אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טקס ההבדלה ביהדות תימן נוסח שאמי: גלוקליזציה ולימינאליות


התמונה של מירב גולן
טקס הבדלה, המאה ה-14, ספרד

טקס הבדלה, המאה ה-14, ספרד

מבוא

סבי ז"ל נפטר לפני שלושה חודשים. אני מודה שהייתה זו מכה קשה למשפחתנו המאוחדת. הוא אתגר אותנו, עשרים נכדיו, בשאלות ידע כלליות, לשוניות ומקראיות. לאחר מותו מצאנו בספריה שלו ספר עתיק מאוד (כנראה מ-1840 בערך) שכתוב בכתב יד יפהפה ומדויק, סידור תפילה. כשפתחתי אותו הבנתי שהוא שונה מאוד מנוסחים מקובלים ותהיתי לפשרו. בבדיקה עם דודי הבנתי כי סבי, שנולד בתימן, התפלל בנוסח "שאמי". הסידור שייך כנראה לסבא רבא.

החלטתי להתעמק באחת התפילות מתוך הסידור, טקס ההבדלה, משתי סיבות: האחת, למרות שנוסח ה"שאמי" עתיק מאוד הוא מאגד בתוכו פיוטים ותפילות ממקומות שונים בעולם, בעיקר מאפריקה ומצפונה לה, כך שניתן לומר שזהו נוסח גלובלי, שאומץ על ידי קהילה מקומית, מופץ למחוזות אחרים וממשיך להתקיים כאן, בארץ ישראל, ובכך זוכה לפריחה מחודשת; נוסח גלובלי שהפך למקומי ולהיפך, גלוקלי. גלוקליזציה Glocalization)) זהו מצב המתאר שילוב של תהליכים מקומיים ולוקליים. את המושג אימץ הסוציולוג רולנד רוברטסון  (1995Robertson, ) מעבודתו של הפילוסוף אפייה (Appiah). הסיבה השנייה, טקס ההבדלה הוא טקס מעבר בין קודש לחול, זהו מצב ביניים, לימינלי, שמטרתו היפוך סטטוס. בנוסח "שאמי" זהו טקס עשיר בתפילות, פיוטים ושירים והוא ארוך מאוד – למעלה משעתיים. לימינליות (Liminalityl) הוא מושג שהועלה לראשונה במודל של האתנוגרף ואן גנפ, ומשמעו סף, או מצב ביניים.

במאמר זה, ארחיב את מושגיהם של רוברטסון וטרנר ואבדוק כיצד טקס ההבדלה בנוסח "שאמי" ביהדות תימן מבטא את שילוב מושגיהם של שני תיאורטיקנים שלכאורה נראים שונים, לא קשורים ואף מנוגדים אחד לשני. תיאור הטקס יבוצע תוך צפייה בטקס בנוסח "שאמי" שהתבצע בשכונת אושיות ברחובות, אליו הגעתי דרך דודי, יואב פטישי, שהתנדב להצטרף אליי ואף לתת הסברים.

גלוקליזציה: הומוגניזציה והטרוגניזציה

רולנד רוברטסון  (Robertson,1995) טוען כי גלובליזציה, כמושג כלכלי או תרבותי, נכנס גם לשדה המחקר של סוציולוגים ואנתרופולוגים. אבל רוב הסוציולוגים מתעניינים בהקשר זה בבעיות מאקרו, גלובליות, ולא במיקרו, לוקליות. חלק מהטענות על גלובליזציה ומודרניות מניחים שהתהליך הגלובלי מבטל את הלוקאלי. אבל, רוברטסון טוען שראשית, אתניות ולאומיות "איז מייד" הם מונחים גלובליים הכוללים זהות וייחודית. שנית, ישנה השפעה של זמן ומרחב על האוניברסלי והפרטיקולרי. כלומר, לדידו של רוברטסון, בסוף המאה העשרים קיימות מגמות מקבילות – מקומיות וגלובליות, אוניברסלי ופרטיקולרי, הטרוגניות והומוגניות. השאלה היא לא האם הם קשורים אחד לשני, אלא כיצד (שם, עמ' 28).

את הקשר בין שני המושגים הללו, מקומי וגלובלי, רוברטסון מאחד למושג אחד: גלוקלי. את רעיון ההחלפה של המושג, הוא שואב מעבודתו של הפילוסוף ומבקר התרבות קוואמי אפייה (Appiah). לסיכומו של רעיון איחוד המושג על פי אפייה, הקולוניאליזם, הכיבוש, נמשך באמצעות התרבות ותעשיית התרבות והכוחניות של הגלובליזציה הדורסת את המקומי ללא אינטרקציה. כפי שנאמר לעיל, זוהי גישה אימפריאליסטית, הדוחסת את העולם וזהו מצב חד כיווני. לאחר מכן, רוברטסון סוקר את ההגדרה של המושג וראשית מצטט את ההגדרה המילונית לגלוקליזציה: "formed by telescoping global and local to make a blend" (שם, עמ' 28). רוברטסון טוען כי מקור ההגדרה הוא בתרבות היפנית, הן בתחום החקלאות - לחיות תחתיו של בעל האדמה - והן בתחום העסקים. המושג גלוקליזציה נכנסו לז'רגון העסקי בשנות השמונים ומקורו ביפן, היכן שיחסים בין פרטיקולרי לאוניברסלי קיבלו משמעות היסטורית. במונחים עסקיים הכוונה היא למיקרו-מרקטינג, או "diversity sells" (שם, עמ' 29). כך מגבש רוברטסון אנליזה שהרעיון של גלובליזציה חדירה של הגלובלי לתוך זה הלוקלי, או האוניברסלי לפרטיקולרי (שם, עמ' 30).

רוברטסון מתנגד לטענות שמושגים אלו הם כוחות מנוגדים: הוא יוצא נגד הטענה של וולרשטיין שהגלובלי והלוקלי הם למעשה תוצר של הרחבת המערכת העולמית הקפיטליסטית; הוא יוצא נגד הטענה כי ישנם מתחים בין גלובליות ושבטיות, לוקליות; ויוצא אף נגד טענתו של בארבר שמגדיר גלובליזציה כניגוד של לוקליזציה. רוברטסון טוען באופן חד משמעי שאלו טענות שטחיות (שם, עמ' 33). זאת ועוד, הוא טוען כי המונח גלובלי הוא מונח אימפריאליסטי, אליטיסטי, מתנשא, שנמצא מעל כל הלוקליות (localities). לכן רוברטסון מציע להחליף את המושג גלובליזציה בגלוקליזציה.

הגלוקליזציה יוצרת הטרוגניות מכיוון שהחברות מאמצות תרבות על פי הצרכים שלהן. לכן רוברטסון מבקש להפוך לממשי שני רעיונות מנוגדים: הומוגניזציה והטרוגניזציה. לדידו, הגלובלי והלוקלי שלובים זה בזה ולכן ההשפעה היא רב כיוונית. במסגרת הגלוקליזציה שמתאר רוברסטון חברות שונות החשופות לכוחות כלל-עולמיים יכולות לבחור את האופן שבו כוחות אלו יעברו התאמה לצרכים, רצונות, אמונות ונטיות של התרבות המקומית. כאמור, רוברטסון טוען שאין זה מצב חד כיווני אלא רב כיווני ואולי אף סינכרוני - הגלוקליזציה הוא מצב דינמי שקורה כל הזמן ומתווספים לתהליך זה מגמות של הומוגניות והטרוגניות.

אנחנו יכולים להבחין כי שדה המחקר של רוברטסון הוא גלובלי ולוקלי כאחד. כסוציולוג הוא נותן חשיבות הן לכלל, הגלובלי, והן לפרט, הפרטיקולרי, הלוקלי. רוברטסון מנסה להבין את המציאות התרבותית שנוצרה בעקבות תהליכי גלובליזציה, שינוי שפועל בשני הכיוונים. כאמור, טקס ההבדלה בנוסח "שאמי", הוא טקס שכולל בתוכו תפילות ופיוטים ממקומות שונים בעולם, הוא גלובלי שמשפיע על הלוקלי. אך הלוקליות הזו ממשיכה להתפזר בעולם ומגיעה גם לארץ ישראל ואולי אף למקומות אחרים בעולם. בכך, הוא חוזר לגלובלי. ויקטור טרנר, לעומת רוברטסון, חוקר את האדם ולא את החברה.

לימינליות וקומיוניטס

טרנר הוא ממניחי היסודות לאנתרופולוגיה ועוסק בטקסים כאחד מתופעות התרבות לניתוח. כמי שמשתייך למסורת הדורקהיימית (מסורת שהתפתחה בעקבות הסוציולוג דורקהיים) הוא פעל על פי השקפה פונקציונאלית, שדנה במבנה חברתי וסולידריות חברתית והגדירה את החברה על פי מיונים. אבל, לדידו (טרנר, 1969) משהו קרה בחברה שאינו מתאפיין דווקא על ידי מבנה מסורתי, אלא שבכל חברה קיימים טקסי מעבר שקיימים מחוץ למקום ולזמן – כלומר, אנטי מבנה, אי סדר המאפיין האדם.

כאמור, טרנר התבסס על מחקרו של האתנוגרף ארנולד ואן גנפ על טקסי מעבר, טקסים המציינים מעבר בין מעמד חברתי למשנהו. ואן גנפ תאר שלושה שלבים של מעבר: ניתוק (שלב פרה לימינלי), עמידה על הסף או שוליים (לימינלי) והתחברות מחדש, או שילוב (פוסט לימינלי). טרנר מתמקד בשלב האמצעי של ואן גנפ: הלימינליות, משמעו: מפתן, סף. שלב זה, הלימינלי, שלב ביניים, הוא שלב אפוף חוסר בהירות וזהות, הוא השלב שבין הניתוק מהמעמד הקודם והעמידה לקראת המעמד החדש (שם, עמ' 10).

טרנר, מדגיש את המצב הלימינלי כהתנגדות לתפיסתה של מרי דאגלאס (דאגלאס, 1966), גם היא אנתרופולוגית שחקרה את הדת. גם היא, כמו טרנר חקרה טקסים והבחינה בין שני סוגי "טומאות": טומאה טקסית וטומאה חילונית. טרנר התנגד לדיכוטומיה זו וטען שיש גם מצבי ביניים, היברידיים או לימינליים, והם בדרך הטבע מצב של ניעות. ממצב הביניים הזה יש אפשרות לסובייקט לנוע לעבר הניתוק הסופי וההשתלבות במעמד חדש. בתוך מצב הביניים הזה, הלימינלי, טרנר גם מזהה שני סוגים של לימינליות: האחד, לימינליות של העלאת סטטוס. זהו טקס של נקודת מפנה, טקס מעבר הנוגע לכניסה לסטטוס חדש, גבוה יותר, טקס שבו הסובייקט יורד סטטוס כדי לעלות בסטטוס. טקס זה גם נקרא הבנייה מחדש. הסוג השני הוא טקס של היפוך סטטוס -  טקס המאפיין אירועים קלנדריים, ומאפיין קבוצות או חברות שלמות (שם, עמ' 11).

בנוסף, טוען טרנר כי לכל החברות האנושיות יש שני דגמים חברתיים מנוגדים. האחד, חברה כמבנה היררכי, דגם של מערכת דיפרנציאלית, מצב של מבנה שיש בו אי שוויון, סדר, חולין. והשני, דגם של חברה כקומיונטס: קהילה, חברה הומוגנית שאין בה היררכיה. הקומיוניטס הוא מצב של אנטי-מבנה ויש בו שוויון בין בני האדם, יציאה מהשגרה, היעדר רכוש וזהו מצב של קודש. מכאן ניתן להבין כי טרנר יכול להיקרא כפונקציונליסט או אף סטרוקטורליסט (לפי הדגם הראשון), אך גם כאנטי פונקציונליסט או אנטי סטרוקטורליסט (לפי הדגם השני): מצד אחד לטקס הלימינלי יש תפקיד ומשמעות, ויש לו מבנה, אך מצד שני יש כאן גם פריצה שלו, מצד אחד זוהי מערכת בעלת מבנה דיפרנציאלי שיש בה אי שוויון, אך מצד שני זוהי  חברה בעלת אנטי מבנה קומיוניטס, שיש בה שוויון. כך, גם טקס ההבדלה מהווה מצב לימינלי מסוג של היפוך סטטוס בקומיוניטס.

בין גלוקליזציה ללימינליות

רוברטסון הוא סוציולוג שעיקר עניינו הוא החברה עצמה ותהליכים שקורים בה, הוא שייך לגישה העוסקת בגישה מקרו גלובלית. הוא משתמש במושג גלוקליזציה, האופן שבו קהילות מאמצות טרנדים גלובליים ומאמצת אותם לקהילה שלהם. יחידת הניתוח כאן היא הגלובל, בחינה של תופעות וצורות תרבות שיוצרות מרחב תרבותי אחד. אצל רוברטסון יש תהליך סינכרוני שקורה כל הזמן ובכל מקום: הגלובלי משפיע על הלוקלי ולהיפך, ובתוך כך מתקיימים גם תהליכים הטרוגניים והומוגניים כאחד. לעומת זאת, טרנר כאנתרופולוג, שם את האדם בראש הפירמידה. כממשיכו של דורקהיים הוא ממשיך ועוסק בסדר, מיון וטקסים ולכן הוא גם פונקציונליסט שעוסק גם במבנה. אבל טרנר גם פורץ את המבנה ומדגיש גם את האנטי מבנה. במאמרו (1969), בשלב הלימינלי בטקס המעבר יש ניעות, אבל שלא בדומה לרוברטסון, היא ליניארית ומתרחשת בין שני המצבים הללו שבין מבנה לאנטי מבנה. אנטי מבנה יוצר סולידריות חברתית והתרבות היא תהליך של מעבר בין מבנה לאנטי מבנה. התרבות כגורם המאפשר סולידריות חברתית, תחושה שאנחנו קולקטיב אחד, שיש סדר וארגון ותפיסת עולם משותפת. לדעתי, ניתן לחבר בין שני המושגים הללו – הגלוקלי והלימינליות ולטעון שגם במצב הטרוגני כמו הגלוקליות, ניתן למצוא קומוניטס.

מקרה בוחן: טקס ההבדלה – נוסח שאמי

תפקידו של טקס ההבדלה ביהדות, באופן כללי, הוא להבדיל בין קודש לחול, הוא טקס שמעביר את הקהילה מיום הקודש, השבת, לקראת החולין ושבוע חדש. טקס ההבדלה, הטקס שמבדיל בין קודש לחול ביהדות, נחשב כחשוב לא פחות מהדלקת נרות שבת. הוא אינו כתוב בתנ"ך אלא לקוח מתוך "שולחן ערוך" ליוסף קראו, כהלכה. ביהדות קיימת חובה לבצע אותו בעיקר למי שהדליק נר לקבלת השבת, אחרת לא תתקיים הפרדה בין השבת לימות החול ולשבוע החדש שמגיע. הוא מכיל תהליך של עשייה ומצווה – שתיית יין, ברכה על הבושם והדלקת נר – שמהווים סמלים ומשמעויות.

עד המאה השש עשרה שלט בתימן נוסח אחד ואחיד ל"תכלאל". בסוף המאה השש עשרה, בעקבות השפעות ספרד, פורטוגל וסוריה נכנסו שינויים ל"תכלאל" והוא התפצל לשניים: נוסח "בלאדי" (מקומי) ונוסח "שאמי" (צפון). נוסח ה"שאמי" כולל תוספות מפיוטים שונים, קבלה, זוהר, מיסטיקה, פיוטים של רבי שלום שבזי ובעיקר מסתמך על שולחן ערוך של יוסף קארו. ד"ר משה גברא[1] טוען כי נוסח ה"שאמי" הוא העתיק יותר, כיוון שלא מצא במחקרים שימוש במושג "בלאדי" עד המאה העשרים, שנות העלייה לארץ ישראל, לדידו יוצא כי מקור המושג "שאמי" הוא ממצרים בסוף תקופת הגאונים, לפני כאלף שנה, ובגלל זה הוא אף אינו מושג תימני מקורי. שאמי, משמעו צפון, וכולל למעשה את הארצות ש"מצפון לתימן". עוד טוען גברא כי ה"תכלאל" עצמו נכתב ב 1642 וזה מהווה עוד סמן לכך שנוסח השאמי הוא עתיק יותר. מכיוון שמנהגים רבים חדרו לסידורים של יהדות תימן ישנם שילובים רבים בין המסורת של תימן לבין ספרים אחרים, ונוצר מצב של חוסר אחידות בנוסחים ("השאמי") עצמם. בנוסף, בשנים האחרונות ישנה פריחה בהפצה חוזרת של סידורים בנוסח שאמי, אמנם בשינויים קלים, אך עדיין אינו אחיד. בכך, הוא מהווה חשיבות נוספת בעצם החזרה למסורות עתיקות (http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=1254&ArticleID=8474 ) . ה"שאמי" הוא נוסח קדום יותר שלמעשה לקוח מפיוטים ותפילות שונות מקצוות שונות מצפון לתימן: כמו "שולחן ערוך" ליוסף קארו, פיוט לאליהו הנביא שהוא מעדות אשכנז, "אתה חונן דעת" מיהדות ספרד, פרק צ"א מספר תהילים ועוד.

מכאן אנו יכולים ללמוד כי טקס ההבדלה בנוסח "שאמי", הוא נוסח מיוחד: הוא למעשה אוסף של תפילות ופיוטים מחלקים שונים בצפון תימן, מצרים, לוב ופורטוגל – כלומר, אוסף מכל מיני מקומות בעולם – הוא עבר תהליך גלוקלי, מהגלובלי אל תוך המקומי-לוקלי. לכן, הוא גם טקס ארוך מן הרגיל, טקס שנערך למעלה משעתיים, ומהווה קומיוניטס. ניתן לטעון כי זהו אנטי מבנה המאפיין קומיוניטס, מצב שבו ניתן האות לסיומו של יום הקודש, מצב שבו ניתנת "הזדמנות" שווה לכל הנוסחים שנאספו לכדי נוסח אחד בטקס ההבדלה בנוסח "שאמי". ומכיוון שזהו "האות" הוא גם מהווה היפוך סטטוס – מעבר קודש לחול. זהו טקס המאפיין אירוע קלנדרי – במוצאי שבת – והוא מאפיין קבוצה ספציפית בתוך יהדות תימן. ולכן שני המושגים יכולים להשתלב בתוך טקס ההבדלה בנוסח זה.

טקס ההבדלה בנוסח "שאמי" – גלוקליזציה ולימינליות

מצאתי שייחודו של טקס ההבדלה בנוסח "שאמי" הוא בעריכתו מכל מיני תפילות ושירים מכל מיני מקומות בעולם ובעיקר מצפון לתימן. ייחודו גם בדיוקו, בשירתו ובאורכו. נוסח ה"שאמי" שהוא לכאורה לוקלי, הוא למעשה נוסח גלובלי – הלקוח ממקורות שונים בעולם. הגלובלי הפך לנוסח מקומי ומיוחד לקהילה ספציפית ביהדות תימן, שהמשיך לנוע למחוזות ארץ ישראל ואולי אף למקומות אחרים בעולם. הנוסח שהפך להומוגני היה בראשיתו הטרוגני – נאסף מכמה ארצות, עדות ואתניות. עוד מצאתי כי טקס ההבדלה הוא טקס של מעבר בין קודש לחול, מצב לימינלי של היפוך סטטוס. בשל המסורת עתיקת היומין של תימן ובעיקר של נוסח "שאמי", ההפרדה בין קודש לחול מודגשת יותר, המעבר בין שבת לימות השבוע החדשים, באמצעות אורך הטקס, השירה וההתייחסות לכל פעולה. יתרה מזאת, ניתן לומר כי זהו דגם של חברה כקומיוניטס, דגם של חברה הומוגנית שאין בה היררכיה, התפילות והפיוטים הם בעלי מעמד שווה בטקס ללא העדפה.

כלומר, טקס ההבדלה בנוסח "שאמי" אצל יהדות תימן מתגלה כטקס לימינלי בעל היפוך סטטוס, שמתאפיין על ידי איחוד של תפילות ופיוטים מכל העולם ובכך הוא מהווה טקס הבדלה גלוקלי והטרוגני. למרות ההבדל בהשקפות של רובטרסון כסוציולוג הבודק את התרבות בכלים מקרו-סוציולוגים (אוניברסליים) ושל טרנר כאנתרופולוג הבודק את התרבות בכלים פרטיקולריים (מיקרו) ניתן לראות שאת שני המושגים גלוקליזציה וקומיוניטס ניתן לשלב תחת טקס ההבדלה בנוסח שאמי ביהדות תימן.

 --------------------

ביבליוגרפיה

גברא משה, http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=1254&ArticleID=8474

דגלס, מרי, "טומאה טקסית" ; "טומאה חילונית", טוהר וסכנה, רסלינג, תל אביב,  עמ' 33-65

טרנר ויקטור, 2004 (1969), "נמיכות רוח והיררכיה: הלימינאליות של העלאת סטטוס ושל היפוך סטטוס", התהליך הטקסי – מבנה ואנטי מבנה, רסלינג, תל אביב, 145-173

Robertson Roland, 1995, "Globalization: Time-Space and Homogeneity-Heterogeneity", Featherstone Mike et al (eds), Global Modernities, London: Sage, pp 25-44

ראיון עם יואב פטישי, אחי אמי

http://teman.org.il/content/7332

http://www.breslevmeir.com/%D7%AA%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A6%D...

http://old.piyut.org.il/tradition/1200.html?currPerformance=1579

http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=866&ArticleID=8499




[1]  ד"ר משה גברא הוא חוקר יהדות ומורשת תימן במכללה האקדמית אשקלון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן