אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי ב: אני זוכר / עודד מנדה-לוי


אני זוכר / עודד מנדה-לוי, הוצאת ידיעות אחרונות

אני זוכר / עודד מנדה-לוי, הוצאת ידיעות אחרונות

"לפעמים, כשאתה לא אתה, אתה מבין טוב יותר, שלפעמים אתה יותר אתה כשאתה לא אתה, מאשר כשאתה כביכול אתה". (מירן, 9) פרגמנט זה מאת ראובן מירן מציג שאלות העולות מבין דפי "אני זוכר" מאת עודד מנדה-לוי; מי היא הדמות המפעילה את פעולת הזיכרון, מי הם מושאיה, האם נמתח קו ישר בין האובייקט הזוכר לבין גלגוליו השונים לאורך פרק זמן נתון? דהיינו, האם אתה הוא אתה או יותר לא אתה? נבחן סוגיה זו לאור הבחירה של המספר בז'אנר סיפור זיכרון תוך התמקדות בשני זיכרונות מרכזיים; כדורגל וקולנוע.

אמיר גוטפרוינד בסיפור "יגון" כותב: "זיכרונות חייבים להיאסף....מכול מה שאבד לי בחיי, כואבים מכול הזיכרונות שאבדו. הם קיימים, הם בתוכי, לכאורה שלי, ואבודים לנצח. בחלל זיכרונות עצום טופלים עליהם כוכבים חזקים את אורם – זיכרונות אחרים, ברורים כשמשות, המטביעים אותם באור. אבל הנפש אינה מתאווה לשמשות. לא בבעירה יימצאו החיים. רק בכוכבי הלכת הקטנים, הסמויים, החגים בחשאי סביב שמש זוהרת, שם התכלית, ההסברים לכול". (גוטפרוינד, 174).

הקריאה בספרו של מנדה-לוי היא מעין שוטטות במוזיאון; התבוננות במוצגים מתוך דואליות הנובעת ראשית מן העובדה כי הפריט המוצג היינו חד פעמי והיה שייך למשהו, ושנית, ההכרה כי המוצג אינו זר למתבונן וברשותו פריטים דומים גם אם ערכם שונה מן המוצג המוזיאוני. המוצגים הם הזיכרונות האישיים והקולקטיביים והיצירה חושפת את נקודות ההשקה ביניהם. הקריאה ברומן מעוררת בקורא שאלות ותהיות בנוגע לאותה תעלומה שרבים עסקו בה לפניו ומן הסתם יעסקו בה גם בעתיד, תעלומת הזיכרון, כלומר, כיצד פועל אותו מנגנון נפשי ואינטלקטואלי הנקרא זיכרון ומה מידת אמינותו. קונדרה אומר: "סיפור העלילה הוא זיכרון, כלומר, סיכום, פישוט, הפשטה. פניהם האמיתיות של החיים, פניה של הפרוזה של החיים, נמצאות אך ורק בהווה, בזמן הנוכח. אולם כיצד מספרים על מאורעות שחלפו ומשיבים להם את ההווה שאבד להם? אומנות הרומן מצאה את התשובה לכך בהצגת העבר בצורה של תמונות ". (קונדרה, 20) מילות המפתח בפתיחת רוב האפיזודות לאורך הרומן הן 'אני זוכר', פתיחה המציבה בפני הקורא מתרס, חומה, גבול. ההצהרה של הכותב יכולה להיות אמתית ובדויה בעת ובעונה אחת, ובכך יוצר דיאלוג סמוי, דיאלוג בו נשמע קולו של הכותב ואילו הקורא ניצב בפני אתגר הפענוח. הכותב, כדברי גוטפרוינד, חייב לאסוף את הזיכרונות כמו אבנים יקרות שהתפזרו או צדפים על החוף לפני שהגלים ישטפו אותם. אולם, למול הזיכרון עומדת השכחה, מעין כוח נגדי שגם מהותו ותהליכיו אינם ברורים ואינם חד משמעיים. כוח למול כוח, שני צפנים בעלי קוד הפעלה וביטול, שני כוחות נפש המפעילים את הממשות ואת חיקויה בעולם הבדיה, בעולם האומנות ולעניינינו – עולם הספרות. קונדרה מוטרד מאוד מכוחה של השכחה, ומכנה את פעולתה מחיקה ואומר: הפעילות המתמדת של השכחה מעניקה לכול אחד ממעשינו אופי בלתי מציאותי, מעורפל כרוח רפאים.. למול עולם המציאות שלנו, שהוא חמקמק וראוי לשכחה, מתייצבות יצירות האומנות כמו עולם אחר, עולם מושלם, חסון, שלכול פרט בו יש חשיבות משל עצמו, וכול מה שנמצא בו, כול מילה, כול משפט, ראוי להיזכר לעד ונברא לשם כך". (קונדרה, 143)

וולטר בנימין כותב במאמרו "ילדות בברלין סמוך ל -1900" (בנימין, 30-31): "לעולם לא נוכל להחזיר לעצמנו בשלמות את מה שנשכח" ובדבריו נשמעים געגועים, יחד עם השלמה בלית ברירה, אל החוויות הראשוניות בחיים, חוויות שעיצבו את אופיו וחייו תוך ידיעה שאין שום אפשרות לשחזרן. בנימין מביא לדוגמא את לימוד ההליכה כחוויה ראשונית שאין לאדם הבוגר שום אפשרות לשחזרה. מכאן ניתן להבין כי תהליך הזכירה הינו תהליך בעל מגבלות, תהליך סלקטיבי בלתי ניתן לשליטה ולמידור. אין הבחנה בין חשוב, ללא חשוב או בין עיקר לשולי, לכאורה מעין כאוס בלתי ניתן לריסון על כן הפרט יקיף את עצמו באובייקטים המכילים בתוכם קרעי זיכרונות ודי בהתבוננות קצרה בהם כדי לשחזר ולהעלות באוב את מה שנדמה שנשכח. ב"ילדות בברלין" מתארים אתרים, אירועים מרחבים פיזיים בהם שזורים המרחבים הנפשיים של הילד, הנער המתבגר והבוגר. בנימין העלה זיכרונות אלו בהיותו בן ארבעים ואי לכך הקורא בעל העין החדה והאוזן הכרויה שומע את הד קולו של הבוגר הזוכר ובמילים אחרות את קולו של הבוגר החושש מן השכחה ובוחר באופן סובייקטיבי, ואולי באופן ספונטני, פרגמנטים של זיכרון, אפיזודות מכוננות שאין לאפשר להן להעלם בתהום הנשייה. דוגמא נוספת לצורך הכפייתי לשמר את הזיכרון מפני שיני השכחה נמצא בפרק "אני פורק את ספרייתי" (בנימין, 107-113). בנימין מציג את הספרים בין השאר כמתווכים בינו לבין הזיכרון או במילים אחרות בינו לבין אי - השכחה. האספנות, עליה נדון בהמשך בספרו של מנדה-לוי, היא ההבטחה נגד השכחה. הידע הרב אותו צובר האספן פירושו זכירת כול המאפיינים הקשורים לפריטים שבאוסף, וכאשר עסקינן בספרים בנימין מודה כי האספן לא בהכרח קרא את כול הספרים אך אין בכך ללמד על מידת אהבתו לאוסף ולפעולת האספנות.

עולמו של הבוגר נבנה על נדבכים של זיכרונות וזיכרונות אלו מקוטלגים בספר על פי נושאים שונים. אחד מן הזיכרונות המרכזיים בספרו של מנדה-לוי קשור לאספנות. הילד אוסף תמונות של שחקני כדורגל מן הבולטים והפופולריים עוד בהיותו בכתה ב'. האהבה לכדורגל באה לידי ביטוי גם צפייה במשחקים, על פי רוב בחברת אביו. זיכרונות אלו אינם זיכרונות אישיים בלבד אלא קולקטיביים, דהיינו, קוראים רבים, שגדלו בתקופה אותה מתאר המספר, חולקים עמו זיכרון זה. עובדה זו אינה מפחיתה מעוצמת הזיכרון הפרטי כיוון שגם בו ניתן למצוא מאפיינים אינדיבידואליים אותם מבקש המספר לשמר ולנצור. בפרק "קלפים" (אני זוכר, 39-61) מתוארת תקופת התבגרות בצל משחקי הכדורגל, איסוף תמונות לאלבום ויצירת מערכת קשרים משפחתיים וחברתיים לאור אהבה זו. החוויה הראשונית של קליטת העולם דרך אספנות ודרך תחביב וקבלת חיזוק מן הסביבה היא חוויה מכוננת ומשמעותית. הפרק מתחיל בתיאור הילד בכיתה ב' " הייתי בכתה ב' והתחלתי לאסוף קלפים לאלבום הספורט...כל יום כשאחי לא ראה הסתובבתי עם האלבום כאילו לספרייה הקטנה ברחוב כרמיה אני הולך". (אני זוכר, 39) ומסתיים בתמונת הבוגר המלמד ספרות ומספר לתלמידיו על זיכרונותיו ממשחקי כדורגל, ובדרך זו מרתק אליו את התלמידים הפחות ממושמעים. מתברר כי אחד מן התלמידים הוא בנו של שחקן כדורגל נערץ ומספר המורה רואה בכך לא פחות מאות משמים ודרך התלמיד מזמין את מושא הערצתו כילד, לכתה. זהו ניסיון נוסף לא לתת שליטה לשכחה, ניסיון לשחזר את העבר ולהעניק לו שם חדש: הזמנת האב, השחקן הנערץ, בגלל הבן המתפרע ולא בגלל הזיכרון. החוויה האישית הנושאת את המספר אל עבר, העבר האישי, הופכת לחוויה קולקטיבית כאשר התלמידים מכירים את אותו שחקן דרך בנו. כמובן, אין לשכוח את העובדה הפשוטה כי מדובר בתחביב עממי, נחלת אלפים ויותר, למרות זאת המספר מצליח לחשוף ולחדד את זווית הראייה האישית, שהיא חד פעמית ובלתי חוזרת. "אני זוכר שאבא לקח אותי לראות את הפועל משחקים בגביע נגד מכבי שעריים...שייע הבקיע את השלישי שלו במשחק. ילדים פרועים קפצו ונגחו ראשיהם באוויר", (אני זוכר, 45). הידע הרב שנצבר בעקבות רכישת התמונות והדבקתן באלבום הן הכנה למפגשים של הילד עם מושאי חלומותיו. הכותב זוכר אירועים אלו ומתארם באהבה רבה ורואה בהם שלבים משמעותיים בחניכתו ובהתבגרותו. לדוגמא ההזדהות עם שחקן בשם קסטרו, הרצון להידמות אליו; "זה היה הקלף עם הפנים היפות ביותר, ומיד ידעתי שאני רוצה להיות כמוהו. ימים רבים הסתובבתי עם אמא בחנויות כדי לקנות חולצה עם פסים לבנים בצווארון בדיוק כמו שלו", ( אני זוכר, 56). זהו החיפוש של הנער המתבגר  את ה'אתה' האמתי, תפיסת מציאות והבנת המקום של הפרט במערך הכולל של העולם שבשלב זה משתקף דרך משחק הכדורגל והשחקנים הנערצים.

נושא זיכרון נוסף בו משיקים האישי והקולקטיבי הוא הקולנוע. המחבר מכנה פרק זה "פיפטיז" ובכך ממקם נושא זה במרחב ובזמן המוכרים לקוראים רבים. בתקופה שקדמה לשידורי הטלוויזיה ובמיוחד לשידורים רבי הערוצים, הצפייה בסרטים הייתה פופולארית מאוד, מדורת השבט בגרסת שנות ה-50. המספר יוצר קטלוג מעניין, מסודר לפי אותיות א"ב של שחקני קולנוע אותם הוא אהב והעריץ. רשימה זו מדגימה את הסינרגיה שבין אישי לקולקטיבי. מחד גיסא, זוהי רשימה על פי טעמו וזכרונו של המספר, הוא אינו מתיימר לציין את שמות כול השחקנים המשתייכים לקבוצה זו או אחרת ומוסיף קטעי מידע, וליתר דיוק רכילות, הקשורים בדמות. מאידך גיסא, הקורא גם כן זוכר דמויות אלו ויכול להשתמש ברשימה זו כתשתית לרשימה משלו. גם כאן נשאלות שאלות; האם המספר אכן צפה בכול הסרטים האלו, הושפע מהם, ואם כן, כיצד? האם זה ה'אתה' האוטנטי או ה'אתה' המדומה המשתקף דרך הסרטים והשחקנים האהודים, האם בדרך הצפייה וההזדהות/ההערצה ייווצר השילוב בין האוטנטי למדומה? הרשימה מייצגת גם הלך רוח של תקופה ושל תפיסה אסתטית- תרבותית בחברה בה חיים המספר הזוכר וגם קוראיו. ההדים המשותפים מן העבר מעצימים אצל הקורא את תחושת ה- déjá vu ומוליכים את תודעתו הלוך ושוב בין אידאליזציה של העבר לבין ההווה שגם הוא משותף למספר ולקוראיו.

הד מעניין מן העבר נמצא בפרק "פנים" בו המספר זוכר מפגשים עם סופרים ומשוררים. מעניין במיוחד מפגש שהוא "זיכרון בדוי" עם המשורר והסופר דוד פוגל. אין לפקפק באמיתות המפגשים עם דליה רביקוביץ, יאיר הורביץ, רחל איתן, יורם קניוק, ס' יזהר, צילה בינדר וסונה. אולם מנדה-לוי מעולם לא פגש פנים אל פנים את דוד פוגל שנלקח  ב-1942 למחנה ריכוז ושם על פי העדויות נרצח ברגע בו ירד מן הרכבת. הפרק פותח במילים אני זוכר המובילות את הקורא אל עולם המכיל פרטים הידועים מן הביוגרפיה של פוגל. הבדיה נוצרת דרך השתלבותו של המספר, כגון, פגישה בפריז עם פוגל והעלאת זיכרונות מתל אביב, כגון, את המספר הרואה בפעם הראשונה על חוף הים את פוגל יחד עם אורי צבי גרינברג את פגישה והשיחה בין המספר לפוגל, שיחה בה פוגל מספר לו על העזיבה המתוכננת שלו ומשפחתו את תל אביב, כלומר, ישראל, וחזרתם לאירופה. למזכרת פוגל נותן למספר תמונה משותפת של שניהם על חוף הים בתל אביב. תל אביב הוא המרחב המשותף של המספר ופוגל והוא היסוד לזיכרון שאינו משותף היות ובמציאות הבדויה היא בלתי אפשרית עקב חוסר ההתאמה בשנים, (האירוע, כביכול התרחש ב- 1930 ואילו המספר נולד ב- 1963). זיכרון זה נארג משתי וערב של יצירות פוגל ופרטים ביוגרפיים ועדויות של אלו שהכירו אותו. המספר אסף זיכרונות אלו ארג מהם תמונת חיים חדשה, יצירה ספרותית חדשה, וכפי שמגדיר זאת בנימין כאשר מדבר על אוסף הספרים שלו: "לאספן האמתי רכישתו של ספר ישן היא לידתו מחדש של זה" (בנימין, 108) ההתעניינות המחודשת של הקהל הרחב ביצירות פוגל והיחשפות המספר ליצירות אלו כאיש ספרות וחוקר ספרות, יצקו בהן חיים חדשים בהם גבולות זמן ומרחב היטשטשו ופתחו פתח מעניין לזיכרון בדוי, המשכנע כאמת.

הפרק האחרון, זמן ההווה, אינו זיכרונות אלא קובץ פרגמנטים בהם מתוארות אפיזודות, לכאורה, נונסנס, ובזה כוחן. חיינו מורכבים מזיכרונות להם אנו מעניקים חשיבות ומשמעות מעל ומעבר. ההווה הוא נונסנס עד שהופך לזיכרון ואז הכוח המדמה יעניק גם לו משמעות אותה אין האדם מבין עכשיו. "מוקדם בבוקר. אני מאזין בפול ווליום, תוך כדי נסיעה, ליסמין חמדאן. הכבישים בדרך הביתה כמעט ריקים. פתאום איזו התפרצות מוגזמת אל אושר. אני לא יכול להכיל אותו. אני מרגיש שאפשר רק לבכות" (אני זוכר, 215).

 

הספרים המוזכרים :

אמיר גוטפרוינד, אחוזות החוף, זמורה-ביתן, 2002

ראבן מירן, זיכרונות מעונה מתה, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 1996

וולטר בנימין, מבחר כתבים, המשוטט, כרך א' , תרגום דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1992

מילן קונדרה, המסך, תרגום חגית בת-עדה, זמורה-ביתן, 2006

עודד מנדה-לוי, אני זוכר, ידיעות ספרים, ספרי חמד, 2017 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה מונדשיין