אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זאן מרקוס לוחמת נשית, מחוללת היסטוריה!


התמונה של הרצל חקק
יום הדין של ג'ני מרקוס / הדסה מור, הוצאת ספרי צמרת צילום: תפארת חקק

יום הדין של ג'ני מרקוס / הדסה מור, הוצאת ספרי צמרת צילום: תפארת חקק

על ספרה של הדסה מור, "יום הדין של ג'ני מרקוס", הוצאת 'ספרי צמרת', 2017, 364 עמודים.

 

הדסה מור אוהבת להסתובב במגרשים הסוערים של ההיסטוריה, וראינו זאת כבר ברומן הקודם שלה 'אהבה בצֵל האפר'. הדסה מור ידעה להציג את האֵימה והייסורים שבשואה וליצוק לתוך היוֹרה הרותחת מֵמד של עולמות אישיים, חיים מקודשים שצרבו בדמעה את הזמן. כבר אז נוכחנו שלהדסה חשוב הסיפור האנושי – ולרגעים זכרתי את הפסוק המקראי על משה, שלבו נצבט לנוכח מכאובי אֶחיו: "וירא אותם בסִבְלותם"

כבר אז הבינותי, שהיא סופגת הכול וחיה בתוך המסופר. בבואה לכתוב על השואה הנוראה, היה בהדסה רצון עז לכתוב אפוס, שיבטא את השבר והתחייה הלאומיים. היא מספרת ובה בעת כותבת היסטוריה – וכך רשמה באותיות של אש, בספרה הקודם:

"דפי ההיסטוריה אינם פוסקים מלדפדף את עצמם לדעת, אינם שואלים איש מתי להחיש את האירועים ומתי להאט. הזמן אדיש לאירועים ולצרכים של בני האדם ואינו מתאים עצמו לפרט הזה או האחר…הוא מאוד דייקן כבר מיליוני שנים ולעולם אינו מאכזב…דפי ההיסטוריה מתהפכים כמו מאליהם…".

ספרה החדש "יום הדין של ג'ני מרקוס" הוא אתגר מיוחד – הדסה מור מנסה להבין חזונות משיחיים של גיבורה נוצרית, מנסה ללכת עמה למקומות המקודשים לנו, ללב ירושלים. כך היא פותחת את הרומן החדש שלה:

"אוניית הקיטור שבָּה הפליגה ז'אן מרקוס ההולנדית בדרכה מנמל אלכסנדריה שבמצרים לארץ הקודש בשנת 1873, החלה לקרטע ולהתנודד על פני הגלים, כמו היתה אחוזת בהלה נוכח המשוכות הצפויות לנוסעיה בנמל יפו, שאליו היו פניה מועדות, בסיומה של הפלגה ממושכת רבת תלאות".

הפתיחה היא רגע של שיא, זמן התעלות: ז'אן מרקוס נושאת את פניה לארץ ישראל כדי למלא שליחות היוקדת בעצמותיה:  לבנות בית, משכן לישו המשיח, שבו יוכל לשכון לכשירד אלי אדמות , אחרי שיתחולל יום הדין, תתרחש מלחמת גוג ומגוג ועולם חדש נקי וטהור ישרור עלי אדמות.

דמותה  של ז'אן מרקוס נָלושה בידיים אוהבות, והלב יוצא אליה, אל אישיותה הקורנת אור: ז'אן שכבר בילדותה זכתה בכינוי החיבה ג'ני,  מוצגת כאשה שממלאת את חייה באהבה לבני אדם, ברצון לעזור ולסעוד אנשים חלשים וחסרי אונים, להילחם בָּרוע, להיאבק בכל ישותה למען עולם צודק יותר.  האירוניה היא, שדווקא תכונות אלה היו בסופו של דבר בעוכריה.

את הדסה מור הכרנו כסופרת שיודעת לבנות רומן היסטורי לפני 4 שנים, אז פרסמה את הרומן על ימי השואה "אהבות ואפר". כבר אז הוכיחה הדסה מור את כוחה בהקמת מבנה של עלילה מורכבת, שבה שלובים אירועים היסטוריים: בלבה גועשת שם נפתלו גורלות של יחידים ידעה הדסה להציג עלילה לאומית. בכישרון רב מזגה קוקטייל של מוטיבים מתפתחים, רגשות עזים, עלילות משנה. מי שנסחף אחר ספרה הקודם, נוכח כיצד היא יוצקת יחדיו חיים של משמעות וצמיחה וחיפוש אושר בנפתולי הייסורים. דפי הספר "אהבה בצל האפר" לקחו אותנו בנתיבי אש אל ימים חרוכים, זמני חורבן, קץ תקוות, סבל של בית שנהרס, עם שעומד נרעש נוכח התופת. 

ברומן החדש שלה יודעת הדסה מור להוכיח שוב את כוחה בשזירת כמה עלילות לעלילה מרכזית: ג'ני מרקוס גיבורת הסיפור כולה חזון וחלומות. זה סיפורה של אישה לוחמת, שגורלה נקשר בכמה דמויות משנֶה, עלילה חובקת עולם, חוצה זמנים - מאירה באור יקרות את המאה התשע עשרה, את ארץ ישראל בהבזקי אור לאורך הדורות.

בתיאור דמותה של ז'אן, אנו  נחשפים לַשניוּת ולדיאלקטיקה שבאופייה: בלבּה מפעֵם רצון עז לסעוד חולים, עניים ונדכאים, ובד בבד היא חולמת על משימות גדולות, שיש בהן ניצוצות של משיחיות וציפייה לאחרית הימים. הדסה מור יוצרת בעט של אהבה דמות שכל כולה קודש וחול: כל זה בא לידי ביטוי בהתנדבותה, בהצטרפותה למֶרד שפרץ בארצות הבלקן למיגור השלטון העות'מאני בארצותיהם, והיא יודעת לתרום באומץ: לא רק בתפקידי סיעוד – גם כחיילת לוחמת בקרב.

אכן מדובר בדמות מיוחדת, והקורא חש שהוא דוהר איתה על סוסה האציל – וכל זאת בתמונות מסעירות: בראש פלוגת המתנדבים לוחמת ללא חת, מול האויב, לקראת החיילים התורכים. ז'אן גיבורה חסרת מנוח, שיודעת להפיח רוּח אחרת, רובֶה בידה והיא זועקת לחיילים לבוא אחריה כדי לנצח את האויב. קשה שלא להתרגש, שלא לחוש את האופוריה ושיכרון החושים האוחזים בה, תוך כדי סערת הקרבות.

אכן מדובר בגיבורה נוצרית, רוחה ספונה בכתבי הקודש, והמשיכה לירושלים סוחפת את המחברת אחריה בנתיבי היעדים הקדושים שלה. שתי המשימות האלה, בניית המשכן לישו המשיח בירושלים והלחימה במרד הבלקן, שהתרחשו בחייה והיוו את שני פרקי החיים המשמעותיים בחייה, ירדו בסופו של דבר לטמיון. היא איבדה את שניהם. אך המחבּרת אינה רואה בכך החמצה או כישלון: "הפסידה? לא בהכרח. אם רק הייתה בונה את המלון שלה ומנהלת אותו במשך שנים רבות, או אם רק הייתה יוצאת להילחם כמתנדבת, כמו רבים אחרים, במרידה הגדולה בבלקן, היא לא הייתה מעצבת לעצמה את האישיות המיוחדת שכֹּה קסמה ליוצרים, שכה משכה ביוגרפים, סופרים ומשוררים, להעלות על הכתב את סיפור חייה.

הגעתה של ג'ני לארץ הקודש חושפת אותנו לדברי ימיה של ארץ ישראל החל מחורבנם של הבית הראשון והבית השני, דרך  שלטון הרומאים  והביזנטים, הכיבוש הערבי, טביעת רגלם של הממלוכים, של הצלבנים, הכיבוש של הסולטאן התורכי, מסעו של נפוליאון בונפרטה. פרקים מסעירים, שלוקחים אותנו לסמטאות נשכחות בעבר שלנו

אך לא רק היסטוריה יהודית. המחברת מוליכה אותנו בכל שבילי ההיסטוריה, שבהם ג'ני צעדה במהלך הרפתקאותיה, החל מאיי הודו המזרחית, אינדונזיה, שם ג'ני נולדה, כשאביה שימש כמושל האי יאווה שם חיו בעושר רב; בהמשך, ההיסטוריה של אוטרכט בהולנד, שם ג'ני גדלה בביתו של דודה הכומר האדוק, ולאחר מכן בתחנות  נוספות  בזו אחר זו- פריז, רומא  סרביה, בוסניה הרצגובינה, בלגרד וירושלים.   

 לרגע נדמה שסקירות הרקע ההיסטורי ותיאור האירועים ההיסטוריים, מרחיקים את הקורא מהעלילה המרכזית, אולם יותר ויותר במהלך הקריאה הופכת ההיסטוריה לסיפורים מקסימים ומרתקים העומדים בזכות עצמם כי המחברת מלווה אותם בדימויים ובהערות, לעיתים פילוסופיות לעיתים פסיכולוגיות. כך למשל, בתיאור מסע הכיבוש של נפוליאון, כאשר הוא שיחרר את חיילי אל עריש שלחמו נגדו בתנאי שיישאו רגליהם ויסתלקו מהאזור, אך הם בגדו בו  והמשיכו להילחם נגדו, היא כותבת:

 "לא כל אדם הוא גם בן-אדם.  בייחוד אם אותו אדם היה דקה קודם לכן אויבך המוצהר".

במהלך העלילה המפותלת והמותחת אני מגלים דמות נשית לוחמת, שיודעת להוכיח לכל הגברים שאינה נופלת מהם, יודעת להיאבק על מטרותיה – אבל בה בעת ספוגה באהבה ובחמלה, בהרבה תמימות ונאיביות, שיהיו לה למכשול בהשגת החלום המשיחי הנשגב: הקמת הבית לישו המשיח בירושלים, שאליו ינהרו מאה ארבעים וארבעה אלף מאמינים, שיקבלו את פניו.

את חזון הקמתו של הבניין לישו, חוותה ג'ני במעמד ביקורה בוותיקן ברומא, שם הוטלה עליה המשימה לבנות את המשכן לישו בירושלים שעם הגעתה לעיר, הקורא מתחיל לצעוד אחורה אל המציאות של אותם ימים: ארץ דלה ומוזנחת, שלטון עותומאני מושחת בערוב ימיו, חוקי קרקעות מפלים שאסרו מכירת קרקעות למי שאינו מוסלמי, וסיפורי האפנדים הערביים, שניכסו לעצמם את אדמות הסולטאן מבלי ששילמו עבורן בישליק אחד, ושמחו למכור אותן למוסדות היהודים שרכשו אותן עבור העולים שהגיעו לפלשתינה, החל מהעלייה הראשונה, תמורת  כסף רב. המחברת  מפריכה כאן את התיאוריה המסולפת כאילו אנשי העליות קנו את האדמות מהפלאחים העניים בשנות בצורת  במעט כסף, שהרי הפלאחים מעולם לא היו בעלי האדמה שאותה הם עיבדו. הם נאלצו לחכור אותה מהסולטאן לשנה אחת בלבד עם אופציה להארכה.

אנו מטיילים ברומן זה בקרונות החוצים דורות ויבשות וימים: המחברת שוזרת בפנינו את קורות ג'ני החל ממקום הולדתה באינדונזיה, כבתו של מושל האי יאווה. חוטי העלילה נטווים ממקום למקום, וג'ני מגיעה עם המשפחה להולנד, לפרשת הדרכים בחייה: ג'ני הורחקה מהמשפחה ונשלחה לגור ולגדול בבית דודה הכומר  בעיירה אוטרכט, שם ספגה חינוך דתי אדוק.  

הירושה הענקית שקיבלה לאחר מות אמה, כשהגיעה לבגרות, השפיעה על כל מהלך חייה בעתיד. היא ניהלה רומן מרתק עם מוזיקאית וסופרת מפורסמת באותם ימים, באחוזה הגדולה שרכשה; ז'אן נסעה לפריז ללמוד בסורבון, שם החליטה לבנות מכספה הפרטי עשרה בתי חולים לעניי העיר, ומיד עם השלמתם, היא השתתפה במלחמה שפרצה בין גרמניה לצרפת. באותה מלחמה התנדבה לטפל בפצועים תחת מטחי הכדורים, עד שצרפת הובסה ונכנעה לגרמניה וחויבה לשלם פיצויים גדולים.

מעבר לנתיבי המאבק השונים הפרושים במרחבים גיאוגרפיים שונים – אנו חוזרים ומגלים פרקי היסטוריה עלומים, המתארים את פלשתינה במאה התשע עשרה תחת השלטון העות'מאני, את פרקי ההוויה שיש בהם נגיעה ליחסי יהודים-ערבים, את הסיפורים המרתקים על הקמת בית הספר אוולינה דה רוטשילד, ובוודאי שנתרגש לגלות דמויות מסתוריות: הנה הסיפורים על ג'ון ניקולייסון המיסיונר האנגליקני, את סיפורו של האדריכל ג'ימו שבנה מבנים היסטוריים גדולים (מנזר הכרמליטיות, המנזר הפרנציסקני בבית לחם) שאותו ג'ני שכרה כדי שייבנה עבורה את משכן המשיח, את סיפור הקמתה של המושבה האמריקאית ביפו, סיפורה של סוכנות  הנסיעות תומס קוק הבריטית, וגם סיפורו של אהרון הורנשטיין היהודי המומר, מנהל המלון, שובה את לבנו, ולקראת פרקי הסיום מתוודעת ז'אן-ג'ני עם משפחת ספפורד, שהקימה את מלון אמריקן קולוני העומד על תילו עד היום בעיר העתיקה.

מי שקרא את ההיסטוריה של ירושלים, אינו יכול להבין אותה בלי אותן דמויות שחיו בה והסעירו אותה, דפי הזמן הישנים קמים לחיים.

קצרה היריעה בסקירה מלתאר את המאבקים של ג'ני בביורוקרטיה המושחתת של השלטון התורכי: תלאות רבות עברו על ג'ני בשל העיקולים שהטילו השלטונות התורכיים על הנכס, ומשלא הייתה מסוגלת עוד לשלם להם מסים מופקעים, הופסקה הבנייה והיא נאלצת להסתבך במעגל של תביעות סרק מושחתות.

לוחמת גדולה ונאיבית, שידעה לחולל מהפכה בפריס בהקמת בתי חולים לעניים, שידעה להניף נס מרד בבלקן, נותרת חסרת כוחות למול הרשעות של התורכים ושל סוחרים נוכלים.

בית המשיח לא זכה לקום, משום שאת כל שארית כספה בזבזה ג'ני על רכישת נשק למורדים בבלקן, בהשפעתו של מפקד המרד מיקו. ז'אן עושה הכול למענו והוא הגיבור שאותו אהבה והעריצה, עד שנותרה חסרת פרוטה. הבניין המיוחל הפך בחלוף השנים לחורבה, ומכל חייה של ג'ני המסעירים נותרו רק חורבות. הבניין שנותר בנוי רק עד מחציתו, קומה וחצי בלבד, נשאר עומד נטוש במשך תשעים שנה עד שראש העיר טדי קולק ציווה להרוס אותו ב 1970. סופה העצוב של ג'ני בא לידי ביטוי באמירה אופיינית לסופם של חולמים ומאמינים לנוכח המציאות האכזרית:

"האמונה הטוטלית שאפפה אותה מכל עבר, אמונה גם בבני האדם וגם באלוהים וגם במשיחו, גבתה מג'ני מחיר כבד. אדם שאין בו אף שמץ של רשעות, אף לא קמצוץ של שמחה לאיד, שבז לחומריות שהוא עצמו בורך בה בשפע, נידון בסופו של דבר לאומללות".

לאורך העלילה יודעת המחברת לצייר את הקשרים עם משפחתה, את הקשר המיוחד עם האח הבכור, קיס, הוא האח  שבו בחרה ליורש היחידי של רכושה מבין יתר אחיה ואחיותיה, ואת היותה של ג'ני לוחמת נשית לשחרור האישה. בתחילת הרומן מתואר רומן בינה לבין מוסיקאית וסופרת ידועה, קתרין ואן-ריס.  הן מנהלות יחד חיי חברה תוססים, רוכבות על סוסים, וג'ני הייתה מוכנה להנעים את מאווייה המיניים של קתרין, אך היא עצמה אינה נסחפת אחר המגע הגופני.

יש בג'ני עוצמה פנימית כנגד כל תשוקת בשרים, הן בקשר עם נשים והן עם גברים. במהלך המלחמה בבלקן נוצרים קשרי אהבה בינה לבין מפקד המרד מיקו, אבל אלו נשארים בגדר אהבה וירטואלית ללא מגע פיזי ביניהם.

"יכולה להתקיים בין גבר לאשה אהבה עזה ומענגת שאינה מלווה במגע פיזי, כשם שיכול להתקיים  בין בני זוג סקס סוחף וסוער ללא שמץ מעורבות של רגשי אהבה", כותבת המספרת.

דומה, שהמחברת נסחפת ונמשכת אחר המסתורין והאמונות של הדתות השונות. היא מתארת ברגשות עזים כיצד ג'ני נסערת מסיפור חייו של ישו. תיאור צעידתה בוויה דולורוזה בנתיב צעידתו של ישו ותיאור כל הדמויות שצעדו סביבה, המשולב בתופעת 'סינדרום ירושלים' –  הינה מלאכת מחשבת.

אני זוכר כילד, כיצד היינו רצים לקולנוע 'אדיסון' לצפות בסרטים בעקבות רומנים היסטוריים. כילדים התרגשנו מאד לראות עולמות ישנים קמים לחיים, ודפי ספרה של הדסה משיבים חלומות ילדות. הלב מתאווה להפקתו של סרט גדול שייתן חיים לדמות הנפלאה של ז'אן מרקוס, שחיכתה ליום הדין הגדול, ליום הגאולה, ונותרה בודדה ונבגדת. "בן חור" ו"ארמגדון" מחכים לסרט ההיסטורי הזה.

באמצעות סיפור חייה של ז'אן מרקוס למדנו להכיר פרקים בחיי הארץ, פרקים של אמונה עזה שיודעת לחצות אוקיינוסים ולנצח קרבות.

הדסה מור יודעת לרקום רומנים כואבים ולוהטים, עלילות סיפוריות שחושפות לפנינו גְבוּרה רוחנית, חיי נפש סוערים: ברומן הקודם 'אהבה בצל האפר' מצאנו גם אהבה וגם היסטוריה, ומעבר לכל נפתולי העלילה תורת חיים, שכולה זיכרון וזהות. מעבר לחורבות של השואה, מעבר לחורבות חלומה של ג'ני, מעבר למסכת הייסורים מבקשת המחברת להפיק משמעות רוחנית, פשר לחיים:

המחברת רושמת כמה שורות עצובות לקראת סוף הסיפור:

"אבל אין טעם לקונן. החמצות הנן חלק בלתי נפרד ממהלך חייו של כל אדם...

דווקא ההפסד, או הכישלון שלה בשני מפעלי חייה, הפך להיות ההישג הגדול שלה. אישה גדולה, מיוחדת במינה, שהפכה להיות חלק מההיסטוריה.

הסימפוניה הבלתי גמורה של חייה של ג'ני מרקוס באה אל קצָה באקורד עצוב, אך היא ממשיכה, ותמשיך להתנגן בלבותיהם של כל מי שיאזינו לצלילֶיה".

תודה להדסה מור, ששקדה ולמדה ועמלה על הקמת מצֵבה ספרותית לסיפור חיים כה יוקד, כה דומע, כה מרגש, דפי ההיסטוריה לובשים חיים, והמאה התשע עשרה נחשפת במכחול רגיש, מאבקים לאומיים, זרמים משיחיים, ירושלים בפרקי חיים שלצערנו נשכחו מלב רבּים. הדסה מור יודעת לכתוב בלשון קולחת, בעיצוב מרשים של עלילה חובקת עולם – והכול בכישרון סיפורי סוחף ומרתק.

תגובות

תודה על כתבה מרתקת על ספר שנשמע מרתק

כשקראתי את הכתבה, דמותה של ג'ני מרקוס נשמעה לי מוכרת. ואכן נזכרתי שיונה סוקולובסקי ז"ל, סופר ובלוגר, שנפטר ב-1914, כתב עליה מאמר בשם "בית הנסיכה" ואפשר לקרוא אותו כאן:
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-23215-00.html?tag=00-45-39\

תיקון טעות

יונה סוקולובסקי ז"ל, שנהיה לי ידיד וירטואלי יקר בשנותיו האחרונות, ושתרם לי רבות במחקריי על לשון התנ"ך וגם עודד אותי בהם, נפטר בשנת 2014 (ולא כפי שכתבתי קודם בטעות) בגיל 77. יהי זכרו ברוך! בבלוג שלו בניוז 1 אתם יכולים לקרוא רשימות רבות ומרתקות מפרי עטו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק