אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הילה עמית / מאושרי והלאה


מאושרי והלאה / הילה עמית, עם עובד

מאושרי והלאה / הילה עמית, עם עובד

קובץ הסיפורים הריאליסטיים של הילה עמית מפגיש את הקורא עם דמויות הנמצאות בצומת דרכים בחייהן. רוב הסיפורים סובבים סביב דרמות, משברים ופרידות הכרוכים במעבר בין בית אחד לאחר, בין מקום למקום, בין תקופת חיים אחת לתקופת חיים אחרת. מבחינת נושאיו ומסריו, מזכיר קובץ הסיפורים של הילה עמית את זה של איילת צברי, "המקום הכי טוב בעולם". שתי הכותבות הן ישראליות, המתגוררות בחו"ל, ומבטן על ישראל הוא לפיכך כפול, מפנים ומחוץ.

בסיפור "ג'ומאנה", הכתוב בגוף שלישי מתוך זרם תודעתה של רופאה מנתחת בת 41 מאום אל-פאחם, חוזרת הגיבורה אל כפר מולדתה לרגל פטירת אביה. הקורא מתוודע לסיפורה תוך שהיא נוהגת במכוניתה, באיטיות, מתל אביב לעבר הכפר, בבחינת דחיית הקץ.

לאחר שבע שנות לימודי רפואה באיטליה ושמונה שנות מגורים בתל אביב עם בת זוג יהודיה, תמרה, ג'ומאנה נמצאת בפרשת דרכים. אישה נוספת, עופרי, חושקת בה וג'ומאנה מציגה לעצמה שאלות בנוגע לעתיד יחסיה עם תמרה. כיצד לשים סוף לזוגיות ארוכה, קרובה ותומכת, שהעניקה לה בית חם בתל אביב, כיצד לעזוב בת זוג שעודדה אותה להתנתק מאביה המזיק ומכל מה שכרוך בו. כי החזרה לכפר גם היא מטרידה מאוד. אמה, אחת מאחיותיה ואחיה הצעיר של ג'ומאנה, כבר מיודדים עם תמרה. אך האב, נציג של הדור הישן, גרם לכך שג'ומאנה תדיר רגליה מהכפר, תגזור על עצמה גלות ממנו. העקצוצים בגופה כשהיא מגיעה לכפר מעידים על הנזק הנפשי שהוא גורם לה על לא עוול בכפה. שאלותיה וטיעוניה נוקבים ביותר:

לאיזה בוץ הכניסה את עצמה, לאיזה בוץ נולדה; אבא שלה והיא, איזה טוב יכול לצאת מהשילוב הזה. והיא מתנחמת באמא שלה, ברנדא ובנאהל, כי רק הם, מכולם, מצליחים לראות אותה מקרוב, להבין ששום דבר לא השתנה בעצם, ששום דבר לא מצדיק את הניתוק ואת הכעס. הרי לא תכננה להיות ככה, אפילו לא ידעה את המילה לזה, ובכל השאר הצליחה כמו שציפה – נהייתה רופאה, מנתחת אפילו – אבל ארבעים ואחת השנים שביניהן אינן ניתנות למחיקה, וגם עכשיו, במיטת בית החולים, המחשבה שלו ודאי חדה ובהירה כמו של צעיר בן עשרים, ודי יהיה במבט אחד שלו להמחיש לה את גודל אכזבתו. (עמ' 11-12).

ג'ומאנה ציפתה לפגוש את אביה בבית החולים אך להפתעתה הכול כבר גמור ובני המשפחה נמצאים בתקופת שלושת ימי האבל. מות האב יביא לשחרורה של ג'ומאנה וגם אמה תתאושש די מהר ותיהנה מהחירות החדשה. יחסיהן של האם והבת מתהדקים. ג'ומאנה רואה מעתה את הכפר בעיניים אחרות ומחליטה החלטות מפתיעות לא רק בחייה האישיים כי אם גם בחייה המקצועיים. סוף חייו של האב הוא נקודת פתיחה חדשה באמצע חייה של ג'ומאנה. רוחות חדשות מנשבות בכפר. הנשים מעיזות סוף סוף להרים ראש נגד שליטת הבעלים והאחים הבכורים ולומר את דברן. 

הסיפור הנוגה והעדין "שיטפון" מספר על פרידה אצילה ושקטה כשרעשים חיצוניים, פרץ השיטפון במדבר, סליל הקלטת במכונית שנתקע, מבטאים את סערת הרגשות שנשמרת בפנים. מותה הקרוב של אם משפחה צעירה, לילי, ממחלה קטלנית הוא טרגי ביותר, מכל הבחינות. ג'ומאנה מצאה מחדש את אמה, בנותיה הקטנות של לילי תאבדנה את אמן באכזריות. הסוף יביא לשחרורה של החולה המצפה כבר לגמר יסוריה אך לבני משפחתה, לבעלה האוהב ולשתי בנותיה הקטנות, הוא יביא לכאוס, לשבר. גם פה נמסרת תחילה העלילה מתוך זרם תודעתם של הגיבורים תוך כדי נסיעה במכונית. יהורם ולילי יודעים שזאת חופשתם האחרונה ביחד והם נוסעים לאילת, עם הבנות. לילי מקיאה בגלל המחלה ונזכרת איך הקיאה בנסיבות שונות לגמרי, בעבר, כשהייתה בהריון עם נעמה. פעמיים כמעט והתפתתה להחיש את מותה בצעד אלים אך כבשה את הדחף כי ידעה שמשפחתה זקוקה לכל רגע ורגע נוסף כדי לצבור זכרונות שיהיו לה לעזר בעתיד. כשנעמה תהיה כבר אם לילדים תיזכר אכן בסצנות מסוימות, בשהותם בחוף הים, בקרבה ביניהם. ולבעל יהורם זכרונותיו שלו, מתנתה של לילי שעושה הכול כדי להקל עליו את הפרידה. הרגע שבו איבד אתה מגע מכין אותו לקראת הסוף הפיזי:

אילו נדרש יהורם להגדיר את הרגע האחד שבו אבדה לו, עוד לפני שהשתלטה המחלה על גופה לגמרי, הייתה עולה בראשו התמונה הזאת: לילי צועדת על הכביש, משמאלה שיירת המכוניות העומדות, לראשה כובע הקש הלבן עם הפרחים הסגולים, ושמלתה הצהובה כצבע החולות. העגלה נעה על הכביש בכיוון אילת,  כאילו זה עתה הם מתחילים את החופשה – כאילו באו ברגל, במין צעדה מדברית, ולילי מתקדמת לה בלי להסתכל לאחור, מתרחקת ממנו, מפליגה וחומקת, בלתי נתנת להשגה. (עמ' 46).

העוזבת בעל כרחה והנעזב בעל כרחו מגינים זה על זה ושניהם מגינים על הבנות הקטנות. המוות המתקרב חושף את אצילותם של בני הזוג כמו גם את איכות יחסיהם. לילי מתרחקת מהחיים ומתקרבת אליהם חליפות עד שהמחלה תכריע אותה בבית החולים, באיטיות. זהו סיפור על אהבה, אצילות, התחשבות, בתוך תוכם של טרגדיה ושכול, ועל הזיכרון – מוטיב עיקרי בקובץ.

הסיפור "חורף" מתעד גם הוא את התקרבותה והתרחקותה  מהחיים של אחת מדמויותיו. דליה, ישראלית בת 65, החיה מאז שנים רבות עם בת זוג, טינה, באנגליה, צונחת אל מחלת שכחה. טינה מנסה לעורר בה את הזיכרון על ידי שחזור טיול שעשו בעבר יחד עם נגה, בתה של דליה. הסיפור מסופר ברובו דרך זרם התודעה של נגה שאולצה לעזוב את ישראל בגיל 14 כדי לחיות באנגליה הזרה עם אמה ועם בת הזוג, אתה התחלקה, לא ברצון, בתשומת הלב של האם. 8 שנים לאחר מכן מיהרה נגה לחזור לישראל אך אהבתה אל שתי אמותיה רק הלכה ועמקה. עם מותה של דליה, טינה החזקה  משמשת לנגה כמקלט, כאם חלופית, וילדיה של נגה רואים בה סבתא. סבתא דליה לא תבוא אבל סבתא טינה כן. טינה שוקלת להתיישב בישראל ולשכור דירה קטנה בקרבת המשפחה.

הסיפור נע ונד בין תקופות חיים, בין ישראל לאנגליה, והקורא משחזר את הסדר הכרונולוגי בעזרת ציוני דרך וזמן. תוך כדי קריאת הסיפור, מתוודע הקורא לאהבה הגדולה שאיחדה את טינה ודליה, שתי נשים ממוצא שונה, דוברות שפה שונה, שצבע עורן שונה. דליה למדה אנגלית והיגרה עם בתה מהשמש והים של ישראל לעיירה קובנטרי המעוננת והקרה. גם זה סיפור על התעלות בתוך האובדן. לטינה ולנגה, לכל אחת מהן יש סיבות משלה לשקוע בהתחשבנות ובמרירות, אבל לא. שתיהן מתעלות על עצמן בתוך תוכו של האובדן. הזכרונות והאהבה חזקים מהיתר.

נגה מצאה אם חלופית אנגליה ומספרת הסיפור "מאושרי והלאה" מצאה נחמה אצל אם חלופית באותו שיכון, מאותו מוצא, מאותו רקע. בחורה אחרי צבא איבדה באופן ברוטלי את בת זוגה בתאונה ואמה של בת הזוג מתגלית חזקה מאוד ולוקחת תחת חסותה את הנערה האבודה. כי עוד לפני הדרמה הייתה דרמה אחרת, שלא קשורה במוות פיזי, אך הרסנית לעתים לא פחות – בית אדיש וקר, חוסר אהבת אם:

זו הייתה נקודת השבירה, הוויתור המוחלט על אימא שלי. רק לא היה ברור, מי נטשה את מי, אני אותה או היא אותי.

מה שברחתי ממנו לא היה אלימות, ודאי לא פיזית, לא. רק שתיקה עצובה, עצומה, שממלאת את חלל הדירה ושולטת בכול, בכל התא המשפחתי שלנו, המתפרק, הנמק. מתוך המרחב הביתי השקט הזה – המאורגן, המסודר בקפידה, שאסור להזיז בו כלום, שאין מה לומר בתוכו, אין טעם, מתוך המרחב הזה, הריק, הדומם, חיפשתי את האפשרות האחרת. (עמ' 172).

בסיפור המטלטל "והייתה להם הכינרת" צורבת האירוניה של הגורל. אם גרושה, חגית, רוצה בכל לבה להעניק לתאומיה חוויית ביקור בכינרת, שחזור זכרונותיה המאושרים, לפני גירושי הוריה. גם בסיפור הזה יש הקבלה בין תקופות, עברה של חגית כילדה עם הוריה וההווה שלה כאמא לילדים. לאחר שקורה אסון, האם השכולה תמצא נחמה בקשר המתהדק והמבין עם בני משפחתה הקרובים. כמו בסיפור "חורף", גם פה, מתוך ההידוק שנוצר בין אלה שהותיר אחריו המת נשאב כוח להמשיך בחיים. שָׁאוּלִי תומך בגרושתו לאחר מות הבן. התעלותו, כמו זו של טינה ונגה, מייצרת מצב שממנו ניתן יהיה להמשיך הלאה.

"מוניר, דנה והילדה" הוא סיפור ארוך מהאחרים, המציב בעיות קשות מאוד של בדידות, ניתוק וניכור מצד אחד (דנה), חוסר מעמד וחוסר זכויות מצד שני (מוניר). אם למוניר תבוא גאולה מסוימת כשיתאפשר לו להגר לקנדה, דנה תקרוס. ובאשר לילדה, נטלי, שנקרעה מתל אביב, שהונחתה במונטריאול ושבחרה ללימודיה בלונדון, הסיפור מסתיים בתקווה שתימצא לה בסופו של דבר עיר מקלט שבה תתהלך כבת המקום. נטלי גדלה, החל מגיל 5, עם מוניר ומרוואן, ששימשו לה כזוג הורים אוהבים, וזכרונותיה מאמה עמומים ביותר. הבסיס הרגשי וגם החומרי שהעניקו לה שני אבותיה מוצק דיו כדי שלא תיסחף לאותה ביצת ביוב בה שקעה אמה. 

מסכת הייסורים של מוניר ודנה, שהתגוררו שנתיים כשותפים בדירה, מתוארת בפרוטרוט בחלק הראשון של הסיפור שלשונו הדבורה (יותר מזו של שאר הסיפורים), לעתים הבוטה, המחוספסת או הסתמית, ממחישה את ההזנחה, בלשון המעטה, שבה שרויים גיבוריו. אמה של דנה נפטרה ממחלת לב ואביה מתכחש לה. היא פוגשת במוניר, צעיר פלסטיני, המסייע לה כשדירתה השכורה מוצפת מי ביוב. בדידותה של דנה אחרי אובדן האם ובריחת האב מובילה אותה לשקיעה בניתוק ובהייה. כמו לילי מ"שיטפון", כמו דליה מ"חורף", שניתקות מהחיים שלב אחר שלב, כך גם דנה. התהליך אמנם דומה אך לא בכול. דנה, שלא מוקפת במשפחה כמו לילי ודליה, שוקעת בהדרגה במה שיכול להיראות כמחלת נפש שפורצת לאחר מות אמה ונטישת אביה. דנה מאבדת את הכוח להגיב, מידרדרת עוד ועוד לריקנות ולאדישות, מחכה שמחלת הלב המשפחתית של אמה תגיע גם אליה. דנה מודעת למצבה, וברצונה להציל את בתה מגורל דומה, היא מחליטה החלטה דרמטית לאחר שמוניר, שעליו נשענה במשך תקופה ארוכה, נאלץ לעזוב את מגוריהם המשותפים.

מוניר מייצג את הצעירים הפלסתינים המשתייכים לקהילה הגאה שמצד אחד נרדפים על ידי שוטרי מג"ב בישראל שבה הם עובדים בלי רישיון ומצד שני הם נרדפים ועוברים עינויים משום זהותם המינית על ידי משפחתם שלהם והמשטרה הפלסטינית. אירוניה של הגורל, דווקא משום מחלה פיזית שמכה בו לפתע, מוניר מצליח להגר לקנדה ולהשתקם במידת האפשר. אהבה וקריירה מושגות במונטריאול ורק המחלה מעיבה על האושר, הלא צפוי בהתחשב בנקודת הפתיחה.

קובץ הסיפורים "מאושרי והלאה" דומה, כאמור, בנושאיו ובמסריו לזה של איילת צברי, "המקום הכי טוב בעולם", אך דומה שגיבוריה של הילה עמית מתקשים הרבה יותר למצוא את מקומם ואושרם. סיפוריה כתובים על פי רוב בטון נוגה ופתח התקווה בהם עמום יותר. מעניין לציין, בהקשר זה, שדימוי המים עובר כחוט השני בשני הקבצים אך בעוד שבסיפוריה של איילת צברי צלילה בים או התבוננות בגשם ומים מסייעות בהחלמה שלאחר הטראומה, בסיפוריה של הילה עמית המים מסמלים על פי רוב את השתלטות הרע וביאת הסוף. מי נחל צין בשטפונם החד פעמי סוחפים ובולעים כמו מחלתה של לילי: שיטפון כזה במדבר רואים רק פעם בחיים ( "שיטפון", עמ' 44). ב"חורף", איי האגם באנגליה מסמלים את בהירות מחשבתה של דליה שלאט לאט תכוסה לחלוטין על ידי הדמנציה, וגם קו המים בחוף הים תל ברוך משתנה בגאות ומאיים לסחוף את סוכת המציל. מי האגם ב"והייתה להם הכינרת" מתגלים כחיית ג'ונגל זדונית, ערמומית, מטילת כישוף, הגוזלת מהאם את ילדה הקטן כדי להחזיר לה גופה צמוקה וכחולה. ב"מוניר, דנה והילדה" מסמלים מי הביוב את חייהם העכורים של הגיבורים, והמעבר מהדירה המוצפת יביא הפוגה זמנית בלבד.

דכאוניים הוזהרתם, אך הספר שווה קריאה, אפילו שתיים, בהיותו עשיר, עמוק, מעורר מחשבות, כמו "המקום הכי טוב בעולם", של איילת צברי. כמו זו האחרונה, כך גם הילה עמית מראה שחיבור נפשי עמוק אפשרי גם בין אנשים ממוצא שונה, שמוצאים את מקומם ואושרם לא בארץ מולדתם. ויש גם כאלה שנבעטים מהחיים ולא מוצאים מקום בשום מקום. בשני הספרים מובלעת מחאה נגד קיפוח הזר והשונה ומושמע קול הממשיך בערעור מוסכמות, בטלטול סטראוטיפים ובקריאה למחשבה שנייה. ב"ג'ומאנה" וב"חורף", חולמות שתי גיבורות על טקס נישואים עם בנות זוגן, ב"מוניר, דנה והילדה" מצליחים שני גברים החיים בזוגיות בגידול ילדה, ב"ברית מילה" של איילת צברי מסבירה אם לאחר לידה, עפרה, ישראלית החיה בקנדה, מדוע היא ובן זוגה החליטו לא למול את בנם. שני הספרים מראים את הנזק הגדול שנגרם במשפחה כאשר הורים מנתקים יחסים עם ילדים בגלל סיבות כגון אלה. מאידך, המשפחה המאוחדת הנמצאת בסיפורים אחרים של הילה עמית היא כוח המסייע להתגבר על משברים, דרמות ואסונות, ולו גם הגרועים מכול.

לראיון עם הילה עמית באתר "ידיעות אחרונות"

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4876506,00.html

לטעימה מספרה באתר "עברית"

https://www.e-vrit.co.il/%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A8%D7%99_%D7%95%D7%...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורנה ליברמן