אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בלשון "עם זוּ" ובלשון עם זר


אליעזר בן-יהודה (7 בינואר 1858 – 16 בדצמבר 1922), מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, והדמות המזוהה ביותר עם תהליך זה; מייסד ועד הלשון העברית, מייסד ועורך עיתון "הצבי" וכתב העת השקפה, ומחבר מילון בן-יהודה.

אליעזר בן-יהודה (7 בינואר 1858 – 16 בדצמבר 1922), מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, והדמות המזוהה ביותר עם תהליך זה; מייסד ועד הלשון העברית, מייסד ועורך עיתון "הצבי" וכתב העת השקפה, ומחבר מילון בן-יהודה.

בלשון "עם זוּ" ובלשון עם זר: על תחדישים בעברית המשמרים את צלילי המילים הלועזיות ששימשו להם מקור

(סקירה היסטורית והצעות עדכניות)

א. תחדישיה של תקופת ההשכלה

בזיכרוני נחקק אירוע שאירע אמנם לפני יוֹבל שנים לערך, אך תמונותיו לא דהו וגם פס-הקול שליווה אותו עדיין לא נמחק: ביומהּ הראשון של שנת 1970 הוקם באוניברסיטת תל-אביב מכון כץ לחקר הספרות העברית (היום "מרכז קיפּ"), ואנו – קומץ עוזרי מחקר צעירים – ישבנו בהפסקה שבֵּין ישיבה לישיבה והשתעשענו בהצעות "בלשניות". בעיתון התפרסמו באותה עת מודעות שהכריזו על שתי תחרויות נושאות פרסים: האחת –  על מציאת שם ראוי לסניף חדש של רשת "המשביר לצרכן" בבאר-שבע; והשנייה – על מציאת שם ראוי למלון חדש שהלך ונבנה באותה עת על חוף ימהּ של תל-אביב-יפו.

לאחר התלבטות קצרה בין שתי חלופות, שלחתי לרשת "המשביר לצרכן" מכתב ובו הצעה לשֵׁם חדש שהכיל בתוכו מילה חדשה ומחודשת: "קַניון באר שבע" ("קַניון" במשקל "חַניון").1 ידידי ד"ר שמואל טרטנר הציע למלון החדש את השם "מלון סיגל", ולהצעתו הוסיף הסבר מחויך: ישראלים יבינו שמדובר בשֵׁם של פרח יפה, או בשמהּ של נערה הנושאת את שמו של הפרח. תייר דובר אנגלית ישמע בשֵׁם כזה, מעשה, לשון-נופל-לשון, את המילה האנגלית "Sea-gull" (שחף) – שֵׁם ראוי למלון השוכן לחוף ימים. תייר דובר אנגלית שומר-מסורת, לעומת זאת, יחשוב שמדובר בשמו של הבעלים של ה"אכסניה" כי את השם המזרח-אירופי "סֶגל" הוגים דוברי האנגלית [SIGAL]. בקיצור, מלון היפה לכל נפש...

הצעתי לא זכתה בפרס, ונדחקה לקרן זווית. רק מקץ שנים רבות הוּצאה המילה "קַניון" מן הארון ונשתגרה בכל אתר ואתר – כצורתה ושלא כצורתה. גם עמיתי לא קיבל גביע, אך הצעתו זכורה לי עד עצם היום הזה בזכות הזימון המפתיע של צליל ומשמעות. היה בהצעה זו מטעמו של משחק המילים הווירטואוזי של ספרות ההשכלה, שסופריה נהגו לשמר את ההוראה ואת המִצלוֹל של שפת המקור שממנה משכו את חידושיהם. כך רמזו לקוראיהם שהעברית המתעוררת לתחייה היא שפה גמישה שיכולה לעכל בקִרבָּהּ את הלעזים, ללוש אותם ולהָפכם ל"נייר חדש" (אבות ד כ). מתנגדיהם השמרניים האשימום כי הם נוטשים את בית-יעקב ומוצאים את סיפוקם ואת מקורות האספקה שלהם בתרבות נֵכר ("וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ"; ישעיהו ב, ו).

לשון השירה, לסוגיהָ ולתקופותיה, משתמשת כידוע בשלל תחבולות פונטיות וסמנטיות, היוצרות "משחקי לשון" וממקדות את תשומת-הלב אל המבע. לפיכך, צירופי לשון מן השירה הקלסית ומן הקלסיקה המודרנית נקבעים בזיכרון ונשלפים ממאגריו גם מקץ עשרות שנים. מי שלמד בילדותו על-פה את קינת דוד או את שירת דבורה (ולהבדיל, את שירותיו הנודעות של אדגר אלן פּוֹ "העורב" ו"אָנַבֶּל לי", למשל, המצטיינות בדִיוּקן הפרוזודי המופלג ובתואַם המופלא שבֵּין צליל למשמעות) יצליח לצטט מֵהן בבגרותו מילה במילה, כי המילים נטועות במקומן כמסמרות ואי-אפשר להזיז בָּהן מילה מבלי לפגוע במארג הטקסטואלי כולו.

טיבם ומשקלם של היסודות הפָּרָנומסטיים2 מִשתנים מתקופה לתקופה, בהתאם לדומיננטה השלֶטֶת בפואטיקה בת-הזמן. הפואטיקה הקלסיציסטית שאִפיינה את שירת ההשכלה השתמשה תכופות בתחבולה המכוּנה "קָלַמבּוּר" – משחק מילים שכלתני של לשון-נופל-על-לשון המבוסס על התחכמות פילולוגית מחושבת ומכוּלכּלת הרחוקה בדרך-כלל מן הספונטניוּת. יל"ג, למשל, נהג לשבֵּץ קָלַמבּוּרים מרשימים בפתח שיריו כדי להפגין  את יכולתו הווירטואוזית בתחומי הפילולוגיה, אף כדי להעניק לקוראיו המשכילים אותה הנאה משולבת – אינטלקטואלית ומוסיקלית –  המתלווה לכל מִפגש עם הברקה לשונית נדירה. כל הסטרופה הפותחת את שירו "במצולות ים" עשויה מִרקם צפוף של קָלַמבּוּרים המקנים לשיר אופי שכלתני, מחוכם ושנון:

יָמִים רַבִּים יָשְׁבוּ גּוֹלֵי צִיוֹן שַׁאֲנַנִּים 

בִּקְצֵה נֶגֶב אֵירֹפָּה בַחֲצִי אִי-הַשְּׁפַנִּים; 

בַּעֲרָב עָרֵב שִׁבְתָּם וּמְנוּחָתָם נָעֵמָה 

וּבְנֵי מַחְמַד כָּל מַחְמָד לֹא מָנְעוּ מֵהֵמָּה. [...]

הָגְלַת בַּת יַעֲקֹב מִסְפָרַד כָּלָה הָגְלָתָה; 

שַׁעֲרֵי-גַלְיָה בָּאָה גַּם הִיא אוֹתָם דָּחָתָה; 

אֵירֹפָּה פָּנְתָה עָרְפָּהּ לַנִּדָּחִים אֵלֶּה, 

רַק קֶבֶר פָּתְחָה לָמוֹ, רַק תָּפְתֶּה וָכֶלֶא! 

עַל סַלְעֵי אַפְרִיקָה עַצְמוֹתָם הִתְפָּרָקוּ 

וּבְאַזְיָה הִזּוּ דָמָם, הִזּוּ וַיִנָּקוּ [...]

אישפניה, היא ספרד (Spain) הפכה אצל יל"ג ל"אי השפנים", שבּוֹ ישבו גולי ציון בין בני ערב וישיבתם עָרבה להם, כי בני מחמד (המוסלמים, בניו של מוחמד) היטיבו אתם ולא  חסכו מהם "כָּל מַחְמָד". ואולם, אידיליה זו נקטעה עם בוא הנוצרים הקלריקלים ("חֶבֶר כֹּהֲנֵי אָוֶן") אשר התעללו בגולים וגירשום מאדמת ספרד. המגורשים הגיעו במר-נפשם עד "שַׁעֲרֵי-גַלְיָה" – עד פורטוגל ששמה מעיד על היותה השער לארץ הגאלים, הלוא היא צרפת –  אך גם שעריה של פורטוגל נסגרו בפניהם, והחזירום אל דרך הנדודים הנצחית. אירופה כולה הִפנתה את עָרפָּהּ למגורשי ספרד, על סלעי אפריקה עצמותיהם התפרקו ובאזיה היזו את דמם. כל הסקירה ההיסטורית הזאת בנויה על משחקי מילים מחושבים של לשון-נופל-על-לשון, ובהם כאלה המפגינים ידע פילולוגי עשיר (מבלי לוותר על הדיוק שבמסירת העובדות ההיסטוריות).

הקָלַמבּורים של סופרי ההשכלה ומליציה דומים – הן באוֹפֶּרציות הסמנטיות המופעלות בהם הן במטרותיהם – לתחדישים שאִפיינו את העברית בת המאה התשע-עשרה: בטרם חודשה המילה "מִברק" כינו בתקופת ההשכלה את הטלגרמה (dépêche ׂ בצרפתית) בשם "דף פתע"; ואת הלוֹקוֹמוֹטיב (קטר) כינו "לוֹ כמו תוף". לטלגרף קראו "דילוג רב", למחלת הכולירה –  "חולי רע", להרי האלפים – "הררי אֶלֶף", לתותח (קנון) – "קנה-און", לפלייטון – "צלוחית של פלייטון" או "פלפל עיתון", ועוד כהנה וכהנה.

לא זו בלבד שהמחדשים ביקשו להדהים את קוראיהם ביכולתם הלשונית, לשעשעם ולהשכילם. בתחדישיהם התלכדו שתי מגמות נוספות שהן לכאורה דבר והיפוכו, אך לאמִתו של דבר הן משלימות זו את זו: התחדישים עלו בקנה אחד עם מגמתם הטהרנית (הפּוּריסטית) של סופרי ההשכלה,3 שהקפידו על טוהר השפה, ולא השתמשו בלעזים גם במקום שאינו שום הצדקה להשתמש בעברית, כגון בעת המפגש עם שמות פרטיים זרים או עם שמות ערים ואתרים על מפת העולם.4 בו-בזמן, תחדישים אלה נועדו לעודד את ההשתלבות המואצת של יהודי אירופה בתרבות המערב הנאורה – לעורר את בני-העם מתרדמה ולעדכנם בחידושי הטכנולוגיה והמדע. סופרי ההשכלה ביקשו להפגין קֳבל עם ועולם שהעברית המתעוררת לתחייה יכולה להכיל בתוכה גם מילים עדכניות בתכלית שאינן מצויות במקורותיה הקלסיים של השפה מִפּאת מודרניותן. רצונו הדואלי של היהודי בן תקופת הנאורות להיבדל מ"עם הארץ", מחד גיסא, אך גם להתערוֹת כאזרח בתרבות העולם, מאידך גיסא, מצאו את ביטוים בתחדישים שפניהם "פני יאנוס": פן של טהרנות שמרנית, מזה, ופן של חתירה להתערוּת מהירה ונועזת בתרבות היעד הנָכרית, מזה. המשכילים חידשו את תחדישיהם "עִם הפָּנים לאירופה", ולא אל מקורותיה השֵׁמיים של השפה העברית. הם שאפו להפוך את שפתם משפת קדם  (תרתי-משמע) לשפה עדכנית בעלת גוון מערבי. 

אליעזר בן-יהודה המשיך למעשה את מגמתם האירוֹפּוֹצֶנטרית של סופרי ההשכלה, אך דומה שהוא לא עשה כן כדי להתחכם, להתנאוֹת ולהפגין יכולת פילולוגית מדהימה. תחדישיו נועדו לשֵׁם הרחבת גבולותיה של השפה העברית: למציאת דֶנוטציות ראויות לעשרות רֶפֶרנטים (אובייקטים מוחשיים או מופשטים) שהיו חסרים בדורו בעברית הכתובה והמדוברת. רבות מהצעותיו לא נשתגרו ונשתכחו, אך אין להעלות בדמיון את לשון ימינו ללא "עיתון" (Zeitung בגרמנית), ללא "בית העירייה" (hôtel de ville בצרפתית), ללא "מדרכה" (trottoir בצרפתית), ללא "משטרה" (police באנגלית ובצרפתית; Polizei בגרמנית) ועוד כהנה וכהנה תחדישים שבן-יהודה נטע בערוגות השפה העברית. בתוך שלל תחדישיה של אסכולת בן-יהודה בולטת קבוצה לא קטנה שמילותיה חודשו בעקבות דמיון צלילים למילים מצויות בגרמנית, בצרפתית, באיטלקית, אך גם בערבית. אכן, כמו סופרי ההשכלה גם בני אסכולת בן-יהודה נהגו תכופות לחדש רבים מתחדישיהם בהסתמך על צליליהן של מילים לועזיות: "אווירון" מ-avion שבצרפתית, "בּוּבָּה" מ- poupée שבצרפתית, "גלידה" מ-gelato שבאיטלקית, "מברשת" מ-"Bürste"  שבגרמנית (או מ-"brush" שבאנגלית). בדרך-כלל הביאו לאוהלי שם את "יפיותו של יפת" (מגילה ט ב), אך פּׂה ושָׁם חידשו כאמור גם תחדישים בעלי רקע "שֵׁמי", כגון "הגירה" מן המילה הערבית هجرة  ("היג'רה")  וכגון התואר "רשמי" מן המילה  رسمي ("רסמי") שבערבית. 

תחדישים אלה נחלו הצלחה רבה, השתגרו והיכּוּ שורש, שכּן בני ה"יישוב" הכירו את המילים הללו בשפת המקור, ודמיון הצלילים הֵקֵל עליהם לזכור את התחדיש, להיזכר בו ולהָפכו לחלק בלתי-נפרד מלשון היום-יום. הצלחה רבה במיוחד נחלו אותן מילים שהושאלו אמנם מן הלעזים, אך נתגלה בהן במקביל דמיון כלשהו למילים ממקורותיה הקלסיים של השפה העברית. התחדיש "גלידה" (gelato באיטלקית) הצליח ככל הנראה גם בשל דמיונו למילה העברית "גליד [קרח]" שמלשון חז"ל (וראו אוהלות ח ה; מקוואות ז א). התחדיש "מברשת" נשתגר ונטמע היטב בשפה הכתובה והמדוברת, גם משום דמיונה של המילה לשמו של עץ הברוש דמוי המברשת (ומשום שהשורש החדש  ב'ר'ש הִתאים לפרדיגמה של הלשון העברית, ופָתח פֶּתח לבריאת מילים נוספות: "להבריש" ו"הברשה"). תחדישו של בן-יהודה "מִשקפת" הצליח כי הותכו בו = המילה  scope  שעניינה ראייה (מקורה במילה היוונית  skopein  ובמילה הלטינית -scopium) והשורש העברי ש'ק'ף המצוי בלשון המקרא. תחדישו של בן יהודה "בּוּבָּה" (poupée בצרפתית) הצליח כנראה להתחבּב על הילדים כי הבּוּבּה היא כבָבַת עינו של הילד, וכן הלאה.5  

ביאליק לא שָׂבַע נחת מחידושי לשון לא מעטים שהגיעו מ"בית החרושת למילים" של בן-יהודה וחבריו. כך כינה באירוניה את מפעלם של הפילולוגיים ה"ירושלמיים" שביקשו למלא את החסר "בִּן-לילה". המעיֵּין במילון חידושי ביאליק שערך יצחק אבינרי לא ימצא בהם מילים עבריות המבוססות על דמיון צלילים למילים לועזיות, שכֵּן תחדישיו של המשורר חודשו על-פי-רוב בהסתמך על שורשים עבריים שנמצאו לו במקורות הקדומים. סיפורו של התחדיש הביאליקאי "מטוס" אשר הדיח כידוע את ה"אווירון" שנולד בבית-מדרשו של בן-יהודה מעיד כאלף עדים על השוני שבֵּין מדיניות הלשון של מחדשי הלשון "הירושלמיים" לבין זו של סופרי אודסה, ומנדלי מוכר ספרים וביאליק בראשם.

איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה, חידש את המילה "אווירון" בהסתמך על המילה הצרפתיות avion (ועל המילה aviation = תעופה). לצורך החידוש נטל את המילה העברית "אוויר" (שמקורה ביוונית וממנה נגזרו המילים air שבאנגלית ובצרפתית, aire שבספרדית, aria שבאיטלקית ועוד), והוסיף עליה את הסיומת xוֹן שבָּהּ השתמשו אליעזר בן-יהודה וחבריו ברבים מתחדישיהם, ולא לצורכי זיעור בלבד. החלופה שהציע ביאליק – "מטוס" –מבוססת על שורש עברי, ועל כן אפשר לגזור ממנה מילים נוספות כגון "טַיָּס", "טַיֶּסֶת", "טַיִס", "טִיסָה", "מַטָּס", "טיסָן" ועוד (לפני שחידש ביאליק את התחדיש "מטוס" כינו את הטייס "מנהיג האווירון" או "אוויראי"). ביאליק נטל את הפועַל המקראי היחידאי לטוּשׂ (על-פי איוב ט, כו), שינה אותו במקצת וברא באמצעותו קבוצת מילים המתאימה לפרדיגמה של הלשון העברית.  ד"ר ניסן נצר בהרצאה על תחיית הלשון העברית, אמר בחיוךשבַּקרב האווירי שניטש בין האווירון למטוס, ברור לגמרי מדוע הופּל האווירון.6

ביאליק לא חיבב אמנם את תחדישיה של אסכולת בן-יהודה שרבים מהם נתבססו על שימור צליליהן של מילים לועזיות, אך גם הוא עצמו "חָטא" לפחות פעם אחת בבריאתו של תחדיש כזה בעת ששי לב בפעם הראשונה את המילים "לרשרש" ו"רשרוש", פרי המצאתו, בסיפור של גרשם שופמן. את המילים שחידש הכניס המשורר בתחילה ליצירות שעברו תחת ידו בעת שערך את מדור הספרות של כתב-העת הַשִּׁלׂחַ, ורק לאחר שהתברר לו שתחדישיו אלה נתקבלו ונשתגרו, מצא לנכון לשלבם גם בסיפורו "מאחורי הגדר". השורש המרובע ר'ש'ר'ש שחודש ככל הנראה על-בסיס דמיון צלילים לשורש העברי ר'ע'ש ולשורש הגרמני "rauschen" (באנגלית: "to rustle") נשתגר עד כדי כך שנשתכח "ממציאו", ונדמה היה לכול שהמילה הייתה בשפה העברית למן קדמת דנא. על כך כתב ביאליק בטרוניה מבודחת:

וכולם התחילו פתאום ברשרוש מרשרשים [...] על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מולדתהּ ומוצָאהּ של מילה זו ולשאול אותה: בת מי אַתְּ? ועד היום הכול מחזיקים בה, והכול סבורים שהיא מילה עתיקה, מדרשית או תלמודית. הגיע הדבר לידי כך, שהד"ר קלוזנר התערב עמי, כי ראה המילה הזאת במדרש או בתלמוד. מובן מאליו, שלא זכה בדין. ואולם עוד מעט, ואני, גם אני, אתחיל להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים.7

בשנות תחיית השפה העברית התגוששו אפוא ב"קריית ספר" העברית שתי מגמות מנוגדות שצררו זו את זו: ציוני אודסה, חסידי מִשנתו הלאומית המתונה של אחד-העם וממשיכי דרכם של מנדלי מוכר-ספרים ושל חיים נחמן ביאליק בתחומי הרחבת הלשון, התנגדו לבן-יהודה ולחבריו "הירושלמיים", שהאמינו ביכולתם להשיג כיבושים מהירים ומהפכניים שימלאו לאלתַר את צורכי העברית המתחדשת. הראשונים התירו להשתמש בלעזים עד שירחב", ואילו בן-יהודה וחבריו ביקשו להמיר את הלעזים תכף ומיד במילים עבריות, ולא בחלו במילים שנגזרו משורש לועזי, שאין לו אח ורֵע בשפה העברית.8

ב. חידושי הלשון במאה העשרים

אברהם שלונסקי וחבריו המודרניסטיים החזירו במידת-מה את הגלגל לאחור, והחיו את הקָלַמבּוּרים הראוותניים של תקופת ההשכלה, שנועדו לגרום לשומעיהם הנאה והתפעלות. ביאליק שהעדיף תחדישים צנועים יותר המשתלבים באופן אורגני בשפה ואינם מכריזים על עצמם בקול תרועה, כתב לחבריו באגודת הסופרים: "עתה הולכים ובאים עלינו, כמדומה, שוב ימי 'מליצה' חדשה. שוב הולך עולם של אילני סרק. המליצה החדשה מכרכרת שוב את כרכוריה ויוצאת בקב שלה קוממיות, בקומה זקופה ובקול ענות גבורה".9 משמע,"המליצות החדשות" של שלונסקי וחבריו, הנשמעות ברמה, אינן אלא גלגולן המחודש של אותן "מליצות ישנות", רמות ונבובות, שהשמיעו המחצצרים בחצוצרותיהם בימי מלחמת התרבות של המשכילים ובימי מלחמת "הצעירים" באחד-העם.

ואכן, אברהם שלונסקי (שיריביו ואוהביו כינוהו "לשונסקי" על שום חידודי הלשון הרבים שלו) החזיר לשירה העברית בגרסה חדשה ומחודשת את משחקי המילים הווירטואוזיים של תקופת ההשכלה, שנועדו להפגין את יכולתו של מחבּרוֹ ואת גמישותה של הלשון העברית. את שירו "על מלֵאת", שנכתב בעקבות השואה, סיים המשורר, בקריאה הנואשת אל רוח הסוּפה: "אַתְּ הָיִית לְאַלְפֵי יְבָבָה" (קָלַמבּוּר המבוסס על עיקום הפסוק "אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (בראשית כד, ס), בהָפכו את ברכת הפריון האוֹפּטימית לקינה של יבבה ויללה על מותם של רבבות ילדים יהודיים. מותר כמדומה לשער שביאליק, בר-פלוגתא של שלונסקי, היה מעקם את אפו לנוכח משחק מילים כזה, המשולב בהֶקשר טרגי-אֶלֶגי שבּוֹ מתבקשת אמירה חרישית ומאופקת (או היפוכה – זעקה מרה של הטחה כנגד שמים), אך לא התחכמות שנונה, ראוותנית ובולטת, המפגינה את יכולתו הווירטואוזית של בוראהּ.

לזכותו של אברהם שלונסקי נזקפות מילות portmanteau 10 שנונות ומשעשעות המלחימות זו לזו עברית ולועזית כגון "פְּרָסטיטוּציה" (מילה המלמדת שמדיניות הפרסים הספרותיים מוליכה לפרוסטיטוציה = זנות), "מוכשרלטן" (כינוי לאדם מוכשר העושה בכשרונותיו מעשי רמייה ושרלטנות) או "אריזטוקרטיה" (כינוי לאריזה מהודרת ובעלת חזוּת "אריסטוקרטית"). בזכות שליטתו בשפה הצרפתית הכניס שלונסקי לעברית צירופי מילים השומרים על צלילי מילים צרפתיות וצירופיהן, כגון הצירוף "טיפּ-טיפה" (הדומה דמיון פונטי לצירוף המילים הצרפתי tout petit peu ששימש לו מקור),11 ובמחזה "עוץ לי גוץ לי" טָבע המשורר בעל המזג ה"מילולייני" את הצירוף המתחכם "כָּכִי כָּכָה" על בסיס הצירוף הצרפתי השגור "comme ci comme ça".12

בן-דורו של אברהם שלונסקי, המשורר יונתן רטוש, שניחן אף הוא בידע פילולוגי נרחב, הצטיין בידיעת שפות זרות והכיר את דקויותיהן, לא חידש בדרך-כלל את תחדישיו בהתאם לצלילי המקור. המילון המילים המתבקשות (תשע"א) שערכה חוקרת הלשון פרופ' מיכל אפרת, מעיד שהמשורר ואבי התנועה ה"כנענית" שאף להפוך את העברית לשפה מודרנית, המאפשרת לדוברים ולכותבים להביע כל  רעיון עדכני מבלי להיגרר אחר מליצות או אחר צירופים כבולים.

רטוש נשא את פניו כלפי חוץ, אל אירופה ולשונותיה, ולא כלפי פנים – אל מקורותיה השֵׁמיים של השפה העברית. במאמר שפורסם לראשונה מן העיזבון בפתח המילון החדש הודה: "מבקש אני לתרגם כתוב לא כפי שהיה כותב אותו במשוער איזה כותב-עברית, שאורַח מחשבתו ותפיסתו עוצבו על-ידי העברית, אלא כפי שהיה כותב זאת אותו כותב צרפתית, בלא לוותר על שום גוון מחשבתו, אילו ידע עברית".13

ואולם, רוב תחדישיו של רטוש נשארו בין גנזיו, ולא עמדו כלל במבחן ההתקבלות: מעניין להיווכח שמתוך כאלף מילים שחידש המשורר – מייסדהּ של תנועת ה"כנענים" ומנהיגהּ – נשתגרו רק כשני תריסרים. בתוך המילים שנשתגרו מצויות אחדות ששימרו את צלילי המקור, כגון "אֶקרן" (écran בצרפתית, או screen באנגלית) ו"הסלמה" (אסקלציה). דומה שלמילה "סדומיוּת" שאותה ייחד לתופעת ההומוסקסואליות היה סיכוי כלשהו להכות שורש בעברית המדוברת אילו נתייחדה על-פי דמיון צלילים למילה "סדיזם".

ג. חידושי המילים במאה העשרים ואחת

היום לא הסופרים הם הגורם המשפיע בתחום התחדישים, אלא אנשי האקדמיה ללשון העברית, המטים לא אחת אוזן לנעשה ב"רחוב" וב"שוּק". בעשרות השנים האחרונות, גם לאחר שחידוש מילים אינו נחלתם של סופרים, יש דוגמאות לא מעטות של תחדישים מוצלחים שבָּהם מהדהֲדים צליליה של המילה הלועזית ששימשה להם מקור. כך נוספו לעברית המדברת מילים כמו "מֶסֶר" (message) ו"מִסרון" (SMS), "קלֶטֶת" (cassette) ו"קְליט" (clip); "מוּתג" (tag) ו"מרפֵּד" (pad), "מיקוּד" (zip code) "מִגדר" (gender), "דירוג" ו"שדרוג" (grading, upgrading). מוצלח במיוחד הוא התחדיש "אקווה" (אקוויפר = מאגר מי תהום) המפגין תואַם נדיר של צליל ומשמעות: מצד אחד הוא מזכיר את הצירוף העברי "מִקווה מים", ומצד שני – את המילה הלטינית  aqua  (מים) ששימשה לו מקור. בידינו כיום רשימה מרשימה של תחדישים עדכניים שנקלטו היטב ונשתגרו בפי העם גם בזכות העובדה שכל אחד מהם לוכד מרכיבי צליל ומשמעות שבשפת המקור.

הבלשן גלעד צוקרמן קורא לתופעה זו של שימור צלילי המילה ששימשה מקור לתחדיש בשם "תשמו"ץ" (תרגום שומר משמעות וצליל),14 ובאנגלית  Phono-Semantic Matching. צוקרמן סיפר בהזדמנויות אחדות כיצד נתחדשה המילה העברית "משקפיים". במאה התשע-עשרה עדיין קראו לכלי זה בשם "כלי ראות" או "בתי עיניים", עד שבעיתון הצפירה15 הציע הסופר חיים לייב חזן מגרודנו את המילה "משקפיים" שאותה חידש מן הפועַל העברי "לשקף" הדומה לפועַל בעל משמעות דומה ביוונית.

דיוניו של גלעד צוקרמן מעניינים ומעמיקים, והם מקיפים שפות רבות, ידועות ונדירות, אך דומני שהצעתו לקרוא בעברית לתופעה תשמו"ץ אינה מוצלחת, במיוחד לנוכח העובדה שתופעה זו שבמרכז דיונו עוסקת ברובד הצליל ובסמנטיקה – עיסוק הדורש רגישות לדקויות של צליל ומשמעות. בראש וראשונה אין המילה ראויה מחמת צליליה הצורמים (בסיפורו "מאחורי הגדר" כינה ביאליק את צלילי דיבורה הצורמים של "הערלית" בשם "לשון זשר"צית"). בלשן רב-לשוני כמו גלעד צוקרמן, העוסק תכופות בלשון יִידיש, אמור היה לחוש שהמילה צורמת גם מן הבחינה הסמנטית, שהרי היא גוררת אחריה שובל של השתמעויות שליליות של השמצה (ושל "Schmutz" ו"שמוּץ"  = "לכלוך" בגרמנית וביידיש).16 במילה כזו, או כגון זו, ניתן היה אולי להשתמש כשווה-ערך למילה האנגלית  "shaming" – מילה  שמשַׁקפת תופעה הצוברת מיום ליום נפח ומשמעות ומאיימת על האקולוגיה של חיינו הציבוריים, אך שווה-הערך העברי שהציעה האקדמיה – "ביוש" – עדיין לא התביית.17

*

הדמיון הפונטי למילה שבשפת המקור מֵקל כמובן על השתגרותו של התחדיש, ומשמש כעין תחבולה מְנֶמוֹטכנית המסייע לציבור לזכור אותו ולהיזכר בו. לכן אני מציעה לשקול מחדש תחדישים שנתקבלו ולא נשתגרו עד כה כגון המילה "זְלׂלֶת" לתופעת הבּוּלמיה (עדיף בעיניי הצירוף "בּוּלמוס אכילה" עקב דמיון הצלילים ל"בּוּלמיה"). לסימן @ המשולב בכתובת האלקטרונית הקרוי באנגלית at ראוי וכדאי לכנות "אצל" (כמקובל בכתובות הנרשמות על-גבי מעטפה ונשלחות בסניף הדואר). המילה הקצרה "אצל" – הדומה במקצת ל-at ראויה יותר לדעתי מן המונח המגוחך "שטרודל" (או תרגומו העברי – "כרוכית"), המשמש כיום אחד ממרכיביה של כל כתובת אלקטרונית 18

המילה "קַשְׁקֶשֶׁת" שנתקבלה כשווה-ערך למילה האנגלית "Gibberish" ראויה אף היא לדעתי לבחינה מחודשת. דומני  שמילה חדשה זו – "קַשְׁקֶשֶׁת" – מתאימה להפליא לאותה תופעה המכוּנה בעגת היום-יום בשם "בַּרְבֶּרֶת"; כלומר, לאותה שרשרת של דברים ארוכים, חסרי תכלית וטעם, רעיון והיגיון, הנשמעים לא אחת בהרצאות, בראיונות ובנאומים. המילה האנגלית Gibberish נוצרה כמובן במשקל שפות (בדומה לשמותיהן של שפות רבות כגון: English, Yiddish, Swedish, Polish, Turkish וכדומה). אילו נקראה מילה אנגלית זו בעברית בשם "גיבּוּבית" (במשקל שפות כגון "עברית", "ערבית", "אנגלית", "גרמנית", "צרפתית" וכו'),  דומה שדמיון הצלילים שבּין "Gibberish|" ל"גיבּוּבית" עשוי היה להקל על השתגרותו של התחדיש. 

גם המילה "זמריר" שנתקבלה כשווה-ערך למילה האנגלית "jingle" ראויה לדעתי לבחינה מחודשת. לא קל להגות "זמריר פרסומת", ואכן בכלי-התקשורת ממשיכים לדבר על "ג'ינגלים", וממעטים לדבר על "זמרירים". כדאי לזכור ולהזכיר שהמושג "jingle" שמתחום הפרסום והתקשורת אף הוא בעצם תחדיש בשפת המקור שלו. הוראתה המקורית של המילה האנגלית "jingle" היא "קול הפעמון", והפועל "to jingle"  פירושו "לקשקש בפעמון". מאחר שהמילה "גיל" פירושה "ענבל הפעמון", ייתכן שכדאי וראוי לחדש את המילה "גְּלִיל" (משקל "צְלִיל"). דומני שלצירוף "גְּלִיל פרסומת" יש סיכוי רב יותר להשתגר מזה של הצירוף "זמריר פרסומת", או "זמריר של פרסומת".19

והצעה חדשה שככל הנראה עדיין לא זכתה להידון באקדמיה ללשון העברית: בלשון חכמים מצויה המילה "דַּקָּה" שמילון בן-יהודה מגדירהּ "כעין במה קלה לפני פתח הבית לשבת שם, להתהלך וכיוצא בזה, Terrasse. 'מי שיש לו דקה לפנים מביתו' (ירוש' ערוב' ו כד, ע"א)" וגו'. גיל חובב – שהוא כידוע נינו של אליעזר בן-יהודה – סיפר בהזדמנויות אחדות שבביתם נהגו לשבת על ה"דַּקָּה", ולא על ה"מרפסת". המילה "מרפסת" נשתגרה ונשתרשה היטב, ואין שום צורך להחליפה באחרת, אך כיום נהוג לִבנות גם מרפסות עץ הנקראות באנגלית "deck" (כך מכנים באנגלית הן את רחבת העץ הצמודה לבית הן את סיפון האנייה). ייתכן שכדאי לשקול את החייאת המילה "דַּקָּה" שמלשון חכמים, ואולי לחדש בעקבותיה את המילה "דֶּקֶת" (במשקל "צֶפֶת", "כֶּסֶת", "שֶׁנֶת", "שׁׂקֶת", "צׂמֶת" וכד') לשם בידול מיחידת הזמן "דַּקָּה" ובדומה למשקל הסיומת של המילה "מרפסת" שמאותו שדה סמנטי.   

והערת סיום: אחד התחדישים המוצלחים ביותר בעיניי בעברית בת-ימינו היא המילה המלרעית "מַסָּה" שהוראתה: חיבור עיוני המציג את זווית הראייה האישית של כותבוֹ. מחדשהּ של מילה קצרה וצנועה זו, שספק אם זהותו ידועה, הצליח להתיך בתוכה הן את הצליל של המילה הצרפתית essai  (essay באנגלית) ששימשה לה מקור, הן את הוראתה. המילה "מַסָּה" (ונגזרותיה "מסאי" ו"מסאוּת") מקורה כמובן בשורש נ'ס'ה, בעקבות הפועַל הצרפתי "essayer" ( = "לנסות") שהוליד בשפה הצרפתית את ה-essai ואת ה-essayiste. חסרונו היחיד של התחדיש הזה הוא שמתוך בּוּרוּת מבלבלים בין "מַסָּה" במלרע לבין המילה ההומופונית במלעיל המציינת מושג מתורת הפיזיקה (כשם שאת המילה המלרעית "קניון" הוגים מתוך בּוּרוּת "קֶניון" במלעיל).

דומני שאפילו פילולוג שמרן כדוגמת חיים נחמן ביאליק, שלא חיבּב את התחדישים המהפכניים של סופרי ההשכלה ושל אליעזר בן-יהודה, מזה, ואת אלה של אברהם שלונסקי, מזה (וסלד במיוחד מאותם תחדישים שאינם הולכים בדרך העברית המורשת ונבראים מתוך שורשים לועזיים), היה מברך על תחדיש כזה את ברכת הנהנין. תחדיש מוצלח כדוגמת המילה המלרעית "מַסָּה" הוא תחדיש צנוע שאינו מכריז על עצמו בקול תרועה רמה, ומשתלב היטב בלשון הכתובה והמדוברת כאילו היה בה מאז ומתמיד. זהו טיבם של התחדישים המוצלחים ביותר, שעל אחד מהם – "רשרוש" – אמר כאמור מחדשו: "על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מולדתהּ ומוצָאהּ של מילה זו ולשאול אותה: בת מי אַתְּ? ועד היום הכול מחזיקים בה, והכול סבורים שהיא מילה עתיקה, מדרשית או תלמודית".20

הערות:

  1. למען האמת, כשחידשתי את  המילה המלרעית "קַניון" למרכז קניות בבירת הנגב, כתבתי במכתב ההצעה שלמילה יש גם  גוון מִדברי בשל קרבתה למילה הלועזית "canyon", אך לא העליתי באותה עת בדעתי שתחדיש זה יציב מכשול בפני עיוור, ושמתוך בּוּרוּת ישבשו רבים את המילה ויהגו אותה בסגול ובמלעיל כאילו הייתה מילה לועזית.
  2. פָּרָנוֹמַזְיָה היא תחבולה הוֹמוֹפונית או הוֹמוֹגרפית, שתכליתה  לגרום לקורא להתעמק בדמיון ובשוני שבין שתי משמעויות שונות של אותה מילה. ספר בראשית עשיר בדוגמאות של פרנומזיה, כגון: "אָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  וְאֵד יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"  (בראשית ב, ה-ו);  ובשני פסוקים עוקבים שאחד מהם מסיים את פרק ב' בספר בראשית ומשנהו פותח את פרק ג', נכתב: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, כה) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (שם ג, א).  דוגמה נוספת מצויה בדברי עֵשָׂו: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם  אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי"  (שם כז, לו).
  3. (בתקופת ההשכלה גם עיתונאי נקרא "סופר", ולמעשה גם בימינו מדברים לעִתים בתקשורת   על "סופר" העיתון  בלונדון או בניו-יורק.  
  4. הנורמות הטהרניות (פּוּריסטיות) של סופרי ההשכלה גרמו למתרגם יצחק אדוארד זלקינסון ל"תרגם" לעברית אפילו את שמות גיבורי מחזותיו של שקספיר. לרומיאו ויוליה קרא זלקינסון "רם ויעל", ולאותלו – "איתיאל הכושי".
  5. ראו בספרי  שירים ופזמונות גם לילדים, תל-אביב תשמ"ז, עמ' 54.
  6. https://www.youtube.com/watch?v=Ew0kHcN2hXA
  7. מתוך איגרת לדניאל פרסקי, מיום 6.2.1922; איגרות ביאליק, כרך ב, עמ' רנב.
  8. ראו: ראובן סיוון, "'הלשון הירושלמית' והתגבשות הסגנון החדש", לשוננו לעם, מחזור לא, קונטרס ב, כסלו תש"ם; הנ"ל, "ראשית הרחבת הלשון בימינו", שם, מחזור לג, קונטרסים א-ב, מרחשוון תשמ"ב.
  9. מתוך איגרת לחברי הוועד של אגודת הסופרים בארץ-ישראל, סניף תל-אביב,  מיום  10.12.1930  איגרות ביאליק, כרך ה, עמ' קכה – קכו.
  10. מילת portmanteau היא הֶלחֵם של שתי מילים כגון "רכבל" או "מדרחוב".
  11. ראו: רוביק רוזנטל, "שלונסקי – עושה הלהטים של השפה העברית", הזירה הלשונית,  15.3.2016.  aspx.גיבורי-שפה/שלונסקיhttp://www.ruvik.co.il /
  12. שם, מיום  7.1.2005.
  13. מיכל אפרת, המילים המתבקשות (תחדישיו של יונתן רטוש), רמת גן תשע"א, עמ' 15. בנושא תחדישי רטוש, ראו גם מאמרה של מאיה פרוכטמן "מרן עורב, מרן שועל ובן-בעור תבנוני: מילון  וטקסט במשלי לה-פונטן בתרגומו של יונתן רטוש", לשוננו, כרך שבעים ושמונה, חוברת 1 – 2, אדר א' תשע"ו, עמ' 155 – 168.
  14. ספרו Language Contact and Lexical Enrichment in Israeli Hebrew  ("מגע בין שפות והעשרה לקסיקלית בעברית הישראלית") שראה אור בשנת 2003 בהוצאת Palgrave Macmillan, עוסק ברב-סיבתיות  (multi-causation) של הלשון ותחדישיה.
  15. במאמר בעיתון הצפירה, גיליון 84,  מיום  27 באפריל 1890 (ז' אייר תר"ן), עמ' 351 – 352, שכותרתו "צעד לפנים להרחיב שפת עֵבר",  טען חיים ליב חזן כי "איש לא יכחש, כי טוב שם בן מִלה אחת משם מרבה מִלים [...] בחרתי בו למען דמותו למִלה היוונית skopéo  (אראה, אשקיף) הבאה בשמות כל הראות בלשונות אירופא".  בשולי כותרתו של המאמר נרשם בטעות כי הוא "סוף מגיליון 82", אך למעשה המאמר הוא המשכם של דברים קצרים (שנדפסו ללא שם מחברם) בגיליון 74 של הצפירה מיום  15 באפריל 1890 (כ"ה ניסן תר"ן).
  16. אם נדרשת, לשם קיצור, מילה בראשי-תיבות  לצורך הדיון בתופעה הנדונה,  ייתכן שכדאי להמיר את המילה תשמו"ץ במילה שאינה צורמת לאוזן, כגון מילת שמרו"ר  – מילה השומרת הן על המצלול והן על  הרִפרור ( = referencing) המאפיינים את שפת המקור.
  17. בכלי-התקשורת ממשיכים לדבר על "שיימינג" גם לאחר שאישרה האקדמיה את המילה "ביוּש". דומני שצירופים כדוגמת "הוּשׁמַץ ברשת" או "הוּכפש ברשת"  עדיפים מן הבחינה הפונטית על "בּוּיַשׁ ברשת".
  18. מעניין למי מגיע פרס  על יצירת המופת המילולית "שטרודל" לציוּן התו @ המשולב בכל כתובת אלקטרונית. אפילו באוסטריה, מולדת השטרודל, איש אינו מעלה על דעתו לכנות את הסימן הזה Strudel. ואף זאת: ברוב הלשונות (ובהן העברית בת-ימינו) אין נוהגים לתרגם שמות של דברי מאפה (פיתה, פיצה, בגט, בורקס, בקלווה וכו')  ושמות מאכלים המזוהים עם תרבות המקור שלהם (גולש, חומוס, פלאפל וכו'). "תאונה" היסטורית שהביא לתרגומו של ה"שטרודל" ל"כרוכית"  גרמה משום מה לאקדמיה לאשר את התרגום המיותר הזה, שאינו משמש אפילו בתפריטיהם של בתי-הקפה והמגדניות,  לסימונן של כתובות אלקטרוניות. את המילה "כרוכית" אפשר להסב כשווה-ערך ראוי ל"groupie"  (groupies הן כידוע אותן צעירות הכרוכות אחרי זמר או שחקן ידוע ומתגודדות סביבו בצהלה צווחנית).
  19. גם התחדיש שמתחום התעמולה התקשורתית הדומה למשקלו ל"זמריר" –   "סחריר" (spin)   – הוא בעייתי במקצת, ואין להתפלא שבכלי התקשורת ובחוגים לתקשורת עדיין מדברים על "ספִּינים".   אילו נקרא ה"ספִּין" בעברית "סְליל" היה התחדיש מתבסס על מושג מתחום האריגה הדומה למילה האנגלית "to spin", שפירושה "לטוות" או "לארוג מארג"  (דמיון הצליל והמשקל שבּין "ספין תקשורתי" ל"סליל תקשורתי" עשוי היה לסייע להתקבלות).   כיום בעיתונות האמריקנית ובחוגים לתקשורת רוֹוח המושג spinmeisters, שפירושו "מומחים לספִּינים תקשורתיים", ודומני שקל ונוח יותר לדבר על "מומחים לסלילי תקשורת" מאשר על "מומחים לסחרירי תקשורת". 
  20. ראו הערה 7 לעיל. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיוה שמיר