אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בשם אחי גיבורי התהילה


התמונה של עמוס אריכא
גחלים

מזה חודשים ארוכים שאני מעיין בניתוחיו המפליגים של הפרשן הצבאי אורי מילשטיין, המתפרסמים באתר ניוז1. זמן רב אני מוצא עצמי מתלבט אם עלי להגיב או להחשות, ואם-כן כיצד עושים זאת כשמדובר בפרסום תגובה באותו אתר שגם אני נוהג מזה שנים לפרסם בו רשימות משלי. אבל הגעתי למסקנה כי זו חובתי בכדי לעמוד מול מעשה שאינני מוכן לעבור עליו בשתיקה בנוסח המתפרש כהודיה בפרשנותו הטוחנת ללא רחמים של מילשטיין; הוא לא משאיר בשדה הזיכרונות כאלה שאפשר להתחמם לאורם. הוא עובר ומכבה את המדורות אחת אחרי השניה.

ובכל זאת הגחלים של אותן מדורות ממשיכים ללחוש אמת אחרת ושונה לגמרי משל אורי מילשטיין. אני כותב שורות אלה בשם אחדים מחברי המוערכים, לוחמים חיים שלחמו עם הגיבורים המתים בקרבות שריון בשריון. הגחלים והרמץ הבוער עדיין מספרים סיפורים אחרים.

אני כותב רשימה זאת גם מפני שאינני יכול לעבור לאורך שורת הצלבים הענקיים אותם הציב אורי מילשטיין בדרך הראשית המשותפת לכולנו, ועליהם הוא צלב רבים מלוחמי תש"ח שמכבר אינם אתנו ואין כנראה מי שידבר בשמם. לקחתי משימה זאת עלי לאפשר לקוראי ניתוחיו המפורטים של מילשטיין זווית ראייה נוספת; לא לשם עימות, אלא מתוך חובת הערכה ותודה למתים שאחדים מהם הכרתי בתחנות שונות בחיי מילדותי ועד לעונת בגרותי.

אני עושה זאת משום שחלק גדול מהצלובים הוצאו כלאחר-יד גסה מקבריהם  מבלי שלהם תהיה יכולת להגיב ולו במשהו כנגד כתבי האישומים שמטיח בהם אורי מילשטיין. בכתבי-אישום אלה שלו הם מוצגים במקרה הטוב כמפקדים ולוחמים מזולזלים כזלזלים נרדפים בכל רוח מצויה, ועד להאשמתם בטיפשות, וגרוע מזה בפחדנות, בהתחמקות מלמלא את הפקודות שניתנו להם. באותה מלחמה היו אירועי גבורה נדירים, בצד שגיאות טרגיות. אבל כך מתנהלת מלחמה גם כשמדובר בצבא שהכין עצמו במשך שנים ליום קריאה, ולא כזה שמתחיל לקרום עור וגידים תוך קרבות אפלים.

כשפרצה מלחמת השחרור הייתי נער בן ארבע-עשרה. חלק ניכר מהלוחמים היו נערים בני שש-עשרה, שבע-עשרה ושמונה-עשרה. רבים ממפקדי השדה שלהם היו אף הם נערים בשנות העשרה שלהם. המפקדים הבכירים בחלקם היו צעירים "מבוגרים" בתחילת או באמצע שנות העשרים. מצאנו עצמנו בתוך מלחמה שאמורה היתה להכחיד את הישוב העברי בארץ-ישראל מול צונאמי ערבי שוצף. זאת האמת הבסיסית.

הדרך לשחרר את ירושלים מהמצור משמשת למילשטיין ולאחרים מעבדה לתקופה הזאת כמעט מכל זווית אפשרית. מדובר במערכה "כבדה", בלשון תנ"כית, במהלכה נפלו יומיום אין ספור נערים וצעירים. הם יצאו למלחמה בלי ציוד אישי, מבלי לדעת ולהבין למה יקלעו ואם יחזרו בארון או פגועים לכל חייהם. הם שעטו בדרכים על-פי מתווים שהשתנו אין ספור פעמים תוך מהלך התהוותם.

הדרך לירושלים היתה זרועה מאז בכלי רכב שונים ומשונים שנתלו בצלעות ההרים כמצבות זועקות בשער הגיא בואכה לבירה הנצורה; מצבות המספרות את שלעתים נבצר מלבטא במלים רגילות. היו שם מעשי גבורה והיתה שם הווייה שאיפשרה בהדרגה לסגנן צורה של התנהלות צבאית. והיו שם כשלונות ומתים רבים. אבל לא היו שם פחדנים, אף כי הפחד היה מנת חלקם, ולא היו שם אנשים שפישלו בכוונת-מפשל, כפי שמסתמן מפרשניות הנתפשות בעיני כמעוותות. בין הנצלבים של מילשטיין נמצאים שמות שונים, מהם אחדים שהכרתי כמדריכים בתנועות נוער, מהם כאלה שהכרתי בתחנות אחרות של חיי, מתת-אלוף אורי בן-ארי ועד ליצחק רבין.

כמו שאריק שרון שינה את פני הלוחם הבודד והכיתתי של צה"ל, כך עשה אורי בן-ארי שלוחמי הפלמ"ח ומלווי השיירות כינו אותו "מלך הפורצים". לא סתם. תרומתו לאחר מכן לתורת השריון של צה"ל ידועה ולא אני אבוא להרחיב בה ולספר בשבחי אנשי השריון והפלדה. קרבותיו של האיש הנועז הזה, אורי בן-ארי, שלמעשה היה מאבות "חשופים בצריח" ו"אחרי", נלמדו ונלמדים עד היום. תרומתו של יצחק רבין גם היא ידועה, כך גם מעשיהם של רבים מבין רמות הפיקוד מהנמוכות ועד הגבוהות, שסיימו את קרבות תש"ח והקנו לנו את זכות ההתקיימות במשך שנים כה-רבות.

אני מודה כי אורי מילשטיין עד לתליית המתים, עשה עבודת ליקוט מרשימה ביותר בהשפעת רצונו לתקן. הוא צירף אלף עובדות זעירות, משניות וכמובן אלה שסייעו לו לצקת את תבנית התזה שלן, שרק נס הביא אותנו לנצחונות במלחמת הקוממיות. כאן אני חולק עליו. לא על העובדות שליקט בשקדנות, אלא על הפרשנות שהוסיף להן. גם אני בדרך כתיבתי לא פעם נעזר בשיטת חיבור העובדות וכשקראתי את רשימותיו של מילשטיין, מצאתי עצמי חסר-אמון מול הסמבטיון המתגעש מהשגיאות הדרמטיות של מפקדי לוחמינו, כפי שמילשטיין פירש אותן.

אני יכול להשתמש בחלק ניכר מאותן עובדות ולצקת אותן באור שונה, חיובי בהרבה מזה שהואיל מילשטיין להאיר בו את דרכו המשחזרת. השחזור שלי מהעובדות יכול כמעט באותה מידה להעמיד "מצבים וגילויים" שלו באור שונה לגמרי, המחייב אותי לפחות להכיר תודה עמוקה לכל אותם מוכפשים באמצעות המקלדת הזועפת של מילשטיין. כשמדברים על מלחמת "אין ברירה" כזאת, צריך פרשן מנוסה כמילשטיין שהקדיש חייו לחקר מלחמות ישראל, לזכור את התקופה ואת הרקע של עם מתגונן בן לילה ותוך מלחמה בלתי ברורה לחלוטין שנכפית עליו, והוא מעצב דפוסיו הראשוניים.

 פרשנותו של מילשטיין אינה עושה לא אמת ולא צדק עם התקופה ועם הלוחמים. שני לוחמים וותיקים מאז, ידידים קרובים, באמצע שנות השמונים שלהם כיום, היו נערים בן שמונה-עשרה בקושי בעת שהשתתפו אז במאבק הזה, נפצעו אנושות ונושאים בגופם את צלקות הקרבות. שניים אלה, יוסי ע. ומשה ר. נדהמו למשמע הפרשנות של מילשטיין. תגובתם היתה נחרצת: "על מה הוא מדבר? רוב הלוחמים היו בכלל ילדים!"

שני אלה, מראשוני ארגון נכי צה"ל, מוכרים וידועים גם באומץ-לבם ובנחישותם, הם הם הנציגים האמיתיים של המתים אז ולאורך הדרך, וסיפוריהם טבולים בניחוח שונה לגמרי מזה של אורי מילשטיין. בשם המתים, ביניהם דמויות מופתיות, אני כותב את השורות האלה. הם ראויים למלוא הכבוד ההיסטורי ולא ליחס היסטרי של פורע-לשון.

תגובות

היסטוריה היא פרשנות

הכתבה שלך היא עוד הוכחה

עובדות בבקשה

הייתי רוצה לראות הוכחות קונקרטיות שמילשטיין שגה בהאשמותיו. אתה אינך מספק את הסחורה.

מצטרף לדעתך :אכן גיבורי התהילה

אני מציע להתבונן מזוית היסטורית ומזוית צבאית:
הזוית ההיסטורית: אני מזדהה עם פרופסור מוטי גולני שמלמד שמלחמת העצמאות הייתה בעצם רצף של ששתי מלחמות: עד מאי 48 הייתה מלחמת אזרחים בין היהודים הארץ ישראליים לבין הערבים הארץ ישראליים. ממאי 48 מלחמה בין ישראל לבין צבאות מדינות ערב שפלשו אליה. עובדה היא שמלחמת האזרחים נסתיימה בניצחון מוחץ של היהודים הארץ ישראליים. מילשטיין מרחיב במה שקרה בשליש הראשון של 1948 . העובדה שתוצאות עימות בשליש זה היו חד משמעיות הופכת לזניחות כשלונות שונים
הזוית הצבאית: כל מי מכיר - הכיר את צה"ל יודע משהו על אמצעי קשר על ציוד לראיית לילה על תצלומי אויר מידע מודיעיני ועוד ועוד. זה עיוות גמור לנתח אירועים שונים מלפני כ66 שנה כאשר כל המציאות הצבאית הייתה שונה לחלוטין אי אפשר להכיל הנחות בנות ימינו על אותם ימים אחרים
לוחמים ומפקדים שמאותה תקופה מספרים שלעיתים היה צורך לנטוש את הקרב פשוט כדי לנסות ליצור קשר כל שהוא עם המפקדה או עם כוחות אחרים
או בכדי לנסות לקבל פרספקטיבה נכונה יותר על התמונה הכללית. מילשטיין שוכח שלא היו אז פלזמות.. היו כשלונות. החו פאדיחות? בודאי באיזה מלחמה אין כאלה?להאשים מפקדים בפחדנות נשמע מגמתי במתכוון מר אריכא אל דאגה: הפרק המפואר שרשם הפלמ"ח בתולדות המדינה הוא מבנה כל כך יצוק ואיתן עד כי גם הרבה אורי מילשטיין לא יצליחו לערערו. כרבים אחרים אני מצדיע לכל מי שהיה שותף לפרק זה

לגיורא

הסבריך קולעים ומשלימים את הרשימה.

לבן צינה

תודה על דבריך

שטויות במיץ גזר-מחקריו של מילשטיין מגובים

והוכח כבר רבות

לאור אור: מדוע מסתייגים ממילשטיין

קראתי מעט מכתביו של מילשטיין אינני מלין על יסודיות עבודתו או על ההשקעה באיסוף נתונים . אבל מה עם פרספקטיבה? כשלים ומחדלים בקרבות
הם חלק בלתי נפרד משדה הקרב וכנראה שהם בלתי נמנעים. מכאן שסרגל המדידה הנכון להערכה הוא :מה תוצאות הקרב שהיו בו כשלים ומההיה משקל הקרב בסך הכל התמונה הכללית. על סרגל מדידה זה מדבר הרבה בין השאר היסטוריון הצבאי מרטין ואן קרפלד במלחמת העצמאות בשליש הראשון של שנת 48 הצטברו שורה של כשלונות :סיפור הל"ה השיירות ליחעם נבי דניאל חולדה . וה עוד בשלב שלכוחות היהודייים הייתה עדיפות מספרית על הכוחות הערביים המקומיים(עדיפות שנשנמרה עד הפלישה בחודש מאי 48) אבל:נשלוף את הסרגל ונבדוק: מטרת הערבים הייתה לא להביס את היהודים(היה ברור להם שזו מטרה בלתי ריאלית) ולכן מטרתם הייתה מוגבלת:1 לייצר מצב של אנארכיה מוחלטת על מנת שעצרת האו"ם שתקול שנית את החלטת 181 שמא היא ישימה .2 לנסות להתיש ולהחליש את הכוחות היהודיים כך דר שיקל על הפלישה העתידית של צבאות ערב לארץ.3
להטיח לפחות את השמרות הסעיף בהחלטת 181 על ביינאום ירושלים כאשר החלשת היישוב היהודי בה תשרת מטרה זאת
ומה היו התוצאות? האחיזה בירושלים התחזקה וסוף המלחמה ירושלים המערבית סופחה לשיראל. לרבין חלק נכבד בכך אנראכיה מוחלטת?לא קרה לרבין חלק מכך צה,ל התמודד בהצלחה עם צבאות ערב לרבין חלק בכך צה,ל הצעיר היה קרוע בין מסורות פלמח"ניקיות מבולגנות לבין מסורות נוקשות של יוצאי הצבא הבריטי תוך כדי תנועה למדו לשלב ולפתח תורת לחימה צה"ילת לרבין חלק נכבד בכך. כשלים במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון 2 גרמולטענות רבות נגד הרמטכ"לים (דדו חלוץ) והחלפתם .באותה מידה ראוי יצחק רבין לכל הערכה על הכנת וניהול צה"ל במלחמת ששת הימים
אורי מילשטיין מרוב עצים לא רואה את היער. לדעתי הוא לא רואה נכונה את התמונה הכללית ובנוסף הוא נותן פרשנות שגוייה ומרושעת לכשלים שונים במלחמת העצמאות כשלים שנבעו מחוסר ציוד המאפשר שליטה על כוחות תיאום והתמצאות בשטח ובודאי לא מטפשות או פחדנות מילשטיין נובר מחפש כשלים לצורך הסנסציה ולצורך הפרסום השורה התחתונה :בתחילת 1948 התעורר ספק בעולם ביכולת של היישוב העברי לעמוד בפני הערבים היה חשש אמיתי לגורל היהודים. כוחות המגן העבריים דאגו להפריך ספק זה מפקדים ולוחמים הביאו לניצחון מוחץ ההופך לשולי כל מיני כשלים ואי הצלחות בקרבות שונים רק בעולם מושלם - אולי בדמיונו של מילשטיין- הכל דופק כמו בשעון שוויצרי.

מה אתם רוצים מדר' מילשטיין?

האיש תוקף את המיתוסים והאגדות שסופרו על מספר מפקדים באותה התקופה,
ובטח שאינו תוקף את הלוחמים, שהיו קורבן בעצמם, לאותם המפקדים.

לדעתי, דווקא מי שאוהב את הלוחמים, מאז ועד היום, ושהם יקרים לליבו ונפשו,
חייב לברר ולוודא, היטב היטב, שמפקדיהם ראויים לפקד עליהם, ושאינם עוסקים
בקריירה אישית, וביצירת סיפורי גבורה מפוברקים, על גב הלוחמים.

אני ממליץ על ספרו של דר' אל"מ עמנואל ואלד ז"ל, בשם: "קללת הכלים השבורים".

אנו רוצים ממילשטיין הגינות

המפקדים היו ברובם בשנות העשרים לחייהם, קשה מאוד להניח שבמציאות המאיימת של מלחמה שהיא מלחמה לחיים או למוות מישהו מהם חשב על קאריירה. המפקדים עצמם היו חלק מהלוחמים לא מדובר על מלחמת לבנון 2 ששם נטען כלפי חלק מהמפקדים שנשארו צמודים לפלזמות בבמוצבים ולא היו תמיד עם הלוחמים בקו אני טוען טענה עקרונית המקרים בהם מפקדים "נטשו" חיילים בעיצומו של קרב לא נבעו מפחדנות זו עלילה שפלה הם נבעו מהעדר ציוד מודרני כפי שיש כיום בצבא ציוד המאפשר קשר רציף וברור עם מפקדה או עם כוחות אחרים ויכולת להעריך תנאי שטח ותוואי קרקע ובכלל
יכולת לשלוט וליזום ההאבחנה שמילשטיין עושה בים מפקדים לבין חיילים היא מלאכותית ולא במקומה לא מדובר בצבא הפרוסי ולא בצבא המצרי הפולש ב48 ששם הקצינים היו גם ,"חמושים" במשרתים מן הסתם צמחו גם הרבה מיתוסים ואגדות אבל הם צמחו על רקע אמיתי והירואי

שלום גיורא.

דבריך מקובלים עליי.

למרות שאני חושב שאל לנו לחשוש מנסיונות שלהפריך מיתוסים כאלה ואחרים,
כי רק כך נוכל להבטיח ביקורת עצמית ושיפור ביצועים בעתיד.

היסטוריה צהובה

למרות שגם אני נמנה על אלו הקוראים בשקיקה את פרסומיו של מילשטיין, הרי שזהו מאמר ארוך מידי ומושקע מידי של עמוס אריכא. ובדילמה שהית לו אם להחריש או להגיב על דבריו של מלשטיין, היה עליו להחריש. להשאיר את מילשטיין להיות נחלתם של ימניים נבערים, קוראי ויקיפדיה ומקלידי ערך בגוגל, שרוחשים שנאה יום יומית לאתוס המפא״יניקי של תקומת ישראל בעת החדשה. כאמור לעיל, אני קורא בשקיקה את כל פרסומיו של מילשטיין. האם עובדה זו הופכת אותם לערכיים? כמו שכתבות בצהובונים ופוטושופים של צלמי פאפארצי ראויים לפרס פוליצר ! למה שעמוס אריכא קרא ״עשה ( מילשטיין ) עבודת ליקוט מרשימה בהשפעת רצונו לתקן״ , אני קורא תאוות ניפוץ מיתוס, כדי שיהיה עם מה לשחוט פרות קדושות, שצחנת פגריהן תמקסם רייטינג של היסטוריוגרף נטול אתיקה מקצועית. והיום, ערב יום הזיכרון לחללי צה״ל וחג העצמאות, צריך להרבות בקריאת חומרים על מלחמות ישראל, מפרגנים וביקורתיים ככל שיהיו. צריך לתת כבוד לכל מי שבאמת ״ עשה עבודת ליקוט מרשימה בהשפעת רצונו לתקן ״ וצריך לבוז עמוקות למי שירה חץ ואחר כך רץ להקיף אותו בעיגול.

נתיבה בן יהודה, יורם קניוק, אורי אבנרי

כתבו ספרים שתיארו את רשמיהם מהמלחמה (יורם קניוק בערוב ימיו - תש"ח) והנה כולם חשפו גם צדדים אפלים מתפארת הפלמ"ח ולא חטפו אש. אורי מילשטיין מביא מראי מקומות שזה מלאכתו של היסטוריון ובעניין זה עשייתו נכונה וחשובה. כבן-אדם יש לו גם את הזכות לראות את הצדדים מזוויתו הוא ולפרשן אותם בהתאם. זכותו של כל קורא לראות את הדברים מזויתו הוא ולקבל או לדחות אותם.
כאשר נוספים דברי הבל מיותרים לתגובות (התגובה של נועם על היסטוריה צהובה "להשאיר את מילשטיין להיות נחלתם של ימניים נבערים, קוראי ויקיפדיה ומקלידי ערך בגוגל, שרוחשים שנאה יום יומית לאתוס המפא״יניקי של תקומת ישראל בעת החדשה") ברור לך מיד שהמגיב חרג מדיון עינייני בנושא ולא נותר לקורא כי אם לתהות שמא התגובה "המלומדת והמשכילה" הינה תוצאה של הבנת האמת על ידי המגיב (נעם למשל) שלא השכיל להביא מראה מקום אחד לסתירת פרשנותו של אורי מילשטיין.

הפוסל במומו פוסל

1. אין לי בעייה עם ניפוץ מיתוסים.
2. אתה מטיף. לאי חריגה מדיון ענייני, ובעצמך קובע שדבריי הם דברי הבל.
3. לא סתם בחרת לצטט מדבריי את מה שנוגע לאמת על איכויותיו האינטלקטואליות של אספסוף צועקי ה״היידה״ אליו אתה משתייך.

מה בעניין מראה מקום לטענות ה"אמת" שלך?

כטענתך "ולאמת על איכויותיו האינטלקטואליות של אספסוף צועקי ה״היידה״ משום כך דבריך אכן דברי הבל.

הפוסל במומו ממשיך לפסול

לא כל פעם שמישהו טוען שאחותי זונה, אני מזדרז לצלם לו את הספח ילדים של הת.ז של הוריי. והוא הדין לגבי ״ניתוחיו״ של מילשטיין, שכבר היו במגירה טרם ה״מחקר״. כך לגבי מילשטיין מהצד היגאל עמירי שלך וכך לגבי פפה / אבו מאזן מהצד השני. אם מילשטיין היה עוסק בהיסטוריה, הייתי מפרט טיעונים או מעלה תהיות לגבי מסקנותיו. יש דברים בהם הוא צודק, כמו ששעון עומד צודק פעמיים ביממה, למשל ניפוח מיתוס טבח דיר יאסין. לשמעון אבידן היו טעויות פו״ש במלחמת העצמאות, אך לבסס על דו״ח סיור קמ״ן תיזה לפיה שמעון אבידן חפץ בהשמדתה של ניצנים ה״ימנית״ על ידי המצרים, זו כבר שפלות ושרלטנות. כי מה תעזור לו ניצנים החרבה אם המצרים יגיעו לתל אביב? אבל שרלטן שרוצה למכור, יקרא לספרו ״הופקרו למוות״
רבין הי״ד ( סליחה שאני מאחל ליקירכם שהשם יבוא עמו חשבון ) לא היה חף ממשגים. וסביר להניח שהיה פרק זמן בו הוא היה מושבת נפשית ופיזית. בשביל זה יש ממלאי מקום וקציני מטה. באותה מידה הוא יכול היה לקבל מלאריה או ארוע מוחי. עם זאת, מדובר באיש צבא מצויין ובאשף עבודת מטה. צה״ל בשנים בהן רבין היה דמות משפיעה קצר ניצחונות שהעידו על מוכנות מיטבית ומצביאות למופת. אבל לקחת ולסמרטט אותו, כשפלח השוק של מכירותיך מתעצם כי המדינה זזה ימינה, זה הרי סקסי וממקסם רייטינג.

שלום נעם.

אני ממליץ לך לקרוא את הספר: "קללת הכלים השבורים", של אל"מ עמנואל ולד המנוח,
שעוסק בנושא רמת הפיקוד העליון של צה"ל, ושנותן פרספקטיבה למחקריו של מילשטיין.

תודה מקרב לב למליץ המתנשא, בנימין

ומה גורם לידען בנימין לחשוב שלא קראתי את ולד? אפשר לברר סוגיה זו בטרם ממליצים. אם, כמובן, להמליץ מבקשים. צר לי לאכזב אותך, אך ולד היה רק טיזר ביחס לחומרים אליהם נחשפתי ושלידם ולד הוא מפרגן בן מפרגן. למילשטיין אין מחקרים. יש לו, כאמור בתגובותיי הקודמות, פרות עקודות מוכנות ועם בליל העובדות הוא בונה בדיעבד בית מטבחיים. אני מפנה אותך לאחד השרלטנויות של מילשטיין,לפרק הדן באהוד ברק כסגן מפקד הגיס הצפוני בשל"ג. רמז: ברק ומשולש ״טובלנו״ מול תיאור המערכת הבין אישית בין יאנוש לסגנו ברק. למה שהזכרתי קודם, אבידן מח״ט גבעתי ז״ל ורבין הי״ד , לא התייחסת משום מה ושלחת אותי דווקא לספרייה.

שלום נעם.

אשתדל לכתוב בסגנון פחות "מתנשא" :)

מה שאני מנסה לומר, זה, שאנחנו נוטים להעריץ את בכירי צה"ל, יותר מתוך תחושות חרדה
קיומית מצידנו, ופחות מאשר מידיעה והבנה את כישוריהם ורמתם הפיקודית הצבאית.

לדעתי, מחקריו של מילשטיין, (מילשטיין הרי חפר ונבר בארכיונים), ראויים ליחס קצת יותר רציני,
גם אם הוא כותב ואומר את דבריו, בסגנון "מרגיז".

שנתחיל להפשיט את מילשטיין?

אענה לך, בנימין. בשונה מהמגיב דרור, שנכנס הנה כדי להעלב בשם האספסוף היגאל עמירי ויצא, אתה מבקש פלורליזם. אז הרי לך. בוא ניקח את אחד הפרוייקטים המילשטיינים, שכמובן נועדו ״להיטיב עם ביטחון המדינה״ ולא עם מיקומו של מילשטיין בליגת ההיסטוריונים הפובליציסטים- פרוייקט אהוד ברק. התמזל מזלו של ברק, ומילשטיין חישב שנים וכך יצא שחורבן בית שני ורצח ארלוזורוב לא נגרמו בגלל ברק. כל יתר הקטסטרופות של העם היהודי כן. יש סרטון יו טיוב בו מילשטיין מרצה למען קידום מכירות ספרו ״הופקרו למוות״. ( פרשת ניצנים ) איך זה קשור, רק אלוהים ( ומילשטיין) יודע, אבל גם להרצאה הזו השחיל ידידנו השרלטן את אהוד ברק. וכה אמר ( לא באלה המילים): בכל מדינה בעולם הייתי משגשג ונחטף, ואילו פה הוצאות הספרים והאקדמיה מחרימים אותי כי אני מעז לכתוב נגד ברק. וואלה? שקר ! מסתבר שבאותם ימים ממש שגשגו מכירותיו של אחלה ספר נגד ברק, ״החמקן מאת בן כספית.
בספר העוסק בברק יש פרק המתאר את ברק כסגן מפקד הגיס הצפוני, ת״פ יאנוש בן גל. מילשטיין מפליג שם בתיאורים רכילותיים ירודים על היחסים הבין אישיים והמקצועיים בין ברק ליאנוש. אני מצרף לך את תגובתי למילשטיין בפייסבוק בנושא( היום אי אפשר להגיב )
״ ולגבי ביסוס לחוות דעתי השלילית עליך, אתן לך דוגמה של מי שבשונה אליך מביט ביצירתך מהצד. קרא שוב את פרקים 7 ו 9 בספרך על אהוד ברק ושים לב לפתטיות הזועקת לשמיים.
בפרק 7 אתה כותב: "יאנוש לא העריך את ניסיונו הצבאי של ברק בכל הקשור להפעלת מסגרות גדולות. יאנוש בא מהשריון וגדל במסגרות משוריינות גדולות, ובנוסף היה כבר אחרי ארבע שנים של אלוף פיקוד צפון, לעומתו ברק הגיע ממערך היחידות המיוחדות. בדיונים שלקראת המלחמה דיבר ברק במושגים של יחידות קטנות ולא של מרחב לחימה אוגדתי, על כל בעיותיו הלוגיסטיות. אלה היו זרים לברק לחלוטין. יאנוש אמר פעם: 'ברק חושב שבציר שעליו עוברת חוליה של סיירת מטכ"ל יכולה לנוע אוגדה'. באחד הדיונים הציע אהוד לעקוף את הציר המרכזי. יאנוש ביטל את ההצעה בזלזול״
ואילו בפרק 9, הפלא ופלא: ״מפקד הגיס העדיף לסמוך על הדיווח של סגנו, ברק, שהסורים ברחו מטובלנו״
כל הגזרה מפוצצת בפרסונות שיריון מדופלמים ויאנוש מחליט דווקא לשים מבטחו באחד שבקרבות שיריון בשטח הררי יש לו השכלה של כלב פוינטר?
כלומר, ברצותך לצייר את ברק כאפס, אתה מצטט אורים ותומים כמו יאנוש אודות רמתו כמפקד עוצבות מתמרנות מורכבות. ומיד לאחר מכן, ברצותך להדביק לו את כשלון המודיעין שהוביל לפאשלה, הוא הופך להיות הדבר הכי טוב שיאנוש יכול לאחל לעצמו. כל הספר הזה מלא להט להאיר כל דבר שלילי שאפשר להדביק לברק. בסוף הפרק על החווה הסינית אתה מצטט מט״ק ( ! ) שממנו אנחנו אמורים להבין איזה מג״ד שיריון הוא אהוד ברק. אני מניח שרצית לספר לנו גם על כישוריו הלוגיסטיים של ברק, אבל לא הצלחת למצוא אפסנאי פנוי.
כאלו תגובות, בנימין, שמעידות שאני מתייחס מאוד ברצינות, יש לי לשלל נוכלויות של מילשטיין. כשהוא הבין שאיני נמנה על ההדיוטות, תשובותיו הפסיקו להיות ענייניות. תגובתו האחרונה היתה שאני תוקף אישית ולכן איני אמין.

שלום נעם.

אני מסכים איתך לחלוטין, שמילשטיין אינו כליל השלמות, ושאפילו די רחוק מכך,
ושהוא אף חוטא ביצר קונספירטיבי כרוני.

כעיקרון, לא תמיד, הצודקים, צודקים בהכל, ולא תמיד, הטועים, טועים בהכל,
ותפקידנו אינו מסתיים בקריאת הדברים והגרסאות השונות, אלא שדווקא אז,
מתחיל תפקידנו האמיתי, שהוא, להפעיל את ראשנו ותבונתנו, בכדי להתקרב,
עד כמה שאפשר, לחקר האמת.

לציין: הנכתב לעיל לא נכתב בהתנשאות, וכל העצות שלי, מכוונות גם
לעצמי כמובן :)

לשרלטנות לא צריך מכבסת מילים

אם מילשטיין רחוק מכליל השלמות, וחוטא קבוע ביצר קונספירטיבי כרוני, הוא אינו ראוי להשתייך לבניית הנאראטיב או לעיצוב של ביטחון המדינה. נקודה. אם נהיה סלחנים כלפי אנשי זדון שיורים חץ ורצים אחר כך לסמן את העיגול, אנא אנו באים? זה נכון שהטועים לא כל הזמן טועים, אבל, כמו במקרה של מילשטיין, גם שעון עומד צודק לפחות פעמיים ביממה. וכדי להגיע לחקר האמת, בנימין, חשוב לא לתת לשקרנים להפריע.

שלום נעם.

לדעתי, על מנת שלהגיע לחקר האמת, יש לאפשר לכל מי שמעוניין, לפרסם
את דעותיו ומחקריו, ויש עלינו לקרוא את דבריהם.

אסור לנו למנוע מאיש שלפרסם את דבריו, זולת הסתה לרצח, גזענות,
או פגיעה בביטחון המדינה.

נ.ב. חשבתי פעם, שמילשטיין הוא משוגע, כאשר התחיל לדבר על קונספירציה,
כמו למשל בנוגע למלחמת יום הכיפורים, (תיאום המלחמה בין גורמים ישראלים,
מצריים ואמריקניים), אבל, לאחר ששמעתי את דבריו של בכיר בחיל האוויר לשעבר,
שאמר, את מה ששמע מעזר ווייצמן ז"ל, בנוגע לרציחתו של אל"מ ג'ו אלון ז"ל, אז
קצת פחות חשבתי שהוא השתגע, ולמרות שאיני מקבל את דעתו בעניין, נכון להיום
לפחות, העניין פתוח, מבחינתי, לדיון וחשיבה.

כעיקרון, אני מתנגד, לכל דעה וגרסה "חלוטה", ושאין בילתה, ושנאמר שזו האמת האבסולוטית,
כי ההיסטוריה לימדה אותנו, שהיו מקרים, שמה שנראה בתקופה מסויימת כ"טירוף", הסתבר
לאחר שנים כאמת דווקא.

וכי יש לי בעיה עם ניפוץ מיתוסים, אם יש לכך הצדקה?

בנימין, מה אני נראה לך? ראש האגף לשמירה על המורל הלאומי מפני מבוכת קונספירציות? אין לי בעיה עם שום שדה בור היסטורי, ובלבד שהחורש בו יעשה את מלאכתו נאמנה. מי שיושב סר וזעף, מתוסכל ודחוי, בחדר עבודה מבורדק, ומחליט מראש שבעוד שנה כל מדינת ישראל תחשוב שרבין הי״ד היה פוקסיונר רכיכה שבטעות מצא עצמו בראש הניצחון המרשים ביותר בתולדות האנושות , אחד כזה הוא שילוב של מופרע מרושע ונוכל. לא היסטוריון ולא בטיח. אז לדבריך, בנימין, הוא חפר ונבר. סו וואט ? גם בומבה צור חפר וחפר. האם זה אומר שרחוב אלנבי צריך להיות תעלת בלאומיך?

ניפוץ מיתוסים

הבעיה, נעם, היא שלאט לאט מתגלות עובדות חדשות בקשר לשנותיה הראשונות של המדינה, ומהן מסתבר שהאבות המייסדים הלעיטו אותנו חרא במקום מידע מהימן. רוב ההסטוריונים שלנו אינם מעוניינים בניפוץ מיתוסים, והמעטים המוכנים לעשות זאת (ובהם אורי מילשטיין) יבורכו. היות וכל הסטוריון מכניס מעט או הרבה מהאג`נדה שלו לתוך מחקריו, תפקידנו כקוראים הוא לבדוק בקפדנות את ממצאי החוקר. עבורי מילשטיין הוא חוקר לגיטימי, גם אם איני מקבל חלק מדבריו.

יעקב ריגר, באין סטנדרטים, או אתיקה, כל חאפר...

יעקב ריגר, באין סטנדרטים, או אתיקה, כל חאפר יכול להיות בעל מקצוע. אז לשיטתך, די במוטיבציית הניפוץ של מילשטיין כדי להופכו ללגיטימי. אין בעיה. עדכן אותי מתי ( מקווה שלעולם לא ) אתה צריך לעבור ניתוח, כי אני מכיר סטודנט לרפואה שנשר והיום הוא קצב. מה אתה רוצה להראות? שאתה פלורליסט ואני בולשוויק ? מהיכן הקביעה התמוהה הזאת: ״רוב ההיסטוריונים שלנו אינם מעוניינים בניפוץ מיתוסים״? כל היסטוריון ישמח להתפרסם כמי שעל שמו תגלית מדהימה, ממש כשם שכל מדען ירצה להמציא משהו פורץ דרך או עיתונאי שיבקש סקופ שיביא לו פרס פוליצר. העניין הוא, שבניגוד למילשטיין , הם יעשו זאת עם יושרה אקדמית ואתיקה מקצועית.

המיתוס, האתוס, והמציאות

ללא קשר לדברי כל הקודמים, כותב המאמר וד"ר מילשטיין, הרי בכל מלחמה יש מיתוסים, אתוסים, ומציאות. בדיקה מעמיקה של הסטוריון נייטראלי תגלה תמיד פאשלות, מפקדים שבורחים, מפקדים שלא מתפקדים טוב, וכן הלאה. ההסבר נמצא לכאורה בספר בשם "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא" מאת נורמן דיקסון (הוצאת מערכות). דיקסון הינו פסיכולוג, הבודק את הצד האנושי של הפיקוד הצבאי. הוא מראה כישלון אחר כישלון של הצבא הבריטי, ומנתח את אופי המפקדים, וממילא את סיבת הכישלון. ד"ר מילשטיין בספרו "קריסה ולקחה", מבחין בין הלוחמים בקו הדם, ומפקדיהם הישירים עד רמת הגדוד ולפעמים החטיבה, לבין הפיקוד הבכיר. גם ד"ר מילשטיין וגם נורמן דיקסון מגיעים לאותה מסקנה: הרמה האינטלקטואלית של הפיקוד הבכיר נמוכה. זה אינו אומר שהם אינם אנשים אמיצים, אך ראייתם את שדה הקרב מוגבלת מאד. נורמן דיקסון תולה זאת בכך שאדם אינטלקטואל יחפש את מזלו בתחומים אחרים, ולא בצבא. לדעתי, ניתן למצוא הסברים נוספים: מלחמה הינה למעשה רצח המונים ברישיון. החברה מתעבת רוצחים, וכל שכן רוצחי המונים. התיאורטיקן הצבאי הראשון בעולם הידוע לנו, הגנרל הסיני סון טסו, טוען שהמצביא הטוב צריך להגיע לניצחון ללא קרב. הגנרל מקארתור נהג כן עם היפנים במלחמת העולם השניה. בשעה שאדנירל נימיץ נלחם על כל אי ואי, הרי מקארתור פשוט בודד את האיים מהים מקבלת אספקה צבאית, עקף אותם, והיכה רק נקודות אסטרטגיות (ניתן לקרוא תיאור מפורט בספר "קיסר אמריקני" בהוצאת מערכות). כדי ליצור חברה אינטלקטואלית לוחמת, צריך ליצור מדינה כמו פרוסיה, ויורשתה גרמניה, שעליה אמר כמדומני טלריאן: "לכל מדינה יש צבא. לצבא הפרוסי יש מדינה". כך היה ברומא, אצל ג'ינגיס חאן, ואצל פרידריך הגדול, פון מולטקה הקשיש, פון סקט, גודריאן, מנשטיין, רומל, רונדשטט. מלחמת הקוממיות הייתה מלחמה בין מיליציות חמושות יהודיות, למיליציות חמושות ערביות. הערבים כלל לא רצו לצאת למלחמה, אלא ציפו שעבדאללה מלך ירדן יוציא את הערמונים מהאש. עבדאללה לעומת זאת, היה צריך את מדינת פלסטין כעצם בגרון. כדי להכיר את המלחמה אין צורך להגיע עד לאורי מילשטיין, אם כי הוא כמובן מקיף ופרטני בהרבה. כבר בספר "משני עברי הגבעה", שנכתב על ידי דוד וג'ון קמחי (הוצאת דבר), ניתן לראות מבט שונה מהמבט שהציגה ההסטוריה הרשמית. גם פרופ' אניטה שפירא דנה בהרחבה בספרה "יהודים חדשים, יהודים ישנים" על קרב לטרון, כדוגמא להבדלים בין ההסטוריה הרשמית להסטוריה אלטרנטיבית. אורי מילשטיין גם אינו חס על האצ"ל, ותוקף אותו ואת מפקדו מנחם בגין על כיבוש יפו. אני אישית עוד לא תפסתי את אורי מילשטיין בסילוף עובדות. פרשנות זה ענין אחר. אורי מילשטיין עשה לדעתי עבודה מקיפה מאד על מלחמות ישראל בכללן. זה שהוא מנפץ מיתוסים ואתוסים לדעתי אינו דבר הראוי לגינוי, אם אנו רוצים לדעת את ההסטוריה. ההתייחסות אינה צריכה להיות אישית לאורי מילשטיין או לכל הסטוריון אחר, אלא לבדיקה של העובדות המצויינות בספר, אם הם אכן אמיתיות. גם במקרה שנמצאו סילופים, אין להתעלם מהדברים הנכונים המופיעים. בכלל, חוקר הסטוריה לעולם לא יסמוך בלעדית על ספר בודד, אלא יבדוק את הנושא מכמה וכמה זויות. מעניין לרכאות כמה גירסאות יש בכל נושא. ולסיכום: לדעתי לא אורי מילשטיין או כל איש אחר אמור להיות נושא הדיון, אלא העובדות ההסטוריות בכללותן.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמוס אריכא