אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חיים באר / חלומותיהם החדשים - שבחי הסוף המכוסה


חיים באר, חלומותיהם החדשים

חיים באר, חלומותיהם החדשים (רומן), הוצאת עם עובד, תל-אביב 2014, 480 עמ'.

 חיים באר, חלומותיהם החדשים (רומן), הוצאת עם עובד, תל-אביב 2014, 480 עמ'.

א. רומן היבּרידי

הרומן חלומותיהם החדשים אינו מהלך בדרך הסלולה שכּבשה לעצמה כתיבתו של חיים באר במרוצת השנים. עד היום קנה הסופר את מעמדו גם בזכות דמויותיו האקסצנטריות, גם בזכות  לשונו העשירה, העשויה מִרקם צפוף של שִׁברי פסוקים ממקורות עם ישראל. ברומן חלומותיהם החדשים, לעומת זאת, לפנינו דמויות  מוּכּרות מבתי-הקפה של שינקין ופרקים רבים בספר כתובים בעגת רחוב "חיה ובועטת", כזו המקובלת ברדיוס של קילומטר או שניים מבתי-הקפה הנ"ל. כשקיבל חיים באר את "פרס ראש-הממשלה  ללשון העברית", ציינו  השופטים את "לתרומתו המרשימה לספרות העברית וזיקת לשונו למקורות העבריים ולארון הספרים היהודי", אף ציינו את פעילותו החשובה באקדמיה ללשון העברית שבּהּ הוא "משפיע מרוחו ומהידע הנרחב שלו על תלמידים ויוצרים, ועל כל מי שהמילה העברית יקרה ללִבּו"; והנה, דווקא משזכה בפרס על זיקתו ללשון המקורות,   מרשה לעצמו הסופר להראות את כוחו בשפת הרחוב.   

להערכתי, הרושם הזה אינו אלא תעתוע אוֹפּטי המוליך את הקורא שולל ומטעה אותו להאמין שחיים באר שינה את עורו.  לפנינו רומן העולה על גדותיו מרוב רעיונות פואטיים ופוליטיים ועמוּס לעייפה בקישורים בין-טקסטואליים, אלא שהוא מתחפש ל"סיפור פשוט" וקוטידיאני  על עניינים טריוויאליים  מחיי היום-יום של "הרֶפּוּבליקה הספרותית" התל-אביבית. למעשה, לפנינו רומן הִיבּרידי מכמה וכמה בחינות: יש בו שפת רחוב "רזה" ו"פשוטה", המתנגשת בו בשפת המקורות הידענית והדשֵׁנה;  יש בו תיאורים מעולמם של צעירים הפולשים לעולמו של גבר שכבר חצה את סף הזִקנה; יש בו סממנים של ספר מתח, השועט כביכול אל פתרון החידה, המתובל בקטעי מחקר ספרותי-היסטורי,  המשהים את הקצב ועלולים להביך אותם קוראים המבקשים להגיע במהירות הבָּזק אל פתרונות בנוסח "whodunnit"  ("Who [has] done it?"); יש בספר יסודות של רומן מתח, אך  עלילתו  מתרחשת ברובה בתוך הנפש. יש בספר רמיזות לקנייני הרוח העתיקים והמודרניים, לרבות סרטי מופת, הבּלולות ברמיזות לספרים מן הקטגוריה של "מתח ופעולה" שכּתבו אנשי מנגנון הביטחון שלעולם לא ייכנסו לתולדות הספרות העברית, או לסרטים פופולריים שמעולם לא היו מועמדים לאוסקר. ואין אלה הסיבות היחידות שבגללן ראוי הספר לתואר "רומן היבּרידי".

לא במקרה הספר פותח במילים "חיים של אחרים", כשמו של סרט גרמני עטור פרסים העוסק במעקב של המשטרה החשאית המזרח-גרמנית (ה"שטאזי"), שנוסדה במתכונת הק.ג.ב הרוסי, הֶחדירה מרגלים לארצות המערב ועקבה אחרי מדינאים ואנשי רוח "חתרניים". גיבור ספרו החדש של חיים באר הוא סוכן שב"כ בדימוס כבן שבעים בשם גדעון שֹורק, שהתאלמן מאשתו והחליט לממֵּש חלום ישָׁן, ולחבֵּר ספר על פרק קריטי בהיסטוריה המודרנית של העם והעולם.  בכניסתו אל עולם הכּתיבה, שבּו הוא בחזקת טירון, "גיבורנו" עושה לא מעט מִשגים וטעויות, עד שהאישה הצעירה שאִתה הוא נפגש מלמדת את ה"מרגל" המדופלם איך ראוי להתנהל בקו התפר שבּין מציאוּת לבדיון ומייעצת לו מִמה שֹוּמה עליו להיזהר.

גדעון שֹורק פועל לכאורה בדיוק להפך מן העצה שנתנה לו  אמו המנוחה, לוטה שטרוק,  אדריכלית גנים, ילידת גרמניה,  שהייתה מעורבת כנראה בפעולות גם ביוּן עלומות. לוטה שטרוק, המוצגת ברומן כבת משפחתו של אמן התחריט  הרמן שטרוק,  הייתה מהאימהות הראשונות שהעזו ללדת  ילד  ולגדלו ללא אב (אלה מכוּנות  אצלנו בטעות "אימהות חד-הוריות" בעוד שלמעשה הילד הוא  "חד-הורי", הוא  ולא האם). אִמו של גדעון שֹורק (לשעבר גרהרד שטרוק)  נהגה לומר במבטאה ה"יֶיקי" את המימרה, שהדריכה את חייה, שניסוחה: "העבָר – עבַר, והעתיד גָּבַר". היא סירבה אפוא להביט לאחור כאשת לוט, והתמקדה בהוֹוה ובחיי שעה.  בְּנָהּ, לעומת זאת, מנהל ללא-הרף  שֹיג ושיח עם רוחות העבר, ואינו מנסה  לפתור בעיות בלתי פתורות עם דור העתיד. חייו בהוֹוה אנמיים וקלושים, עד אשר פולשת לתוכם אַלמה – אישה צעירה המגדלת אף היא,  כאִמו המנוחה,  את בנהּ היחיד בכוחות עצמה.

הצירוף "חיים של אחרים", הנזכר ברומן פעמים אחדות,  הוא גם שמה של תכנית רדיו  מרתקת בעריכת ערן סבג, הטוֹוה את סיפור חייהן של דמויות היסטוריות. ההיסטוריה וההיסטוריונים אף הם מגיבורי הרומן שלפנינו, המעָרֵב בדיון בסיפורי חיים אותנטיים  ומתיך אותם לכדי מִקשה אחת (גם דמותו של חיים באר נזכרת לא אחת בספר).  ההיסטוריון יואב גלבֵּר, שחקר בין השאר את תולדות המודיעין בתקופת היישוב ובתקופת המדינה, נזכר ברומן שלפנינו חמש פעמים, ובמקביל נזכר  בו היסטוריון ישראלי היושב בלייפציג עם "הסימפוניה הבלתי גמורה" שלו, ואותו הכתיר חיים באר בשם המוזר  "עקיבא חשמל" (שם זה, שעשוי להיראות כשם בדיוני למהדרין, הוא דווקא שמו האמִתי  של משכיל יהודי מבוקרשט שניהל בשנות השלושים סוכנות של עיתונים עבריים ונהג לארח סופרים על שולחנו). באמצעות מחקריו ה"תקועים" של ההיסטוריון המאוּבּן עקיבא חשמל הצליח חיים באר, שאת סקרנותו המחקרית גילה בספרו גם אהבתם, גם שנאתם ובשני הכרכים של זכרונותיה של תולעת ספרים, להפיח רוח חיים בחומרים ארכיוניים "עבשים" ולשלבם במחזור החיים של ספר בדיוני המתרחש במציאוּת המתהווה לנגד עינינו. באר פיצל אפוא את דמותו ואת תחומי העניין שלו על פני דמויות אחדות, וכתב רומן בעל הֶבֵּטים היסטוריוסופיים המתחפש ל"סיפור פשוט". והרי לנו סיבה נוספת להנחה שלפנינו רומן היבּרידי, מן הסוג שביאליק נהג לכנותו בכינוי "כּוֹי" (ביאליק הִרבּה להשתמש במושג תלמודי זה, המציין יצור שהוא ספק חיה ספק בהמה [וראו בבלי חולין, פ ע"א],  לציוּן תופעות פואטיות היבּרידיות שניגודים בלתי מתפשרים מתנגשים בתוכם).

ב. הסופר ו"הרֶפּוּבליקה הספרותית"

בתקופתנו הבתר-מודרנית נהוג לומר בעקבות המחזאי האיטלקי פירנדֶלוֹ ש"כל אדם והאמת שלו", ושהמילה "histoire" בצרפתית פירושה "היסטוריה" וגם "סיפור", ללמדֵנו שכּל היסטוריון והנָרָטיב שלו. בין הנרטיב העולה ובוקע מִסֵּפר ההיסטוריה לבין האמת האובייקטיבית, אם יש בכלל מושג כזה בנמצא,  חוצצים שבעה צעיפים של שמועות, בדיות, אי-הבנוֹת, שרידי מיתוס ועוד כהנה וכהנה חומרי מילוי וטשטוש. הוא הדין במילה הגרמנית "Geschichte" שפירושה "היסטוריה" ו"מעשייה". לא קל לדעת את האמת לאמִתה, אפילו התרחשה ממש מול עיניך, וכשאתה בא לטווֹת  את היריעה על-פי-רוב תגלה שרבים מהחוטים נשארים פרומים ושרב הנסתר על הנגלה. לא במקרה כינה חיים באר את גיבורו הביטחוניסט בשם "שורק", ולא רק כשמו של מרכז למחקר גרעיני שבו מתבצעים מחקרים שהשתיקה יפה להם. שם זה נועד להשתלב במישור ה"אַרְס פואטי" של הרומן חלומותיהם החדשים:  את השם הגרמני "שטרוק" גזר חיים באר כמדומה מן הפועל הגרמני  stricken ( = לסרוג, לארוג), וגם שמה של אלמה ובר (weber = אורג) הוא מאותו שדה סמנטי. גפן שורק היא גפן שמשתרגת (שרג = סרג) בעזרת קנוקנותיה. ספרו של חיים באר רומז שהסופר, כמו איש המודיעין, אוסף רסיסי ידע ומידע וצריך לארוג מהם מסכת שיש בה רצף והיגיון פנימי. מי יתקע לידינו שדמיונו הפורה אינו הופכו לבדאי הרואה הכול מעיני רוחו? בסוגיה הזאת התחבטו סופרים לא מעטים, וגם בספרות העברית היא מוצאת את ביטויה – למן סיפורו של ביאליק "איש הסיפון" (1931) ועד לספרו של חנוך ברטוב הבדאי (1975).

גדעון שורק, המבקש  לשחזר קלטות ישנות מן העידן הקְדם-דיגיטלי שהורישה לו אִמו המנוחה, נפגש עם אלמה ובר, סופרת גרושה, צעירה ממנו בשני עשורים ויותר, שמתפרנסת ממלאכת שׁחזורן של קלטות כאלה בעסק פרטי שהקימה בביתה הנושא את השם "מחזיר קלטות ישנות" (רמז לרומן המופת של יהושע קנז מחזיר אהבות קודמות [1997], כשם שעל דלת השירותים בדירתה מתנוסס השלט "חדר משלה" – כשם ספרה של וירג'יניה וולף). קורא המשתייך  ל"רפובליקה הספרותית" יפיק הנאה מן הרמיזות הרבות לספרים ולסרטים מוּכּרים ומתיאורים משעשעים של הנעשה במסדרונותיהן של הוצאות הספרים.  תיאורי החיים הספרותיים מזַמנים כאן גם מִפגש מכונן של  אלמה ובר, שכּתבה רומן אחד ויחיד שזכה  לשבחי הביקורת ולאור הזרקורים, עם אחת הדמויות המרכזיות בחקר הספרות העברית שאותו היא פוגשת בירנטון – כפר בשולי העיר האוניברסיטאית אוקספורד, שבּהּ ניצב בית מידות (manor) שחדריו עמדו עד לאחרונה לרשותם של סופרים וחוקריה של הספרות העברית. אותו חוקר ספרות, המצויד במשאף של חולי אסתמה, אומר לאלמה שכל מושך בעט סופרים יודע לכתוב על ילדותו ועל הוריו, אך היא תיחשב  בעיניו סופרת  של ממש רק ברגע שיהיו לה הכוח והאומץ לכתוב גם על הנתק שלה מִדוֹר ההמשך.

ג. רומן אליטיסטי בתחפושת "פשוטה"

חיים באר חוקר ברומן החדש שלו סוגיות רבות ומגוּונות: סוגיית הקשר בין הורים לילדיהם וקיומו של פער דורות גם בדורנו החדש והמעודכן, שבּו האב לובש אותם מכנסי ג'ינס ונועל אותם נעלי ספורט שבְּנו נועל לרגליו. ייתכן שדווקא בדורנו הנאור והמתקדם מֶרד דור הבנים בדור אבות אף חריף יותר משהיה אי-פעם. הרומן חלומותיהם החדשים מעמיד מול עיני הקורא שני דגמים של מרד – האחד מתון, ומִשנהו רדיקלי ומרושע.   גדעון שורק בא למעבדה של אלמה כדי לפענח קלטות שיָּרש מאִמו, אך האם הוא באמת רוצה לדעת את האמת על חייה של אִמו בשנים שבּהן הִפקירה אותו  והִפקידה אותו בידי משפחה ארמנית כדי  לסייע לכוחות הבִּיוּן הבריטיים? ייתכן שבִּתו של איש הביטחון המסור היא מזכרת עווֹן לאותם ימים  רחוקים – גִלגול עכשווי ברוח התקופה שהפכה את הדור הצעיר מלאומי ללעומתי.

שאלה חשובה שמעסיקה את הרומן היא האפשרות של פרק ב': האם גבר ואישה יכולים לצאת לדרך חדשה בחייהם בלי לפתור בעיות קודמות, ושאלה זו חורגת מן המישור האישי אל עבר המישור הקולקטיבי, הלאומי. ניכּר שחיים באר אינו מאמין, כמו שרלוטה שטרוק, שניתן ושרצוי לסלק את העבר מן הדרך. הוא גם אינו מבַצע "רצח אב"  באבותיו הרוחניים ובאחיו הרוחניים מתולדות הספרות העברית החדשים, כפי שביצעו סופרי "דור המדינה" ב"דור המאבק על עצמאות ישראל":  הוא "מתכתב" עם ביאליק ועגנון, אך גם עם אהרן מגד וחנוך ברטוב, עם א"ב יהושע ועמוס עוז, עם יעקב שבתאי ויהושע קנז, וכן עם סופרים צעירים יותר,  בחינת "דור לדור יביע אומר".

ספרו של חיים באר דורש  בשבחי הסוף המכוסה (עמ' 87). בניגוד לספרות של תקופת ההשכלה,  שבּה היו "בני אור" ובני חושך" וכל אחד ידע  מי "לנו"  ומי "לצרינו", בתקופתנו האמת יחסית וקשה להשגה. עגנון למד מביאליק לסיים את סיפוריו בסוף פרום – בסיגור הפתוח לפירושים רבים, אפילו סותרים, וחיים באר למד את שבחי הסוף המכוסה מביאליק ומעגנון גם יחד. התחבולה היפה ביותר ברומן שלו לדעתי היא העובדה שהספר שלא נכתב מצוי בקלטות שלא הושמעו. הרומן שלא נארג ארג רומן במציאוּת, וכדברי נתן אלתרמן: "למציאוּת יש דמיון עשיר"...

כותרתו של הרומן החדש לקוחה ממשפט הסיום של סיפורו של קפקא "הגלגול" – הלוא הוא הסיפור היחיד שעגנון הודה שהכיר וקרא. סיפורו של קפקא פותח ביקיצתו של גרגור סמסא מחלומותיו הטרופים, ומסתיים בחלומותיהם החדשים של בני המשפחה המייחלים לכך שגרטה, אחותו של גרגור, תינשא ותביא לתמורה כלשהי  בגורל המשפחה לאחר התמוטטותו הכלכלית של אבי המשפחה.  גרטה הקמה ופורשֹת את כפיה כמוה כפרפר שיָצא מן הגולם. ניכּרת תקוותו של חיים באר, שגיבורו הוא אספן אובססיבי של מהדורות נדירות של סיפורו של קפקא "הגלגול",  שניתן לִבנות ולכונן בארץ זהות יהודית חדשה, שיש לה עבר, הווה ועתיד. מקופלת כאן כמדומה תקווה סמויה שגם המדינה תדע, כמו גרטה של קפקא, לפרושֹ כפיה ולהפוך מגולם לפרפר מרהיב עין.

תגובות

היכן קוראים את התגובות?

ניסיתי להגיע לתגובה על מאמר זה, ולא הצלחתי לאתרה.
אנא שלחו הוראות הנחייה.
תודה.

ביקורת מעולה

את הספר פחות אהבתי. הדברים ביארו לי מספר תובנות שלא חשבתי עליהם.

על המדינה

מעניין אותי מה אנשי רוח וסופרים שהיה להם חזון לגבי המדינה היו אומרים היום על איך שהיא ניראית ובעיקר על אנשי הרוח שלה היום או יותר נכון - העדר אנשי רוח בעלי שיעור קומה מינימאלי.
למי שקרא את ספריו של טולקין - הדם של נומינור פוחת מדור לדור

תשובה לששיק ושי

הצדק אתך. היום הסופר כבר לא יכול להיות "הצופה לבית ישראל". הקורא הפשוט מעודכן לא פחות ממנו (יש לו רדיו, טלוויזיה, עיתונות, אינטרנט, ומה לא?). הוא לא צריך לנסות להוביל את העם, אלא להראות לו את פניו בראי (בדרך ההזרה הספרותית).
סופרים כמו א"ב יהושע ועמוס עוז שוכחים שהעולם התקדם והשתנה, והם עדיין חיים בתקופה שבה סופרים כמו אלתרמן או עגנון השפיעו על קוראיהם.
שיסתפקו בכשרון הכתיבה שלהם, בדמיון היוצר, ביכולתם לראות את המציאות מזווית אחרת ממה שאנו מסוגלים לראותה. שיפסיקו להיות נביאים ומוכיחים בשער. התובנות הפוליטיות שלהם אינם טובות מאלה של האדם הפשוט בשוק.

אבגנותם של אנשי רוח ואמנים

אנשי רוח שיעסקו ברוח ואמנים שיעסקו באמנות. את הפוליטיקה שישאירו לפוליטיקאים. כי המציאות מורכבת הרבה יותר מהרומן הכי מורכב שניתן לכתוב.
זה מזכיר לי, לפני מספר שנים הייתי בהופעה של רוג'ר ווטרס בארץ. כל ההופעה הוא דיבר על נושאים פוליטים. ואני שאלתי את עצמי: האם בשביל זה שילמתי כרטיס, בשביל לשמוע ברברת מהסוג ששומעים בתוכניות הבוקר של רשת ב? מה הופך אותו לבר סמכא יותר ממני בפוליטיקה ובניתוח (אסטרטגי) של המציאות? האם זה שהוא יודע לשיר ולעמוד על במה הופך אותו לגושפנקא של הבנת המציאות? אותה השאלה ניתן להעלות בהתייחס לסופרים. שיכתבו ספרים ותסריטים. בזה הם טובים. בממלכת הדימיון.
לא סתם אפלטון גירש אותם מהרפובליקה שלו כי הוא הבין עד כמה הם מיותרים בעמדות כוח

תודה ליהושע גרצ'ה

לפני שניים-שלושה דורות ציפו מהסופר ומאיש הרוח להשמיע את דברו גם בעיינים שעל סדר היום הלאומי.
בדקתי ומצאתי שכל ה"נבואות" שהשמיע ביאליק התממשו ורוב ה"נבואות" שהשמיע אלתרמן התממשו אף הן.
לעומת זאת, סופרי זמננו מתבררים בדרך-כלל כנביאי שקר, ויש לכך דוגמאות למכביר.

אני חושב שאי אפשר לבוא אליהם בטענות

הנבואה ניתנה לטפשים מכריז שפינוזה במסה התיאולוגית שלו.
המציאות כל כך הרבה יותר סבוכה מהיכולת שלנו לדמיין אותה ואת תוצואותיה. במציאות החברתית מעורבים כל כך הרבה כוחות משלימים ומנוגדים בצורה של המון בני אדם ואירגונים חברתיים שלכל אחד אג'נדה משלו. גם במציאות של מדעי הטבע יש המון כוחות שפועלים על החומר כך שלחזות שם זה גם בילתי אפשרי. אני חושב שדיויד יום אמר שלעולם לא ניתן לבסס לוגית את ההנחה שמה שהיה יהיה שובץ
אני בקטע הזה חסיד של הגישה האנטי-היסטוריוציסטית של קרל פופר.
כך שסופרי זמננו לא אשמים בכשלונם. הם אשמים ביומרה לדעת אבל לא בכשלון לדעת

ליהושע - ווטרס הוא אנטשמי !!!

לך קרא מה הוא אמר לפני חודש

ווטרס אנטישמי ? ? ? דנית - התבלבלת

רוג'ר ווטרס מענקי המוסיקה בדורנו חוייה לכל אוהב מוסיקה. מעולם לא היה אנטישמי מעולם לא התבטא כנגד יהודים הוא מתנגד למדיניות ממשלת ישראל הנוכחית בגדה המערבית ומבקר את הכיבוש. אבל מה זה קשור לאנטישמיות? יהודים רבים בעולם ובישראל חושבים כמוהו !
הלוואי ועוד נזכה לראותו בהופעות בישראל

הערת שוליים

מאמר מלא איזכורים ואסוציאציות. אני מסכים שהספר מסתעף למחוזות רבים ושונים, וכל אחד והעדפותיו. כמו כתם דיו רורשכי של החוויה הישראלית בת ימינו. אין זה ספר המתלכד
לרעיון אחד מטריד או מגלה . זה ספר לכל אחד אפשר למצוא בו את הרובד התחתון של ספרי הבלש והמסעדות הקולינארים ואפשר את שורש קיומנו וחשיפת השורש הפנימי היא הנשמה היתרה. גם זה וגם זה. המידה הפגומה של יצירה זאת, זאת העודפות.

תודה על המאמר, אבל ברומן יש בעיות רבות

והבעיה הראשונה הזועקת היא השפה שהסופר מייחס לגיבורות שלו. ויש עוד בעיות במה שהוא מייחס להן.

ספר מרתק

זה הספר הראשון של ח. באר שאני קורא. עדיין לא סיימת אותו. אני קורא אותו בשקיקה. ספר מרתק המעמיק והסוחף הזה. אני לא מסכים לקביעה שהעליה סובלת מעודף פרטים והסתעפויות.להיפך! אני נהנה מהכל, במיוחד מההסתעפויות בעלילה, הניתוחים הפסיכולוגיים, השיעורים הקצרים בהיסטוריה, גיאוגרפיה ואמנות. ספר נהדר.אני ממליץ !

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיוה שמיר