אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מראות הילדות בכתביהם החדשים של המשוררים התאומים הרצל ובלפור חקק


התמונה של שושנה ויג

חקק, הרצל, שחרית לנצח (שירים), צור-אות, 2016
חקק, בלפור, רשות לתיקון עולם (שירים) , צור-אות, 2016

ספריהם החדשים של המשוררים התאומים הם ספרי שירה גדושים. ספרו של הרצל מכיל 322 עמודים וספרו של בלפור מכיל 318 עמודים. ניכר שהיצמדות שני הכותבים לסביבה דומה בעיצוב ובכמות השירים יוצרת את החיבור המתבקש ביניהם. שניהם יוצרים עשרות שנים במקביל והם מקפידים לפרסם במועד זהה או סמוך,  הלידה של התאומים היא תמיד לידה זהה, אח בעקבות אחיו, הפרייה הדדית שאינה מסתיימת. סביר להניח שכאשר הרצל כותב שיר הוא מראה לבלפור וכשבלפור כותב שיר הוא מראה להרצל, ואם צריך אח מעיר לאחיו, הם כמו שני עורכים שמחוברים זה לזה ומקשיבים זה לזה בעניין. היצירתיות והמעיין של שניהם אינו יבש, והם ממשיכים לכתוב ולנבוע כמעיין המתגבר. לשניהם אותו רקע תרבותי, ושיריהם צומחים מתוך אותה ילדוּת, אותה היסטוריה משפחתית מרתקת, ואל נשכח: שירתם תמיד הייתה מחובּרת לארון הספרים היהודי. זו עברית רב שכבתית, שנושאת עִמה את מורֶשת הדורות.

הספרים כל כך עשירים ורב גוניים עד כדי כך, שצריך תעוזה לגשת אל הספרים יחד ועל כן, חיפשתי קו מנחה שיקל עלי בסקירת שני הספרים. בחרתי להתמקד בתמונות הילדות ששבות בצבעוניות כמו מתוך קליידוסקופ – ואנו חווים זאת  בשני הספרים. ועוד זאת: מתוך מכלול שירי הילדות אתמקד בכמה שירים שיעידו על המכלול.

בספרו של הרצל שחרית לנצח נמצא בשער הראשון "שחרית חיים מאירה" מחזור שירים והתרפקות על זיכרונות הילדות – ובמרכז שער זה שירה מיוחדת:  "המסע לשחר החיים" בעמודים 88-15. בספרו של בלפור רשות לתיקון עולם  נמצא בשער הראשון: "תיקון ילדות" עמודים 34-7, שירים שמספרים על הילדות. אף ששני היוצרים בחרו לייחד פרק ראשון לזיכרונות הילדות אפשר למצוא שפרק זה אינו מסתיים במקום שבו הוא מסתיים בספר אלא הוא שקוע בפרקים נוספים ומסתתרים בשערים אחרים חלקים נוספים מזיכרונות הילדות (למשל אצל בלפור: 54,56, 92, 96, 98, 122).  הילדות נתפסת בשירי התאומים כממלכה קסומה שניתן להגיע אליה בדרך אגדית או בחלום. 

התקדשות לשירה בתוך חצר הילדות

שירתו של הרצל במחזור השירים על הילדוּת לוקחת את הקורא אל חצר ילדותו והכותב כממתיק סודותיו בין דפי הספר. המסע אל הילדות מסופר בפואמה שמקיפה כשמונים שירים – "המסע לשחר החיים" .  בשיר הראשון בפואמה מקיפה זו  "נשמת תכלת נרקחת" (עמ' 15) נפרש המבוא למסע – ילדים צופים באולם גדול, במקדש, כמו רואים יחדיו הבזקי סרט של ימי ילדותם. ממרחק זמן חש המשורר, שהילדות הייתה כעין מקווה מטַהר, אותם מי גשם זכים שנאגרו בבורות טיהרו אותם. אל נשכח שיסוד הטהרה ביהדות נשען על המקווה שמימיו הם מי שמים, מי גשמים – וזה כוחם לטהֵר:

אוֹתָן מִלִּים/ תָּמִיד הָיוּ טְהוֹרוֹת. מַיִם שֶׁשָּׁתִינוּ/ מִבּוֹרוֹת. הַמַּיִם הָהֵם זַכִּים הָיוּ/ וְנִקְוִים, מֵי גֶּשֶׁם שֶׁיָּדְעוּ לְנַשֵּׁק/שִׂפְתֵי מִדְרָכוֹת. עמוד 15.

הילדוּת ומראותֶיהָ בעבור הרצל  – הכול נפרש כמניפה במסע זיכרונות, מסע שכל כולו רצון להבין את פשר הזמן, לדלות מן הילדות תובנות לחיים העכשוויים. המסע הופך לצלילה במנהרת הפואמה הנוסעת בזמן. לפנינו מסע של שיבה מאוחרת לעולם הילדות, ויש בשירה זו ניסיון  לפצח את הצופֶן של התקופה, של התורה שאותה ינקו הילדים באותם ימים. אצל בלפור זוכה ההתקדשות להבלטה בהצטרפו למעגל המלאכים:

וְיָדַעְתִּי שֶׁשְּׁלוּחַי הָיוּ נוֹשְׂאֵי המַשָּׂא /  וְיָּדַעְתִּי שֶׁנָּשְׂאוּ עִמִּי שִׁירָתִי   מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת-בלפור, 45. הילדות היא זמן של קבלת האור מאחרים:" בַּיַּלְדוּת שֶׁלָּנוּ שֶׁהִיא גַּם יַלְדוּתִי/ לָמַדְתִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָאוֹר/ שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵאַחֵרִים/ עַל עֶגְלָתִי"-בלפור, 12.

מאפיית החיים

נשוב לשירת הילדות של הרצל – לפואמה הגדולה שהיא מֵעין 'חורֶש החלב' של הרצל חקק. לאורך כל השירה המרגשת הזאת , הילד המספר מנסה לתאר את השפה המיוחדת, לפענח שפת הסתרים של התקופה. הילדים התחנכו כ"ילדי  תהילים" השומעים דרשות סוד,  ספרי מסתורין – וזה בוודאי  משפיע על השפה. החיפוש אחר שפת התקופה נרמז בשיר 'פלאית שמלתה'.

שָׂפָה נִרְפֵּאת/ מִתְעַלֶּסֶת כָּעֵת. מִטֹּהַר וּמֵחֵטְא. / מְמַשֶּׁשֶׁת וּמִשְׁתָּאָה. "עוֹשֶׂה פֶּלֶא",/ "סֵפֶר הַפְּלִיאָה". "שׁוֹשַׁן סוֹדוֹת"./ "סֵפֶר הַדְּמָעוֹת". מִסְתּוֹרֶיהָ בּוֹכָה – הרצל, עמוד 154. (הערה: "ילדי תהלים" היו נפגשים בשבת במיוחד בבית כנסת כדי לקרוא את כל מזמורי תהלים ולהקשיב אחר כך למדרשים ומעשיות- ש"ו). והטרמינולוגיה הנלווית לפרשנות שמחלחלת מעבר למסע לילדות, וזאת אנו רואים  בשני ספרי התאומים– היא  התקדשות, היטהרות. אצל שניהם יש חתירה לתאר את העולם באותה שפת סתרים: בְּהֵיכַל הַתְּפִלָּה בְּשָׂמִים. נֵרוֹת./ נִבְדָּלִים. כָּל אוֹת. כָּל מִלָּה./ הַרְבֵּה דְּבָרִים אָנוּ רוֹאִים/ וְלֹא יָדַעְנוּ וְאוּלַי נִפְלָא וּמִלֵּב/ נֶעֱתָר. בְּלִי שֶׁהִרְגַּשְׁנוּ לָמַדְנוּ/ תּוֹרַת הַנִּסְתָּר – הרצל,  עמוד 81. מראות השכונה מעלים עולם של תום וטוהר שנָלוש לאיטו: גיגית הכביסה, הבורית, ריח המאפים - כל אלה צפים ונספגים בתודעה של המשורר בפואמה זו – ורצף המילים יוצר את תורת הזמן שחלף: מוטיב הקמח מופיע בשירים רבים אצל הרצל , כמוטיב המתאר את עולם הילדות שבו נלושו חייו, עולם שבו עוצבו הוא וחבריו – ובעיקר רואים זאת ב"מסע לשחר החיים". אותה אפיית חיים יוצרת את פשר ההיסטוריה, את משמעות החיים: כך בצירוף הקסום: הַהוֹד הַזֶּה. לָבָן/ כִּנְשִׁיקַת הַקֶּמַח הַנֶּאֱפֶה./ רַךְ מִכְּאֵב אֶל הַבָּצֵק.  – הרצל, עמוד 68. וכך גם בעמוד 69: לְהוֹסִיף מְעַט מַיִם/ לַזִּכָּרוֹן. לַבָּצֵק./ רְחוֹבוֹת נִזְרִים בַּאֲפֵלָה צוֹרֶבֶת./ קֶמַח מְכַסֶּה הַכֹּל. והשיר מסתיים באפייה, שכָּל כולה הענקת מוּבן לאותה תקופה:  מְעַט מַיִם הָיוּ נְלוֹשִׁים בְּמַעֲרוֹךְ גָּלִיל/ בְּהֶמְיָם. וְהָיוּ הֵם מִשְּׁלוּלִית לְיָם./  ובעמוד 77 – אנו למדים, שזה סוד הישות של אותם חיים: הַיַּלְדוּת. הַשְּׁכוּנָה. הַחַיִּים הַטּוֹבִים/ שֶׁחָלְפוּ. נִכְתָּבִים בְּקֶמַח. זוֹ הַנּוֹכְחוּת. אותה לישה של חיים מקבלת צופן נסתר שמעניק לה חיי אלמוות: לְפַעֲנֵחַ מַבָּטָהּ. שָׂפָה אַחֶרֶת. נְשָׁמָה/ נִמְשַׁחַת בְּשַׁמְנָהּ טפין. כְּלִילַת תִּפְאֶרֶת./ קֶמַח הוּא נֶצַח, נָטְפָה גִּימַטְרִיָּה נִסְתֶּרֶת.

בגימטרייה אכן קֶמח שווה נֶצח, וזה מה שמעניק לאותה ילדוּת חיים אחרים. למשורר חשוב לתת לכך ביטוי, וגם כאן מוטיב האפייה מוביל אותו: לַמַּחְבֶּרֶת הַזּוֹ יֵשׁ שָׂפָה/ שֶמְּחַכָּה לַלִּישָׁה. לַהַשְׁרָאָה. ובסוף אותה שירה: הָאוֹתִיּוֹת נָלוֹשׁוּ כְּחוּטִים. נָשָׂאנוּ/ בְּגוּפֵנוּ כְּתַב אוֹר קָדוֹשׁ. חוויות הזמן שחלף רודפות אחר הילד שבגר, הילד ששב לילדותו – ואותו געגוע נשאר: לְיָמִים חִכִּינוּ לְתִקּוּן, לְלוּחוֹת/ הָעֵץ שֶׁחִכּוּ לַשְּׁמָרִים. בַּצַּד/ הָיְתָה קַעֲרַת פַּח מְשֻׁמֶּנֶת/ מֵחֲלוֹמוֹת לֹא נִרְאִים.  הרצל, עמוד 84. בין השיטין מופיעה ההגדרה שמצרֶפת הכול לפֵשר אחד: כָּךְ יָצָאנוּ מִמַּאֲפִיַּת הַחַיִּים. הרצל, עמוד 62. בהמשך השיר אנו מבינים: כָּל יֶלֶד וְכָל חַלָּה קְטַנָּה/ נִבְרְאוּ מִשָּׁם. כְּאֵב הֲוָיָה. כל החיים נכתבו בקמח, החיים נאפו באותה ילדות, ואותה סגולה של קמח נתנה לכול שלמות של אפייה, של נצח.

התמימות שאבדה

הגעגועים לתמימות שאבדה עוברת כחוט השני בשירי התאומים,  ובמילותיו משתדל הרצל להשיב את אותות החסד מימי ילדותו. העולם שלא היה אידיאלי, אך כל השברים שבו דיברו מתוך החיסרון, מתוך האלם: זוֹ פְּתִילְיָה שְׁבִירָה. כַּעֲגָלָה יְשָׁנָה/ לָאֹרֶז נִרְתְּמָה. מַשַּׁק נְשִׁימָה. – הרצל, עמ' 15. ובהמשך אנו נרקחים בתבליני הזמן ההוא: וּמִמֶּנָּהּ נִשְׁבָּרִים/ בְּטַעַם הֵל לְסוֹד / הַדְּבָרִים. סַחְלָבּ וְעָלִים שָׁרִים/ שְׁאֵרִית. מרקחת הסתרים בשירי הרצל מובילה להבנת סוד הדברים ההם, פשר הזמן שחלף. בתוך אותה שכונת ילדות שבּה גרו קשֵי יום, לומדים הילדים להביט ברובד הנסתר של החיים: הפרק הבא באותה שירת מסע קרוי 'מבקשי סוד במסתרים' – וכך אנו נסחפים אחר אותם ילדים שהיו, שחיו באווירה של סוד, ואותו שובֶל מסתורי לא עזב אותם: אוֹתָהּ חֲבוּרַת פֵּשֶׁר. יְלָדִים רְעֵבִים/ כִּבְלִיל עֲשָׂבִים. לְסוֹד לְבוֹנָה וּתְפִלָּה.  – הרצל, עמוד 16. שירים רבים מתארים את האמהות, שמופיעות כעין מקהלה המלווה את השירה, מכבסות, מבשלות בפתיליה, אופות ומפרישות חלה – ומנסות ליצור מעין טריטוריה טהורה שנבדלת מן העולם. כְּכָל שֶׁהֵן לָשׁוֹת רוֹמֵץ סוֹד./ מִתְחַדְּדוֹת הַתְּחוּשׁוֹת./ הַבָּצֵק נִטְהַר בְּגַחֶלֶת פְּנִימִית. – הרצל, עמוד 57. ובאותו עמוד ממשיך השיר ומבליט את החתירה לאותה נבדלוּת, לתחושת הבחירה: לַחַלָּה הַנִּבְחֶרֶת מְחַכָּה הָעִסָּה. ובשורה אחרת בשיר זה: הַחַלָּה הַכַּלָּה שֶׁהֻפְרְשָׁה / מִן הָעִסָּה. לָהּ מַרְאֶה אַחֵר./ הִיא הַחַמָּה בְּיוֹתֵר. כַּלֶּהָבָה.

הם-הילדים סופגים לנשמתם את הריחות והמראות של החצר העשירה, הרוויה – וכל זה מחלחל לרצונם ליצור, לתעד את היופי הגנוז הזה, ולשמֵר אותו. עולם התמונות החושני הופך לסרט - הם מנסים להקרין סרט מצויר בקופסת קרטון. הם חולמים לחיות את החיים כמו גדולים, כמו שם בעולם שמעבר לחצר הקטנה והעמוסה במראות וחוויות (הרצל ובלפור כילדים הכינו סרטים מצוירים לילדי השכונה ואת סיפורי ילדותם סיפרו במאמרים שפרסמו באתרים באינטרנט, סיפורים על שכונת בתי סיידוף האגדית).

בפרק ההתרפקות על הילדות בספרו של הרצל  יש ניסיון להבין את משמעות הזמן האבוד – וכאן ראוי לבדוק את מוטיב השעון בכמה מפרקי הפואמה "המסע לשחר החיים". לאורך כל הפואמה של הרצל נשזר מוטיב הזמן בצורות שונות, למשל במוטיב השעון בעמוד  65: קוֹל עַתִּיק כְּאוֹרְלוֹגִין דָּפַק./ וְהַלֵּב כָּמוֹהוֹ פָּעַם וְשָׁתַק. מֵבִין/ וּמֵכִיל. כָּל הַקַּוִּים מוֹלִיכִים/ לְחַיִּים שֶׁאֵינָם נִשְׁכָּחִים. בעמוד 48 שר המשורר: קָפָא הַמָּחוֹג הַגָּדוֹל./ כָּבַשְׁנוּ עוֹלָמוֹת. הַכֹּל. בְּהִסָּתֵר רוּחַ/ לֹא רָצָה הַלֵּב עוֹלָם יָשָׁן. שָׁכַח בְּעִתּוֹ/ לָמֹץ חָכְמַת הַטּוֹב./ אֶת חָכְמַת הַזְּמָן.

מי שמכיר את המסע לילדותם לא יוכל לפסוח על שעון הצל, (שמופיע קבוע כמוטיב חוזר בשיריהם של התאומים גם בספריהם הקודמים) ואכן הוא נזכר כציון סמלי לאותה תקופה (וגם מופיע על עטיפת ספרו של הרצל) , כך בעמוד 42:  לֶהָבוֹת בּוֹרְחוֹת. צֵל עוֹבֵר./ מִשְּעוֹן הַצֵּל שֶׁל הַחַיִּים שֶׁהָיוּ/ נִדְלָקִים וְרִידִים דַּקִּים שֶׁל אֵשׁ. המסע לילדות שואב תובנות מן התקופה שחלפה  - והתחושה היא שהחיים עתה מקבלים פשר אחר. המשורר יודע שהוא וחבריו עזבו עולם ישן, בגדו בו – אך הנה הכול חוזר: וְהַלֵּב חָשׁ בְּתוֹךְ. וְנוֹכָח וְהֵבִין וְנָשַׁם: / הָאֱמוּנָה וְהַתְּמִימוּת/ לֹא אִבְּדוּ אוֹתָנוּ מֵעוֹלָם- הרצל, עמ' 81.

התגלות מחודשת, חיפוש זהות

 אף שהספר של בלפור עב כרס כמו ספרו של הרצל חשתי מעט אוורור בספר "רשות לתיקון עולם". כתיבתו של בלפור פחות מגובבת ואף ישירה. השיר הפותח את פרק הילדות "בית אבי" עמ' 9 הוא שיר הכרזה על כוונתו של המשורר ללכת אל בית ילדותו, שיבתו של המשורר אל בית ילדותו במטרה למצוא את עצמו, מעין התגלות מחודשת. אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל יַלְדּוּתִי/ בְּבָתֵי סַיְדּוֹף/ לָשׁוּב אֶל בֵית אָבִי/ לָשׁוּב אֶל בֵּית אִמִּי/ לָשוּב אֶל עַצְמִי. המקום הוא מקום גאוגרפי "בתי סיידוף" שבירושלים, והמשורר מבליט את שמו של המקום כשהוא מנציח אותו בשירים רבים (עמ' 9,13,14, 15, 17, 20,28, ) לאורך קובץ שירי הילדות , רצונו של הכותב לשוב אל בית אביו ובית אמו מעוגן בשירים אלה. הרצון לפגוש את העבר נתקל במחסום. הבית שהיה שם איננו עוד, זוהי שיבה מאכזבת, שיבה שבה מתברר שהשער נעול "והוא סגוּר בעדי"- בלפור , עמ' 9), ואין טעם לשיבה הזו בשל המחסום שניצב בפתחו של המקום והוא גם מסמל את ההשלמה שאין אפשרות לחזור לתקופה התמימה, מול בית ילדותו בנו מגדלים ואת בית הילדות שימרו ושחזרו באופן חדשני. המשורר חוזר מתוך התפכחות ולא התרפקות וגם אינו עוטף את השיבה במילים שיש בהן קדושה או טוהר אלא טרוניה די בולטת להבדיל מכתיבתו של אחיו. בלפור כותב בצורה ישירה ונוגע בילדות מנקודת המבט של המציאות העכשווית המאכזבת. השירים של בלפור קצרים יותר, מהודקים מעט יותר.

המשכה של תחושת חורבן שכונת הילדות מופיעה בשיר של בלפור "על חבל דק" עמ', 10. אם בשיר הראשון הכתיבה נזקקה למפגש פיזי עם מראות ילדותו- הבית החָרֵב והנעול, כאן המראות שבים כשהמשורר מבקש לכתוב על המראות, ולא ברור אם יצא אליהם או יצא ושב והנה נרקם השיר אודות שכונת המשורר בירושלים. תחושת הקינה מתחדדת בשיר הזה והמילים שמבטאות זאת "הבורות שאינם", "נקודת האפס הנמחקת", "החצר שלי נמחקה". ביושבו לכתוב את ההשוואה בין מראות העבר שנעלמו בהווה חש הדובר מחנק, הוא נזקק למוט שיווי משקל כדי להלך על החבל הדק שנמתח בין הזמנים, ההשוואה הזו גורמת לתעוקה והוא מתקשה לנשום. העולם שנמחק יוצר בקרבו של המשורר את הבהילות לכתוב על עולם שהיה וחרב, כשכל מטרתו לא ליפול:

מְהַלֵּךְ אֵלַיִךְ נֶחֱנָק

מְהַלֵּךְ עַל הַחֶבֶל הַדַּק

שֶׁבֵּין עָבָר וְהֹוֶה וְתִקְווֹת

מַחֲזִיק במוֹט לְשִׁווּי מִשְׁקָל

נוֹשֵׁם וְנִשְׁנָק נְשִׁימוֹת קְצוּבוֹת.//

רַק לֹא לִפּוֹל מִתּוֹךְ עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים

רַק לֹא לִפּוֹל אֶל הַבּוֹר הָרֵיק/ שֶׁבֵּין הַזְּמַנִּים. (בלפור, על חבל דק, 10)

 הרעיון הזה של הביקור בשכונת הילדות ובחינת המתח בין העבר להווה מופיע גם בשיר "היינו כחולמים", עמ 13. בשיר הבא "בלילה הולך ומתבהר" עמ' 14: אם הדובר אינו מצליח לשוב אל בית ילדותו במציאות היומיומית הוא מוצא מפלט בחלומות.  "בְּשׁוּלֵי הַלַּיְלָה אָפַף אוֹתִי/ עָנָן כָּבֵד וְהוֹדוֹ/ וְהַבַּיִת שֶׁבָּאתִי אֵלָיו עָמַד/ עַל יְסוֹדוֹ"- בלפור, עמ' 14. קיים זמן אחר בשעת הלילה שבו מופיע חיזיון הבית הקיים, אור המציאות שהתחוור לו קודם יכול להימחק ועולה האור דווקא בחושך.  

במראות בשירי בלפור עם תמונות ילדותו מבליט הדובר מפגשים עם דמויות סמכותיות שהיו בעולמו, דמויות הוריו, סבותיו ומחנכיו. השיבה אל המקום מחברת את המשורר אל הדמויות שהשפיעו עליו בילדותו. המפגשים הללו עם דמויות עבר מופיעים בשיר "שמש העולם בבית "זהרי חמה"" עמ' 22, מפגש עם הסבים שעברו מן המעברה ובאו לבקר אותם בבתי האבן של ירושלים. הילדים לוקחים אותם להתפלל בבית כנסת "בית זהרי חמה" בשעת הנץ עם שחר.  זהו בית כנסת של המקובלים, בית שעוני השמש (מקום מכוֹנן בילדותם של התאומים). ובצאתם מן התפילה עם סבא וסבתא:

וּכְשֶׁיָּצָאנוּ מִן הַתְּפִלָּה

וְסַבְתָּא פָּרְשָׂה אֶל סַבָּא יָדַיִם

אָמַר לָהּ מְלַקֵּט נִיצוֹצוֹת:

הֵבֵאתִי לָךְ מִן הַתְּפִלָּה

עִיר שֶׁל זָהָב, נֶצַח יְרוּשָׁלַיִם. (בלפור, 22)

יש כאן חזרה אל ארכיטיפ מן האגדה על ר' עקיבא שמביא לרחל תכשיט "עיר של זהב, ירושלים של זהב" (מסכת כתובות, ס"ב ע"ב). מוטיב זה מופיע גם בשיר של הרצל על הסבתא כאתון, אמו של אביו: עֵת מֵת שָׁמַרְנוּ לְיַד תְּמוּנָתוֹ,/ פֶּתֶק שֶׁכְּיֶלֶד כָּתַב:/ "לִי הוֹרִישָׁה אִמִּי שְׁבוּעָה:/ עִיר כְּלוּלוֹת שֶׁל זָהָב". הרצל,  182. בשיר של הרצל, המטבע שירש אביהם מאמו, הפכה לצו רוחני להנחיל את מורשתה לבניו. המראות אצל בלפור וגם אצל הרצל הם מראות התגלות. כך בשיריו של הרצל, שבהם הוא מתאר את סבו יצחק וסבתו תופחה מנסים למצוא מזור לשברם ולאבלם במסתורין של צפת, בסודות העיר המיסטית. עמודים 196 עד 199. הסבא חש בצפת פעמי גאולה: "כְּשֶׁיֵּש פַּעֲמֵי גְּאֻלָּה/ יֵשׁ רַעַד. זֶה אֹהֶל מוֹעֵד./ אֹהֶל רוֹעֵד". כָּךְ סַבָּא יִצְחָק / מְפָרֵשׁ  אֵלֵינוּ. חֲלוֹם אוֹבֵד. הרצל,  198.

בלפור כתב שירים רבים כבר בעבר על קמעים שנאלץ לבלוע בילדותו, מעשה הריפוי המיסטי הזה חוזר כמוטיב בשיריו המוקדמים וגם בספר הזה בשיר "קמעים בקסם" עמ'  26- ו"את הקמעים הנסתרים בלעתי"(24): יכולתו של הכותב לבלוע קמעים, ניירות מגולגלים, בילדותו היא אירוע מכוֹנן בשירתו. הוא בלע את הניירות שאצרו אוצרות סוד וקבלה. ובסיום השיר לאחר כל מעשה הכישוף הוא נזכר ששאל את אמו שאלת ילד קטן, שאלת הנבחר: "ואמרתי אל אמי:  אִם כן למה זה אנוֹכי" וזאת בעקבות בראשית כ"ה, 22. יֶלֶד הָיִיתִי/ וּבַלַּיְלָה כְּשֶׁיָּרְדָה חֲשֵׁכָה/ רָפָא לִי מִן הַיָּרֵחַ/ רָפָא לִי מִן הַדִּינִים/ וּמָצָאתִי מְנוּחָה./ קְמֵעִים בָּאוּ כִּדְבָשׁ לְמָתוֹק לְתוֹכִי/ וְאָמַרְתִּי אֶל אִמִּי:/ אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנוֹכִי (בלפור, 24) אותו נושא  מופיע בשיר "קמעים בקסם", קסמן של "התרופות" שקיבל בילדותו. הקמעים היו מרקחת שלמה של תבלינים ואנשים חסודים העניקו למשורר את לחשי הסוד. התקדשותו של המשורר מילדות  (בדומה לנביא יחזקאל שבולע מגילה כתובה,  יחזקאל ג', 3 ) מועצמת בשירים הללו, הבחנותיו ניזונות מימים ראשונים, תשתיות כתיבתו הן תשתיות מיסטיות והן נרכשו בילדות המיוחדת.

מציאות, דמיון וחלום

כוחותיו המיסטיים של המשורר באים לידי ביטוי בתיאוריו בשיר "שלושה שערים", (בלפור, עמ' 28) הוא כותב מתוך המציאות העכשווית שמִגדָלים כבשו את שכונת ילדותו בתי סיידוף והוא עדיין מצליח לראות את התכונה הרבה של גברים, נשים וילדים בקיום היומיומי  ואת שלושת השערים שהיו שם בילדותו: שְׁלֹשָׁה שְׁעָרִים הָיוּ לָהּ/ לִשְׁכוּנַת בָּתֵי סַיְדּוֹף/ לְיַד כָּל שַׁעַר מַלְאָךְ וַהֲדוֹם:/ שַׁעַר הַמְּצִיאוּת, שַׁעַר הַדִּמְיוֹן/ וְשַעַר הַחֲלוֹם בלפור, 28. בפאתי מחזור שירי הילדות של בלפור שירים אודות המחנכים את המשורר בילדותו: "המחנכת" עמ 29, "המורה אלמוני" עמ' 32, דמויות המורים היו דמויות מיטיבות עם המשורר.

מעניין, שגם בשירתו של הרצל יש אידיאליזציה של בית הספר, התחושה שבית הספר עיצב אותם רוחנית והנחיל להם את הקשר לחברה ולתרבות: בשירו של הרצל "כאן נולדנו בבית הספר" הוא כותב: כָּאן בְּבֵית הַסֵּפֶר לָמַדְנוּ הִתְבּוֹנֵן./ חַיָּלִים  הָיִינוּ בְּרֶגַע מְכוֹנֵן./ לָמַדְנוּ וְהֶחְסַרְנוּ פְּעִימָה. שָׁתִינו,/ בְּיָדֵינו יָצַקְנוּ. נִשְׁמָתָהּ שֶׁל אֻמָּה- הרצל – 246. מה שיפה בשירתו של בלפור , שהוא תמיד מחפש את הטוב בכל תמונה כשהוא מציג אותה. גם בחיים בתוך שכונת מצוקה קטנה של עולים חדשים הוא מצא דרכים להתחבר אל פעילויות שבראו עולמות. מחזורי השירה של הרצל ובלפור שבהם הם מתכתבים עם משוררי העבר ועם דמויות היסטוריות ראויים למחקר מיוחד. שמתי לב לכך ששניהם מתכתבים למשל עם יצחק שָמי, עם עגנון ועם שאול טשרניחובסקי. במקרה של טשרניחובסקי, שניהם מתכתבים בו זמנית עם אותו שיר, השיר "הכף השבורה". נמצא בשירתם ניסיון להתגבר על השבר, ניסיון לחפש את התקווה, את החיבור שיביא את המזור. כך בלפור בשירו 'הכף השבורה, כף האהבה' בעמוד 156 כותב כך:"הם נשבעו נאמנות לנצח.../אמרו  יחד תפילה ושירה".

הרצל כותב בשירו 'הכף השבורה של השירה'- עמוד 109: יֵשׁ תִּקּוּן אֵצֶל הַמְּשׁוֹרֵר./ שָׁאוּל יָצַק מַיִם בַּכַּף,/ לִבֵּב אוֹתִיּוֹת לִלְבִיבוֹת./ דְּבַש וְחָלָב./ וְשָׁב הָאוֹר. הַחַיִּים./ וְשָׁב סִפּוּר הַבְּרִיאָה הָאֲמִתִּי.

מן השבר הולכת שירת התאומים אל איחוי המכאובים, אל החיים  והאור. אכן זו דרכם לחפש אור ויופי: החברוּת בין התאומים תרמה לשניהם מעמד מיוחד בסביבתם, שניהם יחד וכל אחד לחוד תמיד חיפשו את הטוב שבאדם, לכן מנקודת המבט השירית כשהם שבים אל מחוזות ילדותם – אין הם כותבים על פצע ועל טראומה איומה שקרתה להם: הם מקוננים על אובדן התקופה, מתגעגעים אל השלמוּת שהייתה במקומות הללו, מבקשים עולם אציל שאבד, מבקשים פשר מאותו מחסור.

שניהם מנסים להבין מהו אותו קסם שעטף קדושה עולם שהיה, וכך נמצא בשירתו של הרצל "המסע לשחר החיים" מעין צופן קדוש: השיבה לילדות נתפסת כשיבת הלְויים בשנת היובל לארץ אחוזתם, כך בספרו בעמוד 68.

בִּמְשֹׁךְ הַיּוֹבֵל שָׁבִים כִּלְוִיִּים

מִקֶּדֶם לָאֲחוּזָתָהּ, לָאֲחוּזָתָם

לפי היהדות, כעבור חמישים שנה, כשיש שנת יובֵל, תוקעים בשופר (קרן היובל) וכולם שבים לאדמתם המקורית. זו תחושת המשורר, כשהוא שב אותה שיבה רוחנית לילדותו, לשכונת החלומות.

היופי בשירת השניים הוא בלכידות ולא בפירוק. הם מבקשים להתחבר להוויה הקדומה, לעברית המקורית, ליצירה העברית לאורך דורות: בחירת הפואטיקה המחרישה וגם הפואטיקה שבוראת עולמות מיסטיים מיוחדת לשניהם, הם שניהם יוצרים רוחניים, עשירים ברובדי השפה העברית, מאמינים בכוחה של המילה הכתובה.

להרצל מחזור שירים שלם שנקרא "תולדות השפה האלוהית" – ואנו חשים את החיבור שלו לרחם הולדתם של המילים העבריות. לשניהם יש שירים שבהם יש מעין מעמד של התקדשות לתפקיד משורר, כמו היו נביאים מימי המקרא. האחים חקק הם אמנים שחיים את המילים, את תולדות המילים. להרצל יש שירים על המורכבות של הלשון העברית: כך, למשל, בשירו 'עברית ברוטב עגבניות'  (הרצל, 183  ) הסבא מקונן על העברית, שהייתה לשון קודש והפכה ללשון חול. בשירו של הרצל "רוח בשדות, רוח הדורות" – מתייחס המשורר להוויה העברית החדשה שנוצרה עם שיבת העם לארצו, מעם רוחני שכל כולו ספוג לשון קדוש, קם עם שמחובר למעשיות, לקרקע, לנופים – והרצל מסיים את שירו במילים: שְׂפָתָהּ מִתְחַדֶּשֶׁת מִתַּהְפּוּכוֹת/ נִשְׁמָתָהּ. מַחְרֵשָׁה מוֹרֶדֶת/ קָשָׁה וְנוֹדֶדֶת./  תָּמִיד יִהְיוּ לָהּ. יִהְיוּ לָנוּ/ שְׁתֵּי אַרְצוֹת מוֹלֶדֶת- הרצל, 233.

החיבור אל היצירה העברית לדורותיה

לשניהם מחזורי שירים, שבהם הם מתכתבים עם היצירה העברית לדורותיה – שניהם מתכתבים עם משוררים עבריים: חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, המשוררת רחל, וכן עם סופרים עבריים – יצחק שמי, יהודה בורלא – עם הפייטן שלמה אלקבץ – עם דמויות היסטוריות כמו דונה גרציה ודון יצחק אברבנאל ועוד. מעניין לעקוב במחקר נפרד אחר הכתיבה שלהם על דמויות מקראיות כמו שמשון, כמו אם סיסרא, בת יפתח ועוד. החיבור הזה יוצר גם שפה מיוחדת, שפה יהודית, לא שפה ישראלית.

אין פלא ששניהם ממשיכים לפרסם את ספריהם במועדים סמוכים, הם מרגישים שיצירתם אף שעם השנים ניכרת הבחנה ונבדלות ביניהם, אני מוצאת ששירתו של הרצל שהיא גם שירת סוד בלתי מתפענחת כמו שירתו של בלפור: הישירות הפואטית והחיבור למקום בשירת בלפור מול המסתוריות ולשון הסוד בשירת הרצל. כתיבת זיכרונות הילדות בשיריהם העלתה אצלי שאלה, שאיני יודעת מהי התשובה עליה, מדוע משוררים כותבים שירים על ילדותם ולא מפרסמים יומנים על ילדותם. הייתי מצפה היום, שהאחים חקק יספרו לנו האם כתבו יומנים, האם הם כותבים יומנים, האם כתיבת שירה מעין זו היא במקום כתיבת יומנים. נותרתי עם השאלות, ימים יגידו, אם אכן יספרו את קורות ילדותם הצבעונית והמרתקת גם במדיות ספרותיות אחרות, אולי מחזה, אולי פרוזה,  מי יודע.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג