אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ניצב כל הלילות / נל הרפר לי


התמונה של מירב גולן
ניצב כל הלילות / נל הרפר לי, הוצאת עם עובד

ניצב כל הלילות / נל הרפר לי, הוצאת עם עובד

אני תוהה אם יש קורא בעולם שלא מכיר את השם נל הרפר לי למרות שהיא כתבה רק ספר אחד. הספר הזה, שזכה בפרס פוליצר, הוא אחד הספרים המשפיעים ביותר ואין מי ש"אל תיגע בזמיר" לא אומר לו משהו. תזכורת מהירה: ג'ין לואיז, סקאוט (צופה) פינץ' (פרוש, שם של ציפור שיר נודדת), בת התשע, היא ילדת טום בוי שחיה עם אחיה ג'רמי ואביה אטיקוס, עורך הדין, בעיירה דמיונית, מייקום, שבאלבמה. אטיקוס (במיתולוגיה היוונית דמות "מספר הסיפורים") נקרא לייצג צעיר שחור, שנאשם באונס שלא ביצע, ומצליח לזכות אותו מאשמה. תושבי העיירה לא מקבלים את העובדה שאטיקוס מייצג אדם שחור ומגלים עויינות ואלימות כלפי המשפחה. העלילה מתחוללת בשנות השלושים של המאה העשרים ועוסק בבעיה הגזעית בדרום ארצות הברית. שמו של הספר מבואר על ידי אטיקוס כשהוא מספר לילדיו שלהרוג זמיר זהו חטא, כיוון שזמיר הוא ציפור שיר ותפקידה של ציפור שיר הוא להנעים ולא לפגוע.

מסתבר שהעורכת, שקיבלה את כתב היד, ביקשה מהרפר לי לשכתב חלקים לכדי סיפור אחד אחר והיא הוציאה אותו לאור ב 1960 כ"אל תיגע בזמיר". בשנת 2015 הספר מתפרסם בגרסתו המקורית ובשמו המקורי "ניצב כל הלילות" והוא לגמרי סיפור שלם אחר, שאף שופך אור על הראשון.

עלילת הספר "ניצב כל הלילות" מתרחשת כעשרים שנה אחרי סיום "אל תגיע בזמיר". ג'ין לואיס היא בת עשרים ושש והיא מגיעה למייקום מניו יורק לביקור משפחתי השנתי שלה. אביה בן 72, סובל מדלקת מפרקים שגרונית ומתקשה לכופף את אצבעותיו או להתכופף, אולי רמז לנוקשות אחרת. חברה מהעבר, הנרי, הוא הגבר בו היא מאוהבת ושוקלת להינשא לו. בפגישתם הראשונה יש לו עצה כיצד לכבוש גבר: "קודם כל תשתקי. אל תתווכחי עם גבר, על אחת כמה וכמה כשאת יודעת שתנצחי בוויכוח. ותחייכי הרבה. תני לו הרגשה שהוא גדול. ספרי לו כמה הוא נפלא, ותשרתי אותו" (עמ' 31). אבל ג'ין לואיס, שלא יודעת לשתוק, תחזיר לו בסיטואציה אחרת: "אתה לא יודע איך לתפוס אישה, מותק? ...  נשים אוהבות שהגבר שלהן אדנותי ועם זאת מרוחק, וזה לא פשוט. תן להן הרגשה שהן חסרות אונים, על אחת כמה וכמה כשאתה יודע שהן יכולות להרים צרור של עצי הסקה בלי כל קושי. אף פעם אל תראה להן שיש לך ספקות, ובשום אופן אל תאמר להן שאתה לא מבין אותן" (עמ' 60-61). ג'ין לואיס, שמעריצה את אביה על שחינך אותה על ברכי הליברליזם ושיוויון לכל ובזכותו הפכה ל"עיוורת צבעים" (ללא הבדלי צבע, מין, דת, גזע), רואה באחד הימים קונטרס על שולחנו של אביה שמזעזע אותה. לדודתה היא אומרת שלעומת מה שנראה בקונטרס, דוקטור גבלס נראה כמו ילדון תמים. היא כל כך המומה שהיא יוצאת לבדוק מה הקשר של אביה לקונטרס הזה ועד כמה הנושא עמוק. אז היא מגלה שאביה חבר במועצת האזרחים הלבנים של העיירה והנרי הוא אחד מעמודי התווך בה. תפקידה של המועצה לשמר את ההפרדה הגזעית. ג'ין לואיס מאוכזבת מאוד מגילויה ומבחינתה אביה בגד באמונה. אטיקוס נקרא שוב לעזור ולהציל נער שחור, קרוב משפחתה של עוזרת משק הבית בביתם לשעבר, קלפורניה, שהיה מעורב בתאונת דרכים. ג'ין לואיס מגלה שלאביה יש אינטרס מסויים במשפט והיא נגשת לביתה של קלפורניה, האישה שליוותה את ילדותה והייתה לה כאם. אך כשקלפורניה מגלה התרחקות, ג'ין לואיס לא מבינה ושואלת אותה בכאב "תגידי לי דבר אחד, קאל, רק דבר אחד לפני שאלך – בבקשה, אני חייבת לדעת. את שנאת אותנו?" (עמ' 166). המשבר שחווה סקאוט הוא כל כך עמוק שהיא לא מצליחה להבין כיצד יתכן שכולם השתנו לה, נראה כאילו העיירה כל כך זרה לה: אביה והנרי חברים במועצה לשימור ההפרדה הגזעית, קלפורניה לא רוצה איתה קשר ודודתה עויינת. היא חוששת שאולי משהו לא בסדר איתה, כי לא ייתכן שכל האנשים האלו השתנו. היא לא מצליחה להבין, כיצד כולם רואים הבדלים בין שחור ללבן והיא רואה רק בני אדם, כיצד דודתה מארגנת ערב נשים שמביא את סקאוט לקצה גבול הסיבולת, כיצד תושבי העיירה כל כך השתנו. אך עיקר כעסה, תסכולה ומירמורה הוא על אביה והיא תוהה לאן נעלם האיש שסיפר לה ולאחיה סיפורים שמדברים על צדק ושיוויון, היכן האיש שזיכה את הנער השחור מאונס, ולא רחוק רגע העימות ביניהם. והעימות הוא כמו הר געש מתפרץ והלבה רותחת ממש שכמעט ואין דרך חזרה.

שם הספר "ניצב כל הלילות" לקוח מספר ישעיהו (כ"א, פסוק ח'). הוא מופיע לראשונה בספר כשג'ין לואיס מבקרת באחד הימים בכנסיה, שם הכומר מצטט את ישעיהו הנביא: "על מצפה אדוני אנוכי עומד תמים יומם ועל משמרתי אנוכי ניצב כל הלילות", סקאוט מנסה להבין מה רואה המצפה הניצב על משמרתו של הכומר אדון סטון (אבן) (עמ' 104). יותר מאוחר היא תיזכר: "טחו עיניי מראות... מה הוא הטיח בנו אתמול בכנסייה, אדון סטון? הוא העמיד צופה על המשמר, ניצב כל הלילות" (עמ' 186), אבל הצופה הזה עליה הוא צריך לשמור, כי היא צריכה שהוא יגיד לה מה הוא רואה, שיסביר לה שיש אחד בפה ואחד בלב, שיש צדק כזה ויש צדק אחר. היא צריכה שומר כזה שיסביר לה שעשרים ושש שנים שנה זה יותר מדי בשביל בדיחה, גם אם היא מצחיקה. כלומר, ג'ין לואיס כל כך אבודה בניגוד הזה בין מה שהיא זוכרת מילדותה לבין חייה הבוגרים שהיא לא מבינה איך זה יכול להיות שהפער עמוק להחריד.

אם כן, הספר עוסק בשינויים בחברה האמריקאית, שינויים שג'ין לואיס רואה בה עצמה ובמשפחתה על רקע המשבר בינה לבין אביה, בינה לבין העיירה ובינה לבין הנרי אהובה. היא מגיעה כבוגרת לעיירה שסודותיה נחשפים אט אט ומנסה להתעמת עם הפערים הללו. היא מסתכלת אחורה בזמן לילדותה באמצעות פלאשבקים שאולי הם אלו שינסו להבהיר את הלוטה בערפל. היא מרגישה שהעיירה מסתכלת עליה, בוחנת אותה ואולי רוצה להקיא אותה מתוכה.

את "אל תיגע בזמיר" קראתי בנערותי. זכרתי ספר רגיש שהשפיע מאוד על תודעתי. לא חזרתי לקרוא בו מאז. והנה כאדם בוגר אני חוזרת לדמויות שעיצבו את רוחי אבל לא רק מפרספקטיבה שונה שלי, אלא כסיפור המקורי לפני ששוכתב, מפרספקטיבה של הדמות הראשית – שהיא עצמה כבר לא ילדה, אלא אישה דעתנית אף יותר. כלומר, הפרספקטיבה כאן כפולה – הן של הדמות המרכזית, המספרת והן של הקורא. לא התאכזבתי ואף נהניתי והתרגשתי לקרוא שוב על אותה עיירה בדיונית ועל אותן דמויות ובעיקר את התעקשותה של ג'ין לואיס לדבוק בערכים עליהם גדלה וחונכה, וגם אני בעקבותיה, ולא ויתרה עליהם גם כשהיא מגלה שאביה, האדם שלימד אותה את הערכים שייחסה אותם לנעלים, הוא-עצמו לא דבק באותם ערכים, ויתרה מכך, בעימות הגדול היא לא מפחדת לומר את דעתה עד לקיצוניות, ואפילו כשהיא מגלה שהגבר שעימו חשבה להתחתן מגלה פן אחר באישיותו והעיירה בכללה מפנה לה את גבה. ג'ין לואיז, סקאוט, היא לא רק צופה, כפי ששמה מעיד עליה, היא פעילה ודעתנית לא מפחדת להתעמת עם הגזענות גם אם אביה מולידה לוקה בה. וכמו שכינויה לא מעיד עליה כך גם שם משפחתה, פינץ'. הפרוש היא ציפור שיר נודדת, וכמו שאביה הסביר  לילדיו ב"אל תיגע בזמיר", ציפור שיר נועדה להנעים ולא לפגוע. אך ג'ין לואיס לא מנעימה את זמנו של אף אחד ואם יש צורך, היא לא תנצור לשונה – היא תאמר כל מה שהיא חושבת ומרגישה, אך אם היא פגעה – היא תתנצל. וגם נושא נדודיה (היא גרה בניו יורק ומגיעה פעם בשנה למייקום) עומד בסימן שאלה בסופו של הספר.

כאמור, "אל תיגע בזמיר" הפך לרב מכר והעניק את פרס פוליצר ליוצרתו, הרפר לי, שלאחריו לא כתבה אף ספר נוסף. עושה רושם שכתב היד המקורי, "ניצב כל הלילות", לא זכה לאותה תשומת לב והשאלה היא למה. האם "אל תיגע בזמיר" הוא הברקה של העורכת שהעזה לדרוש להוציא את קטעי הילדות ולהפוך אותם מחדש לספר התבגרות? האם "ניצב כל הלילות" שיצא לאור יותר מחמישים שנה לאחר "אל תיגע בזמיר" קשור לטיימינג ולזמנים אחרים? ואם כן מה זה אומר עלינו – על הדור שלנו? על השינויים? האם "שבענו" מלחשוף ולהציף את יחסי הכוחות בחברה? האם השלמנו איתם? למה זה כבר לא בוער בקרבנו כשעדיין באמריקה של דמוקרטיה ליברלית, של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, נרצחים שחורים עדיין על רקע גזעני (ועוד על ידי שוטרים, שוטרים לבנים)?

בעמ' 166 תוהה ג'ין לואיס: "לא תמיד היה ככה, אני נשבעת שלא. פעם אנשים נתנו אמון זה בזה משום מה, שכחתי למה. הם לא הסתכלו אז זה בזה בעיני נץ". אז מה כן השתנה..? כי ללא ספק זה מרגיש אותו הדבר כאן, במדינה שלנו, בפערים עדתיים ובהבדלים שבין שנות החמישים במאה העשרים לעכשיו – 2016.

לדעתי הספר לא נופל מקודמו ואף מאפשר פרספקטיבה אחרת, של אישה בוגרת, שמגיעה לעיירת ילדותה, שמספרת את סיפורה בגיל עשרים ושש, שמתייחסת לשינויים בחייה ובחיי הקרובים לה ואולי של אמריקה בכלל. הוא גם מאפשר נקודת מבט נוספת, מיוחדת, שאף ספר לא זכה לה לפני כן, שבה גם הקורא משתתף פעיל בקריאה מפרספקטיבה אחרת, שלו-עצמו. ואולי גם הספר מאפשר בחינה מחודשת של ערכיו ומוסריותו של הקורא עצמו. תרגום מצויין של מיכל אלפון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן