשים להפסיק את הכיבוש לאלתר". זו דמגוגיה בשל השטחת חילוקי הדעות בין המחנות, מה גם שאין רק שניים, והשמאל הינו יהודי ואינו רואה בערבי ישראל חלק ממנו. אפילו מר"צ הקטנה והאמיצה מצדדת בהיות ישראל מדינת לאום של העם היהודי אבל גם של כל אזרחיה.

מאידך ידידיה שטרן במאמרו: "ישראל 2017 – לא מה שחשבתם" (הארץ מיום 28.4.17) משרטט בדיה אופטימית. הוא כותב על המצב הביטחוני שמעולם לא היה טוב יותר, שהכלכלה הנה איתנה ויציבה, אבל עקב האכילס הינו ש"לא התפננו לעסוק בהגדרת ברית היעוד- ה-telos  של הריבונות הישראלית, ובטרם הגדת הברית, הוא גורס לאחר התייחסותו לתוצאות מלחמת ששת הימים ש"אנחנו מזניחים את השאלה החשובה הרבה יותר: יהא אשר יהא מיקום הגבול  - איזו מדינה ואיזו חברה תתקיים בתוכו? מהי תכלית המפעל המשותף, וכיצד תוגשם?".

הוא כותב על "יעוד ישראלי משותף", מה שמתאים למדינת החזון, שיש להיזהר בה ובמדיניותה  תוך שהוא מבקר את מי שרואה המדינה כביטוי לרוע כמו: שמואל אוירבך מחד, וחנין זועבי מאידך, וגם הרב יגאל לוינשטיין ובמפתיע גם בפובליציסט סאטיריקן יוסי קליין. "הצד השווה לכל הארבעה הוא הפונדמנטליזם הרעיוני שגורם להם לראות באתר את הדמון. הם מוכנים  לוותר על ישראליות מכלילה מתוך קנאות לחזון פרטיקולרי".

כאן כמובן נשאלת השאלה: כלום אוחז ידידה שטרן עצמו בישראליות מכלילה? ואם כן - מה טיבה? הישראליות המכלילה שלו מתבססת על תהליכי השתלבות החרדים בתעסוקה ובלימודים הגבוהים עד כדי הטענה ש"הם מזדהים עם המפעל הציוני והם נילושים על ידי היד הנעלמה של אדם סמית, שתקפיץ בתוך דור את הקבוצה הענייה הזאת לרמת הכנסה של מעמד ביניים". אולם החרדים הם הקבוצה בעלת התפיסות הגזעניות ביותר כלפי מי שאינם יהודים, ועדין השתלבות כלכלית וחברתית אינה מעידה על הפנמת תפיסת הדמוקרטיה הליברלית כפי שבעצמו מודה שטרן "רחוקים מהפנמה של ערכים ליברלים", כשיודע הוא בהקשרים אחרים לצטט את מדד הדמוקרטיה, אבל לא כאן.

בהתייחסו לערבי ישראל מצביע שטרן על עמדות הציבור השונות מאלו של מנהיגיו הפוליטיים (דעה המקובלת גם ע"י חוקרים אחרים), כדי לטעון  שלפי מדד הדמוקרטיה "רוב הציבור הערבי - % 55ֵ - גאה או מאוד גאה בהיותו ישראלי. כאשר הם נשאלים מהי הזהות החשובה ביותר בעבורם, הערבים בוחרים בזהות הדתית (29%), הישראלית (25%) והערבית (24 %). רק מיעוט קטן מאוד שמינית בלבד, בוחר בזהות הפלסטינית כזהות החשובה ביותר בעבורו". הוא שוכח לציין שמדובר בקבלת זהות ישראלית למרות, אי היות ישראל מדינת לאום מכלילה, ומסתפק בהערה  ש"אמנם הם אינם מקבלים את הגדרת המדינה כמדינת העם היהודי ורק 40%  מהם חשים במידה רבה חלק מהמדינה ומבעיותיה". הסיפא אינה מפליאה, שהרי ישראל רואה עצמה כמדינת יהודית דמוקרטית ועדין מפלה אותם חוקית ותקציבית ושיעור היהודים המצדדים בזכויות מלאות לערבים מאפיין מדינות גזעניות - אז במדינה שכזו הם יכולים להשתלב?!

על הדתיים הלאומיים כותב שטרן דברי הלל ושבח, שלא ברור עד כה הינם מעוגנים במציאות. האמנם מדובר במכנה שבו "קיים דמיון רב בין היחס של המחנה הדתי לאומי לדמוקרטיה לעמדות הציבור הישראלי בכללותו"? מספיק לראות את ספרי הלימוד בבתי הספר הממלכתיים כדי לעמוד על ממדי ההדתה המכרסמת בחינוך הממלכתי החילוני-דמוקרטי לכאורה.

על אי ציות לחוק הוא כותב בהתייחסות להתנתקות (2005)  ומציין ש"דומה שגם הדיבורים השכיחים החמורים כשלעצמם, על אי ציות במקרה של נסיגה מהשטחים אינם מגובים ברצון אמיתי לשבור את הכלים: תוכיח ההתנתקות, הימין הדתי לאומי - לא מה שחשבתם".

יגיל לוי סבור בספרו האחרון (הפיקוד העליון) שהתהליכים שעובר הצבא כיום אינם רק הדתה אלא גם תיאוקרטיזציה בה נשברת שרשרת הפיקוד בשל הציות לרבנים שמחוץ לצבא. לוי אף משרטט מצב שלא תהיה אפשרות צבאית לפינוי ישובים, מה גם שחיילים וקצינים רבים הם בני הישובים ביהודה ובשומרון.

ידידיה שטרן כותב שהשמאל הישראלי הינו פטריוטי וש"שני שלישים מהם מצהירים שהם גאים בישראליותם...הזהות הישראלית מרכזית עבור אנשי השמאל (79%) ומשנית עבור אנשי הימין (%35) ואלו הזהות היהודית מרכזית בעבור אנשי הימין (49%) ומשנית בעבור  השמאל (10%).

אז איזה ישראליות מאחדת את כולם?!

אבל השמאל הציוני המתקדם והנאור לא רואה בערבים חלק מהישראליות המשותפת. כך למשל  אמר א.ב. יהושע לאנטון שמאס, שרצה בקיומו של לאום אזרחי שיכליל גם אותו, שאין אפשרות כזו משום שהיא מאיימת על "טוהר זהותו" של א.ב. יהושע, ואם הוא, שמאס, רוצה לממש את זהותו (הישראלית!), הוא צריך לנדוד כמה מאות מטרים, כלומר למדינה הפלסטינית.

אם הייתה זהות ישראלית מכלילה אזי היה בית המשפט העליון מקבל את תביעת עותרים להכיר בלאומם הישראלי, אחת מוצאם האתני או הדתי, אולם אך ורק מדברי דחית תביעתם, ניתן ללמוד עד כמה ישראל רחוקה מלהיות מדינת לאום מכליל, כמו גם מדינה דמוקרטית ליברלית. בשל כך, קשה לראות - מהו הבסיס הפוליטי המעשי עליו בונה שטרן את תחזיתו האופטימית. לתפיסתו אין שום יסוד מכליל, רפובליקני, אלא אחיזת עיניים של אופטימיזם נטול הצדקה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע