אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חיפה: דו-קיום כלכלי בין צדדים ניצים בעיר קוסמופוליטית


חיפה 1930

חיפה 1930

ימי המנדט הבריטי בארץ -ישראל שנמשכו רק 28 שנים, בין 1920 ו-1948, היו בבחינת פרק זמן קובע  ופורמטיבי בו נבנה וגובש היישוב היהודי בארץ- ישראל כמותית, כלכלית ותרבותית. מיישוב דל של כ-55,000 נפש בשנת 1918 גדלה האוכלוסייה היהודית לכלל כ-600,000 נפש , ערב מלחמת העצמאות. מקהילה  שהיו בה רק ניצנים של תעשייה בתקופה העות'מאנית , הקים היישוב היהודי תעשייה מקפת ופורחת. בשנים ההן פותחו המוסדות היישוביים כמו גם כלל הכלכלה האוטרקית. על בסיס זה נוצרה מעין "מדינה בתוך מדינה". כל זאת תחת המטרייה הבעייתית, אך המגינה של המנדט הבריטי.

העיר חיפה ניזונה , בימי שלטון הבריטים מאותם התהליכים שקידמו את ארץ-ישראל בכלל ואת היישוב היהודי בפרט.  מאוכלוסייה של 24,470 נפש בשנת 1922 חל זינוק לכלל 145,430 נפש בשנת 1946; הגידול חל  הן באוכלוסייה הערבית והן באוכלוסייה היהודית. ב-1946 מנו יהודי חיפה 74,230 נפש (54%) לעומת 70,910 ערבים (46%). לגידול הכמותי המרשים של שני הסקטורים , היתה מקבילה בתחום הכלכלי, בעיקר בסקטור היהודי.

גולדשטיין קובע כי למרות היותה של חיפה עיר מעורבת ניתן לקבוע כי היהודים והערבים חיו, כביכול, ביחד אך בעיקר לחוד. נקודות החיבור בין האוכלוסיות השונות היו רק בשלושה תחומים: העירוני (המחייב גישה סטטוטורית הדדית), הממשלתי ( שהוא מישור פורמלי, תחת המטרייה השלטונית האנגלית) והמערכת הכלכלית, שלמרות הגישה האוטרקית  ההדדית שאיפיינה אותה, איפשרה  נקודות –מגע שיתוארו להלן.

הפוטנציאל הכלכלי של מפרץ חיפה לצד מעמדה הגיאו-פוליטי של העיר גרמו לתפישתה הייחודית בעיני הבריטים כעיר המיועדת לפיתוח עתידי נמרץ;  בנוסף לכך, ראו הבריטים את חיפה כעיר העשוייה  להמשיך ולהיות בשליטתם גם בתקופה שמעבר לסיום המנדט הבריטי על  ארץ- ישראל. בן-ארצי סבור כי העיר גיבשה אופי מיוחד שנבע מן המירקם האנושי  ומפסיפס  התיפקודים בעיר; בעיר שררה "אווירה קוסמופוליטית בינלאומית". הספנות  הבינלאומית, צינור הנפט מעיראק, קווי הרכבת למצרים, שדה התעופה הבינלאומי- כל אלה העניקו לעיר תחושת מרחב בלתי-מוגבלת  של יכולת פעילות. הימצאותם של אנשים בני עדות ולאומים שונים בקירבה הוסיפו נופך תרבותי וחברתי, לקשרים המרחביים האלה;  הנמל ואניות הנוסעים שבו, המלחים הזרים, הקונסוליות בחיפה, קווי המוניות לביירות, התיישבות העולים היהודים ממרכז אירופה ועוד- כל אלה  יצרו נופך חברתי ותרבותי מיוחד.  בתי-קפה,  מועדוני לילה ואופי הפעילות התרבותית והכלכלית הרב-לאומית העניקו לעיר אווירה קוסמופוליטית, שלא איפיינה את תל-אביב או ירושלים.

בעיר עצמה בלטה הדומיננטיות הפוליטית והכלכלית של שלוחת ההסתדרות המקומית, קרי: מועצת פועלי חיפה (להלן: מפ"ח). דומיננטיות זו באה לביטוייה בשליטת הסינדיקליזם של האיגוד המקצועי בשוק העבודה ותנאיו, לצד בולטות מפעלי "חברת העובדים" במפרץ חיפה; בולטות זו השפיעה  גם היא על תנאי שוק העבודה החיפאי. בדברנו על עוצמתה  של מה שנקרא בז'רגון הפוליטי " חיפה האדומה" התפתח מעמד בינוני  (הן יהודי והן ערבי), אך כסברתו של ליסק  הגוש "האזרחי"  או "המעמד הבינוני

בתקופת היישוב, כבחיפה, היה יותר הטרוגני והקבוצות הפוליטיות שהרכיבוהו היו פחות יציבות וממוסדות, מאשר מרכיבי תנועת העבודה.

באשר לאופי המערכות הכלכליות היהודית והערבית  הרי שניתן לקבוע מיידית  שהן היו מערכות כלכליות סגרגטיביות ואוטרקיות, אם כי שררו ביניהן נקודות-מגע שיפורטו בהמשך חיבור זה.

ברנשטיין סבורה כי היישוב החיפאי הערבי הקטן יחסית, החל להתעורר ב-1831, כאשר  אברהים פאשה, בנו של מוחמד עלי המצרי, כבש את חיפה מהטורקים. ברבות השנים , עם כיבושה של העיר ע"י הבריטים , חל בקירבה תהליך גידול דמוגרפי  ערבי ראוי לציון. משאביו הכלכליים  של היישוב הערבי  בחיפה באותה עת  (שנות ה-20 המוקדמות) לא היו מבוטלים ולא נפלו מהיכולת הכלכלית הנקודתית של המהגרים היהודיים. עם זאת חסרו לתעשייה  הערבית בחיפה הון ומקורות אשראי וכן גם פועלים מקצועיים. בשני תחומים אלה ידעה התעשייה הערבית להשתמש  בעזרה מן החוץ. תעשיית הקרטונאג', לדוגמא, הוקמה לראשונה בחיפה בעזרת פועלות בעלות מקצוע, יהודיות;  כךירע בביהח"ר היהודי לניקוי אורז בחיפה, שבו עבדו 60 פועלים ערביים. גם ביהח"ר לסבון ולשמנים של הטמפלרי שטובה, שנוסד ב-1899, הועסקו 20 פועלים , לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1925 נוסד בחיפה ביהח"ר הגדול לסיגריות, של קרמאן, דיק וסלטי. עבדו בקירבו 50 פועלים. ב-1926 נוסד ביח"ר נוסף לסיגריות בחיפה – של סלום, וג'יה וחורי שבו הועסקו  30 פועלים. ב-1927 קנה "הטראסט הבריטי-אמריקאי  לטבק" (שהקים ב-1921 את ביהח"ר "מספרו" ביפו) את מפעל "קראמן, דיק וסלטי" וריכז  בו את כל ייצור הסיגריות עבור השוק הערבי; במפעל זה עבדו למעלה מ-500 פועלים, ברובם ערביים. בענף הבנייה  התבצעה הבנייה של ערביי חיפה ע"י ערבים בלבד. מתוך 38 "אימפורטרים" (יבואנים) ערביים של תבואות ב-1927 – 20 ניהלו את משרדיהם בחיפה.  באשר לענף הבנקאות  הערבי בארץ-ישראל , פעלו בחיפה הבנק "האנגלו –מצרי", בנק "עותומאן" ו"הבנק הערבי".

עם זאת, יתרונו של השוק הכלכלי היהודי עוגן בעובדה  הכלכלית שהיתה לו יכולת לגייס הון להשקעה וכן: יכולת לשווק את תוצרתם לשוק רחב יחסית. זאת, בה בשעה  שהתעשייה הערבית בחיפה שיווקה את תוצרתה בעיקר לתושביה הערביים של העיר. הכלכלה היהודית  , לעומת זאת, צמחה ככלכלה זרה, טכנולוגית, מגוונת והגמונית; נכון אמנם שהתעשייה החיפאית נאלצה לחיות לצד (ובתוך) דפוסי יחסי-עבודה שאאופיינו בגישה "טרייד יוניוניסטית" קשוחה וסינדיקליסטית. עם זאת, שררה סימביוזה תעסוקתית  בין מפ"ח לבין הארגונים הכלכליים- היהודיים בעיר.

ב-1924 הוקמו בחיפה 11 מפעלי תעשייה  ומלאכה וב-1925 הוקמו 29 מפעלים. המשק ההסתדרותי בחיפה, הלך וצמח ברבות השנים; עליו יש למנות את "פניציה"-זכוכית שטוחה; "וולקן" יציקות מתכת; "נשר" (שנרכשה ב-1946 ע"י "חברת העובדים" ההסתדרותית); "סולל בונה"; "אבן וסיד"; "חרות"; "המגפר" ועוד.

                                                  ****     ****     ****

מוקדם יותר טענו כי למרות  היווצרותן של כלכלות סגרגטיביות , ערבית ויהודית בחיפה-הרי שבכ"ז  נתהוו יחסי-גומלין סלקטיביים  מבעד לחישוקים הסגרגטיביים; היישוב היהודי בחיפה המנדטורית  

התאפיין בשני קווים מעצבים: ליכוד פנימי וכושר התארגנות. ואין להתפלא על כך שכן  החיים בעיר מעורבת חייבו גישור על פני חילוקי דעות פנימיים כדי להתייצב במלוכד מול השלטון הבריטי, מחד גיסא, ומול היישוב הערבי מאידך גיסא. בונה והורביץ סבורים כי היה קיים קשר הדוק בין שגשוגו של המשק  היהודי לבין תחילת שגשוגו של המשק הערבי. כדוגמא לכך, נציין כי לסקטור הערבי הוזרם הון עקב מכירת קרקעות ליהודים. בין השנים 1920-1940 מכירת הקרקעות הסתכמו בסך של 8,900,000 לא"י בקירוב. מחקרו של נדב הלוי, ממחיש טענה זו  ביתר שאת: הוא טוען כי ב-1936 היה מעין "מאזן תשלומים" בין הסקטור היהודי לערבי. אמנם הסחר הדו-צדדי היה קטן, יחסית, בהיקפו. היהודים קנו מערבים קרקע וסחורות ושילמו שכ"ד ושכר לפועלים ערביים. הערבים קנו  מהיהודים כמחצית הערך של מכירותיהם ליהודים, וכמעט רק מוצרי תעשייה  וחשמל. ההסבר לצימצום הסחר נובע מסיבות לאומיות ולא מסיבות כלכליות

 לסיכום: הילכו השניים בלתי אם נועדו ? דו קיום כלכלי בחיפה- מיתוס או מציאות?

יחסי- הגומלין הפוליטיים והכלכליים בין ערבים ליהודים בחיפה היו שונים מאלה שהתפתחו בערים מעורבות אחרות בארץ-ישראל; על כך כמעט ואין מחלוקת. בספרות המחקרית, המורחבת יותר, כונו יחסי-גומלין אלה כ"דו-קיום" או "co-existence". לא רבים תהו על משמעותו התיאורטית  והמעשית של המושג. לדעתנו זהו מושג חמקמק, דו ואף תלת-משמעי ומובן באופן אחר ע"י כל צד בבניית הנראטיב שלו.

במשמעותו הבינלאומית קיבל מושג ה"דו-קיום" אופי של נראטיב של מודרניות המשתקפת בדו- קיום של הבדלים;  במשמעות היום-יומית הפלשתינאית- הארצישראלית (ואף: ישראלית) נתפש תהליך הדו-קיום כהידברות, פייסנות, הכרה  בקיומו של הצד האחר ואפשרות של חיים משותפים וכלכליים המבוססים על כבוד הדדי.

ניתוח מעמיק יותר של הנתונים הכלכליים ממחישים לנגד עינינו את קיומם של חיים סימביוטיים בין ערבים ליהודים, מבחינה כלכלית בעיר; הסקטור היהודי תפש את ערביי חיפה תפישה אינסטרומנטלית שחתרה להשגת יתרונות פוליטיים, טכנולוגיים, חברתיים  וחינוכיים; זאת, ע"י נסיון לשכך את הקונפליקט הלאומי הפורץ והמבעבע , עד כמה שניתן, על מנת להרוויח זמן יקר.  מפ"ח  יסדה את "ברית פועלי ארץ –ישראל" (הארגון המקצועי  של ערביי חיפה וארץ-ישראל, שהיה מסונף למפ"ח) שהיה מעין מכשיר לשיכוך קונפליקטים פוטנציאליים. תפישת הממסד היהודי את "הברית"  היתה תפישה תועלתנית גרידא. גם בצד הסקטור הערבי , שיתוף הפעולה עם הסקטור היהודי היה תועלתני, שכן סקטור זה סיפק עבודה, שרותי איגוד-מקצועי, שכר הוגן וטיפול רפואי זמין דרך קופ"ח ההסתדרותית.

לסיכום: בחיפה שררו יחסי "תן וקח" כלכליים. זאת, תוך הכרה דו-צדדית שמקיום יציבות כלכלית, בטחונית ופוליטית יפיקו הצדדים יותר, מאשר קונפליקט  עמוק העלול לגרום לקרע ולשסע בלתי-ניתנים לאיחוי. יחסים כלכליים אלה היו דינאמיים והשתנו תדירות, על-פי מצב  יחסי-הגומלין בין היהודים לערבים בארץ-ישראל. כלומר: הדו-קיום החיפאי היה טקטי  מעיקרו ונועד להשיג מטרות  קצרות- טווח או להרוויח זמן יקר, ע"י הצד היהודי.

כנסיון להגדיר  סיטואציה פוליטית זאת, יתכן ואנו יכולים לאמץ את המושג  הצרפתי  "Cohabitation", שפירושו: שיתוף פעולה בין שני צדדים למטרת השגת מטרות ומשימות ספציפיות, ללא יצירת מסגרת שיתופית ממוסדת או קואליציה קבועה. בהתאם לגישה זו, אין להתפלא על כך, שהספרות הפלשתינאית העוסקת בחיי הערבים בחיפה המנדטורית, אינה מאזכרת את מושג הדו-קיום. הסיבה לכך נעוצה בכך שיחסי-הגומלין בין ערבים ליהודים בחיפה המנדטורית נתפשו ע"י הערבים ככורח המציאות וכצורך סימביוטי שאין מנוס ממנו, בדיוק כפי שסברו בסקטור היהודי.

עם זאת, אנו סבורים כי יחסי-הגומלין בין האליטות החיפאיות, בשני הצדדים, היו שונים ויש לנתחם באופן שונה. נציין אך שהם התנקזו לצמרת עירית חיפה המנדטורית ורקעם, נסיבותיהם ופשרם – תובעים ניתוח מיוחד, שלא כן המקום לכך.

בין כך ובין כך, אנו מבחינים בתופעה ייחודית של שיתוף פעולה כלכלי , שלמרות פעילותן האינטנסיבית של כלכליות סגרגטיביות ואוטרקיון בחיפה, נמצא הצוהר לשיתוף פעולה כלכלי בין הצדדים.

 

ביבליוגרפיה:

1) אהרוני , יאיר, מבנה והתנהגות במשק הישראלי,  גומא/צ'ריקובר, תל-אביב, 1976.

2) ביגר, גדעון, "המבנה התעשייתי של ערי ארץ-ישראל ונפותיה בראשית תקופת המנדט", קתדרה,  יד יצחק בן-צבי, מס' 29, ספטמבר 1983.

3) ביילין, יוסי, התעשייה העברית,  כתר, ירושלים, 1987.

4) בן-ארצי, יוסי, להפוך מדבר לכרמל- התהוות הכרמל במרחב נבדל בעיר מעורבת, 1918-1948,  מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2004.

5) בן-ארצי, יוסי, "ייחודה של חיפה והתפתחותה בתקופת המנדט", מרדכי נאור ויוסי בן-ארצי (עורכים), חיפה בהתפתחותה, 1948-1918, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1989.

6) דה-פריס, דוד, תנועת הפועלים בחיפה 1920-1929, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, סנאט אוניברסיטת תל-אביב, 1991.

7) זלץ , ברוך ואלי נחמיאס,  מפ"ח ב"חיפה האדומה", אחווה, חיפה, 2003.

8) כץ, יוסף, היזמה הפרטית בבנין ארץ-ישראל בתקופת העלייה השנייה,  אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, 1989.

9) כרמל, אלכס,  תולדות חיפה בימי התורכים,  יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1977.

10) לזר, הדסה, המנדטורים, ארץ-ישראל 1940-1948, כתר, ירושלים, 1990

11) קליין, יצחק, הקהילה הערבית בחיפה בתקופת המנדט: סקירה פוליטית, כלכלית וחברתית,  אוניברסיטת חיפה , המרכז לחקר המזרח התיכון, חיפה, 1983.

12) שגב, תום, ימי הכלניות- ארץ-ישראל בתקופת המנדט, כתר, ירושלים, 1999.

                                                         -5-

13) שטרן, שמעון, התפתחות המערך העירוני של חיפה בשנים 1918-1947,  חיבור לשם קבלת 

       תואר דןקטור לפילוסופיה (הוגש לסנאט האוניברסיטה העברית בירושלים), ירושלים, 1974.

14) שמעוני, יעקב, ערביי ארץ-ישראל,  עם-עובד, תל-אביב, 1947.

15) גורן, תמיר, "עירית חיפה בתקופת המנדט הבריטי: פשרנות יהודית וגמישות ערבית יצרו שיתוף פעולה נדיר בעיר המעורבת", חידושים, אוניברסיטת בר-אילן, גליון מס' 5, אוקטובר 2009.

                      

16) Bernstein, S, Deborah, Constructing Boundaries, Jewish and Arab Workers in Mandatory Palestine, State University of New York, Allbany, 2000.       

 

17) Seikaly,Mai, Haifa-Transformation of a Palestinian Arab Society 1918-1939, I.B. Tauris, London, 1995.                                                          

 

18) Sherman, A.J., Mandate Days, British Lives in Palestine, 1918-1948, The John Hopkins University, Baltimore and London, 2001.

 

19) Sidebothom, Herbert, British Interest in Palestine, Macmillan and co., London, 1931.

 

20) Tamir, Goren, Co-Operation Under the Shadow of Confrontation: The Formation and Function of the Municipality of Haifa as a Mixed  Representative Institution During the British Mandate, University of Haifa, The Jewish-Arab Center, 2001.

 

 

תגובות

המטרייה הבעייתית של המנדט הבריטי.???

נראה לי שזהו משפט לא מוצלח. המנדט הבריטי הוא אחד הדברים המבורכים ביותר שקרו לארץ ישראל האימפריה העותומאנית הפכה- במאות שנות שלטונה- את ארץ ישראל לחצר האחורית של האימפריה. שמה הנרדף היה נחשלות וניוון השלטון הבריטי הצעיד ארץ זאת אל העידן המודרני
חיפה היא דוגמא מייצגת: בתקופת המנדט הוקם נמל חיפה והחלו להבנות כל הנגזרות הנלוות מהקמת פרוייקט זה עד הקמת הנמל חיו בחיפה מעט מאוד יהודים במפקד משנת 1918 נמנו בטבריה 3.066 יהודים בצפת 2688 יהודים בחיפה 2406 יהודים ב1931 מנתה חיפה 50.000
יהודים ובשנת 1944 : 128.000 יהודים
ראוי לזכור שחיפה היית העיר מעורבת עיר שהנוכחות הבריטית הייתה מורגשת בה(בגלל שיקולים אסטרטגיים) ואחד ההיבטים לכך היה קיום מקומות עבודה ממשלתיים שבהם עבדו יהודים וערבים באותה מסגרת יש לציין גם שמאורעות תרפ"ט הורגשו בחיפה בעוצמה פחותה לעומת מקומות אחרים וזאת בזכות הן הנוכחות הבריטית והן בזכות היותה אחד ממעוזי אירגון" ההגנה"

הבריטים רצו להשאיר נוכחות טריטוריאלית באיזור קו החוף בחיפה .

הבריטים בעזיבתם את קפריסין השאירו בבעלותם שתי טריטוריות באיזור לימסול- באפיסקופי ובאקרוטירי.טריטוריה שלישית - נשארה בריטית בדקליה. באיזורים אלה מתקני ים-אוויר-יבשה צבאיים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי נחמיאס