אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חג החנוכה התחדש בדורנו כחג הגבורה היהודית


התמונה של בלפור חקק
המנורה בשער טיטוס ברומא

המנורה בשער טיטוס ברומא צילם בלפור חקק

חג החנוכה זכור לנו מימי ילדותנו כחג מרכזי במערכת הלימוד. כילדים קיבלנו את המֶסר שאנו כאן בארץ ממשיכיהם של החשמונאים. "להיות יהודה המכבי", היה חלומו של כל ילד בבית הספר העברי בארץ המתחדשת. במועדון "תקוותנו" שבו היינו חברים אחרי שעות הלימודים, ארגְנו אותנו המדריכים לצאת בשעות הערב בירושלים בתהלוכת לפידים. זו הייתה חוויה מרגשת לשׂאת לפיד בוער ולצעוד בתהלוכה של נושׂאי לפידים...

ניצחון צבאי של מעטים מול רבים

למדנו כמובן על השלטון היווני בארץ (השלטון הסלווקי) ועל ההתקוממות של היהודים כנגד הניסיון של היוונים לכפות את תרבותם הפגאנית על היהודים. המרד (167  לפני הספירה) כּונָה בספרי הלימוד "מרד החשמונאים", מרד כנגד גזירות אנטיוכוס, שניסה לעקור את המצוות היהודיות הבסיסיות, בכללן מצוות המִילה. משפחתו של מתתיהו הכהן חוללה את המרד ושחררה את ירושלים ובית המקדש. לאחר הניצחון (138 לפני הספירה) נערכה חנוכת המקדש, ומכאן נקבע חג החנוכה.

בתפילת "שמונה עשרה" (עמידה), יש תפילה מיוחדת בחג החנוכה, תפילת "על הניסים", ובה מודגש ניצחון המעַטים על הרַבּים:

"על הניסים, ועל הפורקן, ועל הגבורות, ועל התשועות, ועל הנפלאות, ועל הנחמות ועל המלחמות שעשִׂיתָ לאבותינו בימים ההם בזמן הזה... כשעמדה מלכות יוון הרשָעָה על עמךָ ישׂראל להשכיחם תורתֶךָ ולהעבירָם מֵחוּקי רצונֶךָ ואתה ברחמיךָ הרבּים עָמדתָ לָהם בעֵת צָרתם... מָסרתָ גיבורים ביַד חלשים, ורַבּים ביַד מעַטים, וּטְמאים ביַד טהורים, וּרְשעים ביַד צדיקים- - -ואחר כן בָּאו בָּניךָ לִדְביר בּיתֶךָ וּפינו את הֵיכלֶךָ וטיהרוּ את מקדשֶךָ והדליקו נֵרות בְּחצְרות קודשֶךָ וקבעו שמונַת ימי חנוכה אֵלו בהַלל והוֹדאה"...

כשאנו מחפשׂים את מקומו של חג החנוכה במקורות היהודיים ההלכתיים, אנו מופתעים לגלות שבמִשְנה, שערך ר' יהודה הנשיא (נחתמה בשנת 220 לספירה) יש מסכת מיוחדת שעוסקת בפורים, אך אין מסכת שעוסקת בחנוכה. לעומת זה בתלמוד בבלי, יש אזכור לחג, אך זה נעשה תוך כדי מסכת שבת, שם יש דיון בנרות שבת, ותוך כדי הדיון עוסקים בנרות חנוכה...אז מתעוררים החכמים לשאול: "מאי חנוכה?" ובדיון על חג חנוכה עולה הסוגיה ההלכתית והדינים של החג. בדיון זה אין שום התייחסות לרקע ההיסטורי של החג ולגבורת החשמונאים שהצילו את עמם. הגבורה הפיזית שהייתה כה משמעותית במאבק מול היוונים נמחקה מן הזיכרון ההיסטורי, ויש התייחסות עתה בתלמוד הבבלי לנס פך השמן בלבד.

נס פך השמן הוא העיקר

גם בפירוש למגילת תענית נזכר נס פך השמן, והוא עיקרו של הסיפור החשמונאי:

"כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים."

ספרי המקבים שנכתבו בשעתם נשכחו עם הדורות, כי בתהליך הקנוניזציה של כתבי הקודש, לא נכלל ספר מקבים בתנ"ך, ולעומתו מגילת אסתר נכללה. הנוסח העברי של ספר מקבים לא שָׂרד, והיום כשאנו קוראים בספר מקבים, אנו עושים זאת בתיווך של ה"וולגטה" (תרגום המקרא ללטינית על ידי הירונימוס), והנוסח שיש בידינו כיום הוא תרגום עברי ולא הנוסח המקורי. בספר מקבים, להבדיל מהמקורות ההלכתיים שהזכרנו, אין זכר לנס פַּך השמן ויש תיאור נרחב של הניצחונות הצבאיים של החשמונאים על היוונים.

השכחת גבורתם של החשמונאים לאורך הדורות

הסְבָרה היא שחכמינו במשך הדורות רצו להמעיט מִגבורת בית חשמונאי, גם בגלל שאיחדו את המלוכה יחד עם הכהונה (השליט היה גם המלך וגם הכוהן) וגם בגלל שעִם השנים דבקו בהם סממנים של השפעות חיצוניות מן העמים השכנים.

בימי הביניים יש חזרה של יהודים לזכרם של החשמונאים, אך הדגש הוא על סיפורי קידוש השם במלחמות כנגד היוונים ולא בסיפורי הגבורה של שחרור ירושלים ובית המקדש.

התנועה הציונית ראתה בחשמונאים מודל

מי שהעלה על נס את הגבורה של החשמונאים- "המקבים" היו מייסדי התנועה הציונית. מקימיה של התנועה הלאומית היהודית בעת החדשה ראו בחשמונאים ובמאבקם ביוונים הַשראה למאבק הלאומי להָשיב את העם לארצו: הם היו דוגמא ומופת למלחמת שחרור לאומית.

אך יש לזכור, שהציונות קמה לחולל את שיבת ציון, מתוך קריאת תיגר כלפי היהדות המסורתית שציפתה דורות למשיחַ, ולא חוללה את השִיבה בעצמה. המדרש על "שלוש השבועות שהשביע הקדוש ברוך את ישראל" היה עִם הזמן מדרש שהפך להלכה ומנע עלייה המונית לארץ במשך הדורות. על פי המדרש השביע הקב"ה את ישראל שלא "יעלו בחומה", קרי: לא יעלו עלייה המונית, שמשמעותה "מרידה באומות" על פי מדרש זה, וגם מרידה באומות אסורה על העם עד בוא המשיח.

הציונות קמה לחולל את נס השיבה בעצמה. לא פלא שהשיר המשמעותי ביותר שהושר אז בחג החנוכה בראשית שנות המדינה היה שירו של זאב "אנו נושאים לפידים", שבו נאמר:

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

 בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים

 

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

-         -...

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -

וַיְּהִי אוֹר!

משפט המפתח  הוא: נס לא קרה לנו. וכמובן גם: פך שמן לא מצאנו. הציונות לא באה מתוך ציפייה לנס וגם לא מתוך ציפייה לחזרה על נס פך השמן. בדם, יזע ודמעות היא שילמה את מחיר התקומה, והקימה את המדינה באמצעות מפעל ההתיישבות, מפעל החייאת השפה ומלחמות המגן על הארץ. מלחמות החשמונאים היו השראה ומופת (מודל) של מלחמה לשחרור לאומי.

סמל המדינה הוא המנורה החשמונאית

לא פלא על כן שכאשר כנסת ישראל צריכה הייתה לבחור את סמל המדינה החדשה, היא חזרה למנורה החשמונאית שטוהרה והוצבה בבית המקדש. מנורה זו היא המנורה שנלקחה על ידי טיטוס בעת חורבן בית המקדש (שנת 70 לספירה). זו המנורה המוטבעת בשער טיטוס, ואני זוכר את התרגשותי כשעמדתי מול שער טיטוס וצילמתי את השבויים היהודיים הנושאים את כלי המקדש לרומא, ובכללם את המנורה.

למנורה צורפו ענפי הזית, על פי חזון המנורה בספר זכריה ד'. לא ידוע לי על עַם הבוחר את סמל מדינתו מתוך פסוק בספרי הנבואה בתנ"ך. ואלה פסוקי הנביא זכריה (פרק ד'):

א וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ.  ב וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; ויאמר (וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ--שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ.  ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ:  אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ.  ד וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר:  מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי.  ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי.  ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר-יְהוָה, אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר:  לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ--כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. 

המדינה שלנו בחרה להעצים את זכרם של החשמונאים על פי המסורת הציונית, והמנורה של בית המקדש, המנורה שטיהרו החשמונאים, היא סמלנו: עדיפות הרוח על פני הכוח, כנבואתו של הנביא זכריה.

תגיות: 

תגובות

תודה רבה.

תודה רבה.

יש סיבות לעובדה שחג החנוכה לא מוזכר במשנה

אחת הסיבות היא שהמאורעות עליהם אתה כותב הם בחלקם מיתולוגיים מאוחרים שייצרה הציונות החילונית בתחילת המאה ה20. יש להם בסיס היסטורי אבל הוא תואם רק חלקית את המיתולוגיה .

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בלפור חקק