אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חמוטל בר-יוסף - שירה מבקשת לגעת


התמונה של משה גנן
חמוטל בר-יוסף - שירה מבקשת לגעת

מוסיקה / חמוטל בר-יוסף. הוצאת הקיבוץ המאוחד | ספריית פועלים. עמ' 160. 2012. זוכה פרס אס"י (איגוד הסופרים הכללי) לשנת 2012.

שירה מבקשת לגעת - על שירת חמוטל בר-יוסף

"חמוטל בר יוסף כותבת שירה יפה, זכה,  המלאה ביופי  ובכאב, שירה המבקשת לגעת..."  (גל קרניאל, הארץ  ספרים, 29.9.2004)

מבוא: פשוט או לא פשוט

לחמוטל בר-יוסף פנים רבות: מחקר וביקורת הספרות, כתיבת מסות, הרצאות והוראה, תרגום שירה ופרוזה, וכתיבת שירה. כאן  היא מפעילה אוצרות דמיון, הומור   ואסוציאציה  חופשית; כאן היא תיירת,  ולה הרפתקאות הרוח בממלכת התופעות.  מצדה האחד היא שייכת לעולם המדע, הכבול ביש, בנתון,  העמוס הערות כבדות משקל, וצידה האחר פונה למותר ,לחופשי ברוחו.  אולי משום כך גם בשיריה היא יודעת "לתפוס מרחק" ממושא התיאור ולהתייחס אליו בקלות.

ביליתי כמה שעות  במחיצת שירתה המצחיקה, הדרמטית, המוזרה, מלאת הרעיונות, התמציתית ועתירת התמונות. מצאתי בה קישורים ואסוציאציות  מפתיעות ומוזרות, עשירות ומהנות. הקורא בשירת חמוטל בר-יוסף עלול למצוא את עצמו ניצב כמו לפני דלת נעולה.  בעיניי שירתה אזוטרית, אינה נפתחת  בקלות  לפני הקורא. דבריה חידות; שירתה פרי אסוציאציות שאין דרכיהן נהירות לקורא.  רוב שיריה הם חידות:  האם – לפחות בחלקם – אלה הם  דיוקני עצמה או תוצאת התבוננותה בַּזּוּלַת? האם השירים הם רישומי רגע של חוויותיה בעולם, או הבזקים סמליים של השקפת עולם, או שניהם? נראה כאילו כרחל בשעתה היא  בעיקר מספרת על עצמה,  אך אין בכך לומר שאין בשיריה גם התייחסות לקורה בעולם.

גל קרניאל כתבה: "חמוטל בר יוסף כותבת שירה קשה, מקודדת, (קרי – בקודים, בלשון הסתר), שירה שאינה מתמסרת בקלות  לקורא אלא עורמת  עליו קשיים ומכשולים ...מאפשרת רק הצצה חטופה  דרך חור של מנעול". (הארץ, ספרים, 29.4.2004). והמשוררת עונה בשירה:   "מַה יֵּשׁ פֹּה לְהַסְבִּיר"   – היא שואלת – אוֹ שֶׁאַתָּה מַכִּיר אֶת הַמָּקוֹם הַכּוֹאֵב/אוֹ שֶׁאַתָּה לֹא מַכִּיר" ("הלא" , עמ' 97).

מראיינת שאלה אותה מדוע  יצא לשיריה שם שצריך לגמור תואר שני כדי להבין אותם.   היא ענתה: "זה לא נכון. אולי קצת.   להבנת חלק מהשירה המודרנית  נחוץ ידע בלשון, כי השירה משחקת עם הנסתר והגלוי וזה מצריך הבנת הנקרא  ..." . אבל לטענת המשוררת  שירתה היא פשוטה ומובנת: "לפעמים אומרים לי שהשיר קשה או לא מובן, ואני ממש מתפלאת: "נדמה לי שאני כותבת הכי פשוט שרק אפשר."  (ריאיון עם שושנה ויג, ריאיון עם חמוטל בר יוסף לרגל פרסום ספר השירים "הבראה", פסיפס 62, עמ' 7).  וכך היא  עצמה מעירה על החידתיות שבשיריה: 

דִּוּוּחַ

הַבַּלָּשׁ הַפְּרָטִי שֶׁשָּׂכַרְתִּי

כְּדֵי שֶׁיַּעֲקֹב אַחֲרַי

סִיֵּם אֶת עֲבוֹדָתוֹ

וְהִגִּישׁ אֶת הַדִּוּוּחַ

בִּכְתַב סְתָרִים. ("שריקה", עמ' 6)

ידידיה יצחקי כתב: "...מיטיבה חמוטל בר יוסף לעצב את שיריה ואת היגדיהם, אבל דומה שהשימוש הנרחב באסוציאציות הפרטיות האליפטיות, שקשה לעקוב אחריהן, נותן למספר שירים, שלא בטובתם, אופי חידתי המצריך לעיתים מאמץ פרשני". ("בלתי צפוי", ידיעות אחרונות, 19. 7. 1985). אכן,  לעתים אין שיריה מובנים על נקלה. כדי לממש וגם להסתיר בשיריה את פני המציאות היא משתמשת   במודע ובכוונת מכוון בשפת רזים. בשירים רבים יש לפענח מה עומד מאחורי רמזיה.

אני מצאתי עולם עשיר, מקורי ומפתיע, וטקסט שירי שרק לכאורה הוא פשוט, אך לא תמיד קל לפענח אותו. הנה דוגמה לשיר שהביך אותי: 

נִמּוֹחַ הַחַמְסִין

נִמוֹחַ הַחַמְסִין. רוּחַ

בָּרוּךְ הַשֵּׁם. שׁוּק

וּבִלְבּוּלֵי מֹחַ שֶׁל יוֹם שִׁשִּי.

בֶּאֱמֶת? הַצָּהֹב שֶׁהִבְהֵב

וְרָצָה לִצְרֹחַ מֵאֲחוֹרֵי הַבֻּלְבּוּלִים

נִהְיָה הַכֹּל. וְעַכְשָׁו נִמוֹחַ.

סְתָו? זֶהוּ צִיּוּץ שֶׁל בֻּלְבּוּל

שֶׁשּׁוֹאֵל וְשׁוֹאֵל. סְתָו? גַּם אֲנִי רוֹצֶה.

תָּמִיד הוּא רוֹצֶה מַשֶּׁהוּ גַּם. ("השתוות", עמ' 76)

השיר מתאר סוף הקיץ, סוף ימי החמסין, שכעת הוא "נימוח". מה פירושה של מילה זו? אולי היא אחות למילה "נמחק", "נמחה", (מכאן המילה "מחאה": המוחים מבקשים למחוק תופעה כלשהי).  על פי אבן שושן פירוש המילה הוא "התרכך, התמסמס". אם כן, החמסין הופך כאן לחומר, ואולי לתבשיל שהופך למחית רכה.  הרוח מקלה על החום – זה נאמר בדיבור של רחוב ונקטע על ידי פסיחה, הממחישה את ניגונו של הדיבור: "רוח/ ברוך השם". בהמשך השיר העונה המתוארת מוגדת בפירוש, אם כי בהיסוס: "סתיו?"  השאלה הזאת מיוחסת לא לקולה של המשוררת אלא לציוץ של צפור הבולבול, שבגלל שמה מתפקדת כאן כדמות גברית. מה שמתואר בשיר קורה ביום שישי, יום השוק.  הזמן הזה מבולבל, יום של בלבולי מוח. ידיה של עקרת הבית מלאות עבודה להכין את צורכי השבת, הכוללים את הקניות בשוק.  ועכשיו מופיעים בשיר יסודות פחות מובנים: מי שואל "באמת?" ולמה הוא מתכוון; מה זה "הצהוב" שמופיע כאן, ולמה הוא מהבהב? האם "הצהוב" הוא מישהו שנלווה אל המשוררת לקניות בשוק? מתברר שהצהוב  הזה נמצא באחוריהן של ציפורי הבולבול, הנכנסות לתמונה בטור החמישי. האם הצבע הזה מתאר את הבולבולים? את המולת יום השישי לאחר שבוע מלא טרדות? בלבולו של הבולבול תופס את מקום הבלבול של יום החמסין. הוא שואל ושואל, כמו ילד קטן שמנדנד לאימא שלו, ילד שרוצה כל מה שהוא רואה אצל אחרים. ואולי באמת השיר נכתב כדי להעלות לפני הקורא תמונה של התנהגות של ילד ש"גם הוא רוצה" – לא חשוב מה, העיקר שגם הוא רוצה. עולם של בלבול וחוסר רציונליות, עולם של טרדות שמוציאות את האדם מישוב הדעת והופכות את העולם כולו לתוהו ובוהו קטן ומצחיק.

אם רוצים, אפשר למצוא בשיר עקבות אוטוביוגרפיים: בשיר הילד שהייתי ("השתוות", עמ' 39) המשוררת מספרת איך כילדה קטנה  הכריחה את הוריה לקנות לה בובה על ידי צרחות ושערורייה שהקימה באמצע הרחוב. יש בו גם הד לקשי חייה כעקרת בית שהיא אם. ואולי התנהגותם של הילדים מושווית כאן להתנהגות של הבולבול, ומקבלת יחס של חיבה והבנה מצד האם.  זה שיר קצר ותמציתי, עשיר בתיאורי  מצב ואווירה, אך לא ניתן להבנה בקלות.

והנה עוד שיר שלא קל לרדת לעומקו ומובנו:

 מראה מהמטוס

א

מֵהַמָּטוֹס הַשָּׁרוּי בְּטַאִי-צִי

עֶדְרֵי בְּהֵמוֹת לְבָנוֹת שְׁקוּפוֹת

מְלַחֲכוֹת אֶת מִרְעֵה הָאַחְלָמָה

לוֹעֲסוֹת כַּנְפֵי מַלְאָכִים.

ב

פָּרְשָׂה אֶת רַגְלֶיהָ

וְהִתְעוֹפְפָה כַּאֲנָפָה עַל הַיָּם,

בּוֹלַעַת אֶת הַדָּג הַנִּכְסָף,

הַמְפַרְפֵּר בַּשֶּׁמֶשׁ, צוֹרַחַת מֵחֶמְדָּה

וּנְמַסָּה בִּיפִי הָאֲוִיר. ("השתוות", עמ' 86)  

השיר מתאר, כנראה,  חווית טיסה לחו"ל - אולי למזרח הרחוק, שם טאי-צ'י הוא שיטת לחימה ידועה, ואולי הנוסעת  חיה את האווירה של המזרח כבר בהיותה באוויר. בכל אופן, נקודת המבט היא מן האוויר, מן המטוס.  טאי-צ'י הוא אמנות לחימה בשירות הנפש והגוף  המעניקה נופש ו"הבראה" לשניהם. הנוסעת יושבת ליד חלון המטוס: היא מתארת את הנוף המשתרע לפניה בהביטה דרך החלון. עננים לבנים  וצמריים שטים באוויר מתחתה. המשוררת מכנה אותם "בהמות", רמז לסוג "ענני כבשים" (או בשפות אחרות: ענני גדיים). הגדיים או הכבשים רועים באחו, הלא הוא שדה השמים, שבעיניה גונם אחלמה. האחלמה  צבעה לבן, ואולי ניתן לדמותו לצבע השמים. ואם כבשים אלה הן בשמים והן לועסות משהו, רועות בשדה הרחב של השמים,  הרי מסתמא הן באות במגע עם המלאכים ולועסות את כנפיהם, לא?

נשוב נא לחלקו השני של השיר, למטוס בו טסה הנוסעת.  "פרשה את רגליה" – האם הכוונה לגלגלים? לכנפיים? אופיו הזואולוגי של השיר מתבלט כאן: בחלקו הראשון עדרי בהמות לבנות רועות במרעה האחלמה. בשני  המטוס הופך לצפור האנפה, הטסה מול השמש  זוהרת בצבע הכסף, - או שאולי זה הירח הזוהר באור המוחזר מגוף השמש, ואחר כך "נמסה" – נמוגה באור?  נראה שהמטוס טס כצפור אנפה מול השמש,  זוהר בצבעי הכסף, נמס באור.  המטוס הופך כאן לנקבה בזכות צפור האנפה.  בלבול המינים אינו מפריע לתמונה  השמימית. והנה עוד שיר שבעיניי הוא חידתי 

קְלִפּוֹת

בָּאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁלִישִׁית

כְּשֶׁכָּל תָּאֵי הָרִמּוֹן מְסֻדָּרִים

מָתוֹק עֲסִיסָם בְּחַדְרֵי חֲדָרִים

מִנַּיִן צָצָה צְעָקָה מוֹצֶצֶת

אֶצְבָּעוֹת טֶרֶם נִגְזְרָה צִפָּרְנָם

מְחַטְּטוֹת לִי בְּתוֹכוֹ מְגֵרוֹת הַפְּרִי

לִסְחֹט אֶת הַנִּגָּר לָאָרֶץ 

וּלְהַשְׁלִיךְ אֶת הַקְּלִפּוֹת.  ("השתוות", עמ' 149)

 לא ברור היכן זה קורה. אולי מעובדות בו חוויות מוקדמות  של הילדות,  אולי  בית הילדים של הקיבוץ,  הילדים שוכבים במיטותיהם כגרעיני הרימון, אדומים  כשושן,  רוק כעסיס מתוק זורם מקצות שפתותיהם בעקבות אצבעותיהם הנמצצות; - אך המצב איננו אך ורק אידילי, הילדים צועקים בחלום - אולי אמם חסרה להם, שאיננה לידם להגן עליהם מפני פחד פתאום – או אולי מוחים הם בחלום על הצפיפות שבה הם מבלים את ראשית חייהם בראשיתם בבתי הילדים בקיבוץ, ללא מרווח חופשי לִמְעַט פרטיות. ואולי הרימון הוא עולמה הרגשי והרוחני של אם שקמה מדי לילה אל בכיים של ילדיה, שמחבל בסדר הפנימי וברציונליות שלה והופך אותה כולה לתוהו ובוהו, וזה בא לידי ביטוי בשיר שמכניס את הקורא לתוהו ובוהו מנטאלי.

בקוראנו בשירים ובנסותנו לרדת לעומקם עלינו לקחת בחשבון  את המסננת שדרכה מעבירים השירים את החוויות:  מסננת תודעת הדמות המתוארת (למשל, הילדה הקטנה), ותודעתה של המשוררת המתבוננת בעצמה ממרחקי זמנים. כל שיר ועולמו, וזה  מקשה על הבנת השירים. האירועים המתוארים נטולי הקשר, הם מופיעים כאילו יש מאין, ועל הקורא לבנות את הקישור לרקע, לזמן ולמקום.  אמנם, לעתים שירים המתייחסים לפרקי חיים מסוימים של המחברת  (למשל, הילדות) מסודרים  זה בסמוך לזה במעין רצף כרונולוגי, ולעתים שירים השייכים לאותו נושא (למשל, אהבה) סמוכים זה לזה בספר, אך הקשר בין השירים הוא מין דוק דמיון החופה על הכול. כל אלה מחייבים התייחסות פרשנית מעמיקה.

חלק א: אוטוביוגרפיה בראי השיר

ההתייחסות לכתיבתו של המחבר כאל שיקוף אוטוביוגרפי מקובלת מאד.  המבקר המעלה על דף את  קורות חייו של הסופר מאמין שבכך יצא ידי חובת הסברת היצירה, מצא את המניעים הנסתרים למבוכי העלילה, ירד ליסודות הכתיבה ופתח  בפני המעיין את  דלתות נפש המשורר. חמוטל בר-יוסף הביעה התנגדות לתפיסה זו: "אני מרגישה התנגדות להתעניינות בביוגרפיה של יוצר כתגובה ראשונה על יצירתו"- כך אמרה בריאיון עם שושנה ויג לרגל פרסום הספר "הבראה". (פסיפס 62).

בכך הצטרפה לרולאן בארט, אשר שלל מכל וכל את חשיבותו של המחבר להבנת יצירתו.  גם לדבריה של המבקרת לאה קפלן "הביוגרפיה של המשורר איננה תורמת בהכרח להכרת שירתו". (בכתב העת "דעת", מעמקים, כתב עת וירטואלי לספרות   מכללת הרצוג, גליון מס' 8 תשס"ז, 2007). באחד הראיונות  על "השתוות" אמרה: "יש בו מבחר מתוך 10 ספרי שירה קודמים ושירים חדשים, והוא מאורגן על פי  נושאים ולא  בסדר כרונולוגי, כדי להפריע להתייחסות אוטוביוגרפית סטטית". 

 ואלי הירש כתב: "...בולט הרצון של בר יוסף לטשטש ככל האפשר  את ההקשר הביוגרפי של שירתה,  אבל  כשקוראים  את השירים עצמם מתגלה שירה שמניעיה אישיים  במיוחד, המצטיינים בעושר התכנים האינטימיים  שנחשפים בה, בעדינותם ובמורכבותם".  (ידיעות אחרונות ספרות, 4.2.2011)

אך האם הכתיבה מתרחשת בחלל הריק?  הרי נודה – אין יצירה שלא בחיק אדם נבראה, שאינה מעידה על הנפש שֶׁחוֹלְלָתָהּ, שמחביונה היא נוצרה. לדעתי, המבקש לעסוק בשירת משורר אין בידיו אלא להתייחס לאלמנט האוטוביוגרפי, וזה אמור גם על שירתה של חמוטל  בר-יוסף. בעיניי  כתיבתה היא  בראש וראשונה  אוטוביוגרפית,  יְסוּדָתָהּ בתולדות חיי המחברת. - התייחסויותיה אל עצמה מתפרשות לרוחב כל ספרי שירתה. אין כמעט פרק בחייה שאין לו הד בשירתה . 

בשיריה של חמוטל בר-יוסף יש  הדים לאירועים גדולים וקטנים בחייה, ולא פחות מכך - לתגובות הרגשיות ולתובנות שהם עוררו בה מפרספקטיבה של הזיכרון.  היא מקימה בהם יד לראשית דרכה בעולם – למשפחתה, להוריה, ל"ילדותה השיתופית", לחברה בה היא גדלה,  לנעוריה ולאהבותיה, לדרכה כאם לילדיה, ואף לעבודתה כמורה. רבים מהם הינם פרקים במסכת התמודדות עם קשיים ומכות  שחייה  זימנו בדרכה:    מות אחיה האהוב שנפל במלחמת השחרור ,התאבדות בנה,  כישלון נישואיה,  מכשלות בחייה האקדמיים.   שיריה הם עדות  לחוזק אופייה, ליכולתה להתגבר על  תלאות החיים;  לכוח הרצון שבעזרתו התגברה וחיזקה את  נחישותה להגיע למטרותיה,  על החלטיותה שלא לוותר.  על אף חייה הלא-קלים  היא מצאה את הדרך  לחיות עם האובדן,   לא לאבד תקווה ולהגיע למטרה. 

בעולמה הפנימי של המשוררת קיים מין זרקור הסובב את ההווה, את  העבר, את תכולת  הנוף הפנימי, שבו מקום לכל. הזרקור מאיר את כל הנקודות הראויות לאזכור בזו אחר זו, ומעלה זכרן, עד ששום פריט לא נעדר מהנוף המצטייר. היא כותבת ביושר,  בלא העמדת פנים, בלא בושה ובדרך כלל בלא התמרמרות על החיים.  בשיר אנו שומעים את קולה של מי שמקבלת את גורלה, קשה ככל שיהיה,  ויודעת להביט במציאות בעיניים פקוחות,  בהבנה וביכולת התמודדות אינטלקטואלית,  בטוב טעם, בחן ובהומור.  להלן נפרוש את תולדות חייה של חמוטל בר-יוסף בסדר כרונולוגי, על פי שירים שנכתבו בתקופות שונות ופורסמו בספרים שונים. יש ששירים אחדים נכתבו בהשראת אותו רקע או אירוע,  והם מפוזרים בספרים שונים.

העבר המשפחתי והשואה

בקול הבא ממרחקי הזמן משרטטת חמוטל בר-יוסף במחזור "קצת היסטוריה משפחתית" ("השתוות", עמ' 214-211)  קווים בתמונת משפחתה בפולין: היא מעלה אנקדוטות שונות בקיצור, כרושמת  פרטים יבשים, עובדתיים, מתוך רוחק מסוים. היא מגישה את העובדות בקול שקול, כמעט מעוקר מרגש אישי.

השיר "הָעִיר שֶׁל הוֹרַי" משחזר את עיר ההורים באוקראינה, שכמעט מחצית אוכלוסיה היו יהודים, על פי צילומים ועל פי סיפוריה הנוסטלגיים של האם, ומדי פעם מבטא תימהון על ההתעלמות מהסכנה: "צריך  להיות ריח של  עשן". "השתוות", עמ' 218)

חשוב לה להנציח את  ההיסטוריה של משפחתה, במיוחד בהתחשב בעובדה שרובם נספו בשואה. בכל שיר בסדרה מתגלה פרט נוסף בהיסטוריה המשפחתית, הנבחן מנקודת מבטה. "סָבָתִי דְּבוֹרָה פִּרְנְסָה אֶת הַמִּשְׁפָּחָה בְּבִשּׁוּל סַבּוֹן וּמְרִיטַת נוֹצוֹת". ביד סָבָהּ  הפקידו את חלוקת הסרטיפיקטים לארץ-ישראל.  דודתה עלתה עם בעלה ובנה לארץ, אך לאחר זמן קצר הגיעה לארגנטינה. הסבתות נזכרות  גם בשיר  מה שהיה לי חסר   ("שריקה", עמ' 32), וכאן מתברר עד כמה הן חסרות.

חמוטל בר-יוסף שייכת למשפחת השואה. רוב קרוביה  - סביה, סבתותיה, דודיה ודודותיה - נספו בה.

יש לציין כי   יחסה לשואה הוא לא שגרתי.

באחד משיריה מעלה חמוטל בר-יוסף מעין מחזה, דרמה קטנה, המבוססת על ביקור ראשון בעיר של הוריה בשנת 1991 ועל אירועים שלא התרחשו במציאות אלא רק בדמיון  או בסיפורי הוריה כפי ששמעה מפיהם.   האורחת שבה לבקר בבית סבתה, שהבית באוקראינה וכל שבו היה  רכושה – במין ביקור שרשים. היא מבקרת את  העולם הישן שהיה אהוב.   בעלת הבית בהווה השירי מקבלת את פני האורחת לכאורה בחיבה. היא גרה עתה בבית שבו משפחתה של הדוברת בשיר הייתה גרה לפנים, לפני שגורשה משם על ידי  הנאצים. בבית הראשון לב האורחת מלא געגועים  לאינטימיות עם אוקראינה, הארץ שאימה הייתה קשורה אליה, סיפרה לה עליה כל-כך הרבה, ארץ שאינה מולדתו אבל היא "ניניה", מינקת רוחנית. 

חַבְּקִינִי נָא, נְיַנְיָה אוּקְרָאִינָה,

עִטְפִינִי חִבָּה מִתְנֵשֶּׁמֶת,

 הוֹבִילִי אוֹתִי הַשֻּׁלְחָנָה

מַלְּאִי סָלִי בְּכֻסֶּמֶת.

בּוֹאִי לִרְחֹץ רַגְלַי בַּדְּלִי,

וְשִׁירִים מֻכָּרִים לִי שִׁירִי בְּשֶׁקֶט.

 באמצע השיר נסדק עולם השלווה הפסטורלי ומתחיל להתגלות עולם אחר. האומנת הידידותית הופכת לאויב,  נציגת האוכלוסייה העוינת: "...אֲבָל אַל תִּשְׁאֲלִי מֵה שְּׁלוֹם סָבְתָא שֶׁלִּי/ וְגַם אַל תִּגְעִי בַּצַּלֶּקֶת."  יש כאן, בין היתר,  רמז ל"אודיסיאה" של הומרוס, שם המינקת, שרחצה את רגלי אודיסואוס, הייתה הראשונה (מלבד הכלב) שהכירה את  בעל הבית ששב למכורתו לאחר עשר שנות נדודים, על פי הצלקת שעל רגלו.  משתם הביקור, והאורחת מתכוננת להמשיך בדרכה,  היא אומרת: "וְלִפְנֵי שֶׁאַמְשִׁיךְ בְּדַרְכִּי – לֹא כְּדַאי / שֶׁאֶשְׁאַל עַל הָרְכוּשׁ שֶׁנִּשְׁאַר בֶּחָצֵר". לא כדאי שהיא תשאל – כדי שלא להפר את השלווה מלאת האמון המושתתת על מעטה דק כקרח של כיסוי של כביכול-שכחה, וגם משום שהיא נוכחת לדעת שגם מי ששדד והשפיל את משפחתה  נשדד והושפל, שגם לאוקראינה  יש מטען סבל משלה. "בְּעֵינַיִךְ שֶׁלֹּא מִסְתַּכְּלוֹת יָשָׁר בְּעֵינַי/ יֵשׁ עֶלְבּוֹן מִשֶּׁלָּךְ, שֹׁד אַחֵר".  ("השתוות", עמ' 220)   בעלת הבית נטלה לעצמה את כל הרכוש שהיהודים הותירו אחריהם, והיא חוששת שיורשיהם יבואו לדרוש את הבית, לכן אינה יכולה להביט ביושר בעיניה של הדוברת: אבל יחד עם זאת גם היא עברה סבל.

השואה נזכרת בשירים נוספים, ביניהם השיר "שמות": "שֵׁמוֹת שֶׁל רְחוֹבוֹת, חֲבֵרִים לַכִּתָּה וְאַחְיוֹתֵיהֶם/שֶׁהָאוֹמֵר אוֹתָם נִכְנַס לִתְחוּם הַצְּעָקָה/מִתְעוֹפְפִים בָּאוויר וְשָׁרִים בְּעַקְשָׁנוּת מְשֻׁנָּה,/כְּאִלּוּ הֵם שׁוֹמְרִים  עַל  מָקוֹם אָסוּר,/ מֵעֵבֶר לַצְּחוֹק וְלַבֶּכִי -

כָּךְ נִשְׁמְעוּ הַשִּׂיחוֹת שֶׁל הוֹרַי עִם בְּנִי עִירָם/עַל מַה שֶּׁהָיָה. ("השתוות", עמ' 219)

בשיר אחר עולה הרצון לרפא את כאב השואה על ידי התחדשות החיים, שאותם מסמל שולחן המטבח, לידו המשפחה שקמה לתחיה מתיישבת.

"וַהֲרֵי לַשֻּׁלְחָן  הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי,

אָמַרְתִּי לְאִמִּי, בָּרִיא וְנוֹרְמָלִי וְחַי.

וּכְבָר הֵעַזְתִּי לִרְאוֹת אֶת עֵינֶיהָ

רְמוּסוֹת כַּעֲנָבִים עַל מַצֵּבוֹת

מְמַלְמְלוֹת: מָה שֶׁעוֹלְלוּ לִי וּלְעוֹלָלַי

וּלְאִמִּי וּלְאֵם-אִמִּי

לֹא יִהְיֶה לוֹ מְנַחֵם

מִלְּבַד שֻׁלְחָן הַמִּטְבָּח הַזֶּה

 [...]

 וְהִנֵּה קַיָּם וְעוֹמֵד בְּהַבְטָחוֹתַי. (ושוב שולחן מטבח, "מזון", עמ' 15)

והשיר מעלה את תמונת ילדיה היושבים סביב השולחן, משפחה קיימת ומאושרת ולא רצוחה.

האב והאם

ב בשיר  הוויכוח היא מציירת את דיוקן אביה: "הַוִּכּוּחַ הָיָה לְאָבִי צוּרָה שֶׁל אַהֲבָה,/ ...נוֹף מוֹלַדְתּוֹ הַיְּהוּדִית-רוּסִית." ("השתוות", עמ' 215) גם בשיר "כמו שמוותרים" היא מציגה את דמותו:  "אָבִי לֹא אָהַב לְסַפֵּר סִפּוּרִים/ עַל חַיָּיו, עַל יַלְדוּתוֹ, עַל פְּחָדָיו./ הוּא עָטַף אֶת מַחְבְּרוֹתָי בִּנְיָר חוּם, נֶאֱנָח בִּשְׁנָתוֹ/ שָׁר לִי שִׁירִים שֶׁל בַּדְחָן חֲתוּנוֹת כְּשֶׁבָּכִיתִי/ לִטֵּף אֶת כַּפּוֹת יָדַי וְאֶת שַׂעֲרוֹתַי/ וְאָכַל דָּג מָלוּחַ וּבָצָל" ("השתוות", עמ' 222). כאן הוא מוצג כאיש פשוט ועממי ביסודו. משירים אחרים מתברר שהיה מורה. הוא "לִמֵּד אוֹתִי אָלֶף-בֵּית/בְּשִׁיטַת וְעַכְשָׁו הַעְתִּיקִי נָא בִּכְתָב יָפֶה/אֶת פֶּרֶק אָלֶף בִּתְהִלִּים" ("הלך האיש", השתוות עמ' 225). הוא אהב להתווכח, והוריש זאת לבתו: "הַוִּכּוּחַ הָיָה לְאָבִי צוּרָה שֶׁל אַהֲבָה/, ...נוֹף מוֹלַדְתּוֹ  הַיְּהוּדִית-רוּסִית..." (הויכוח"השתוות", עמ' 215).   האב היה בעבר הרחוק שלו מורה למלאכת יד, והיה מיטיב לגזור ולבנות מנייר: "הִשְׁבַּעְתִּיכֶם בַּקַּוִּים הַיְּשָׁרִים  לְהַפְלִיא /שֶׁהָיָה אָבִי גּוֹזֵר בַּמִּסְפָּרַיִם… בְּאֵדֵי הַמַּגְהֵץ /וּבְרֵיחַ שֶׁל בָּצֵק שְׁמָרִים/ שֶׁלְּתוֹכוֹ אֲנִי נוֹעֶצֶת אֶצְבָּעוֹת בְּיוֹם שישי/ מְנַסָּה לְהַחְזִיק בְּמַה שֶׁיֵּשׁ" (כישוף, "ובצפיפות" , עמ 50).

מאחד השירים ניתן להבין שהאם הייתה תופרת. מדובר בו על "אָרִיג הַשִּׂמְלָה שֶׁתָּפְרָה לִי אִמִּי" (ובצפיפות, "השתוות", עמ' 27). למעשה, האם הייתה גננת, ומעולם לא תפרה דבר לבתה. נראה  היחסים בין הבת לאב היו יותר תקינים מאשר בינה לבין האם. כך עולה, למשל, מהשיר "מתנה" ("השתוות",  עמ' 230), המספר על האופן שבו קיבלה האם מתנת יום הולדת של בתה. בשיר "כשהייתי בתיכון" ("השתוות", עמ' 233) מדווחת התנגשות בין הנערה לאימה. ובשיר אחר היא מאפיינת את אימה באופן השלילי הבא: "אִמִּי בִּשְּׁלָה לִי אֶת הָעוֹלָם/בְּרֹטֶב מָתוֹק-חָמוּץ שֶׁל שְׁקָרִים/ וְקִשּׁוּטֵי רָאַוְתָנוּת" ("שריקה",  עמ' 27). ברבות השנים התאזנו היחסים, אולי גם משום שהאם עודדה את בתה לכתוב שירים. "מהבית קיבלתי אור ירוק לכתיבת שירים, לפחות  מאמי".   האב רצה שתהיה רופאה, או מורה. (שושנה ויג, "ריאיון עם חמוטל ב"י בר יוסף, פסיפס 62, 2005, עמ' 4)

מנעוריה מתהדהדים בשיריה רוחות המרידה, שגברו בתקופת ההתבגרות והחריפו את יחסיה עם אימה. כך בשיר  כשהייתי בתיכון ("השתוות", עמ' 233). בשיר זה ניכרת  הביקורת העצמית, ההכרה כי  היא טעתה גם ביחסה אל האם.

 בית הילדים בקיבוץ

לחוויותיה בבית הילדים בקיבוץ – "ילדותי השיתופית" היא קוראת לזה בשיר "זכרון ילדות" ("השתוות", עמ' 228)  - מתייחסת חמוטל בר-יוסף מעיני המתבוננת בחיים אלה   ממרחק של שנים. בשיר  חיק  היא כותבת שאדמת הארץ מילאה את תפקיד החיק האימהי.   בריאיון עם ויג (פסיפס 62, 2005) אמרה: "יש לי געגועים לארץ ישראל שבה גדלתי, בהתיישבות העובדת. זו  חוויה פרטית במסגרת הקולקטיבית: גם אז אנשים היו רק אנשים  (וזאת לא בדיוק מחמאה), אבל היה להם עולם רוחני – תמים, אמנם, אבל זה העניק לחייהם יופי שכעת הייתי רוצה לייצר שוב". 

[...]

זֶה הָיָה כַּאֲשֶׁר סָבִים וְסַבְתּוֹת

הָיוּ רַק תְּמוּנוֹת בַּסְּפָרִים

וְהַדּוֹדִים הָיוּ פְּלִיטִים.

כְּמוֹ לְרֹב הַיְלָדִים בָּעוֹלָם

גַּם לָנוּ הָיוּ אִמָּא וְאַבָּא

בֵּין אַרְבַּע לְשֶׁבַע בָּעֶרֶב, בַּשָּעוֹת שֶׁל הַהוֹרִים

עַל הַדֶּשֶׁא, שָׁם הַגְּדוֹלִים רוֹאִים סְרָטִים וּמַחְלִיטִים

לִפְנֵי שֶׁהֵם אוֹמְרִים לַיְלָה טוֹב עַל סַף בֵּית הַיְלָדִים

וְגִיטָה הַמְטַפֶּלֶת בְּקוֹלָהּ הַמְחֻדָּד

שָׁרָה עַל הַיַּעַר הַקָּרוֹב הָלַכְתִּי לִי פְּרָחִים לִקְטֹף

וְעַל הַקּוּקִיָּה בַּיַּעַר הָרָחוֹק וּנְמוֹגָה

בָּאֲפֵלָה מְרַחֶפֶת דְּמוּת אַלְמוֹנִית עִם רוֹבֶה

שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ שׁוֹמֶרֶת לַיְלָה, וְהִיא בָּאָה אִם בּוֹכִים.

רַק הַטִּיּוּל הָיָה חֵיק מָלֵא אוֹר וּפְרָחִים. ("השתוות", עמ'  227)

 אלה הם זיכרונות מהקיבוץ, מבית הילדים -  ואחר של בית הספר, שם היא משתתפת בהצגה על שלמה המלך וחכמתו.

מוצגת בפנינו ילדה ערה, משתתפת, מתרגשת, מתמסרת כולה ומזדהה  בהתלהבות עם התפקיד הבימתי המוטל עליה:  ילדה המוכנה לתפקיד ציבורי, להופיע לפני קהל,  מין שחקנית לעתיד. (וראה השיר  משפט שלמה , ""השתוות",   עמ' 231) – זו ילדה שחרגה מד' אמותיה ומוכנה להציג את עצמה בפני העולם.

בשיר   זיכרון ילדות  ("השתוות",  עמ' 228)  מעלה חמוטל בר-יוסף את זכר ימי הילדות המוקדמים, ללא סבתות וסבים, לעתים גם ללא הורים, שהרי לעתים אף האב היה באותן שנים בשדה הקרב, כמו אבי ידידתה הקטנה:  "...היא [הילדה הישנה  לידה בבית הילדים בקיבוץ]  – הִתְעַקְּשָׁה לַחֲלֹם עַל אָבִיהָ/ שֶׁהָיָה מְגֻיָּס לַבְּרִיגָדָה כְּבָר שָׁנִים" – ולא יכלה להתפנות למשחקי הלשון של ידידתה.

זִכְרוֹן יַלְדוּת

הַשָּׂפָה הַשּׁוֹפַעַת,  שְׂפַת הַסּוֹד שֶׁל הָאִמָּהוֹת

כַּאֲשֶׁר הֵן מְצַחֲקוֹת בְּצָהֳלַת יְלָדוֹת מְגֻדָּלוֹת

מְדַשְׁדְּשׁוֹת בִּדְשָׁנֵי גַּן עֵדֶן לוֹעֵז

בִּצְלִילֶיהָ הֵינַקְתִּי  אֶת יַלְדוּתִי הַשִּׁתּוּפִית

כְּשֶׁמַּחְשַׁכִּים נוֹבְחִים בְּלִי קוֹל זָחֲלוּ  בְּעַד חֹרֵי הַכִּילָה

וְנִכְנְסוּ לִשְׁכַּב לְצִדִּי

בְּאַחַת מִמִּטּוֹת הַבַּרְזֶל הַלְּבָנוֹת שֶׁל בֵּית הַיְּלָדִים.

 

בְּלַחַשׁ מִתְחַנֵּן נִסִּיתִי לְעוֹרֵר

אַתְּ חֲבֶרְתִּי רַכַּת הַלְּחָיַיִם

שֶׁנְּדַבֵּר בְּשָׂפָה שֶׁל הַגְּדוֹלִים

וְאַף אַחֵד לֹא יָבִין.

אֲבָל הִיא הִתְעַקְּשָׁה לַחֲלֹם עַל אָבִיהָ

שֶׁהָיָה מְגֻיָּס לַבְּרִיגָדָה כְּבָר שְׁנָתַיִם

לֹא בָּא לְהַגִּיד לָהּ לַיְלָה טוֹב.

אָז הֵינַקְתִּי לְבַדִּי בַּשָּׂפָה הַסּוֹדִית אֶת הַחֹשֶׁךְ

שְׁצֶ'ה מָשָׁה דָּשָׁה קָשָׁה, שָׂפָה מְלֵאָה שֹׁחַד

שֶׁהַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל יָכוֹל לְהָבִין. ("השתוות", עמ' 228)

אל תוך העולם המוגן, העולם השלוו של בית הילדים חודרים זכרי מלחמת העולם השניה. 

הדמות הראשית  המשחקת תפקיד בחיי התינוקות בתקופה זו היא שומרת הלילה,  אותה דמות זרה-מיסודה, אחת מחברות המשק, ולפעמים אחד מהחברים, שסידור העבודה שיבץ אותה לשמור על הילדים בלילה, תפקידה המסורתי של האם.  "שומרת הלילה" מגיעה לבית הילדים עם הרובה שעל גבה כשהיא שומעת קול בכי או את הקריאה "שומרת לילה!", אך בחשיכה הם לעתים לא מזהים אותה ולכן היא גם מפחידה אותם:  "יָעוּט וְיִמוֹג רַק צֵל שָׁחֹר בַּשְּׁחוֹר,/ אַלְמוֹנִי עִם רוֹבֶה. שׁוֹמֵר לַיְלָה". ("הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי", השתוות, עמ' 39).  שומרת הלילה  מופיעה גם בשיר "חיק":  "בַּאֲפֵלָה מְרַחֶפֶת  דְּמוּת אַלְמוֹנִית עִם רוֹבֶה,

שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ שׁוֹמֶרֶת לַיְלָה,  וְהִיא בָּאָה אִם בּוֹכִים" ("השתוות", עמ' 227), וגם בשיר "בובתי העירונית": 

[...]

בַּחֶדֶר שֶׁל  הַהוֹרִים

 מָרַחְתִּי לָהּ עַל כָּל הַגּוּף אָת הַמִּשְׁחָה הַשְּׁחוֹרָה הַשַּׁמְנוּנִית

מֵהַקֻּפְסָה הַגְּדוֹלָה שֶׁשָּׂמִים לְכָל הַיְּלָדִים עַל פְּצָעִים עִם מֻגְלָה בַּקַּיִץ

שֶׁל עֵמֶק הַיַּרְדֵּן.

חִבַּקְתִּי אוֹתָה, סִפַּרְתִּי לָהּ אַגָּדוֹת,

וּכְשֶׁבָּכְתָה  נָזַפְתִּי בָּהּ וְאִיַּמְתִּי עָלֶיהָ

שֶׁאֶקְרָא לַשּׁוֹמֶרֶת לַיְלָה.  ("שריקה", עמ' 28).

השיר מספר על חוויות ילדה מהקיבוץ, שבעמק הירדן, כמתברר מתוכנו. גם כאן הרקע הוא בית הילדים של הקיבוץ, עם שומרת לילה "הבאה כשבוכים". אך כאן הבכי איננו מעיד על תחושת חולשה דווקא: הוא כלי נשק שבאמצעותו הטף השומר על ערכיו משיג את מבוקשו. מוצגת לפנינו ילדה קטנה בעלת כוח רצון, שמתייחסת לבובה כלפי שהתייחסו אליה.  זוהי ילדה בעלת רצון חזק,  שנלחמה  על כל צעד ושעל מחייה, מילדותה ועד חייה האקדמיים.

שומרת הלילה מופיעה גם בשיר "הילד שהייתי":

הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד פִּתְאוֹם לְיַד מִטָּתִי

וְקוֹבֵעַ: אֲנִי בּוֹכֶה, אֲנִי בּוֹכֶה.

יוֹדֵעַ הוּא: לֹא יָקוּם אֵלָיו אִישׁ בַּלַּיְלָה.

לֹא תְּכַסֶּה אוֹתוֹ אִשָּׁה וּתְלַטֵּף רֹאשׁוֹ.

יָעוּט וְיִמוֹג רַק צֵל שָׁחֹר בַּשְּׁחוֹר,

אַלְמוֹנִי עִם רוֹבֶה. שׁוֹמֵר לַיְלָה.

הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד לְיַד מִטָּתִי

 וְתוֹבֵעַ.

תַּחֲזֹר לַמִּטָּה שֶׁלְּךָ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ,

אַתָּה כְּבָר גָּדוֹל.

אֲבָל הוּא רוֹצֶה לָדַעַת

אִם גַּם אֲנִי בּוֹכָה.

כאן הדוברת  היא  אישה מבוגרת, המופיעה לפני עצמה – אולי בחלומה – כילד קטן המודיע שהוא בוכה. במקום לבכות כמקובל, כשהוא במיטתו, הוא ניגש למיטתה ומוסר בצורה מסודרת את העובדה שהוא בוכה. הוא יודע  שלאיש לא אכפת ולא יהיה אכפת שהוא בוכה. איש לא  יבוא לכסותו  או ללטף את ראשו.  הוא יודע כבר שהדמות אליה הוא בא להתרפק בצר לו  אינה משתתפת בצערו. הוא בשבילה לא יותר מצל שחור, בדומה לשומרת הלילה שהייתה עוברת בחדרי הילדים בקיבוץ, בלי לגלות השתתפות בבכי ובצער - דמות שיכולה להצטייר כזרה, לא  אכפתית,  מפחידה  וקרת לב.

כעת הופכת הדוברת  להיות המשגיחה על הילד, שכבר גדל ולא מגיעה לו ההשתתפות הרגשית כמו לילד קטן. "חזור למיטה שלך" – היא אומרת לו ומסבירה – "אתה כבר גדול".  אבל  בשיר זה של חילופי זהויות נחוץ לילד   לדעת האומנם    המבוגרת  משתתפת אף היא בצערו, והאם היא יכולה לבכות. 

בין קיבוץ לקיבוץ חיה משפחת בורשטיין במושב תל-עדשים. השיר "זיכרון" מעלה חוויית תשתית מתקופת הילדות המוקדמת, מלפני גיל שלוש. במרכז החוויה נמצאת ההיזכרות ב"אינותה" וביכולתה לברוא את עצמה מתוך האין. כך נפתחת התודעה בראשית חייה.

שָׁם נֶעֱלַמְתִּי  לָהֶם.

שָׁם נִבְלַעְתִּי בַּלֹּא הַקָּרִיר.

מִתַּחַת לְמִטַּת הַבַּרְזֶל  שֶׁל הוֹרַי

עַל רִצְפַּת הַקְּרָשִׁים הַמְּגָרֶדֶת

חָדַלְתִּי לִהְיוֹת, נֶעֱצַמְתִּי, ...

שָׁם נָשַׁמְתִּי אֶת הַהֶעְדֵּר הַמָּתוֹק.

שָׁם שָׁתַקְתִּי אֶת לִבִּי מִדְּפוֹק.

[...]

בִּזְחִילָה עַל אַרְבַּע

הוֹלַדְתִּי אַתְּ עַצְמִי אֶל הוֹרַי

שֶׁלֹּא חִפְּשׂוּ אוֹתִי  בִּכְלָל,

הֵרַמְתִּי אֶת הָרֹאשׁ,

וְהָיִיתִי אֶת אֲשֶׁר הָיִיתִי. כִּמְעַט בַּת שָׁלֹשׁ. ("שריקה", עמ' 22)

ראויה לציון כאן נוכחות המודעות העצמית והיכולת – בדיעבד – לספר את החוויה ברציפות ובאופן לוגי. כך בת השלוש ראתה וחוותה את החוויה, באופן שהתפיסה המאוחרת יכלה לבטאה. בדיעבד, היזכרויות אלה נרשמות בשיר ומהוות, בינן לבינן, מעין יומן של המשוררת שבו היא מדווחת על חייה, מעלה קווי זיכרון ומסכמת לעצמה פרקי חיים.

זכרונות הילדות הקדומה בקיבוץ מוצגים בשירים אחדים כבסיס לאהבה עמוקה לארץ, לנופה ולתרבותה:

   שִׁעוּר זֶהוּת           

אֲנִי מִכָּאן. הוֹרַי נוֹלְדוּ בַּגּוֹלָה.

הֵם קָרְאוּ לִמְדִינָה יְהוּדִית גְּאֻלָּה.

נוֹלַדְתִּי לָעִבְרִית הַמְרֻבַּעַת, הַזְּקוּפָה,  הָרְעֵבָה

וְזֹאת הָיְתָה סִבָּה לְגַאֲוָה.

נוֹלַדְתִּי בְּקִבּוּץ. הָלַכְתִּי יְחֵפָה.

לְטוֹב וּלְמֵיטָב גָּדַלְנוּ יַחַד כְּמוֹ אַחִים, 

הַבָּנוֹת עִם הַבָּנִים, הַשְּׂמָחוֹת עִם הַפְּחָדִים.

 

בְּקִבּוּצֵנוּ לֹא הָיָה בֵּית כְּנֶסֶת

אֲבָל עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה זְמָן  אֲחֵר,  מְיֻחָד:

אַחֲרֵי מִקְלַחַת חַמָּה כֻּלָּם עַד אֶחָד

הָיוּ  לְבוּשִׁים חֻלְצוֹת לְבָנוֹת

שֶׁהִגִּיעוּ מְגֹהֲצוֹת מֵהַמַּכְבֵּסָה הַמְשֻׁתֶּפֶת,

וּבְעֶרֶב פֶּסַח קָצַרְנוּ אֶת הַתְּבוּאָה הַחֲדָשָׁה.

הֶחָבֵר שֶׁהָיָה בְּתַפְקִיד הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שָׁאַל: בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?

וְכֻלָּנוּ  עָנִינוּ: בָּא! בָּא! הוּא שָׁב וְשָׁאַל: הַאֶקְצֹר?

וְכֻלָּנוּ  עָנִינוּ: קְצֹר!  קְצֹר!

אַחַר כָּךְ הִתְאַסַּפְנוּ לַחְגֹּג אֶת הַסֵּדֶר

וְהָיִינוּ בְּיַחַד מְאֹד. מְאֹד בְּקִרְבָה.

לֹא חָשַׁבְנוּ שֶׁמַּה שֶּׁעָשִׂינוּ הָיָה יְהוּדִי.

לֹא חָשַׁבְנוּ שֶׁזֹּאת סִבָּה לְגַאֲוָה.

 

אֲנִי מִכָּאן. רֹב הַנָּשִׁים מַדְלִיקוֹת כָּאן  נֵרוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

שָׁבוּעַ אֶחָד בַּשָּׁנָה קָשֶׁה לְהַשִּׂיג כָּאן לֶחֶם בְּרֹב הַמְקוֹמוֹת.

יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה דְּמָמָה שֶׁל מִדְבָּר מְשַׁתֶּקֶת אֶת רֹב הַתְּנוּעָה.

 שְׁנֵי  יָמִים בַּשָּנָה קוֹל הַצְּפִירָה הוּא שִׁפּוּד שֶׁל אֵשׁ.

רוֹצֵעַ לֵבָב.

 

עַם לֹא גָּדוֹל וְלֹא רַב

חַי בִּמְדִינָה יְהוּדִית

יְחִידָה אֲשֶׁר אָהַבְנוּ וְנֹאהַב

וּמַה שֶּׁהִיא שָׁוָה

לְטוֹב וּלְמֵיטָב

זֹאת סִבָּה טוֹבָה לְגַאֲוָה

גַּם עַכְשָׁו. ("שריקה", עמ' 62) 

אין זה שיר אוטוביוגרפי פרטי בלבד: הכנסים החברתיים והחגיגות בקיבוץ היוו חוויה משותפת. שיר זה הוא הכרזה על ההשתייכות הציונית הברורה מאד של חמוטל בר-יוסף ועל רצונה לשתף בה את הקוראים. לשיר זה מתאימות המילים שכתב אלכס זהבי:  "השירים נושאים מסר גלוי וישיר, המבטא לרוב תגובה פוליטית-חברתית רגישה...שירים כאלה .... מבטאים תגובה מהירה ולא מעובדת  עד גמירה [והם] עומדים פחות במבחן האמנותי". (מאזנים נ"ד גליון 73-74 עמ' 73)

מות אחיה

חמוטל התעוררה למהותה כמשוררת בגיל  שמונה, עם הִיוָדָע לה  מות אחיה שנפל – או אולי התאבד – במסגרת  הצבא במלחמת השחרור.

"ידידתי הסופרת  דורית זילברשטיין סיפרה לי על כך, על פי עדות אביה שהיה על ערש דווי. הוא היה במקום כשזה קרה ואמר לה לפני מותו  שהיא צריכה לספר לי. הוא  ישב לבד באוהל, ניקה את הרובה, וקדם  לזה איזה סכסוך. האם הוא ירה בעצמו או נפלט  כדור – אני  לא יודעת ולא מרגישה צורך לעשות מחקר. אני משערת שההורים היו מודעים לכך אבל חשבו שיותר טוב בשבילי שאחשוב שהוא נהרג במלחמה". (ראיון עם אביבה לורי, "דרמה כתובה היטב", מוסף הארץ 19.10.12)

לאחר שאיבדה את אחיה, שגם הוא השאיר אחריו שירים רבים,  החלה לכתוב שירה, שאחד מנושאיה  הוא  השכול, אבדן הנפש היקרה,   וגם הרצון   להתאושש מהשכול, מה שהיא קוראת לו  "הִשְׁתַּוּוּת", "הבראה". על נושא זה גם כתבה מסה בשם

 "פולחן  האבל בתרבות הישראלית" (בתוך: "קריאות ושריקות", כרמל 2005, עמ' 63-52). במאמר זה היא תוקפת את האידיאליזציה של המוות ושל האבל, מדגישה את מקומה של קדושת החיים במסורת היהודית  וטוענת בזכות החיים על פני המתים.  אותו רעיון מופיע בשירה   בואו ילדים, הפותח במלים  "בואו ילדים שותקים,/ ונדבר בגנותם של המתים ומסתיים ב"בואו נטהר את המתים/ונניח להם להתפורר".

בשיר "הַלְּוָיָה שֶׁל אָחִי", ("השתוות", עמ' 229)  מתואר טקס הלוויה ההמונית של חיילי צה"ל שנקברו זמנית בבית קברות של שייך באדר (כיום בין גן סאקר לכנסת) ואחר כך הוצאו מקבריהם ונקברו בהר-הרצל. חמוטל הייתה כבת תשע באותה עת.

לֹא בְּשַׁבָּת הִלְבִּישׁוּ אוֹתִי חֻלְצָה לְבָנָה שֶׁל שַׁבָּת

וְנָסְעוּ לִירוּשָׁלַיִם לֹא לְטיול

 

קָנוּ לִי פְּרָחִים שֶׁלֹּא צוֹמְחִים בַּשָּׂדֶה

וְלָקְחוּ אוֹתִי לְמָקוֹם צָפוּף. [...]

 

בְּכִכָּר אֲטוּמָה אִשָּׁה אֲיֻמָּה

הִתְקָרְבָה עִם סַכִּין קָרְעָה צַוָּארוֹן

וְאַחַת רָצְתָה לִשְׁבֹּר אָרוֹן

 צָעֲקָה שֶׁאִמָּא מֵחַכָּה [...]

 

הַרְבֵּה יַנְשׁוּפוֹת בְּמִשְׁקָפַיִם  שְׁחֹרוֹת

צָוְחוּ כְּמוֹ קַטָּר נוֹסֵעַ בְּלִי אוֹרוֹת

 

בְּלִי פַּסִים בַּיּעָרוֹת  צְעָקוֹת

מִתְנַגְּשׁוֹת בַּצְּעָקוֹת

 

גַּם אֲנִי צָעֲקָה. מִי יִשְׁמַע אִם אֶקְרָא לְאָחִי

שֶׁהָיָה הֲכִי מִבְטַחִי.  ("הִשְׁתַּוּוּת", עֲמָ' 229)

הילדה הדוברת בשיר  מבטאת חוסר הבנה מכול וכול של המעמד מכל וכל. יש בה מין תחושה של זרות, המזכירה את "הזר" של אלבר קאמי.  את המתאבלות בבית הקברות  היא מכנה "ינשופות", מה  שמעיד על מבט  של ילדה המתנכרת למעמד, על הומור ועל זרות. ואולי הלב זקוק לאתנחתא: עובר מכאב מר לניכור. וכך גם בשיר נוסף המעלה את זכר האח:

כָּאן בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה" – אָמַר הָאִישׁ עִם הַזָּקָן, וְצָעַד

עֲשָׂרָה אוֹ עֶשְׂרִים צְעַדִים עַל פְּנֵי הַמִּגְרָשׁ הַגָּדוֹל וְהַשּׁוֹמֵם.

הוֹרַי צָעֲדוּ אַחֲרָיו. שָׁם יָשְׁבוּ וּבָכוּ עַל בְּנָם הַיָּחִיד.

אַחַר כָּךְ נָסְעוּ לְמֶרְכַּז הֵעִיר לִקְנוֹת פְּרָחִים וְשֶׁלֶט

עִם הַשֵּׁם וְהַמִּשְׁפָּחָה וְהַתַּאֲרִיכִים.

וְאָז הִתְחִילוּ לְהִסְתַּכֵּל הַצִּדָה וּלְבָרֵר:

אֵיזֶה שֶׁלֶט וְאֵילוּ פְּרָחִים יֵשׁ לַאֲחֵרִים.

עַל הַמִּגְרָשׁ הַהוּא, אָז קֶבֶר אַחִים זְמַנִּי,

נִצֶּבֶת כַּיּוֹם קִרְיַת הַמֶּמְשָׁלָה.

הַמַּצֵּבָה שֶׁל אָחִי, שֶׁאַחַר כָּךְ עָבַר לְהַר הֶרְצְל,

נִרְאֵית בְּדִיּוּק כְּמוֹ הָאֲחֵרִים.

("קצת היסטוריה משפחתית", "השתוות", עמ' 213)

כאן האח שנפל במלחמת השחרור הופך בעיני שומר בית הקברות לאובייקט של תיאור סטטיסטי.

השיר הקשה  והמזעזע ביותר על האח המת הוא "במיטה שחורה":

בְּמִטָּה שְׁחוֹרָה

צָף עַל נְהַר הַשֵּׁנָה

מָצָאתִי אֶת אָחִי.

צַוָּארוֹ מְנֻתָּח

עַפְעַפָּיו קְפוּאִים

אָחִי הַגָּדוֹל, הַיָּחִיד,

יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי,

מַרְכִּיבִי  עַל כְּתֵפָיו,

...צַוָּארוֹ מְנֻתָּח

 

עַפְעַפָּיו   קְפוּאוֹת

שָׁם בִּמְבוּשָׁיו מִשַּׁשְׁתִּי מְאֹד

שָׁם שׁוּב וְהָלוֹךְ הֶחְלַקְתִּי

אֶת אֶבְרוֹ הַלָּבָן אֲפַרְפַּר.

אֶת כָּל אַהֲבָתִי לוֹ נִגַּנְתִּי.

עַל מֵיתָר הַחַיִּים הָרָפוּי

לַשְׁתִּי אֶת לֶחֶם הַחַיִּים הָאֻמְלָל.

הִתְפַּלַּלְתִּי עָלָיו אֶת הַתְּפִלָּה הָאַחַת בָּעוֹלָם:

הִתְעַנֵּג! אָחִי מַחֲמַדִּי, הִתְעַנֵּג נָא!

בֵּין יְרֵכַי פָּרַח הַמַּטֶּה הַמֵּת. ("השתוות", עמ' 232).

 הדוברת מבקשת להחזירו לחיים באמצעות קרבת גופה,  ולנסוך בו מחום גופה  כפי שאלישע  החיה את הנער המת.  כך מנסה הדוברת  להעניק לאח שהלך לעולמו מכל חום ליבה ונשיותה, להיניקו  - היינו  שואלים לכאן  ביטוי של פול צילן – מ"החלב השחור",  כפי שהאח היניק  אותה בחלב השחור של מותו. השיר (שנדפס לראשונה בספר "הבראה") נושא את החותם הקשה של  הפצע,  הטראומה של  האובדן, אחד מהמכשולים הקשים ביותר בדרך ל"הבראה". היא מעניקה לו במוות את מה ששום אדם  לא יוכל עוד לתת לו בחיים.  לשיר זה מתייחסים אולי דברי המשוררת בריאיון  עם שושנה ויג (פסיפס 65, 2005): 

ויג: "הנקודה הכי כאובה בחייך חמוטל ב"י היא נקודת אובדן האח. את יודעת, כשאני מביטה בך וכאומץ שלך להעמיד את האח מעל להרבה דברים, וגם היכולת שלך להפוך אותו למעין אוהב, לקרבה אינטימית ביניכם, אני מנסה להבין מניין הכוחות הללו. גם בשירים   את חוזרת לאובדן האח, ומשתפת את הקורא כחוויה ההיא של הנגיעה בו באינטימיות שאיננה. וכאן אני אשאל שאלה קשה, הלא די לכתוב על האח? או שמא את כותבת כי את מבקשת להותיר אותו בחיים שלך בזכות הכתיבה, וזה משהו שלעולם לא ייפתר?"

"את אחי איבדתי כשהייתי בת שמונה. לילדים קשה להתמודד עם המוות של יקיריהם יותר מאשד למבוגרים, הם  יותר חלשים ומנגנוני  ההתגברות שלהם גם כן חלשים. הסיפור על אחי הוא ארוך ומסובך, לא אכנס אליו כאן, רק אומר שאמנם זה לקח לי הרבה שנים, אבל מזמן התגברתי עליו. השיר על אחי הוא פינטוז פראי, שמעורבבות בו גם חוויות אחרות, ואינני יכולה לדבר על זה בכלל".

 נושא השכול עובר כחוט השני בשירתה של חמוטל בר-יוסף.  "המוות מובן לי יותר מהחיים", כתבה בשיר המוקדם במסיבה על הגג , ("השתוות", עמ' 89).   השכול היה מנת חלקה מאז ילדותה, והתלווה אליה גם בבגרותה.

שני השירים הראשונים

השירים –  תמיד  ו-  באור  הם הראשונים שפרסמה ב"משא" שבעריכת אהרון מגד, 27 מרץ 1959, י"ז באדר ב' תשי"ט -  – והנה תמונתן מהעיתון:

חמוטל בר יוסף שירים

שולח תמונה: משה גנן.

 מה הן המגמות שעליהן מעידים השירים?

 אין ספק שהמגמה היא רומנטית. הנימה  השלטת היא דקדנטית. השיר מלא עצב ודמעות, אפלולית  של מעין נימה מיסטית המוארת על ידי גחליליות. השיר נאמן לרוח חלוץ  הזרם הרומנטי – אדוארד יונג ו"שירי הלילה" שלו.  יש תחושה אבדנית – המוות אופף את הכל, הכוכבים עוצמים את עיניהם ואחר מתאבדים, כיאה לגיבורי הזרם הרומנטי, ובראשם וורתר הצעיר של  יוהן וולפגאנג גיתה.

 אנו מוצאים  בשיר זכר לעמק יזרעאל – התנים מייללים, מתייפחים, אף נואשים מכך. יש חלומות, אך אין גורלם להתגשם. הם מופיעים, אגב, כסדרם בשני השירים המובאים.  בשיר השני הוא מושתל, מפרפר,  לתוך נוף  מדכא – "בין אבן לאזוב" – על מצבת קבר ( של הנערה בת ה-18, כנראה, המשחקת בְּשִׁירָהּ זה בהגיונות  אובדניים – שכידוע, ובהתחשב בגורל אחיה, אינם זרים לה בעצם). כיאה לשיר דקדנטי ביסודו – השמים בשלכת,  התאורה מלאת אופל (זו מופיעה ומוזכרת בשיר 3-4 פעמים, עם תוספות).

  אפילו הלילה האפיל:  הכוכבים נופלים על פגיונות (אף הם בחבורת המתאבדים, ברוח השיר):   המצלול משתתף במגמה הכללית.  האופל פתלתול – ויש גם ינשופים, מאביזרי  שיר-הייאוש הדקדנטי,  הצובע את הייאוש הלילי  להשלמת הדקורציה.

אין תימה שחמוטל ב"י נתפסה לעיסוק בזרם וכתבה  כמה מסות על השירה הדקדנטית.

 השיר מלא משחקי לשון ומצלולים – גיחוך- חוכא, אפלה פתלתולה וכו'.

 כדרכה של חמוטל ב"י בחריזה במרב שיריה  השיר איננו מחורז. במקום בו הוא כן מחורז ניכר כשרון המשוררת (כגון במקרה של "שביל"- "האפיל"). נראה כי המשוררת קבעה לה דרכים  מראשית כתיבתה

  שני השירים עצובים. ב"תמיד" שוררת אפלולית, המוארת על ידי גחליליות. מצד אחד,   יש תחושה אבדנית – המוות אופף את הכול -  הכוכבים עוצמים את עיניהם ואחר מתאבדים, תנים מתייפחים, נואשים. יש חלומות שלא נועדו להתגשם.  הכוכבים נופלים על פגיונות  - אף הם בחבורת המתאבדים.  ויש גם ינשופים, עופות לילה מפחידים,  להשלמת הדקורציה של הייאוש.  אבל הגחליליות מסמנות אפשרות של תקוה. בנוף יש עקבות של ארץ ישראל מלפני קום המדינה. השיר מלא משחקי לשון ומצלולים – גיחוך- חוכא, אפלה פתלתולה. השיר איננו מחורז , כדרכה של חמוטל בר-יוסף בחריזה במרבית שיריה, אלא רק פה ושם, בחריזה עשירה: שביל- האפיל.

גם בשיר השני הנוף  מדכא –מצבת קבר  של הנערה בת ה-18, המשחקת בְּשִׁירָהּ זה בהגיונות  אובדניים – בהתחשב עם גורל אחיה -  אינם זרים לה בעצם.  ואכן, לימים השתעשעה בכתיבת אפיטפים בספריה ("הלא" ו"הבראה"– שירי זכרון למת – לעצמה.

הלא גם בחייה – המוות סְבָבָהּ.

המשוררת כמורה

בגיל 17 חמוטל ב"י נבחנת בחינות בגרות. מיד לאחר מכן היא נעשית  תלמידת האוניברסיטה העברית בירושלים.

בגיל 20  היא מתחתנת, וגם הופכת, עם תעודת ב. א. ביד,  למורה. את המקצוע ירשה מאביה, שירש אותו מאביו, וזה – מסבו ה"רֶבֶּה". זה לא קל, בעצם מפחיד מאד, אבל בסופו של דבר חוייה נפלאה של התעלות ומנהיגות:

כְּסוּסִיּם בַּהֲרִיחָם קְרָב

נוֹקְשִׁים עֲקֵבַי בִּפְרוֹזְדּוֹר.

 אֲהָהּ, בַּרְבָּרִים! עֵרֶב רַב!

 אֲדֻמֵּי חֹטֶם! צְהֻבֵּי לָשׁוֹן!

מָה לָכֶם וּלְנִכְסֵי שִׁירֵי?

 וּמָה לְעָרְלַת אָזְנְכֶם וּלְשׁוֹפָרִי?

קַנְּחוּהוּ בִּנְיָר  מַחְבֶּרֶת  מָעוּךְ!

אֲבָל הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְסְלוֹת,

 מַבְהִיקוֹת  כְּקַרְנוֹת יַעַר,

 וַאֲנִי  נֶאֱחֶזֶת בָּהֶן,

 תְּלוּיָה בֵּין שָׁמַיִם וְאֶרֶץ,

קוֹרֵאת בְּקוֹל אֶת הַשִּׁיר. ("השתוות", עמ' 37)

וראו גם את השירים  "מורה" ("השתוות" עמ' 53) ו"שאל, בני" ("שריקה", עמ' 24), "רכוש" ("ובצפיפות", עמ' 83).

עבודתה כמורה, שבתחילה לקחה על עצמה מחוסר ברירה, חשה הזדהות עם אביה האהוב, שהיה ידוע כמורה מחונן. ראו "בשער" ו"הלך האיש" ("השתוות", עמ' 223, 225)

אנו רואים את  הנפש הדוברת בשירים אלה בין כתלי האוניברסיטה: זו, ה"גְּנוּזָה בִּכְרִיכַת סַגְרִיר, מְחֻתֶּלֶת בִּגְלִילֵי עֲרָפֶל/…מַתְחִילָה לָטוּס בֶּחָלָל".   עם זאת, "בְּשָּׁעָה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה…/   הִיא עֲדַיִן עַל כַּנָּה/מוּכָנָה וּמְזֻמָּנָה לְהִשְׁתַּלֵּחַ סְבִיב כַּדּוּר הָאָרֶץ/לָטוּס וּלְהֵעָלֵם מֵעֵינֵינוּ/"..וגו'. זה המקום המביאָהּ לשאול ולחקור את עצמה: "מָה אֲנִי וּמִי/מֵרָחוֹק? /בִּקְצֵה הָאַדְרִיכָלוּת הַמְּסֻבֶּכֶת/שֶׁל מִסְדְּרוֹנוֹת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה?… שם, כנראה סובבת, עצובה, תלמידה ערבייה  שמורתה הכשילתה.

אהבה

חמוטל בר-יוסף כתבה שירי אהבה לכל אורך חייה. בספר השירים "השתוות" קיבצה אותם בחטיבה שכותרתה "שמועה" (עמ' 87 ולהלן). ביניהם השיר תביט בי:

 תַּבִּיט בִּי.  יֵשׁ לִי מַרְאֶה עָגֹל שֶׁנּוֹתֵן

לְצִפּוֹר תּוֹהָה לִנְגֹעַ, לִטְעֹם.

 

תָּרִיחַ אוֹתִי. יֵשׁ לִי רֵיחַ אָפֹר שֶׁל מַרְוָה,

רֵיחַ פְּרָאִי וּמָרִיר.

 

תַּקְשִׁיב לִי, קוֹלִי כֵּהֶה וּמְחֻסְפָּס,

 צוֹחֵק וּמְחַכֶּה. ("השתוות", עמ' 110)

זהו  שיר המשתמש בסינאסתזיות,  עירוב חושים, פיגורה שמעצימה את רושם החושניות. תחילה מופיע הַמַּרְאֶה: המשוררת  מדמה את עצמה לפרי עגול, מושך, שמראהו אמור למשוך את האוהב -  המופיע בדמות ציפור -  לטעום, לגעת. כאן מתערבבים חוש הראייה, הטעם והמישוש. בבית השני האהובה מופיעה כאובייקט ריחני,  כפרח המרווה האפור, שגם לריח שלו יש צבע אפור.  לשפע שמחת החושים מצטרף תענוג הקול של האישה, שהוא "כהה ומחוספס" .  במרקם השיר משתתף גם המצלול, (אפור-פראי, מרווה-מריר, ומצלול ה"ר" במילות השיר). האישה המציעה עצמה לאֲהוּבָהּ מגרה גם את חוש השמיעה שלו, שיכול להבחין ביפי הצלילים של השיר.

זהו שיר הזמנה לאהבה, שבו האישה מציעה את עצמה ומצביעה על סגולותיה , שבזכותן היא ראויה לאהבת הגבר המוזמן לראות, למשש, להריח, לשמוע. לכאורה היא מלאה בטחון בכוח קסמיה ובפעולתם עליו. ועם זאת עלינו לשים לב למאפיינים חשודים אחדים המופיעים בשיר  ומפֵרִים מעט את  הרושם הזה.  במרקם הצבעים המשתתף בחגיגה  יש  גם יסוד פחות מלבב, ה"אפור". וכך גם הטעם – הוא "מריר". והקול הצוחק, המבטיח, המחכה לקירוב – מחוספס וכהה. הציפור-הגבר "תוהה": אל תוך פרץ האהבה נכנס האלמנט השוקל, התוהה, השכלי. יש בסימנים  האלה משום עיכוב האהבה. יש סימנים אחדים מדאיגים. האישה חושפת אותם ומקווה שהגבר יימשך אליה למרות זאת.

כשלון הנישואין

בין הכישלונות הפורמטיביים  העולים ומתוארים בשיריה – גם כישלון נישואיה, אחרי למעלה משלושים שנות נישואין וארבעה ילדים. החשש עולה כבר בשיר "המכחול", הפותח את הספר "רק הירוק"  (1981): "הַמִּכְחוֹל שֶׁצִּיֵּר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּדְמוּת אֲגַרְטָל כְּחַלְחַל מִזְּכוּכִית חֶבְרוֹן תּוֹסֶסֶת, מָלֵא/פִּרְחֵי מְלָפְפוֹנִים כְּבוּשִׁים עִם הַרְבֵּה שׁוּם כָּתוּשׁ וְעָלֵי גֶּפֶן קְטוּפִים/ לִפְנוֹת בֹּקֶר שׁוּעָל וָרֹד תָּאֵב לִנְגֹּס...וגו' ...[הַמִּכְחוֹל, אִם כֵּן]  הוּא שֶׁמְּעַרְבֵּב אֶת חַיַּי עִם חַיֶּיךָ עַל כַּן צִיּוּרִים  אֲרָעִי".  הבדידות והארעיות כאילו נזרעו כבר בראשית ימי היחד. ב"שולחן מטבח" היא מספרת על חוויות קולינריות ואחרות, בראשית הנישואין, שאנו יכולים לשער כבר שהם ייגמרו  בגירושין.  בשיר זה הדוברת נותנת לעצמה דין וחשבון  על כי בין בני  הזוג אין עוד אפשרות למגע, הקשר הנפשי איננו, ניתק. היא עוד ממשיכה לדבר אל האהוב שזנח ולזכור את שהיה להם במשותף, כי הרי בלבה חי עוד קולו. הם רחקו זה מזו – אך יש עוד דברים המחזיקים אותם זה עם זו.

בריאיון עם שושנה  ויג ("אימגו", עיתון מכוון, מס' 24, אוגוסט 2005) אמרה חמוטל בר-יוסף:

  "...הייתי שמחה להיוולד שלושים שנה מאוחר יותר ממה שנולדתי ( אני נולדתי ב-1940), כדי לזכות בכל היתרונות  שזוכות להן נשים צעירות ממני,  הרואות כמובן מאליו את זכותן לחיים מקצועיים ולאימהות גם יחד, וחיות עם גברים  שגם הם רואים זאת כמובן מאליו ומוכנים לתמוך בחיים  המקצועיים של האישה ולהתחלק בגידול הילדים. אני לא זכיתי לזה".

אימהות

חמוטל בר-יוסף היא המשוררת הראשונה בשירה העברית שתיארה, בספר שיריה הראשון, "לולא היה עלי למהר" (1971) את חוויות ההיריון והלידה, בשירים "בכרסי" (עמ' 7),  לאה יולדת (עמ' 20)  ושיר ערש (עמ 26).

עולה על הדעת לקבוע כי החוויה הממלאת את לב המשוררת היא לא כתיבת שירתה או היותה פרופסורית  רבת תהילה וכו', אלא היותה אם, ולדתה ארבעה בנים.

בהיותה אם הבנים שמחה היא מתחברת לאדמה: כלאה האם בשעתה היא הופכת אם האדמה. חדש עליה מצבה הכבד, דמותה שלן כיצור שהשמין: איבדה את קלותה, נתקלת על כל צעד ושעל, מתקשה להניע אבר. היא חשה עצמה שנואה, לא יפה, עלובה במראיה: מנסה להשלות עצמה שהיא עדין מה שהיתה, נערה דקת גזרה ונאה,  "מוּל הַמַּרְאָה מְדַדָּה עִכּוּס שֶׁל נְעָרוֹת יָפוֹת" – אך מה לעשות, האמת שהיא  תפחה כמו שמרים. "מדדה עיכוס = מנסה לחכות  נערות

מעכסות בתנועתן – הכי קרוב לדעת שאין מובנו המובן הניתן למילה  במילון אבן שושן;  הפועל רומז לתנועות הגליות של האישה הצעירה המניעה את אגן הירכיים  בתנועות  גליות, מעכסת, תנועה שכונתה להבליט את החלק התחתון של הגוף, את האגן. זו תנועה מפתה, שאין ביכולת אישה עם בטן הרה וכבדה בהריון  לבצעה.  האגן בתנועתו המפתה כבר מלא את תפקידו.

אין היא יפה עוד, אדרבא, חשה עצמה שנואה, כבדת תנועה, רחוקה מהנערה  המושכת ויפת המראה שהיתה.  זה שכרה על היותה לשעבר  נערה נאה ומושכת.  היא עוברת ייסורים ומוחשת לחדר הלידה. (לאה היולדת, "לולא היה עלי  למהר", עמ' 20).

אך לבסוף היא הופכת אם לארבעה ילדיה. היא לא רק אחת משורת האמהות, רחל ולאה: היא  בעצמה הופכת לרחם בה מתבשלים הילדים, עד שהם מוכנים לצאת לאור. 

שירים אחדים  מוקדשים לאימהות, לשמחותיה, לתהיותיה, להתבוננות עצמית ודימויים עצמיים הקשורים בה, אגדיים וריאליים כאחת.  על ילדיה כתבה בספר "לקחת אוויר" (1978) "אַרְבָּעָה יְלָדִים נֶאֱחָזִים בְּשִׂמְלָתִי הָרְחָבָה/כְּמוֹ יְתָרִים שֶׁל אֹהֶל מוֹתְחִים אוֹתָהּ". ( לא נסע , עמ' 13).  ובספר "רק הירוק" (1981) - "כְּשֶׁאֲנִי פּוֹתַחַת אֶת יָדַי לְלַטֵּף אֶת רָאשֵׁיכֶם/ הֵם נִפְזָרִים מִתּוֹכִי לְאַרְבָּעָה עֲבָרִים... (התפרשות, עמ' 20), בשיר אחר באותו ספר היא מתארת כיצד היא מעירה את ילדיה משנתם בבוקר:  "זוֹ אֲנִי/אֲשֶׁר עַל חֲלוֹמוֹת/ זוֹ אֲנִי בִּזְהִירוּת וּבִנְשִׁיקָה רַכָּה וּמְהִירָה/זוֹ אֲנִי הַמְּעִירָה אֶתְכֶם מֵחֲלוֹמוֹת/ וּמְסִירָה אֶת הַשְּׂמִיכָה מֵעַל שְׁנַתְכֶם הַמְּתוּקָה.../כְּמוֹ חַלָּה זֶה עַתָּה אָפִיתִי/. אָח, הַשֵּׁנָה הַמְּאִירָה אֶת יְלָדַי/ בְּמוֹ יָדַי אֲנִי בּוֹצַעַת אוֹתָהּ, תּוֹלֶשֶׁת/ וּמְפוֹרֶרֶת אֶת בְּקָרַי הֶחָרְפִּיִּים/ הַחוֹלְפִים מֵעַל רָאשֵׁינוּ/ כְּמוֹ עֲדַת דְּרוֹרִים אֲפֹרִים/בְּצִפְצוּף מָלֵא צִפִּיָּה".  (זו אני, עמ' 21). השנה של הילדים משווית כאן לחלה שהיא עצמה אפתה להם בתנור.

בשיר ללא כותרת בספר "רק הירוק" נזכר סיפור האחים גרים על המכשפה  הגרה בבית אפוי עוגות ושוקולד: "היסודות הכבדים מארחים אותי לשעה קלה/ בבית העשוי עוגות ותינוקות/ עד שיוסק התנור" (עמ' 9).  כאן הבית והתינוקות הוא מקום מסוכן, מפתה, המסכן את חייה של המשוררת.

ההתאוששות

"הבראה" – זוהי הכותרת של ספר  שיריה השמיני, וזהו מן הסתם מצב הנפש שבו נמצאה המשוררת בתקופת כתיבתם של שירי ספר זה.  כבר בשיר הראשון שבספר נשמע קול הציפור וקול החליל – קול שמחת החיים:

תַּבִּיטִי

תַּבִּיטִי תַּבִּיטִי תַּבִּיטִי

אָמְרָה לִי צִפּוֹר גָּבֹהַּ

מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסֵי הַבַּרְזֶל

בְּקוֹל שֶׁל חָלִיל.

 

כֵּן, אָמַרְתִּי לָהּ,

כֵּן. רָאִיתִי רָאִיתִי:

אוֹר.

וְגַם לִי יֵשׁ חָלִיל.

אֶפְתַּח תְּרִיס וְאַתְחִיל.

 המילה  "הבראה" רומזת להתאוששות מחולי. ואכן, השיר השני בספר זה לוקח אותנו למקום החולי,  אך גם לסימני ראשית ה"הבראה". הדוברת יושבת בקפטריה של בית חולים. החליל, שבו פגשנו בשיר הראשון,  אף כי הוא ישנו, הוא דומם, מכוסה בסדין  בית החולים, "סדין דּוּמָה".  הדוברת מרגישה ש"האצבעות מטפטפות אותי אל הרצפה" ("הבראה", עמ' 6), כלומר, שהיא הולכת ומתרוקנת, הולכת וכלה.  היא מאבדת את תחושת המציאות, אבל בכל זאת תודעתה  מתעוררת אל המציאות שאחרי,   אל הרגע בו היא תשוב לחייה הרגילים – דבר שעדיין   הוא מלא תמיהה לגביה: "איך אקום? איך אנהג במכונית בזהירות?"

בין שירי ספר זה וספרים אחרים יש המציגים את הדוברת בשיא החולשה, המצוקה והייאוש. כך  בשיר  כשאני נשארת לבד:

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֲנִי מְצוּצָה וְרוֹצָה לָמוּת,

לְהִתְעַטֵּף בְּנוֹצוֹת הַפּוּךְ שֶׁל הַחֲשֵׁכָה

לִשְׁקֹעַ בָּהּ כְּמוֹ צוֹלֶלֶת רְצוּצָה

וְלַעֲצֹם אֶת עַצְמִי בְּשֵׁנָה.

 

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד כֹּחוֹתַי נוֹזְלִים

מִכָּל פִּתְחֵי גּוּפִי אֶל הָאֲדָמָה

אוֹזְלִים אוֹתִי חֲלוּלָה, מְבֹהָלָה,

נִשֵּׂאת בָּרוּחַ רְשָׁעָה כַּמּוֹץ.

 

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֵין לִי אֲנִי

בִּכְלָל, יֵשׁ לִי רַק אֵין זֶה

וְאֵין הַהוּא וַאֲהָהּ

וְכָל אֶחָד אֶבֶן עָלַי. ("הבראה", עמ' 6)

גם תמונת המציאות הכללית, הלאומית והכלל-אנושית, נראית לעתים מטורפת ומייאשת. כך בשיר "התנים": "...בחוץ שוב נשמעת יללה/ של שכנתנו  פרועת השיער, המטורפת/ שרצה צורחת ברחוב…" -  לפנינו עולם הפוך, עולם נטול רסן, עולם משוגע . גם עולם הילדות אינו כולו אך טוב, שהרי זה הזמן שבו "תַּנֵּי יַלְדוּתֵנוּ חוֹזְרִים לְהַקִּיף / אֶת תְּרִיסָיו הַדַּקִּים שֶׁל הַצְּרִיף הַיָּשָׁן…". ("הבראה", עמ' 11) כי מה נמצא שם, מעבר לתריסים אלה? לא "הבראה", אלא רעל, קדחת, זעם, המציף את הנפש ביללות של שממה וחורבן.

ואולם בדרך כלל, אפילו לשירים הקודרים ביותר אלה מתגנבת נימה של הומור, הרומזת על יכולת התאוששות. הדוברת נמצאת תשושה ויגעת רוח: היכו בה אבדון, ייאוש, מפח, תחושות החידלון,  קנאות, אכזבה מהחיים. הנה השנים העודפות רודפות אחר האדם: עליה להתאושש מאבדן אנשים שהיו קרובים,  שעזבוה אחד אחד, אם מתוך  פירוד, אם מתוך פירוד במוות. עליה למצוא עצמה מחדש, להתרונן ולהתרענן ולהתנער גם מעתיד של שגרת חיי היום יום. 

ברבים מהשירים יש שיבה אל מחוזות הילדות,  אל חופי הכינרת,  אל הצריף,  אל דמות האם המגהצת "סרטים כחולים ולבנים" לקשור בהם את  צמות הנערה  ("הבראה", עמ' 12). עִמָּהּ הקשר תמיד קרוב, אורגני, למרות המרחק בשנים מאז נקבעה דמותה בלב.

הכוח הנולד מהנעורים  (כוח, שם , עמ' 13) איננו מבטיח תמיד  יפעה, צניעות, חדווה: התנים אינם מלבבים במיוחד, גם לא השירה בקולי קולות, בצריחות עד צרידות, בערב לפני השינה במיטות הברזל בבית הילדים של הקיבוץ;  הצעקנות הריקה אינה דווקא מהתכונות המשוות לאדם חן וחסד,   כמו גם לא הוויכוחים   שבין ההורים, שיש להם הד בשירים.  חמוטל בר-יוסף אינה מתארת את הילדות כתור זהב רומנטי, אבל היא כן מייחסת לילדות ולנעורים את הבסיס לכוח ההתמודדות עם החיים בהמשך.

תנאי מוקדם ל"הבראה" הוא היכולת  להתמודד עם עלבונות העבר, לראות מבעדם ומעבר להם; לדעת על כישלונותינו,  אכזבותינו ואכזבותיהם של אחרים מאתנו; לדעת כי בכל זמן שהוא  עשינו את המיטב  והמרב שביכולתנו, וזה הרי לא היה בכל קנה מידה ארצי כל כך מעט, כל כך רע ובלתי מתאים. ההשקפה הזאת באה לידי ביטוי בשיר "מתנה" ("הבראה", עמ' 42):  "אימא, זה מה שעשיתי. זה מה  שיכולתי".  ולא רק זאת -  הייתה לי תפיסה, יכולת תכנון, חוש אסתטי – אולי ילדותי, אך נאה -  תכנון וביצוע, והשקעתי מחשבה, לב ועמל.  חייתי, תוך כדי העשייה, ברמה האסתטית והרגשית הגבוהה ביותר שהיה לי באפשר – אל נא תזלזלי!  לו באת היום וחשבת שוב, יכולת להעלות בדעתך – מהקטנה הזו עוד תצא אמנית, לכשתגדל – לא אקטע כנפיה מבעודן רכות!!

הדרך ל"הבראה" – דרך ההירגעות – מסומנת בשיר "לנוכח הלילה השחור":  "לְנוֹכָח הַלַּיְלָה הַשָּׁחֹר/שְׁלֹף אֶת הָאַלְבּוֹם מִנְּדַן הַמַּדָּף/  וּמְצָא שָׁם אֶת פְּנֵי הַיֶּלֶד שֶׁלְּךָ./ הִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּחֶלְקָתָם,/ בַּפֶּה הַפָּתוּחַ/ בָּעֵינַיִם הַלֹּא-יוֹדְעוֹת//. זֶה צֵל נִשְׁמָתְךָ " ("הבראה", עמ' 45) 

בשיר מול הים (שם, עמ' 46) ה"הבראה" המופלאה מתרחשת תוך התבוננות בנוף, על שפת הים:

מוּל הַיָּם הַדּוֹמֵם עָמַדְתִּי זְמַן מַה.

אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָלַךְ וְרָחַק.

בָּבוּאָתִי הַמְּדַמֶּמֶת הִשְׁחִירָה.

הַיְּלָדִים הַמְּשַׂחֲקִים עַל הַחוֹף בְּמֶמְשָׁלוֹת

נַעֲשׂוּ צְעִירִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

עוֹד מְעַט תִּשֹּׁב רוּחַ רַבָּה

וְסוּסִים אֲדֻמִּים יַתְחִילוּ לִדהֹר.

אכן,  ה"הבראה" מגיעה לשלב בשל, בוגר - להשלמה עם הדברים כמות שהם. חמוטל בר-יוסף מלמדת אותנו להשלים עם המציאות ולאהוב אותה, להתייחס אליה ואל עצמנו באירוניה, בהומור דק, ממרחק מתאים, תוך בחינה עצמית הולכת וגוברת.  באדם הדובר בשירים האלה יש היכולת – או לפחות הכמיהה - לקום מעפר, לסלוח לעצמו, להתהוות מחדש, "לָקוּם  חֲלָקָה /עִם לְחָיַיִם וְעֵינַיִם עֲגֻלּוֹת/נוֹצְצוֹת בִּרְצִינוּת זַכָּה/שֶׁל יַלְדָּה בַּת עֶשְׂרִים/שֶׁרוֹצָה רַק לִהְיוֹת  אִמָּא", לדעת ש"מִישֶׁהוּ מֵצִיץ בָּנוּ בְּכָל מִינֵי עֵינַיִם  וְלוֹחֵשׁ מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב" ("הבראה", עמ' 58 ).

ובשוב האדם מהגבהים לשהות ארצית מבריאה ומחודשת, והוא  רגוע יותר,  בידו להתבונן באשר מסביבו על פני האדמה, על שפת הים למשל,  ביצורים האנושיים המאכלסים את החוף  - ויש שמחה בלב, הפורצת בסונט עליז (כשאני בחליל, "הבראה" עמ' 60). הנה שב החליל, סמל החיים ושמחת החיים, שאותו פגשנו בשיר הראשון, סמל ליעד שאליו על הדוברת להגיע ממצבה הקריטי הראשוני,   הנה שב אותו חליל ומשמיע קולו.

בתום תהליך ה"הבראה" יש התחדשות,  נעורים חדשים (חתלתול שחור אולי גם הוא סמל מתאים להם), אהבה וקרבה חדשה. ואמנם, המשוררת יודעת להתייחס גם לאלה בקלילות, בהומור ובאירוניה עצמית מעודנת.

נסיים  סקירה זו בציטוט מתוך השיר המסיים את הספר "הבראה", שיר אליו שקקנו להגיע: "עַכְשָׁו אֲנִי אֲגַם/ רָגוּעַ, שָׁקוּף./

צְלוּלִים יוֹרְדִים דָּגַי לְאַט/ בְּצֵל הַסּוּף."  וה"הבראה",  שלמען השלמתה  עשינו את הדרך, הושלמה. 

בחלק מן הספר השלישי, "לילה, בקר", הכולל אף תרגומים –השירים מגיעים לחכמה וגבורה, הצטללות, כשכבר החכמה שולטת ולא הרגשות, פוחת הזעם  ויש התפייסות עם העולם.

אלי הירש (ידיעות אחרונות 4.2.2011)  כותב: "שירת בר יוסף מתאפיינת ב"שיווי משקל נפשי" ובאיפוק מעודן וחכם. ...שיריה אינם נמשכים אל הקוטב השבור, הבודד, הפרוע או הטראגי..., אלא אל המאוזן, המאופק, זה היודע את סוד המתינות והמידה הנכונה". וגם ההיפך הוא נכון – הוא מציין. הניגודים הללו מטעינים את השירים במתח רב.

זקנה ומוות

השנים עברו,  חמוטל בר-יוסף יוצאת לפנסיה, היא פרופסור אמריטוס. השנים עוברות והיא בת-גיל.  ועתה, מִשֶּׁכֵּן, הגענו לפרק שהיא קוראת לו  "הזקנה". הזקנה בדרך כלל מלווה לרגעים קשים. אך חמוטל בר-יוסף ערה ועדה לחיים חדשים. המחזור "שירי הזדקנות" פותח בתיאור החלקים הלא נעימים של הזקנה, ומתקדם בהדרגה לצד המואר והיפה, שעליו אין מרבים לדבר. הנה שניים מהשירים הראשונים בסדרה הזאת:

כְּשֶׁאַתָּה מִזְדַּקֵּן

 כְּשֶׁאַתָּה מִזְדַּקֵּן

הָאוֹתִיּוֹת מִטַּשְׁטְשׁוֹת

וְאַתָּה שׁוֹכֵחַ יוֹתֵר וְיוֹתֵר

דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְחֻבָּרִים –

שְׁמוֹת מִשְׁפָּחָה, מִסְפַּר הַקּוֹד הַסּוֹדִי,

לְאָן הִתְכַּוַּנְתָּ וְלָמָּה,

וּמִי זֶה הָיָה שֶׁהֵאִיר וְקוֹרֵא

בְּקוֹל רַךְ רַק לְךָ.

 

אוֹךְ, נֶעֶלְמוּ הַמִּשְׁקָפַיִם,

אָבְדוּ הַמַּפְתְּחוֹת,

נָמַסּוּ הַשֵּׁמוֹת הַיְּדוּעִים,

וְהַמְּקוֹמוֹת – הֵיכָן?

נָפְלוּ לְתוֹךְ חֹרִים שְׁחֹרִים

שֶׁנֶּחְרָכִים בְּרֹךְ בְּמַפַּת הַדְּבָרִים.

 

אבל השיר השמיני במחזור הוא מלא יופי ואור ומוסיקה:

זִקְנָה הִיא יָד אֲרֻכָּה מֻנַּחַת

עַל שַׁד הַקְּלִיד הָרָפוּי.

 

זִקְנָה הִיא מִרְוָח

 

כְּמוֹ בְּפוּגָה שֶׁל בַּךְ, לֹא צָפוּי,

בֵּין הָעַכְשָׁו לַאַחַר-כָּךְ.

 

זִקְנָה הִיא לֵדָה

שֶׁל זְמַן רַךְ וְשָׁפוּי.

 

הִיא הַצְּלִיל הֶחָבוּי, נְטוּל-קוֹל

בֵּין לֹבֶן הַלָּה לְבֵין לָה-בֶּמוֹל

 

שָׁחֹר, מְצַפֶּה לְיַד הַפְּסַנְתְּרָן

הַשּׁוֹהָה בַּמִּרְוָח שֶׁבֵּין שָׁם לְכָאן.

חמוטל בר-יוסף  נשארת צעירה בלבה לנצח. נראה נא  מה היא כותבת על גופה:

מָה יָפֶה הוּא  הַגּוּף הַחַי, הַחַמִּים,

וְכַמָּה מֻפְלָא חֻמּוֹ, שֶׁמִּדָּתֹו שָׁוָה

[...]

אוֹדְךָ, גּוּף חַי וּבָרִיא !

[...] "הָעִקָּר הַבְּרִיאוּת?!

לָעַגְתִּי...בְּאָזְנִי אִמִּי, שֶׁיָּדְעָה:

יֵשׁ לָהּ בַּת צְעִירָה וְטִפְּשָׁה.

כָּל שִׁנֶּיהָ נָשְׁרוּ מִיָּד אַחֲרֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי,

 כָּךְ סִפְרָהּ לִי חֲזֹר וְסַפֵּר.

אִמָּא, אֲנִי בַּת שִׁבְעִים, וּבְפִי כָּל שִׁנַּי!

שִׁנַּיִם שֶׁלִּי, תּוֹדָה שֶׁנִּשְׁאַרְתֶּן אִתִּי! 

נושא הזקנה והמוות העסיק את המשוררת מראשית דרכה, והשירים על נושאים אלה מופיעים יותר ויותר החל מן הספר "לילה בוקר" (2000), וגם בספר "הבראה". בדרך אל ה"הבראה" המשוררת מבקשת להיות מודעת למצבה בכל הֶקְשֵׁר,  גם בהקשר  למותה העתידי. היא רואה את מותה  מתחיל לא מעצם גופה, מאיבריה השונים; חששה איננו מחידלון איברי ההפריה דווקא, או מכישלון הגפיים או העור, אלא מחידלון הכוחות הקוגניטיביים ו[אולי גם]  האמוטיביים. ("הבראה", עמ' 47),  חידלון האישיות. השיר שלאחריו, "כשאתה מזדקן" (עמ' 49) עוסק בזקנה, במוות ובאי-אפשרות למנעו, בפחד מפני מבשריו,  מפני הזקנה הקרבה, אך הוא מסתיים בשורות "וּמִי זֶה הָיָה שֶׁהֵאִיר וְקוֹרֵא/בְּקוֹל רַךְ רַק לְךָ". זהו קולו של המוות.

 המשוררת חוזרת אל מוטיב הזקנה בקובץ ""לילה, בוקר"", בשורה של שירי הזדקנות, כגון בעמ' 9, בשיר "מתנה": "וְשָׁאַלְתִּי מַדּוּעַ נִבְצַר מִטֶּבַע הָאָדָם/לִהְיוֹת מְפֹאָר כַּעֲלֵה הַגֶּפֶן/ כַּאֲשֶׁר הוּא מִזְדַּקֵּן/ אוֹ חוֹלֶה/ עֲלֵה הַגֶּפֶן שָׁתַק, לֹא מְגַלֶּה…".  על האי-נעימויות הקטנות המתלוות לפחד מפני הזקנה מספרים השירים הראשונים במחזור "שירי הזדקנות".

בעיית הזקנה מוסיפה להעסיק את המשוררת בשירים נוספים. היא מבקשת אותנו: "הַבֵּט בָּאִישׁ הַמִּזְדַּקֵּן, הַמִּתְקַמֵּט:/ הָאִם נִשְׁמָתוֹ גַּם הִיא נִמְעֶכֶת/…כְּמוֹ נְיָר מְיֻתָּר/אוֹ שֶׁהִיא…נִהְיֵית שְׁקוּפָה וּמְאִירָה וּמְלֵאַת סוֹדוֹת…": יש מין תמונת הזדככות בשורות אלה המיוחסות לגיל המתבגר. כי הנה הזקנה עשויה שתהא מלווה בחכמה, כחכמת הסיני הזקן (וראה שם, עמ' 47); כי הזקנה עשויה להיות "לֵידָה/ שֶׁל זְמַן רַךְ וְשָׁפוּי" (שם, עמ' 48).

כי, כידוע,   מול הזקנה – המבשרת, בהכרח, את הנבילה ואת המוות – הרי טבעו של העולם שיש בו התחדשות: הפרי מכיל בתוכו את הגרעין:  "רְאֵה, בְּעֹמֶק הַתַּפּוּז מִתְעַגֵּל הַפְּרִי./ בָּרֶחֶם שֶׁל הַיַּלְדָּה יֵשׁ יֶלֶד". ("לילה, בקר", עמ' 22) ועוד נחמה: "כְּמוֹ הֶעָלֶה הַזֶּה [שאולי חוזר אל עלה הגפן שבשיר  בעמוד הקודם]  הַגָּבוֹהַּ/ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹשָׂה אוֹתוֹ  שָׁקוּף לְגַמְרֵי/…וְיוֹצֵאת מִצַּד הַצֵּל [הוא החידלון] /, כְּמוֹ הֶעָלֶה הַזֶּה, הַמְּטֹרָף מֵרֹב זֹהַר/ שֶׁלֹּא מַפְסִיק לְנַצְנֵץ בַּשָּׁמַיִם/ שֶׁאֵינֶנּוּ חָדֵל/ גַּם בְּגַל הֶעָפָר הַזֶּה תִּזְכֹּר/ שֶׁכְּמוֹ הֶעָלֶה הַזֶּה בָּאוֹר". השיר מסתיים, אך המשוררת  אינה מסיימת את המשפט, שהרי הוא ברור: גם אם נצא בצד האפל, עוד נוכל לזכור את רגעי האושר של החיים  ("לילה, בקר", עמ' 25)

ובינתיים עוד יש חיים;  והם נמצאים מלאי אור למשוררת. כך  "עַכְשָׁו הָאוֹר שָׁב וּמְמַלֵּא אוֹתִי/ מְחַמֵּם אֶת הַחֲלָקִים הַכְּחֻלִּים שֶׁל הַלֵּב/…הָאוֹר מַנְשִׁים אוֹתִי בִּשְׁמוּעָה/ חֲדָשָׁה בִּדְבַר  אַהֲבָה" (לילה, בקר,  עמ' 26). התשובה לשאלה: מה טעם החיים? ניתנת בשיר הפותח במלים "אם תעמוד על ההר". (שם, עמ' 21). בעמדך  על ההר, אם אתה שואל "למה?" לא תקבל תשובה מאיש. במקומה "אַל תָּזוּז/ עַד שֶׁיִּבְקַע בְּכַפְּךָ/ גּוֹזָל רַךְ, מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים".  זוהי תמונת תשתית, החוזרת גם בשיר "פתאום במרפסת" (עמ' 75) "הַיְּכֹלֶת לְרַחֵם עַל גּוֹזָל זָר, אֲפַרְפָּר". הדחף והיכולת לרחם הם סימן של חיים, הם סגולה נגד הייאוש והמוות.

"סונט הגמלאות" ("הבראה", עמ' 50) הוא שיר סיכום ופרידה, הפותח במלים   "כשאצא  מהחיים לגמלאות".  אזי חדלות החובות,  אין האדם נחוץ, כביכול,  יותר לאיש. כאסקימוסית זקנה  המושארת על הקרח, היא תחיה את שארית חייה; עם שני כריכים היא תושאר שם, עם שימורי בשר, צידה לדרך הגדולה.  אז היא תוכל – ממשיכה היא לתכנן את חייה   -  ללכת  ולהיפרד מנופיה האהובים, החרוטים על לבה מאז ימי הילדות: מעל הר תבור, אחד ה"ג'בלאות", היא תוכל להתבונן  בברֵכות הדגים למטה, באפור-הירוק של הירדן,  בכינרת,   בעמק יזרעאל שטוף האור.

המוות הוא הנושא גם בשיר "זֶה כְּמוֹ הַמּוֹרָד לַיַּרְדֵּן" ("הבראה", עמ' 51, השיר  מוקדש לנעמי שמר). המשוררת מדמיינת שעם מותה תתחבר שוב  עם נוף  העמק והירדן של ילדותה: "זה כְּמוֹ הַמּוֹרָד לְיַרְדֵּן/מָלֵא נוּרִיּוֹת וְדָם הַמַּכַּבִּים הָמוֹן./ וְהַמּוֹרָה אֵינָהּ. וְהַיְּלָדִים אֵינָם/ אֲנִי לְבַד. . כָּאן יֵשׁ רַק אֵין..../ ".  

שורה של אפיטפים (שהופיעו   גם בספר נפרד) הם, למעשה, סדרה של כתובות מחורזות על מצבתה של המשוררת. בשירים אלה – המצאה מיוחדת של המשוררת בה היא מבכה את עצמה  כביכול אחר מותה - וסוקרת – כמעט כתבתי- נותנת סנוקרת לחייה.   היא נותנת מכות גם לעצמה -  "לא רצתה, או לא יכלה להיות שייכת: היתה לרוב אישה כועסת,  היתה סוררת ומורה: "באופן עקרוני עשתה את ההיפך/ולא חשוב  ממה".   וכו: היא מונה באפיטף את מעלותיה,   משרטטת ומסכמת  את אישיותה ואת חייה: המרדנות, נטילת האחריות על חייה, העצמאות,  הכישלון בחיי המשפחה, עבודת ההוראה. והסיכום? "מִשּׁוּם מָה הָיוּ חַיֶּיהָ/מְשֻׁבָּשִׁים בְּלִי תַּקָּנָה". ואם אמנם בחיי כל אדם זה כך,  היא נוטלת כאן את היכולת לעמוד ולהביט בפני כל אלה.

המצב הישראלי

גם בשיר תהיה לנו מדינה מתהדהדים חוויות,  זיכרונות ילדות (על ילדה שתיק בית הספר שלה שימש כ"סליק" לכדורים מוברחים; ילדה שחוותה את הקמת המדינה בראיית הגופה הראשונה של  המאורעות, גופת נהג מכונית החלב  ביהוד שנורה בידי    מרצחים ערבים:  ילדה שחוותה את העלייה הגדולה טרם קליטתה בראותה את גון שמלתן  של עולות צעירות הרוקדות בחוצות  ביהוד).

ותיפקחנה עיני הנערה לביקורת חברתית – בבית הספר,  שבין ההורים. ("הבראה", עמ' 16) – על חברה צורחת, צורכת,  ביקורת אופי, ביקורת על אנשים שעיקר עיסוקם בהשמצת האחד את רעהו. על הנפש המבריאה להתנתק גם מתענוגות מפוקפקים אלה כדי לשוב לשיווי משקלה הפנימי.

שירי דיוקן 

חמוטל בר-יוסף מציירת בשיריה פורטרטים של הוריה, של עצמה בתקופות חיים שונות, של ידידים ומכרים, של אנשים שסבבוה או שחלפה על פניהם, ושל זמרות ומשוררות שהכירה (אהובה עוזרי, זלדה, לאה גולדברג, אולגה סדקובה).  עובדה זו מעידה על היחס העמוק שלה לבני אדם ועל האופי האנושי מאד של שירתה. "השירה היא  לא הענין החשוב ביותר – האנשים הם המעניינים" – אמרה המשוררת בריאיון עם  אביחי קמחי ("דברים יפים" על חוויית הקריאה של הספר "מוסיקה", פסיפס 88). ובדומה לכך בריאיון עם שושנה ויג (אימגו מקוון 24, אוגוסט 2005): "הייתי רוצה לחיות  בסביבה של אנשים טובים,  מאירי פנים  ונעימי הליכות  בעיניי.  הסביבה  האנושית חשובה לי  יותר מהנוף".  והיא מוסיפה שם, לשם איזון: "פגשתי אנשים כאלה במקומות רבים בעולם, אך אינני בטוחה שאילו הייתי חיה במקומות הללו לאורך זמן לא הייתי מגלה את הצדדים הפחות יפים  של האנשים החביבים הללו".

עולמה התרבותי

נסכם מעט מהנאמר: חמוטל בר-יוסף היא אישה משכילה, בעלת תואר פרופסור מן המניין לספרות, מחברת ספרי מחקר רבים. כיצד משתקפות עובדות אלה  בשיריה?

חמוטל בר יוסף היא צברית, כתיבתה וחייה  ספוגים בתרבות העברית. כפי שהיא עצמה מעידה – היא בת מעמד הפועלים: היא גדלה בקיבוץ שחרת על דגלו את האמונה בסוציאליזם, וכמובן הציונות (וראה שירה שִׁעוּר זֶהוּת, "שריקה", עמ' 62).  מהוריה ירשה זיקה לתרבות הרוסית והיא למדה את השפה והתרבות וכותבת מאמרים וספרים בנדון. בהתאם לכך היא קרובה  לכתבי סולובייב ( שם לא מוכר כל כך בישראל), לפושקין ואחמטובה (ראה תרגומיה מהם ב"לילה, בוקר"): היא גם קרובה – החל משירה הראשון שהתפרסם ב"משא"- לתרבות הדקדנס וכותבת על ז'אנר ספרותי זה. קרובים לליבה דמויות תרבות, עליהם היא שרה ואותם היא מזכירה בשיריה – וכמובן בספריה: זלדה, לאה גולדברג, א. ד. גורדון, ועוד רבים. נדמה, די בטעימה מעטה זו מעדויות לטעמה התרבותי כדי לאפיין, ולו במעט, את עיקרי המיליה התרבותי הָאוֹפְפָהּ – ליד היותה אם, אמנית, מרצה, אשת תרבות.

על עולם  תרבותי זה  מעיד גם שירה "ספרים מיותרים" ("שריקה", עמ' 25) (העונה, אגב, גם לשאלה מה קורה לתרבות עם השנים?).

ספרים מיותרים 

אֶת הַסְּפָרִים שֶׁנַּעֲשׂוּ מְיֻתָּרִים בְּעִדָּן הָאִינְטֶרְנֶט

הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה הָעִבְרִית, שֶׁאָבִי קָנָה כֶּרֶךְ-כֶּרֶךְ

וְהִנִּיחַ בִּזְהִירוּת עַל  מִזְוָדָה שֶׁשִּׁמְשָׁה  כְּמַדָּף,

עוֹד טֶרֶם הָיָה אָרוֹן סְפָרִים בַּדִּירָה הַשְּׂכוּרָה;

קוֹנְקוֹרְדַּנְצְיָה כְּבֵדָה שֶׁנָּשָׂאתִי אֵלָיו כְּמוֹ סֵפֶר תּוֹרָה

בִּזְרוֹעוֹת שֶׁל יַלְדָּה שְׁמַנְמַנָּה וּתְמִימָה;

לֶקְסִיקוֹן סוֹפְרִים רוּסִים שֶׁהִגִּיעַ אֵלַי

 

בְּמַחְתֶּרֶת, כֶּרֶךְ-כֶּרֶךְ, בִּידֵי יְדִידִים מְטִיבֵי-טוּס –

אֶת כֻּלָּם הֵסַרְתִּי הַיּוֹם מִמַּדָּפֵי לִבִּי

וּנְשָׂאתִים  הַחוּצָה, לָרְחוֹב,

כְּמוֹ שֶׁמַּשְׁלִיכִים  מִן הַבַּיִת

הוֹרִים זְקֵנִים.

ספק אם מיצינו בכך את כל הנוגע לשאלת עולמה התרבותי של חמוטל בר יוסף. לא נגענו בעצם הארודיציה הספרותית בה היא מצוידת למכביר: לא נגענו בהשכלתה המוסיקלית – ( היא למדה לנגן בפסנתר ומנגנת  - כחובבת, או מקצוענית?) בחליל (כעדותה על כך בריאיונותיה).– כפי שכבר נאמר בפתיחה – זו אישה   בעלת מכלול התעניינויות ופניות בחיים, אשת תרבות רבת פנים, שעיקר זיקותיה – ליד השירה והמוסיקה, הדעת והחוכמה - אל האדם.

חלק ב: אמנות הכתיבה של חמוטל בר-יוסף

מה הופך את הדיווח על החיים למרתק, נוגע ללב ומרחיב את הדעת בשיריה של חמוטל בר-יוסף?

ראשית, היכולת לעצב תמונת מציאות או סיפור מוחשיים, כאשר  עוקץ השיר בדרך כלל בסופו.  תמונת המציאות עצמה היא לעתים מאד ריאליסטית. גם כשמתואר חלום התמונה מצוירת בצבעים ריאליים, כמו בשיר "חלום": "וְהָיִיתִי מֻטֶּלֶת בְּתוֹךְ עֲרֵמַת חִתּוּלִים וְתַלְתַּלִּים/ שֶׁל קְלִפּוֹת תַּפּוּחִים וְהָיוּ עָלַי /זוֹחֲלִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים/ וְהָיִיתִי רַכָּה וּמְאֻשֶּׁרֶת" ("השתוות",  עמ' 256).  תמונת המציאות עצמה הופכת לעתים למאגר של דימויים, השאלות ומיטונימיות.  כך יחסי הקירבה שיש בה ריחוק בין בעל לאשתו  מיוצגת על  ידי קרבת הסכין והמזלג זה לזה על השולחן במטבח.  ידידה יצחקי ציין ש"רבים מהשירים, על אף רצינות נושאיהם, כתובים בנוסח היתולי,  תוך שימוש בדימויים  מפחיתים (devaluating) ובזיקות הבנויות על פרופורציה מעוותת, מלעיגה" (יצחקי). כך גם דימוי הבעל והאישה כסכין ומזלג: מלבד ההתאמה הברורה ביניהם, הם גם אלמנטים מנוגדים זה לזה, אלמנטים נלחמים זה בזה שקרבתם זה לזו מסוכנת.

אבל לעתים התמונה היא דמיונית, אגדית, ולעתים היא מעוותת וגרוטסקית. יש שהיא מדמה את עצמה למפלצת. למשל, בשיר  כאשר ("השתוות", עמ' 151) היא זקנה-מכשפה, שגרה ב"בית העשוי עוגות ותינוקות", והיא עומדת לבלוע את ילדיה. יתר על כן, רחמה הוא התנור בו הילדים נאפים עד שהם מוכנים  לצאת לעולם.  היא תטפל בהם "עַד שֶׁיֻּסַּק הַתַּנּוּר", או, רחמנא ליצלן, לא תאכל  אותם אלא לאחר מכן, כשכבר "הַקַּיִץ הוֹלֵךְ וְנִגְמַר. הַתְּמָרִים./ [כש] הַיְּלָדִים כְּבָר שֶׁחוּמִים וּדְבִיקִים לְמַאֲכַל/צִפֳּרִים, פַּרְפָּרִים." (שיר סתו, שם עמ' 168). בכוחה של המשוררת לשלח את דמיונה חופשי על פני שדות פראיים. זה בולט במיוחד בשיר במיטה שחורה.

בספר "לקחת אויר" (עמ' 26)  מופיע שיר המתאר תמונה סוריאליסטית לגמרי:

מִבֵּין הַסְּדָקִים שֶׁל הָרִצְפָּה/בַּמָּקוֹם שֶׁבָּלָטָה אַחַת שְׁבוּרָה קְצָת/רָאִיתִי יוֹצֵאת אֶצְבַּע. / אֶצְבַּע אֶצְבַּע /מִיָּד צָחַקְתִּי בְּקוֹל רָם./

אַחַר כָּךְ נִבְהַלְתִּי לוֹמַר:/מָה אַתְּ רוֹצָה שֶׁאֶעֱשֶׂה בָּךְ?/ רְצוֹנֵךְ לְקַבֵּל רְשׁוּת דִּבּוּר/ כִּי לֹא שָׁאַלְתְּ שׁוּם שְׁאֵלָה. /רְצוֹנֵךְ שֶׁאָשִׂים עָלַיִךְ טַבַּעַת/הֲרֵי אֲנִי כְּבָר נְשׂוּאָה./ רְצוֹנֵךְ שֶׁאֶמְצֹץ/הֲרֵי אַתְּ מְיֻבֶּשֶׁת./ אָז שָׁמַעְתִּי קוֹל שֶׁל אַבָּא /  מְדַבֵּר אֵלַי מִתּוֹךְ קִבְרוֹ;/ כַּלָּה\ כַּלָּה, לָמָּה אֶת בּוֹכִיָּה?/ רַק מַרְאִים לָהּ אֶצְבַּע וְהִיא צוֹחֶקֶת.

נראה שהיא מארחת כאן בין שורותיה את סיפורו של גוגול, "החוטם", שבו חוטם בודד יוצא לטייל ולערוך עסקיו. כאן אצבע בודדת בוקעת מתוך האדמה – והמשוררת, שהיא, כאמור, מורה במקצועה,  מתייחסת אליה כאל ילד, כאל אחד מתלמידיה בכיתה. היא מתייחסת אליה כאל יצור חי ושלם, תלמיד המבקש לשאול שאלה. אין היא יודעת להחליט – אולי אין זה תלמיד בכיתה אלא סתם אצבע המבקשת שישימו עליה טבעת נישואין? והרי המורה כבר נשואה. והאלוזיה הילדותית ביותר, - זו אצבע למציצה.

דימוי-אימים  של זקנה מלווים את המשוררת מאז ראשית שירתה. כך מצטיירת האם בשיר כשאני מביטה בך: "הוֹי, אִשָּׁה גּוּצָה, מֻכְתֶּמֶת, נְפוּלַת לֶסָתוֹת, [...] עֵינְךָ הָאַחַת יְרֻקָּה, וְהַשְּׁנִיָּה סְגֻלָּה/כֵּהָה"  ("ובצפיפות",  עמ' 6).  ובשיר אחר: " כְּשֶׁהָיִיתִי בַּתִּיכוֹן נִשְׁבַּעְתִּי/ אֶתְחַתֵּן וְלֹא אֶרְאֶה לְעוֹלָם/ אֶת פָּנַיִךְ הַמְּקֻמָּטִים" (כשהייתי בתיכון, "השתוות", עמ' 233). על עטיפת ספרה של המשוררת "הלא" רישום של אנה טיכו: דיוקן פני אישה המקרינה את היותה "חֲמוּצָה  וְחִוֶּרֶת  וּנְחוּשָׁה/", הֲדוּקַת לֶסֶת" ("ובצפיפות", עמ' 12).  האישה הזאת – שהמשוררת לא הכירה אלא מהרישום של אנה טיכו - מתוארת בשיר "רישום" (תערוכת דיוקנים עמ' 23).  באחד מהשירים המתארים את מצב השכול כתבה: "הַנָּח לִי  לְהֵרָאוֹת זְקֵנָה וּמְכֹעֶרֶת/ וַאֲפֹרָה לְעוֹלָם/ לֹא תִּהְיֶה לִי תְּשׁוּקָה תָּמִיד [...] אֶסְתַּכֵּל כָּךְ בְּעֵינַיִם   מִּתְפּוֹרְרוֹת/ אֶל  מַה  שֶּׁרוֹחֵשׁ  כִּמְדֻמֶּה".  ("השתוות", עמ' 257).

כאמור, אחד המאפיינים הבולטים של שירת חמוטל בר-יוסף הוא המוחשיות, החושניות, החשיבות של הגוף, על כל צדדיו ופגמיו.  קרבה מיוחדת נודעת למשוררת ולתפקודיו החיצוניים של הגוף ("הבראה", עמ'  6, 10, 20, 25 ועוד), לידים העושות במלאכה, המלטפות, המלאות כל כך הבעה  ל"אצבעות המטפטפות", לריחות הגוף,  כולל "ריח בתי השחי" ("הבראה", עמ' 21). בשיר אודה לגוף כתבה: "מָה יָפֶה הוּא הַגּוּף הַחַי, הַחַמִּים, וְכַמָּה מֻפְלָא חֻמּוֹ..." ("שריקה", עמ' 20). הקורא בשיריה מכיר  בכך שגם אם המשוררת היא פרופסור, הרי  היא אישה, וחשוב לה מראיה, דמות גופה. 

 חמוטל בר-יוסף אינה נרתעת מהצדדים המכוערים של הגוף.  ב"אודה לגוף" היא מצרה על רגליה, שלדעתה הן עבות. רגליה העבות נזכרות כבר בשיר המוקדם שולחן מטבח: "גם אני רואה את רגליו  העבות" ("השתוות", עמ' 141).  דוחה למדי גם תיאור דיוקנה העצמי ככלבת האטליזים ("השתוות", עמ' 272); נדמה, המשוררת עוסקת פחות במלבב, במקרב, במעלה ריח טוב;, במה שנקבע על ידי מבקרים בעבר כמטרת האמנות, שהיא חיפוש היופי ומתן ביטוי לו, ויותר בדוחה. זה האחרון עובר שלבי ביצוע שונים;  מתייחס כמובן בעיקר  לתוצרי הלוואי השונים  של הפיסי וגופני; בבעיות עיכול, אכילת דברים בלתי-ראויים,  חצי-מבושלים,   או שאינם ראויים למאכל, או שאינם ראויים למאכל אדם מבוגר; או אף למגעים בין גופים שאין  מגע ראוי ביניהם, ולו בדמיון .

יש בכך משום הפתעה, כי הרי מי שניגש אל כתבי משוררת מצפה לעדינות יתירה, להימנעות מוחלטת מכינויי פעולות גופניות וחלקי גוף אינטימיים בשם. חס מלהזכיר שלאישה אברי גוף צנועים או בולטים יתר על המידה. לנשים אין הדבר יאה, על כל פנים לא לפי המקובל באסתטיקה שירשנו מדורות קודמים, עד סוף המאה התשע-עשרה, כאשר פרצו לספרות הנטורליזם והדקדנס הבודלרי.

מפתיע למצוא תיאור מיני של גוף אחיה מנקודת מבט של ילדה בת שבע: "בַּל אֶרְאֶה בְּזֵינוֹ / תַּרְמִילוֹ הַצְּבָאִי תַּחַת מִטָּתִי/ הֲנִיחוֹתִי אָזְנָיו עַל פִּטְמוֹתַי הַשְּׁטוּחוֹת/ לְהֵינִיק אוֹתוֹ עִם בּוּבָּתִי" ("רק הירוק", עמ' 7).  החוויה הזאת מקבלת פיתוח מדהים יותר בשיר "במיטה שחורה" (שנדון לעיל).   יש סמלים אחדים החוזרים ועולים  בשירים – כגון הידיים, האצבעות, החליל, החלב.  הסמל האחרון רב כוחו דווקא כאשר הוא  מתייחס לאהוב. ("הבראה", עמ' 28, 63, 68).

שנית, העמדה הרגשית והפרספקטיבה המחשבתית שמהן נשקפים האירועים והתמונות. רבים מהשירים מספרים על קשיי חייה, אך המשוררת עוברת  על הקשה והמר ומחליקה אותו  כאילו היה הדבר הקשה אחד מן הדברים הקלים, המובנים מאליהם, הטבעיים. היא שואפת ליצור רושם של טבעיות וקלות בכתיבתה. ואמנם השירה היא בשבילה בראש ובראשונה משחק. בריאיון עם שושנה ויג, לשאלת המראיינת היא אומרת: "השירים נכתבים במצב של מנוחה או רווחה. זה יכול להיות תוך נהיגה במכונית בדרך ארוכה (לבד) או   לפני שינה, וכו'. ...במצבים האלה צפים דברים, והנשמה מתחילה לשחק..."  (פסיפס מס' 62).

ראויים  במיוחד לציון  האירוניה העצמית וההומור שבו ספוגים השירים. הוא מתבטא, בין השאר, בשפת דיבור צברית ובביטויים  הקרובים  ללשון הילדים -  כגון  בשיר "כשאני נשארת לבדי": " [...] כשאני נשארת לבד אין לי אני/בכלל , יש לי רק אין זה/ ואין ההוא ואהה/ וכל אחד אבן עלי", זאת בצד ביטויים ספרותיים גבוהים כגון "כוחותיי [...] אוזלים אותי חלולה". ("השתוות", עמ' 34: ר"ל – עוזבים אותי ).  דוגמאות נוספות לשימוש בעגה ושפת ילדים: "ממזמן" ("השתוות", עמ' 277), "מבסוט מגלים" (שם, עמ' 75).  

בירור עובדות חייה הופך לעתים לדו"ח על מצבו של האדם בדרך ל"הבראה". אין האדם עץ השדה – קובעת המחברת  ומבררת לעצמה עובדות בסיס  -  שהרי העץ אינו סובל מנדודי שינה כמו האדם.  

הדו"ח לבירור מהות האני וחוזקו בעולם נמשך בתיאור ההיסטוריה המשפחתית.  חלק מה"הבראה" האמורה הוא בירור שורשינו.  בירור זה מצטיין בשפה מדויקת, באמירות ענייניות, בציון עובדות השואף למסירה עובדתית יבשה כמעט.  ציוני העובדות בסוף כל פרק   - השיר מחולק לפרקים - מצטיין אף הוא ביובש, כדי לא לקלקל את השורה. אין כאן עוקץ  שבכוחו להטות את הנאמר לפניו לצד מסוים, לפי הערכה או דעה מסוימת: ניקיון כפיה של המשוררת ניכר בציוני עובדות אלה, שמשמעותן וערכן בתוך עצמן ואינן מבקשות להטות את כף שיפוט הקורא  לצד כלשהו. ואמנם  הן נוהגות,  ולו במעט,  כדגים שהוטלו אל היבשה, נושמות  עדין, אך אינן יכולות להתקדם לכוון כלשהו.

 לדברי המשוררת  "מתעסקים יותר מדי עם הסגנון, ופחות מדי  עם מה שהשיר אומר,  ואם הוא אומר את זה בעדינות  ובחכמה או בפשטות ובגסות.[...אני]  לא רוצה שום תחכום-יתר סגנוני". מאידך, היא אומרת שם : "אני רוצה לעשות עבודה עדינה. אני מעריכה עדינות ורוצה לייצר אותה, אבל רוצה שהשיר יהיה גם עדין  וגם חזק... לא יודעת אם יוצא לי  לפעמים".  (בריאיון עם שושנה ויג, פסיפס 62) 

ברשימה על הספר "לקחת אוויר" (1978) כתבה זיוה שמיר כי "לחמוטל בר יוסף כישרון רב לסימולציה של לשון הדיבור", כמו גם של לשונות אחרות -  של המורה, של אישה עממית וכיו"ב, ובמיוחד לשפת ילדים ("אוויר+מים+כאב+שירה", מעריב, ספרות, 16.3.1979, עמ' 47). דוגמה לכך "מאחורי מלפניי ומצדדי/את נגלית" – לשון הלקוחה ממשחק המחבואים של ילדים.  גם כותרת הספר, "לקחת אוויר", היא צירוף מלשון הדיבור, שיש לו כמה שכבות משמעות. דוגמה יפה נוספת היא השיר "המלכים":  "הַמְּלָכִים שֶׁעָלוּ וְיָרְדוּ בֵּין הַפְּרָקִים/ הָיוּ שׁוֹכְחִים וּמְבַלְבְּלִים אֲפִלּוּ/אֶת הַשּׁוֹשָׁלוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה/שֶׁנִּכְנְסוּ אַחַת לְתוֹךְ הַשְּׁנִיָּה וְהִסְתַּבְּכוּ/ עִם הַבְּרֹגֶז וְעִם הַשֹּׁלֶם שֶׁלָּהֶם".   (השתוות עמ' 201) השימוש בלשון ילדים אופייני לשירים המשחזרים חוויות ילדות , או מצבי נפש והתנהגות ילדותיים . שימוש במלות קריאה מחזק את הרושם של לשון דיבור : " וְאֵין הַהוּא וַאֲהָהּ ("השתוות", עמ' 34);  "אֲהָהּ! בַּרְבָּרִים! עֵרֶב  רָב!" ( שם,  עמ' 37); "אוֹךְ, נֶעֶלְמוּ הַמִּשְׁקָפַיִם...". (שם, עמ' 274) 

מצד שני, יש לה גם כישרון בולט להיתוך יסודות לקסיקליים. היא כותבת: "כשאני נשארת לבד כוחותי נוזלים"– במקום "אוזלים", ובהמשך השיר כוחות אלה "אוזלים אותי",  קרי: עוזבים. ("השתוות", עמ' 34).

 היא משתמשת בביטויים מלשון דיני אישות, מההמנון הלאומי לשון המקרא ועוד. יש והמחברת  לוקחת חופש מהאמירות הרציניות ומשתעשעת מעט במשחקי מלים תוך השיר: "שיר השרירים".

שירת חמוטל בר-יוסף נוקטת בכל האמצעים הפרוזודיים שניתן להעלותם על הדעת במסגרת השירה המודרנית. ראוי לשים לב לקשריה של המשוררת למוסיקליות של הלשון, לקולות, להגאים של השפה.  לשונה אינה מקפחת את מקומן של האליטרציות והמצלול  גם בשירים שאין  בהם אין חריזה.  יש לה שירים מחורזים  ושירים בקצבים חופשיים, בחריזה ספורדית, או כזאת שקבעה לה לחוק  לחרוז  רק את שתי השורות האחרונות של הבית; יש שירים עם מצלול ושירים עם משחקי לשון, כמו גם בלי אלה או בלי סממנים  פרוזודיים כלל. יש גם שירים שלכל אורכם מבריח אותם חרוז אחד, כך בשיר מנואט, שיר על הנעורים הבלתי-מנוצחים, גם בעת זקנה, הכתוב במתכונת פרוזודית שמחקה את הצורה המוסיקלית של ריקוד המנואט:

יַלְדֵי אָבִיב

כְּשֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בַּגִּנָּה

אַל נָא תָּשִׁירוּ לָהּ וְאַל תִּשְּׂאוּ קִינָה.

אַל תִּשְׁאֲלוּ אוֹתָהּ אִם יִצְמְחוּ עָלִים וְאֵימָתַי הַפֶּרַח.

יוֹדְעֵי דָּבָר אָמְרוּ שֶׁצּוּרָתָם שֶׁל הַפְּרָחִים נוֹבֶלֶת, מִשְׁתַּנָּה,

אֲבָל הַמַּנְגִּינָה תָּמִיד נִשְׁאֶרֶת בַּגִּנָּה.

עַל כֵּן כְּשֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בַּגִּנָּה, יַלְדֵי הַקַּיִץ, אֲהוּבַי שֶׁלִּי,

אַל נָא תָּשִׁירוּ לָהּ וְאַל תִּשְּׂאוּ קִינָה.

וְאִם תִּרְאוּ אוֹתָהּ נִשְׁעֶנֶת עַל מַקֵּל זִקְנָה

וּפִיהָ קְצָת פָּעוּר וְהִיא מַאֲזִינָה

לִבְקִיעַת סְדָקִים בַּאֲדָמָה דְּשֵׁנָה וּמוּכָנָה לַחֹרֶף  

אַל נָא תָּשִׁירוּ לָהּ וְאַל תִּשְּׂאוּ קִינָה. אִמְרוּ כִּי אַהֲבָה הִיא.

אִמְרוּ כִּי אֵין לָהּ תַּקָּנָה. ("השתוות", עמ' 270)

בשיר דיוקן יש חזרה על חרוז מבריח לאורך 8 מתוך 11 שורות:

בְּמִסְגֶּרֶת, תָּלוּי עַל הַקִּיר הַמֻּכָּר

קָבוּעַ מוּל הַשֻּׁלְחָן  דְּיוֹקָנוֹ בְּשָׁחֹר וְלָבָן.

שְׁנֵי קְמָטִים מֵהָאַף בּוֹנִים  לַשְּׂפָתַיִם גַּג צַר.

אִישׁוֹנִים זוֹחֲלִים אֶל  מִתַּחַת לְמֵצַח קָצָר.

הָעֵינַיִם – שְׁנֵי עֶלְבּוֹנוֹת כְּמוֹ דְּלָיִים כְּבֵדִים בְּקוֹלָר

נִשָּׂאִים בִּדְמָמָה (שֶׁלֹּא יִשָּׁפֵךְ דָּבָר)

עַל מֹאזְנֵי קֶמֶט  בְּשֹׁרֶשׁ הָאַף שֶׁכִּמְעַט

כּוֹרֵעַ, כִּמְעַט קוֹרֵא: אֲנִי תֵּכֶף נִגְמָר!

וְרַק הַמִּסְגֶּרֶת, בְּבוּז נִסְתָּר

מְחַבֶּקֶת אֶת כָּל הַתְּמוּנָה וְשׁוֹאֶלֶת:

צֶדֶק, לָמָּה תָּמִיד אַתָּה כֹּה מְמֻרְמָר? ("השתוות", עמ' 59).

השימוש במצלול אינו משחק לשם משחק, אלא אמצעי לביטוי מצב רגשי. למשל, צלילי ש' וב' רפויה משדרים מצב של רפיון ושלווה: "מיושבת בשברולט...שנושבת..." ("השתוות" עמ' 29). בהקשר מסוים צלילי העיצור צ' מבטאים מצוקה:  "כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֲנִי מְצוּצָה וְרוֹצָה לָמוּת/לְהִתְעַטֵּף בְּנוֹצוֹת הַפּוּךְ שֶׁל הַחֲשֵׁכָה/לִשְׁקֹעַ בָּהּ כְּמוֹ צוֹלֶלֶת רְצוּצָה/וְלַעֲצֹם אֵת עַצְמִי בְּשֵׁנָה". ("השתוות" עמ' 34). ובשיר אחר "בִּצְרֹחַ רַחְמֵךְ הַצַּר בְּצִירַיִךְ" ("השתוות", עמ' 44).  ובשיר מוקדם מתוך "לולא היה עלי למהר" "בִּמְצוּלוֹת/פָּקַחְנוּ אֶצְבָּעוֹת צְלוּלוֹת/ חָשַׁבְנוּ שֶׁנִּמְצָא פְּנִינִים וְנַחֲזֹר/ אֲבָל הַגּוּף נִצְנֵץ" וכו', כשהקולות גוברים על המשמעות והעיקר הוא נוכחותם המשתלטת. וכך "מִנִּין צָצָה צָעֲקָה מוֹצֶצֶת"  ("השתוות", עמ' 149). המצלול צורח את הקושי שהמלים אינן מבטאות. סוג מיוחד של מצלול הוא כשהמילה  חבויה בתוך מילה אחרת, כלומר המילה חורזת עם עצמה, כביכול.  הכוונה לשימושי לשון בשיר "הֲלֹא": "הֲלֹא בַּיָּם נִצְחִי אֲלֹהַט,[...] /  בַּחוֹלוֹת הַחוֹלִים, הַכָּחִים/ קֶצֶף מַבְאִישׁ. אִישׁ/יִסְתַּכֵּל...///בְּתוֹכִי יְלֹהַט/ הַלֹּא". ("השתוות", עמ' 25).

בין האמצעים האמנותיים שבהם משתמשת חמוטל בר-יוסף יש לציין את האינברסיה – שינוי סדר המלים המקובל. למשל, "מָתוֹק עֲסִיסָם זוֹרֵם בְּחַדְרֵי חֲדָרִים"  במקום:  עסיסם המתוק זורם,  או מתוק עסיסם הזורם. הקדמת המילה מתוק מגדילה את משקלה ומעצימה אותה על חשבון המבנה הרגיל של המשפט (e.e. cummings המשורר השתמש במבני משפט חריגים בדומה[1].

– מלבד האליטרציה הידועה כבר המיוסדת על ההגה "צד"י", אנו פוגשים לפתע "צעקה מוצצת", ענין שבו מזווג דבר לשאינו ממינו.   התינוק מוצץ את האצבע ותוך כך משמיע קול זעקה – בחלום : ברור שלא הצעקה מוצצת אלא התינוק הזועק מוצץ.  ביטוי זה  בו מופיעה ההזחה היא  ייחודית לחמוטל ב"י -  תכונת דבר מוזחת לדבר אחר. (קליפות, מספר שיריה הראשון של חמוטל ב"י, "לולא היה עלי למהר").

הפסיחה מופיעה בשירים רבים, לעתים כדי לקרב את לשון השיר ללשון הפרוזה, לעתים  כדי  לשלול מהשיר את האופי של קישוטיות יתר.  יש בה כדי לכוון ללשון בלתי מצועצעת ובלתי מיופית, תכליתית ועניינית. היא תורמת לרושם של ביטוי ישיר, הקובע ומציין עובדות בשפה יומיומית. יש והפסיחה פועלת גם לשינוי  משמעות המשפט. כך, למשל, בפתח השיר טוריאדור: "עֶרֶב שַׁבָּת שָׁעָה לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה חוֹף הַיָּם יָפֶה/ לַבְֹרִיאוּת"  ("השתוות", עמ' 60). מה שנראה כמשפט פשוט על יופיו של חוף הים – מתברר כמשפט שבור,  המגיע לשלמותו בתחילת השורה הבאה. רק כאן נודע לנו כי התואר "יפה" איננו מתייחס לנוף החוף אלא לבריאות, לכלבים, לצעידה על החול.

עולם מופלא מסתתר בדימויים של חמוטל בר-יוסף, זוהי ממלכה מוזרה, לא תמיד מובנת. המחשבות יושבות על חוט התיל של האנטנה כדרורים, במרחקים שווים זה מזה... ("השתוות", עמ' 103);  השיר נעלב  כשהוא מתורגם,  והוא כמו אריה בגן החיות,  רובץ  בפינת הסוגר ומסרב לשאוג: כמו הפיל  הוא נגרר אחר המאמן (קרי המתרגם, מסתמא), מבצע את התרגילים הקבועים:  כמו הדוב הלבן  הוא ניצב על שתיים. (שם,  עמ' 15). בשירים רבים הדימויים לקוחים בתחום המזון, במיוחד הלחם.   

נחתום את דברינו בשיר המובא בספר "שריקה", שבו המשוררת מאפיינת את עצמה: "בְּהֶבְזֵק נָדִיר שֶׁל  חִבָּה לְעַצְמִי/אֲנִי שׁוּב מִתְנַדֶּבֶת לִשְׁאֹב נֵפְט לְבַקְבּוּק/בִּשְׁבִיל הַפְּרִימוּס/בְּמַשְׁאֵבַת נֵפְט חוֹרֶקֶת נוֹרָאוֹת/עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת מְנַסֶּרֶת מֵחֲרִישַׁת אָזְנַיִם/ שׁוֹאֶבֶת שׁוֹאֶבֶת בִּשְׂפָתַיִם מְכֻוָּצוֹת, בְּעֵינַיִם מְרֻכָּזוֹת,/ בְּחָסוּת רַעַשׁ הַמַּשְׁאֵבָה/בִּנְחִישׁוּת שֶׁל יַלְדָּה בַּת שְׁמוֹנֶה/... בִּצְלִילִים צוֹרְמִים אֵלֶּה/אֲבַקֵּשׁ גַּם מִכֶּם לְהִזָּכֵר/בִּרְגָעִים שֶׁל יֵאוּשׁ." ("שריקה", עמ' 26). שיר זה מציג אותה בהווייתה. באמצעות משאבת הנפט הידנית הפרימיטיבית מתגלה קו אופי בסיסי בטבעה – כוח הדבקות במטרה, ויהי מה, ככוח ההתמדה,  ההתעלמות מקשיים וההתעלמות מרעש, מקושי – בדרך לביצוע המטלה שהיא נטלה על  עצמה ואשר בביצועה התמידה.  במובן זה גם נישואיה, גידול ילדיה, היו בבחינת  קשיים שהיא הצטרכה להתגבר עליהם כדי להגשים את עצמה במלואה  - ולכתוב שירים.

 ספרי השירה של חמוטל  בר-יוסף:

לולא היה עלי למהר  מילי (הוצאה עצמית) 1972

לקחת אוויר,  מסדה,  1978

רק הירוק,  הקיבוץ המאוחד1981

מתנות קופצות,  הקיבוץ המאוחד 1984‏

ובצפיפות, הקיבוץ המאוחד 1990

הלא,    כרמל 1998

לילה,  בוקר:  שירים ותרגומים (עם חיתוכי-עץ  של חנה פייזר בן דוד),  כרמל  2000

מזון  (עם צילומים של  נויה שילוני חביב) ,  כרמל   2002

"הבראה", הקיבוץ המאוחד 2004

"השתוות": מבחר שירים ישנים וחדשים,  הקיבוץ המאוחד,  2012

חקוק באבן חתוך בעץ (עם חיתוכי עץ של חנה פייזר בן-דוד ),  אבן חושן 2012

תערוכת דיוקנים,  אבן חושן  2013

"שריקה", הקיבוץ המאוחד 2014

שירים  הכלולים  או נזכרים  בספר:

באור (משא, 1959)

בובתי העירונית  (""שריקה"", עמ' 28)

בכניסה לכיתה ("השתוות", עמ' 37)

דִּוּוּחַ (""שריקה"", עמ' 6)

דיוקן ("השתוות", עמ' 59)

הילד שהייתי ("השתוות", עמ' 39)

המכחול ("רק הירוק", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981).

התפרשות ( "רק הירוק", עמ' 20)

ושוב שולחן מטבח, (מזון, עמ' 15)

זוֹ אֲנִי, ("רק הירוק",  עמ' 21) 

זיכרון  (""שריקה"", עמ'  22 )

זִכְרוֹן יַלְדוּת ("השתוות", עמ' 228:  "ובצפיפות", עמ' 11)

חַבְּקִינִי נָא, נְיַנְיָה אוּקְרָאִינָה ("הלא", עמ' 56)

חֵיק ("השתוות", עמ' 227)

חֲלוֹם  (מזון, עמ' 37)

טוריאדור ("השתוות", עמ' 60)

כמו שמוותרים ("הלא", עמ' 55)

כְּשֶׁאַתָּה מִזְדַּקֵּן ("הבראה", עמ' 49)

כשהייתי בתיכון, ("השתוות", עמ' 233 )

לא נסע ("לקחת אוויר", עמ' 13 )

לאה היולדת ("לולא היה עלי למהר", עמ' 20)

מִטָּה שְׁחוֹרָה   ("השתוות", עמ' 232)

ספרים מיותרים   (""שריקה"", עמ' 25)

עַכְשָׁו אֲנִי אֲגַם ("השתוות",  עמ'  33)   

קליפות   ("לולא היה עלי למהר", עמ' 30)

תביט בי ("השתוות", עמ' 110)

תמיד (משא, 1959 


 


[1]  anyone lived in a pretty how town   כגון
(with up so floating many bells down)
spring summer autumn winter
he sang his didn't he danced his did

ראיון עם חמוטל בר יוסף

תגובות

מזכיר לי

מזכיר לי את הוויכוח בין קולרידג' לוורדסוורט לגבי הדיקציה של השירה. בעוד הראשון טען כי שירה חייבת להכיל שפה שהיא משהו קצת יותר מפשוט ויומיומי, האחרון דווקא צידד בשפה הכי עממית והכי פשוטה.

אם כי על דבר אחד לא היה להם וויכוח, השירה חייבת להכיל סנטימנט פואטי. קשה להסביר מהו אותו סנטימנט. אולי בעצם משהו שמסביר 'מהו להיות אדם' כמו שאנו נתקלים בשירי לוסי של וורדסוורט.

בהקדמה לבלדות ליריות, טוען וורדסוורט, כי המשורר הוא ככל האדם פרט להיותו ניחן ביכולת סנטימנטלית גבוהה יותר

מהו ערכה של שירה

משוררים הם אמנים של השפה. הם אמורים לכתוב בשפה ייחודית ועשירה במטפורות וסמלים. לקחת את זה מהם זה כמו לבקש מצייר לצייר בשחור לבן. עם שחור לבן אפשר להעביר מסר או "סנטימנט פואטי" אבל אתה מאבד הרבה מהערך של האומנות.
ובכלל אם אתה נגד דיקציה פואטית עשירה ובעד שפת יום יום, אז למה בכלל לכתוב שירה. תכתוב מסה פילוסופית ודרכה תעביר את הרעיון הפואטי

מה את רוצה ממני מיכלית?

אני מסכים איתך, בייחוד לאור היותי קורא של דילן תומס ואמילי דיקנסון

אהבתי את השיר "אהבה"

השיר באמת משחק על כל החושים. מעין חוויה מסעירה כזאת שלכאורה על פני השטח רגועה אבל עמוק בפנים היא סוערת ומסעירה

כתב ספר

משה גנן כתב ספר על החוקרת והמשוררת חמוטל בר יוסף, מעייף ומייגע לקרוא את הדברים כפי שפורסמו. לצערי, חסר עיון מעמיק בשירים.

למה סתם להשמיץ

המאמר הוא בעל ערך רב. הוא עושה לנו הכרה עם המשוררת, מצטט משיריה, פותח צוהר לעולמה. מי שרוצה להמשיך הלאה, שיעמיק.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן